בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדה ושמה שז

שז, עד היום משוררת פרובוקטיווית ולסבית ומוצהרת, עושה צעד קדימה בחשיפת הגיהנום המשפחתי שלה וצעד אחורה בהגדרת זהותה המינית. הרומן הראשון שלה היה צריך לצלוח הרבה מכשולים נפשיים ומו"ליים

5תגובות

לפני שנה וחצי, כשיצא לאור ספר השירים של שז (אפרת ירושלמי), "ריקוד המשוגעת", נחשפו לראשונה פרטים מזעזעים על ילדותה ועוררו רעש תקשורתי גדול. לא פלא. בהקדשה לספר היא כתבה: "לאמי המתה - עדה ירושלמי/ לאבי - אברהם ירושלמי/ ולאחותי - רונית ירושלמי-מילר/ שעל אף כל עינויי הגוף והנפש שעינו אותי/ ספר זה רואה אור". אחרי הקדשה ישירה כל כך, הביקורת נחלקה לשניים: במישור הספרותי זכתה שז להגדרה הנכספת של משוררת מוכשרת והיו מבקרים שאף כינו אותה "יונה וולך החדשה". במישור האישי יצרה לעצמה דימוי של לסבית פרובוקטיווית ומוחצנת ועוררה תגובות-נגד בוטות, חלקן שוביניסטיות ומקוממות. כמעט כולם אהבו לשנוא אותה.

השירים שלה תרמו לכך. הם מקוממים, בוטים ואלימים ולא משאירים אפילו סדק צר לרגשנות וחמלה. "שמו עלי תווית של סטריפטיזאית", היא אומרת עכשיו. "כשאנשים אחרים, שלא חוו דברים דרמטיים כל כך, כותבים על חייהם, לא אומרים עליהם 'איזו חשיפה'. אצלי אמרו את זה בגלל שהדברים היו קיצוניים כל כך, מעשים שנגזרת עליהם שתיקה. 'אל תדברי על מה שאמא עשתה לך, אל תדברי על מה שאבא עשה לך, תסגרי הכל, תיראי כמו כולם'".

עכשיו הולכת שז צעד נוסף קדימה בחשיפת עצמה - "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן אוטוביוגרפי בהוצאת ספר ומודן. בפרוזה לירית רזה מגוללת הילדה אפרת/שז ילדות קשה מנשוא של התעללות גופנית וגילוי עריות מצד שני הוריה. בספר אין אמנם תיאורים ישירים של ההתעללות, אבל הזוועה נמצאת בכל מלה.

"אני לא חשפנית", אומרת שז, "אני אמן יוצר, ואני לא רוצה שיגנו אותי על זה שנדרשתי על ידי נסיבות חיי להיות אמיצה. כי אם אני לא אהיה אמיצה ולא אסדר לעצמי מחדש את תמונת העולם, לא אצליח ליצור בדרך אמיתית".

ואילו לא היית אמנית?

"אני לא יודעת. בחיי האישיים, כאשר אנשים מזכירים את אמא ואבא, אני שותקת. לא מזכירה את הילדות שלי ולא מדברת על העבר. אנשים די קרובים אלי גילו על עברי רק אחרי שפירסמתי את הספר הראשון. יש חוסר רצון וקושי אדיר אצל אנשים לשמוע את זה. ואני נקרעת בין מה שאני לבין מה שאני לא רוצה להיות".

הילדה שבספר

חצי שנה אחרי שספר השירים יצא לאור מת אביה של שז, אברהם ירושלמי, מהתקף לב (אמה מתה לפני שנים רבות מסרטן). את הרומן החדש היא לא הקדישה לאביה המת; עשר שנים של טיפול נפשי אינטנסיווי עשו את שלהם ושז זקוקה פחות לנקמה ישירה. היא אף מעיזה לספר שבצד הקלה גדולה, יש לה קמצוץ של רגשי אשמה על מותו של אביה. ולפעמים נדמה שמאחורי הפוזה התקשורתית של לסבית פרובוקטיווית, של אשה שלא מנסה להיות נחמדה, שתעשה הכל כדי שלא יחבבו אותה, מסתתרת בעצם ילדה מבוהלת.

ברומן משתמשת שז בשמות הוריה האמיתיים, עדה ואברהם (אברם), ומתארת את היחסים בבית מנקודת מבטה של הילדה הקטנה שהיא היתה, מנקודת מבטה של הילדה שהיתה רוצה להיות, של פרפר, של הכלב ג'ק, של שני הוריה, כל אחד מהם בנפרד ושל שז האשה הבוגרת.

לשם מה כל כך הרבה הגנות?

"גם ככה כמעט השתגעתי. הדמות הזאת, של הילדה-האשה הזאת שעומדת שם במרכז הספר, היא דמות שלא יכולה להפנים מה שקורה לה. זאת ידיעה שהיא בלתי נתפשת. זאת הטראומה שהלב האנושי וההיגיון לא מסוגלים לתפוש. הילדה הזאת, אם היא תתפוש את מה שאבא שלה באמת עושה לה, ואת מה שאמא באמת עושה לה, היא תשתגע לגמרי. היא לא תחזיק מעמד ולא תוכל להמשיך לחיות. ילד שיחשוב שאמא שלו רעה, ימות. ילד מרגיש כשמנצלים אותו ולא אוהבים אותו. תמורת מיליונית של אהבה מאמא שלה, הילדה בספר מוכנה לעשות אפילו מסז' לאבא שלה".

שז מקפידה לומר "הילדה בספר", למרות שברור לה שברור לכל האחרים, שהילדה בספר זאת היא. שאת המסז' לאביה היא עשתה אחרי שאמה ביקשה זאת ממנה ולא לפני שזיכתה אותה בחיבוק קטן.

כיונה וולך, גם שז נולדה בקרית אונו, אך להבדיל מקרית אונו האידילית של וולך, זאת של שז היתה גיהנום. "אני נמצאת כאן מתוך ידיעה שאני הולכת עכשיו להיכנס שוב לכאוס של העבר שלי. לרדת לשאול - מקום קטן ושקט שבו כולם הכירו את כולם והשכנים תמיד אמרו, עדה? היתה אשה זהב. לכולם היא עזרה".

"גם בי אמא תמיד טיפלה, לקחה אותי לרופאים", אומרת שז. "רק אף פעם לא היה לה איכפת ממני והיתה מרביצה לי, וכל החיים, מאז שאני זוכרת את עצמי, היה בי צימאון שהיא רק תסתכל עלי. אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה שהייתי אצל המטפלת שלי ופתאום היא אמרה, 'אוי, אמא באה', וזה היה בשעה לא צפויה. אני לא יכולה לתאר לך מה הרגשתי באותו רגע. עמדתי בראש המדרגות, ילדה קטנה ושמנמנה, ורצתי לקראתה וכמו איזה כדור התגלגלתי מכל גרם המדרגות וצנחתי בדיוק לרגליה של אמא שלי וההמשך היה בבית חולים. אני זוכרת את הערגה שהרגשתי. הייתי מוכנה בשביל מלה טובה ממנה לעשות הכל. למות בשבילה אם היא היתה מבקשת".

היא למדה בבית ספר בקרית אונו, היתה תמיד "התלמידה עם הפוטנציאל הלא ממומש". ילדה מעורפלת ולא ממוקדת, שצרכה מגיל צעיר כדורי הרגעה. "לא אהבתי ללמוד ולא הייתי בבית ספר. עד גיל 11 בערך היו לי התפרצויות זעם, ואחרי זה התחלתי להתאבד. רציתי להיעלם. לא להיות במציאות הזאת. לא יכולתי לשאת את החיים האלה יותר, אז לקחתי כדורים, חתכתי את עצמי, פגעתי בעצמי. אז ההורים שלי הלכו לפסיכולוגית פרטית והיא, במקום לשלוח את ההורים לטיפול על זה שהם פגעו בי, רשמה לילדה כדורים. זה הרבה יותר קל".

כמו הלם קרב

בתיכון היא למדה תיאטרון בתלמה ילין. בסוף י"א זרקו אותה מבית הספר והיא המשיכה ללמוד לבגרות אקסטרנית. כשהיתה בת 16 מתה אמה. לאביה היתה מסעדה ואחר כך היה נהג מונית. "הוא היה סתם אחד", היא אומרת. בצבא היא שירתה בתותחנים בשבטה, ושוב ניסתה להתאבד. "זה היה הניסיון הרציני האחרון שלי. לקחתי כדורים שאספתי במשך חצי שנה ויצאתי לשדה מוקשים. אבל הניסיון הסתיים בצורה פתטית. התעוררתי באמצע הלילה, היה לי קר, הייתי יחפה, חשבתי שאני מתה, אבל הייתי צריכה פיפי, אז הלכתי והגעתי לאיזה מאהל ושם התמוטטתי, איבדתי את ההכרה".

את מצטערת?

"תלוי במצב רוח. היום אני לא רוצה שיחשבו עלי כעל איזה מתאבדת סדרתית. אני יציבה מאוד כרגע בהחלטה שלי להישאר בחיים, אם כי אני לא מוותרת על זה כעל מפלט אחרון".

מה חשבת לפתור במותך?

"היו לי פנטזיות נוסח פנחס שדה, שאמא שלי תעטוף אותי בשמים באהבה אינסופית והכל יהיה טוב. הייתי מאושרת שאני הולכת להתאחד אתה. יכולתי לפנטז כמה היא אמא טובה ונהדרת כי היא כבר לא היתה בחיים ולא זכרתי כמה היא בכלל לא שמה עלי. אחר כך היה רגע שהתבקשתי להחליט על החיים שלי. אחרי ניסיון ההתאבדות הציעו לי להשתחרר מהצבא אבל אני נורא נאבקתי להישאר, כי הבנתי שזה הצ'אנס שלי לחיים. אז החזירו אותי לשירות והייתי באה הביתה בסופי שבוע, ואבא שלי היה שם, והייתי מתחילה להשתגע. ממש יורדת מהפסים. אחרי אחת הפעמים הלכתי להתאשפז מיוזמתי. הלכתי לתל השומר ואמרתי, תאשפזו אותי, אני לא יכולה יותר, אני משתגעת. ובמיון פגשתי פסיכיאטר אחד שאמר לי, 'אם את רוצה, אני אאשפז אותך, אבל תדעי לך שיתנו לך כאן כדורים ותיכנסי למעגל כזה שלא תצליחי לצאת ממנו. לכי הביתה, תשלימי עם אבא שלך, ותחזיקי מעמד'. וזה מה שעשיתי, ואני מודה לאיש החכם הזה".

אחרי שחרורה מהצבא היא עזבה סופית את הבית וניתקה קשר עם אביה ועם אחותה ועם עברה, ועלתה על מסלול חיים של חתול אשפתות שמנסה לשרוד. "הרגשתי כמו סמרטוט רצפה. ניסיתי ללכת ללמוד אבל לא הייתי מסוגלת. עבדתי כמגיהה, כתבתי קצת ב'על המשמר', הסתובבתי, עבדתי כעוזרת בית, היה לי בבית פנסיון לכלבים, וגם היום אני מטפלת במספר כלבים מובחרים כשבעליהם נוסעים לחו"ל. קצת עבדתי בעיתון 'דבר', בהוצאות ספרים. היו שנים שלא תיפקדתי, עד שהתחלתי לפני עשר שנים בטיפול נפשי. זה כמו הלם קרב. עד שאת לא תיכנסי לשם, את לא באמת תצאי, וכשאת נכנסת, זה עניין לשנים, ואז כשאת בתוך זה, את מנוטרלת. זה חוזר שוב ושוב. תמונות מהעבר רצות לך במוח כמו בווידיאו. את חייבת להתפרק בשביל לאסוף את עצמך שוב. רק בשנה וחצי האחרונות אני יכולה להגיד שאני מתפקדת. אני חושבת שאהיה כל חיי בטיפול, ומאמינה שכמה שלא יתקנו אותי, ולא ידביקו, אני כבר אף פעם לא אחזור להיות בובה שלמה".

אמא לא היתה שם

את השם שז נתנה לעצמה בגיל 25, בזמן שניסתה להיפרד מעברה. אחרי כמה שנים עשתה ניסיון לחזור ולהתחבר לשם אפרת, "כי נורא קשה לחיות בלי שורשים. אבל אז היתה הצגה שכתבתי לפסטיבל עכו, קראו לה 'שרשרת פנינים לבנה', גם על גילוי עריות, והבמאית שאלה אותי מה זה שז. כשאמרתי לה 'שם זמני', היא אמרה שחשבה שזה 'שתמיד זוכרת', ואז שוב פתאום התחברתי לזה וחזרתי להיות שז".

אחרי פסטיבל עכו היא כתבה עוד מחזה, "הביתה", לתיאטרון הסימטה. במשך שנים היא מפרסמת שירה וסיפורים קצרים בעיתונים ספרותיים וגם מופיעה, שרה ומלווה את עצמה בגיטרה וקוראת משיריה. היום היא גם מלמדת כתיבה מונחית בבית ספר לעיצוב "ויטל" ובסדנאות כתיבה. שנים רבות עברו עד לפרסום ספר שיריה הראשון. ספר בוטה, רווי שנאה, סבל, אומללות, תוקפנות, רחמים עצמיים, שבו היא קראה לילדותה "אושוויץ", לאביה "היטלר" ולאלוהים "לסבית יפהפייה ונבונה", ולפעמים "זין".

התגובות היו בהתאם. "מנחם בן צילצל לאבא שלי לשאול אם זה באמת קרה, אבל אבא שלי ניתק, לא רצה לדבר איתו. יצחק לאור כתב שאני היסטרית. אלה עוד התגובות הטובות. הרעות היו כתובות נאצה בחדר המדרגות בביתי, 'חולת נפש אאוט', ובכיכר רבין כתבו 'מוות למשוררת שז'. אשה אחת התנפלה על עוזי שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד, על זה שהוא הוציא את הספר לאור, ומישהו השחית את הספרים שלי בחנויות הספרים. תגובות קלאסיות של האשמת הקורבן. אני מדברת על החיים שלי ואנשים שואלים, 'זה באמת קרה לך? ואם זה כבר קרה לך, לא יכול להיות שיצאת מזה בסדר. משהו בטח דפוק אצלך, או שמלכתחילה משהו אצלך היה דפוק ובגלל זה קרו לך הדברים האלה'".

למה היית זקוקה להקדשה הפרובוקטיווית?

"זאת היתה תקופה של חוסר אונים וזעם נורא. ניהלתי משפט נגד המשפחה שלי על ירושה ונאמרו עלי שם דברים חמורים מאוד. השופטת שלחה אותי לבדיקה אצל עובדת סוציאלית, בגלל שהאמינה שמה שאני מספרת באמת קרה, אבל היתה חייבת לבדוק אם אני בסדר, והעובדת הסוציאלית כמעט הגיעה למסקנה שמשהו אצלי לא בסדר ולכן לא ייתכן שיהיה לי רכוש משלי. היא רצתה לשים עלי אפוטרופוס, על סמך זה שעברתי גילוי עריות ולכן לא אוכל לכלכל את צעדי הכלכליים בתבונה. הייתי צריכה לנהל נגדם מלחמה. זה היה עלבון גדול. לא מספיק שאני עברתי גילוי עריות בילדות, אני גם נטולת זכויות אזרח בסיסיות. הייתי חייבת להביא להם את המטפלת שלי, שהיא חולת אלצהיימר היום, שתספר להם. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים באותו זמן היתה ההקדשה הזאת".

את יכולה להגיד מה הוא עשה לך?

"אני לא מסוגלת להגיד את זה. עדיין לא. אני צריכה לכתוב ספר על דמות בדויה. עדיין לפעמים אני חושבת על עצמי כעל משוגעת, שאולי זה בכלל לא קרה ואיך אני מעיזה ככה להאשים את ההורים שלי, ואחרי שאבא שלי מת, את חושבת שאין לי רגשי אשמה?"

יש לך?

"רגשות מעורבים. למרות שלא הייתי אתו בקשר שנים, אבל עצם הידיעה שהוא לא בחיים ולא יכול במקרה לפגוש אותי ברחוב, זו הקלה גדולה מאוד בשבילי. שהוא לא שואף ונושף בעולם הזה ולא בקרית אונו, ומשהו מהאוויר שהוא נושף, משהו מהחלקיקים של האוויר הזה, יגיעו אלי ואני אנשום אותם. שנים אני נוסעת במוניות, ואני יושבת מאחור ומסתכלת במראה על הנהג, וכל הנהגים כמעט תמיד דומים לאבא שלי. כמו שהוא נראה כשאני הייתי ילדה. משקפי טייסים, התחלה של קרחת ובלורית קטנה, ואף קצת נשרי, עור כהה, וקמטים ליד העיניים, ומבנה הלחיים, והשפתיים. ואז אני מסתכלת ורואה שזה לא הוא, ואני מרגישה כזאת רווחה".

מתי הבנת שאבא שלך עושה לך דברים אסורים?

"זה לא היה איזה רגע אחד שנפל לי האסימון ופתאום הבנתי. אני זוכרת את כל הילדות שלי ואת הנעורים בתוך גל מטושטש, שספק הייתי ערה בו, וספק ישנה. הילדות שלי זה רצף תמונות. אני לא יכולה לדבר על הילדות שלי. זה משהו שהדיסקט שלי לא מסוגל לעכל".

לא צרחת? לא ניסית לברוח משם?

"צרחתי, אבל אף אחד לא בא. למי יש לך לברוח? מישהו בכלל קונה את הסיפור שלך ומאמין לך בתור ילדה? לפני עשר שנים דיברתי עם מישהי שהיתה שכנה שלנו, מטפלת שלי, שאמרה 'את הרגת את אמא שלך בזה שניסית להתאבד'. שאלתי אותה, וכשניסיתי להתאבד בגיל 13, לא אמרתי לך כלום? אז היא אמרה שהיא ניסתה לשאול אותי, אבל לא אמרתי כלום. עכשיו אני מבינה למה לא אמרתי כלום: אם אחרי עשרים שנה היא מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלי, אז למה שאני אגיד משהו?

"נפשית הילדה לא יכולה לברוח, כי היא תלויה באהבה של ההורים שלה. זה כמו שכן שלי, שהיה קושר את הכלב שלו כל היום והכלב היה בוכה ומיילל ויום אחד הוא ברח משם עם כל השרשרת ובערב חזר. יש לו לאן לברוח? שם הוא מקבל את טיפת האהבה ואת האוכל שלו. זה הבית שלו. גם הילדה לא יכולה לברוח. היא לא מכירה מציאות אחרת. ואם היא מורדת, כמו שאני מרדתי, שילמתי את המחיר כי סיממו אותי בכדורים. עירפלו לי את הילדות. ואת, ילדה אחת קטנה, נאבקת מול כולם. ומה שכותבים הפסיכיאטרים בחוות דעת זה שאת ילדה נקמנית. צרחתי, ברחתי מהבית, ניסיתי להתאבד. היו לי התפרצויות זעם. על מה ההתפרצות? סתם? כל העולם משתף פעולה עם ההורים, ואת נשארת כל כך מבודדת. כל מי שעבר את זה פעם, לא מסוגל לאפשר לאיזשהו ליטוף של העולם להיכנס לתוכו ולנחם אותו ולהרגיע".

מה אמא שלך עשתה כשאביך פגע בך?

"אמא לא היתה שם. היא הלכה להדיח כלים".

גם היא התעללה בך?

"זאת לא הנקודה. אני מנסה בעזרת הספר לספר שיש גם אלימות בקרב נשים, בין אמהות לילדים, בנות ובנים וגם בין זוגות לסביות. וזה משהו נורא מפחיד שלא מדברים עליו".

סקס וסמים

שז שבספר שותה וודקה לארוחת בוקר, מגלגלת ג'וינטים לארוחת ערב ותופסת זיונים מזדמנים על שפת הים ובשירותים של מועדון לסביות. שז האמיתית היתה שלוש שנים בקבוצת תמיכה לאלכוהוליסטים ונגמלה, היא אומרת, לגמרי. גם מהג'וינטים כאורח חיים. "ותכתבי שמעולם לא הזדיינתי בשירותים של מועדון לסביות. אבל כן עשיתי כל מיני דברים בשירותים של מועדון לסביות, כמו להתמזמז ולקחת סמים".

הסקס בשירותים של מועדון הלסביות, בין הגיבורה שז לבין מישהי שהיא פוגשת באותו לילה במועדון, הוא קטע ארוטי חזק וחסר מעצורים, שדומה יותר לפנטזיה על סקס מנוכר, מלא תאווה וכוחניות וכל כך לא נשי. "זה נורא הפחיד אותי כשהתחלתי להיות מודעת לכך שאני מרגישה משיכה לנשים. פעם ראשונה, תמיד יש פעם ראשונה, שהייתי מודעת לזה היתה כשהייתי בת 18 וחצי. אני זוכרת שסיפרתי למישהי מבוגרת שאני נורא נבהלת מעצמי על שאני נמשכת לאשה, אבל היא הרגיעה אותי ואמרה שזה בסדר, שזהו שלב מעבר שעוברים כולם בגיל הנעורים.

"בעקבות פרסום הספר הראשון שלי יצרה אתי קשר מישהי שהיתה חברה שלי כשהיינו בנות 14. היא עברה מהלך חיים שלם, חתונה, ילדים, גירושים והגיעה לזהות הלסבית שלה. ואז נזכרתי ברגע המדויק שבו היא ניסתה להתחיל אתי. היה לי פלש-בק. בחדר שלי, בשבת לפנות ערב, התריסים חצי סגורים, היה אפלולי ואני עם כתונת לילה סקסית, הייתי פצועה, שכבתי במיטה עם תחבושת על הרגל והיא יושבת לידי, ואני חצי מכוסה בשמיכה, ופתאום ראיתי את הזיק בעיניים שלה ואז היא התקרבה אלי, רצתה לתת לי נשיקה, ואני הזזתי את הראש.

"אחר כך היה לי קשר עם גברים, אבל כל הזמן היו לי מחשבות על נשים. הייתי באיזה השתלמות והיתה שם מישהי שהעבירה סדנה ונדלקתי ושבועות הייתי מפנטזת עליה. חיפשתי איך ליצור אתה קשר וכל פעם הייתי מרחיקה את זה ממני, לא יכול להיות שזאת אני. ואחרי הצבא היתה לי חברה, סטרייטית לגמרי, שסיפרה לי על הפאב של 'האלה', בואי נלך להסתכל עליהם. זה היה בנמל תל אביב והלכנו לשם כמה פעמים. היא הפסיקה ואני המשכתי, כל לילה הייתי הולכת לשם לבד, יושבת על הבר ויוצאת משם שיכורה ומתנדנדת. כל לילה. הלסביות האלה, אסון אתן, אף אחת לא ניסתה להתחיל אתי. עד שלילה אחד, כשכבר הייתי מסטולית מספיק, הצלחתי לדוג שם מישהי".

אחר כך באו שנים של חיים בערפילי הוודקה, בתוך סוטול תמידי, בשכחה. שז אומרת שהיא ניצלה מזה בדקה האחרונה ממש. קבוצת התמיכה של האלכוהוליסטים משתה אותה מהתחתית. "הייתי מכורה עד כדי כך שלא יכולתי לנשום בלי אלכוהול וג'וינטים. לא הייתי מסוגלת לעבור יום בלי זה. לא כמו מישהו שבכיף מדליק ג'וינט ואומר, 'בוא ניסע לטייל בארץ הסוטול'".

גם את, כמו שז בספר, החלפת חברה כל יומיים?

"כן, היו תקופות שגם אני חייתי ככה. שכן יש להבדיל בין הלסביות הסטרייטיות למסטוליות. כשהייתי בעולם של הסוטול, לא זוכרת עם מי הסתובבתי והלכתי לישון. לא רציתי להיות לבד. וזה פחות בולט אצל לסביות, כי אולי הן חונכו להיות פחות תוקפניות, אולי מטבע בריאתן הן פחות אקטיוויות. הסוטול מוריד הגנות, ואז נשים משדרות חופשיות. הסצינה בשירותים היא לא בלתי אפשרית. היום לוקח לי להתחיל עם מישהי חצי שנה, עד שאני אוזרת אומץ להגיד למישהי שנדלקתי עליה".

תווית משחררת

אולי משום כך הלסביות ה"סטרייטיות" לא אימצו אותה אל לבן. "אני מרגישה שלסביות מפחדות ממני. הקישור בין גילוי עריות ללסביות לא קל להרבה נשים, כי אז עולה השאלה, אולי את לסבית בגלל זה? במקרה שלי זה מאוד אפשרי. בזמן האחרון אני מרגישה משוחררת. בואי נגיד שהמוות של אבא שלי פתח לי דרך לגברים. אני לא מרגישה עכשיו שאני סגורה בפני זה".

אז הלסביות צודקות, את עושה להן בושות, הן כל הזמן אומרות שזה לא מתוך בחירה, ואת פתאום אומרת דברים הפוכים.

"יש כל מיני גישות. אני אומרת שתווית, ברגע שהיא משחררת אותי, היא נהדרת, ברגע שהיא מתחילה לכבול אותי, זה מפריע לי. לפני 15 שנה כתבתי שירים והלכתי לטלוויזיה להקריא אותם ושאלו אותי: 'את לסבית?' אז כדי להרגיש משוחררת מכבלים אמרתי, כן. אבל אם אני חייבת להיות לסבית לתמיד, ולעולם לא להסתכל על גבר, ולא להיות עם גבר, אז לא בא בחשבון. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אני הגעתי לשלב שבו ההגדרה 'לסבית' כובלת אותי, אבל מצד שני, אני לא יכולה להתנער ממנה לגמרי. כך שלהגיד שאני יודעת בדיוק לאן יוביל אותי הרגע בחיים, לכאן או לכאן, אני לא יודעת".

את רוצה ילדים?

"זה נושא שאני ממש לא רוצה לדבר עליו בטירוף, כי אני מפחדת מעין הרע".

מעורבת בקהילה?

"לא יודעת מה זה קהילה. המושג הזה מעורר בי תרעומת. יש לי כמה חברות וזהו, לא מרגישה שום חלק מקהילה או מגוף כלשהו שאמור אולי לדאוג לי או משהו כזה. אני לא שייכת לשום קהילה בעולם. יותר נוח לי עם הקהילה הלסבית בירושלים, הן יותר פתוחות ומזמינות אותי להופיע לפניהן. בתל אביב לא הזמינו אותי אף פעם. אולי בגלל שהן מכירות אותי יותר טוב. כבר הרבה שנים אני מרגישה בתל אביב אי נוחות ואי פרגון. זה נורא שרף לי הרבה שנים. רציתי לקבל עידוד מנשים אבל הבנתי, לצערי הרב, שמי שבאמת עוזר לי בחיים זה גברים ולא נשים. זה עצוב נורא, אבל נשים מקנאות ומתחרות בטירוף ודווקא על חתיכת השטח המשותף להן".

געגועים למה שלא היה

למרות ההצלחה של ספרה הראשון, על הרומן החדש שלה לא היו קופצים. להיפך. כל ההוצאות הגדולות החזירו לה את כתב היד. "ידעתי שזה מה שיהיה. שנים אף אחד לא רצה להוציא את כתבי היד שלי. חשבתי שאולי מנחם פרי עשה טעות, ואולי יהודית קציר, הלקטורית, עשתה טעות, אבל עם הביקורות המצוינות שקיבלתי הצלחתי לבנות לעצמי איזה הערכה עצמית. ואחרי שעבדתי על הרומן הזה שנתיים, ונקרעתי עד שכמעט איבדתי את שפיות דעתי, ידעתי שזה דבר נורא חשוב, לא איזה רומן רומנטי. ואז שוב כולם חזרו ואמרו, 'אין לנו עניין'. חלק נימקו, חלק לא נימקו. אחת אמרה שאם אני אכתוב את זה מחדש, הם יהיו מוכנים לדון בזה".

למה הספר כל כך חשוב?

"זה חלק מתהליך במאבק שלי, רק טיפה בים. לקח לי המון שנים להתחיל להאמין לקטעי הסרטים שרצים לי במוח, שאני אוכל להגיד לעצמי, לא סתם את חולמת שאבא שלך אונס אותך. שנים ניסו למכור לי מציאות שקרית, ואיך ילד יכול להאמין שמה שהוא זוכר באמת קרה? כדי להאמין, צריך הוכחות שהדברים קרו, ואם אין הוכחות, אי אפשר להאמין. עד שאני מצאתי את הפסיכולוגית שלי, היא היתה הבן אדם הראשון שהאמין לי".

את שונאת את אבא שלך?

"תמיד הרגשתי כלפיו שנאה עזה, שהיתה מהולה בה אהבה וגם געגועים. כל השנים שלא הייתי אתו בקשר, הרגשתי גם געגועים".

געגועים?

"געגועים למה שלא היה, וגם למה שכן היה. כמו שכתבתי באחד השירים: 'להתגעגע ליד שמצליפה. להתגעגע לריח שלו כשהוא מאמץ אותי נגד רצוני אל גופו. גופו שהוא גופי. גופי שהוא גופו. אמי שהיא אשתו. אשתו שהיא אהובתי. הורי שהם שונאי. שונאי שהם היחידים שמוכרים לי. רק את הריח שלהם אני רוצה. רק לליטוף הזה שלא בא, אף פעם לא בא, אני משתוקקת כל הימים האלה שאני קוברת ואומרת, אולי בכל זאת די יהיה בפרח אם אמצא לפחות פרח אחד'. אני לא יכולה שלא להתגעגע. זה מקום האינטימיות הראשון. אם אבא שלי היה אויב, היה קל מאוד. הייתי מזהה, ממקמת ויורה, או עוקפת והולכת למקום אחר, או מבקשת עזרה. אבל הוא לא היה אויב, וזאת הטרגדיה. אני רוצה להקים מוסד חדש: יום זיכרון לנפגעות אלימות במשפחה".

יום זיכרון זה רק למישהו שמת.

"והילדות האלה לא מתו?"

בית מנוחה

קבוצת מטפלות המתמחה בטיפול בטראומות מיניות, החברות בעמותת "בית משלך", מנהלות עכשיו משא ומתן עם עיריית הרצליה ומחפשות משאבים לפתיחת בית מנוחה לנשים הזקוקות לכך בזמן טיפול בטראומות מיניות מהילדות. לפי הסטטיסטיקה העולמית, שישראל היא חלק ממנה, 18% מבני האדם הם נפגעי מין במשפחה, בדרך כלל גילוי עריות.

אומרת עירית עופרי, עובדת סוציאלית מעמותת "בית משלך": "בזמן פתיחת טראומה מינית נשים מתחברות לזיכרונות הקשים שעולים ומציפים כל כך, עד שכבר אי אפשר יותר לשאת את זה. בזמן הזה יש ירידה בתפקוד, ניסיונות של פגיעה עצמית וחוסר יכולת לישון בלילה, והן זקוקות להשגחה. היום הן מתאשפזות במחלקות לבריאות הנפש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו