בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תטעו בנו, הדמעות שזולגות על לחיינו אינן דמעות ייאוש

צבי שלף, שנרצח ביום חמישי בשטחים, היה ממקימי היישוב מבוא דותן שבצפון השומרון. לפני שנתיים נתגלע במקום קרע בין תומכי הצעת "פיצויים תמורת פינוי" לבין מתנגדיה, שהסתיים בגל עזיבה. עכשיו מקווים חבריו של שלף כי לא צפוי גל עזיבה חדש

תגובות

ברכב ההסעות של צביקה שלף ממבוא דותן שבצפון השומרון, שנרצח בסוף השבוע שעבר, היו הילדים פוצחים לא פעם בשירי ארץ ישראל. שלף היה המוביל, הילדים שרו אחריו. בתחילה נשמעו להם השירים הכל-כך ציוניים ארכאיים מעט, אבל אחרי כמה נסיעות הדביק אותם שלף בהתלהבותו. מעת לעת היה שלף, בית"רי בהשקפותיו וחילוני באורחות חייו, מתבל את הנסיעות בסיפורים מהימים של טרום המדינה.

שלף עזב את נתניה לפני 20 שנה ובא לעשות התיישבות בשומרון. הוא היה אידיאולוג אבל לא פנאט והפריד הפרדה מוחלטת בין השקפותיו המדיניות לבין יחסיו האישיים עם תושבי האזור. בעלייה למבוא דותן היה רכב ההסעות שלו עוצר לא פעם (גם בחודשי האש האחרונים) כדי לאסוף טרמפיסטים אחרים, ילדים פלשתינאים, בנים ובנות, שמגמת פניהם בית הספר ביעבד, או משפחות ערביות המתגוררות בעלייה ליישוב. לשלף (בן 63) היו חברים רבים גם בבקה אל-שרקייה, המקום שבו נפגע מכדורי המחבלים. לא לחינם שאלה רעייתו רחל, לאחר שנרצח: איך החברים הערבים שלו לא שמרו עליו?

לפני שנתיים בערך עמד צביקה שלף, ועמו כמה חברים ותיקים אחרים ממקימי מבוא דותן, במרכזה של טלטלה גדולה שפקדה את היישוב הקטן. ח"כ יוסי כץ, שיזם את הצעת "חוק הסדר פיצוי-פינוי", ביקש להפוך את מבוא דותן למקרה המבחן הראשון שלו. דוד אקיקוס היה איש הקשר שלו ביישוב. אקיקוס חשב אז וחושב גם היום שאין למבוא דותן, התנחלות מבודדת בצפון השומרון, עתיד של ממש, וכי במוקדם או במאוחר יוחלט על פינויה. יוסי גולן, תושב מבוא דותן וסגן ראש המועצה האזורית שומרון, חשב שכץ בא לזרוע מחלוקת, פירוד ושנאה.

גולן, יחד עם צבי שלף ויעל בן-יעקב, החלו לבנות את מחנה מתנגדי הפינוי והפיצוי. מלאכתם לא היתה קלה. אקיקוס החל בחריש שלו ארבעה חודשים לפניהם, קודם שנחתם הסכם וואי (העילה לביקורו של כץ ביישוב). מחנה תומכי הפינוי טען ש-90% מהתושבים כבר חתמו על תמיכה בפינוי תמורת פיצוי או דיור חלופי. שלף והחברים שלו עברו מתושב לתושב. הם הצליחו להוריד את מספר החותמים ל-50% בלבד. באסיפת החברים שהתכנסה אז עלה הוויכוח לטונים גבוהים, ומבוא דותן היתה כמרקחה. מישהו איים לחסום את שער היישוב ולמנוע מכץ לבקר במקום. כץ שמע על המהומה והודיע שלא יבוא.

חש כקלף מיקוח

במלחמת ששת הימים התחוללו בעמק דותן קרבות דמים. בפאתי העמק ניצבת עד היום אנדרטה לזכר חיילי השריון, שנפלו בקרב על כיבוש צפון השומרון: טנק פטון ירדני שמוט תותח ולצדו גלעד עשוי אבני בזלת, שהובאו לכאן מרמת הגולן. למבוא דותן (395 מטר מעל פני הים) מגיעים דרך בקה אל-גרבייה, או דרך מי-עמי. ב-1981 עלו לכאן הראשונים, אחרי ששהו כמה שנים בבניין המשטרה הישן בסאנור. צבי שלף ויוסי גולן היו ביניהם. אקיקוס, נגר במקצועו, הגיע ארבע שנים מאוחר יותר. בימית חי פעם נגר, אוסיף פרמינגר שמו, שסירב לגעת בכספי הפיצויים. שנים אחרי שכל תושבי ימית כבר התבססו כלכלית, עדיין עמד פרמינגר במריו ורק אחרי שבע שנים נשבר ונטל את הכסף. גם אקיקוס, ראשון מתנדבי הפיצויים בשומרון, הוא נגר, אבל כאן פחות או יותר מתחיל וגם מסתיים הדמיון בינו לבין פרמינגר.

אקיקוס חש כקלף מיקוח וכבן ערובה. הוא לא מאמין שאחרי הסדר הקבע תשאיר הממשלה, "כל ממשלה" לדבריו, את מבוא דותן כיישוב יהודי בודד בשטח. על "שנות חוסר הוודאות, עוגמת הנפש, והסכנות הביטחוניות" הוא מעדיף לדלג היישר לשלב הפינוי והפיצוי. "הממשלה שלחה אותי לכאן, שהממשלה תוציא אותי מפה". לפני כשנה עזב אקיקוס ביוזמתו וללא פיצוי את מבוא דותן ועבר לפרדס חנה. הוויכוח הגדול שהתחולל במקום הביא בסופו של דבר לעזיבת 12 משפחות. כיום חיות במבוא דותן 57 משפחות. אחדות מהן שוקלות לעזוב בחודשים הקרובים. המצוקה הביטחונית והקשיים הכלכליים עומדים כנראה להכריע גם אותן.

אל המציאות הקשה הזאת נחת ביום חמישי לפנות ערב הרב אליעזר מלמד, רב ההתנחלות הר ברכה (בנו של הרב זלמן מלמד, מראשי ועד רבני יש"ע). מלמד הבן בא לבית העלמין במבוא דותן כדי לספוד לצביקה שלף, ונשא דברי חיזוק ועידוד לא שגרתיים. ותיקי היישוב, שצביקה שלף נמנה עם החבורה שלהם, קיבלו את דבריו בהערכה רבה. החברים האחרים האזינו בדממה ואחר כך ניגשו לרב ולחצו את ידו. מלמד, שבא מההוויה המתנחלית הדתית-אמונית, דיבר אל החברים החילונים במבוא דותן בשפה שאינה שפת המקום, אך בדרכו שלו הצליח למצוא מסילות ללבם.

"אחים יקרים, מתנחלים אהובים", פתח מלמד ואמר, "מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים, כמה אתם גדולים כשאתם ממשיכים לנסוע לעבודה, וכמה אתם גדולים כשאתם מפחדים ומפסיקים לנסוע לעבודה, ומוכנים לוותר על פרנסתכם כדי להמשיך ליישב את ארצנו הקדושה והאהובה. יש שאתם גיבורים כשאתם נוסעים לקנות בגדים לקיץ, ויש שאתם גיבורים כשאתם מפחדים לנסוע ומסתפקים בבגדים הישנים... יש גיבורים במדים, שנדרשים לעתים לפעולות גבורה, ואתם, אחים יקרים, גיבורים תמיד, בכל יום ובכל שעה. אתם גם משרתים בצבא - צביקה היה מט"ק, וגם גיבורים ומיישבים את הארץ. בלעדיכם מזמן היתה המלחמה כבר בשפלה ובגליל, אתם חומת המגן של מדינת ישראל.

"אל תטעו בנו", הציע מלמד לאויבים מבחוץ, "הדמעות החמות שזולגות על לחיינו אינן דמעות ייאוש, אלא דמעות מלאות חיים ועוצמה, של אנשים פשוטים שעליהם העולם עומד. וכשימי הדם והאש יסתיימו, במלחמה הגדולה שהמיטו עלינו אדריכלי אוסלו, יבואו להרי השומרון יהודים רבים, ויבנו ערים ויישובים, ובמגרשי המשחקים יתרוצצו המוני ילדים קטנים, והוריהם יביטו בהם וישמחו, ואנחנו נדע, כי היה אחד, צביקה שלף, ועמו עוד קדושים וגיבורים אלמונים, שבזכותם מדינת העם היהודי עומדת ומשגשגת... לא לשווא הם חייכם. יש חיים של אכול ושתו בהווה, ויש חיים שיש בהם עוצמה של נצח. כאלה היו חייו של צביקה..."

יעל בן-יעקב, חברה קרובה של בני הזוג שלף, מוותיקות היישוב, אומרת שאם צביקה היה חי ושומע את ההספד של הרב מלמד, הוא היה סומך את ידיו עליו. "המשך הקיום כאן הוא גם זכות וגם חובה", אומרת בן-יעקב. "זאת הארץ שלנו. אין לנו מקום אחר ללכת אליו. צביקה בא מנתניה, שבה מתפוצצים מחבלים מתאבדים ומכוניות תופת בחודשים האחרונים. יש תקופות קשות בחייו של יישוב. יש תקופות קשות בחייו של עם. אנחנו לא בורחים, גם כי אסור לברוח וגם כי אין לאן לברוח. צביקה ראה באפשרות של פינוי תמורת פיצוי התנהגות גלותית, שמאפיינת את היהודי הנודד, זה שנוטל את מיטלטליו, כל אימת שצרה פוקדת אותו או איום מרחף מעליו, ועוקר ובורח. כך לא מתנהג יהודי בארץ ישראל".

למנוע סחרור ונפילה

שלף, ועמו חברים אחרים ממבוא דותן, עשו באחרונה מה שהופך להיות נורמה מקובלת בהתנחלויות. הם הקימו מאחז. בגבעה המערבית של מבוא דותן, שבתחום תוכנית המתאר של היישוב, הוצבו כמה קרוואנים, ניטעו עצים ובמקום שוהות לחלופין כמה משפחות. "פעם תהיה כאן שכונה נוספת", אומרת-חולמת יעל בן-יעקב. אקיקוס, הנגר שיושב היום בפרדס חנה, רואה את הדברים אחרת. "אני ואנשים שעדיין גרים במבוא דותן אוהבים את המקום. היה לנו טוב שם. אנחנו לא רוצים כסף. אנחנו רוצים דיור חלופי. אין עתיד לנקודה הזאת, שיושבת באזור דליל אוכלוסייה יהודית. במפה של ברק, וגם במפה של ביבי וגם במפה של שרון - מבוא דותן וגם חומש, שכנתה, לא יהיו לצערי חלק ממדינת ישראל. חבל למשוך את האשליה הזאת על פני עוד כמה שנים. עדיף לחתוך עכשיו".

במבוא דותן יש אנשים שמסכימים עם אקיקוס, ויש גם לא מעט אנשים שחולקים עליו. שגיא בן-יעקב, שבבית העלמין ביום חמישי דיבר בזעם על "מי שחלם ונשבר לו החלום", תובע כמו רבים מחבריו לשים סוף להבלגה. שגיא, בנה של יעל בן-יעקב, שחי כיום בעופרה, דבק בדרכו של צבי שלף.

במועצה האזורית שומרון מזכירים שהצעת החוק של יוסי כץ - "חוק פינוי-פיצוי" - לא התקבלה, ושאפילו רבין ביקש ממנו לגנוז אותה. לראש המועצה האזורית בנצי ליברמן ולסגנו יוסי גולן, איש מבוא דותן, אין ספק שהיישוב יוסיף להתקיים גם אחרי הסדר הקבע. גולן, בן-יעקב והמשפחות שחיות כיום בגבעה המערבית, המאחז של מבוא דותן, אינם מוכנים להניח בצד מסכת חיים ומשפחה של 20 שנה "ולברוח".

הפחד הוא כיום האויב מספר אחת של האוכלוסייה היהודית בשטחים. הפחד הזה הביא כבר לעזיבה של משפחות ממושבים בבקעה, במבוא דותן, באפרת, בגוש עציון. ממדי העזיבה אינם גדולים, אבל היא קיימת. גם שיעורי הגידול של אוכלוסיות ההתנחלויות קטנו מאוד בשמונת החודשים האחרונים: מממוצע שנתי של כ-8% לגידול צנוע פי כמה של כ-2%-1% בלבד (פחות משיעור הריבוי הטבעי). אבל יש גם סיפורים אחרים. לעפרה הצטרפו בחודשים האחרונים עוד 11 משפחות. לבית אל - 24 משפחות. בפסגות יש משפחות שממשיכות לבנות את ביתן, במסגרת "פרויקט בנה ביתך", למרות האש והירי. בתחילת השנה הבאה יסכמו במועצת יש"ע ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את הנתונים המעודכנים בנוגע למספר העוזבים והמצטרפים להתנחלויות. ספטמבר הקרוב, שבו נפתחת שנת לימודים חדשה במוסדות החינוך, הוא מועד מפתח לקריאת המפה. "מי שהחליט לעזוב - יעזוב עד אז, מי שהחליט להצטרף - יצטרף עד אז", אומרים במועצת יש"ע.

הרב יאיר שחור, רב היישוב מעלה לבונה, סיפר לפני חודשים אחדים שעיקר תפקיד הרבנים ביישובים הנתונים תחת אש הוא תפקיד מייצב, "למנוע מהאנשים סחרור ונפילה". לרב שחור יש כמה מערכי שיעור ודרשות על נושא הפחד. "לצערנו אנו מתורגלים בהתייחסות לכך לא מעט שנים. להלכה וליהדות יש גישה בריאה לפחד: פחד שמוליד זהירות והקפדה, הוא פחד מועיל. פחד שמוליד שיתוק, הוא פחד שנובע מן הדמיון ויסודו בחטא, ויש לכך התייחסות במקורות... השיחות היותר כואבות הן עם תושבים בודדים, שמבקשים לעזוב. אלה הרגעים שגורמים לך לחוש שלאנשים פחות אכפת מאשר לך. הם רוצים אמנם בהמשך ההתיישבות, אבל שמישהו אחר יעשה את העבודה. אבל אנחנו נתגבר. יש לנו הרבה אמונה בצדקת הדרך ובשליחות שלנו".

שחור במעלה לבונה, והרב מלמד בהר ברכה וביישובי השומרון, גם החילונים שבהם, מנסים לעודד, לחזק, או בלשונו של הרב שחור, "למנוע מאנשים סחרור ונפילה". בעמק דותן, שם מכרו האחים את יוסף לעבדות, מקווים חבריו של צבי שלף, שגל העזיבה שפקד את היישוב לפני כשנתיים היה גל העזיבה האחרון, אבל גם הם מודים שאינם יכולים לערוב לכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו