בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חזרה לעיקר

סדן: מחקרים בספרות העברית כרך רביעי עורך: אבנר הולצמן. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 426 עמ', 81.90 שקלים

תגובות

על רקע הפעילות המו"לית הענפה המתקיימת בישראל בשנים האחרונות, בולט מיעוט העיסוק המו"לי בחקר הספרות. מצד אחד, הוצאות ספרים אינן ששות לפרסם דברי מחקר, ומצד שני, כתבי העת העבריים הספורים שעסקו במחקר חדלו להופיע, ועל החוקרים לחזר על פתחי הפרסומים הרואים אור בארצות אחרות (בעיקר בארה"ב). המגע ההדוק שהיה לדורות ספרותיים קודמים עם חוקרים ומבקרים (דוגמה בולטת מהווים סופרי "הגל החדש", א"ב יהושע, עמוס עוז, אהרון אפלפלד וחבריהם), הוא היום נחלת העבר.

כתבי העת המחקריים היחידים יוצאים בשנים האחרונות לאור בחסות האוניברסיטאות. אלה אינם מתפרסמים ברציפות ובתדירות שיש בהן כדי ליצור תחושה כלשהי של המשכיות, מה גם שכדרך קובצי מחקר המתפרסמים על ידי האקדמיה, יש להם נטייה ברורה לעסוק בעבר ובקאנוני, ולא במתהווה הבלתי-קאנוני.

הרעיון של אבנר הולצמן, עורך הקובץ "סדן - מחקרים בספרות עברית", נראה מעניין: מאחר שהספר עמד להופיע לקראת סוף המאה העשרים, החליט הולצמן לכלול כאן מחקרים שעניינם הספרות העברית בפתח המאה העשרים. לא מיותר להזכיר, כמדומה, שהספרות העברית בפרוס המאה העשרים היתה עדיין בחיתוליה, ומי שקרא ביומני הסופרים בני התקופה ובמכתביהם יודע כמה לבטים, אי-ודאות וחוסר ביטחון ליוו את כתיבתם. תחושות אלה באות לידי ביטוי באופן מובהק במאמריהם של שמואל ורסס ונורית גוברין, הסוקרים את הסיכומים וההערכות שהופיעו, במאמר ובשיר, בכתבי-העת העבריים השונים בפתח המאה העשרים.

אלא שההחלטה להתרכז בספרות העברית של ראשית המאה הקודמת מיקמה את המאמרים באחת התקופות הנחקרות ביותר בספרות העברית. וכך עיקרו של הספר מוקדש למעשה ליצירתם של ביאליק, טשרניחובסקי וברנר. מטבע הדברים, מחקרים כאלה סוקרים דברי חוקרים קודמים, ומנסים להציע סינתזות חדשות, אך אינם מביאים חידושים רבים. עם זאת, ברוחו של דב סדן, מוקדש חלקו הרביעי והאחרון של הספר לדמויות ספרותיות נשכחות. שמואל אבנרי דן במערכת קשריו של אליהו מידניק (שהתאבד בשנת 1904, בגיל 23) עם עורכי "השילוח", ועינת ברעם-אשל מתארת את מקומה של חוויות התלישות בשלוש נובלות שכוחות מאת ד"ב סלוצקי, י"א לובצקי וא' קלאטשקא. שמותיהם של המחברים האחרונים מלמדים כי נעשה כאן גם ניסיון לשלב בין חוקרים ותיקים לחדשים.

המאמר המעניין ביותר, לטעמי, אינו מציע סינתזה חדשה לטקסטים קאנוניים, אלא סוקר בצורה מקיפה את ביטויו ומשמעויותיו היהודיות והכלליות של הטירוף בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. חמוטל בר-יוסף ("פסיכופתולוגיה עברית קדם-פרוידיאנית בתקופת מעבר המאות") סוקרת את המשמעויות השונות שיוחסו למחלת הנפש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה (אז חל מעבר מן התפיסה הרומנטית, שטיפחה את הדעה שבכל שיגעון יש משהו מן ההשראה הרוחנית-אמנותית, לתפיסה שראתה בהפרעה הנפשית מחלה גופנית), ואת הדיונים השונים בתופעה זו, כפי שהופיעו בעיתונות העברית דאז. במקביל היא בוחנת את אפיוניה של מחלת הרוח בספרות העברית בת הזמן. המאמר הגדוש מסתיים בדיונים מפורטים ביצירותיו של ברנר. לפנינו, כמדומה, מסד לפרויקט רחב יותר, שיקיף, יש לקוות, את תופעת הטירוף בספרות העברית עד ימינו.

בחטיבה השנייה של הספר דנה זיוה שמיר בפואמה של ביאליק "שירתי", כפי שנדפסה ב"השילוח" בשנת 1901 (מאוחר יותר, כידוע, פיצל ביאליק את הפואמה ל"שירתי" ול"זוהר"), ומתארת בדרך משכנעת את מבנה היצירה השלמה ואת עושר משמעויותיה הסמויות. יוחאי אופנהיימר עומד על משמעויותיה השונות של הדמעה בשירת ביאליק, ושמואל טרטנר חושף את המבנה המשותף לחמש הפואמות של ביאליק. גבריאל צורן מתאר את האידיליה "ברית מילה" מאת טשרניחובסקי, ומסכם כי העיקרון התמוני, או הציורי, "אינו מונע מן האידיליה להיות מובנית או ממוקדת סביב תימה או נושא, אבל לעולם אין ההדיקות הזאת יכולה להתגלות כהדיקות באמת, והנושא המרכזי תמיד יהיה חבוי, חלקי, שביר ומתעתע. מה שצף על פני השטח הוא המסגרת - המקום והזמן" (עמ' 179).

העניין בחטיבה השלישית, שעניינה יצירתו של ברנר, טמון בין השאר בוויכוח הסמוי בין המשתתפים. במאמר רב-היקף, הדן בסיפור "נורא", מבקשת חנה נוה להוכיח כי "אופיה של האתיקה בגירסת ברנר אינה מן הסוג המתחמק מנקיטת עמדה והמטשטש את גירסת האמיתי והנכון שלו בייצוג של מבוך עמדות ועמדות-שכנגד או באסתטיזציה של האתי, למרות ההטרוגניות של הקולות המיוצגים ביצירתו ולמרות 'הצורות הפתוחות' של יצירותיו" (עמ' 186). בועז ערפלי, לעומת זאת, עוקב אחרי משמעויותיו האפשריות של השיגעון ב"מסביב לנקודה", ומסכם: "אין אפשרות ואין צורך להכריע בין האפשרויות המנוגדות הללו, או אפילו לקבוע איזו מהן עדיפה. לעולם אין סיבה אחת, תכלית אחת, קטגוריה אחת שיעניקו להן 'שיבוץ' פשוט וחד-משמעי בצד זה או אחר של 'או-או' כלשהו" (עמ' 263).

לעומת נטייתם של נוה וערפלי למצוא ביצירותיו של ברנר קישוריות מקסימלית, טוען גרשון שקד כי נטייה זו מפרשת את ברנר "כמעט כנגד עצמו". שקד, המתאר את הבעיות המבניות של "מהתחלה", דוחה את הגישה המנסה לאחות את המבנה הקרוע של הטקסט הברנרי באמצעות קישורים מטפוריים או מטונימיים, אם כי הוא מודה כי "עבודות אלה מעניינות כשלעצמן ולמרבה ההפתעה הן בדרך כלל גם מוצאות דרכים להציג ראיות מתקבלות על הדעת" (עמ' 271). גם את ניסיונו שלו לתאר את "שכל וכישלון" כאחדות דרמטית (במאמר שהופיע בראשית שנות השבעים) הוא רואה היום כניסיון כושל.

כאמור, רוב המאמרים הכלולים כאן עוסקים בתחומים שכבר נדונו לא אחת במחקר. לפנינו קובץ למדני מאוד, שיהיה שימושי לסטודנטים ולמורים לספרות אך לא יפנה אל קוראים שמעבר לקבוצה המוגדרת הזאת.

פרופ' אברהם בלבן מרצה על ספרות עברית באוניברסיטת גיינסוויל, פלורידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו