בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסברס הטעים בעולם

תגובות

כמו גיבור מיואש של אפרים קישון ניצב נועם בלום מול חומות הביורוקרטיה הישראלית ומנסה להבקיע אותן בעזרת מכתבים, תחינות, שיחות טלפון, עתירות לבג"ץ ומה לא. הוא אינו מצליח להבין למה מגיע לו לעבור את מסלול המכשולים והייסורים הזה, שמאיים להחריב את פרויקט חייו ולהרוס את עתיד משפחתו. הרי אפשר היה להניח שדווקא לו - ציוני מהזן הישן, שהלך מיוזמתו לנגב, הקים שם חווה הזוכה לשבחים מפי מומחים, פיתח לבדו זן חדש ומשובח של צבר והצליח היכן שנכשלו משכילים ומיומנים ממנו - מגיע לקבל כל סיוע מהממסד. הרי היו צריכים למחוא לו כפיים. להציג אותו כמודל. כדמות מחנכת. ובמקום זה, התעללות כזאת.

גם בלי לעיין בכל אחד מאלפי המכתבים שהוחלפו בעשר השנים האחרונות בין נועם בלום לרשויות השונות הקשורות בחוות צברי אורלי, החווה שאותה הקים בנגב - ריאה ירוקה של 1,100 דונם בלב המדבר הצחיח שבין ירוחם לדימונה, שמניבה פרי טעים להפליא - ברור לגמרי שהקשיים שהוערמו בפניו אינם פרופורציונליים לבקשות הצנועות שביקש. וגם אם קשה לפעמים להתמודד עם הדבקות הגובלת באובססיוויות שבה מנהל בלום את מאבקו הסיזיפי, ברור לגמרי שיש לו קייס חזק וסיבות טובות לכעוס.

אי אפשר כמובן להתעלם מהממד הסימבולי בסיפור. בלום בחר להתיישב בנגב, אזור שכל פוליטיקאי ישראלי מבן-גוריון ועד שרון מדקלם מתוך שינה את שבחיו. הוא מגדל שם שיחי צבר, הפרי שנהפך לסמל הציונות הגאה. הסיפור שלו, לפיכך, הוא גם משל.

בינואר השנה עתר נועם בלום לבג"ץ נגד שר החקלאות, שר התשתיות הלאומיות, רשת הביוב הארצית, נציב המים, חברת מקורות, שר העבודה ורווחה ומנכ"ל שירות התעסוקה. לטענתו, כל אחד מאלה לחוד וכולם יחד גרמו ברשלנותם לכך שחוות צברי אורלי - מפעל חייו, פרי חזונו - מתייבשת וגוועת לנגד עיניו. בסיום עתירתו - 450 עמודים אותם כתב בעצמו, יחד עם אשתו ושני בניו - הוא כותב, בהתייחסו ל"מבחן בוזגלו" המפורסם של השופט אהרן ברק: "בוזגלו הרבה יותר חכם ממני וכבר מזמן היה מתייאש ופורש ולא מתעקש וממשיך להעצים עוד ועוד את הנזקים שנגרמו לו ושוקע בחובות. אני מתייחס לזה באותה תמימות ולהט שהתייחסתי למוצב בנגב שיש להגן עליו בכל מחיר. ואני לא אשתנה כבר כנראה".

בלום, בן 53, הוא בן לחקלאים שהקימו בשנות ה-30 את המושב גיבתון בו נולד וגר עד היום. הוא בוגר סיירת שקד, בעל חממות לשעבר, למד בטכניון מינהל תעשייתי והתמחה בקרקע, מים ופיתוח טכנולוגיות חקלאיות ויישומן על בסיס תעשייתי. לאחר 17 שנות מחקר בכ-400 סוגי צבר מקסיקני הצליח בלום לייצר שישה זנים שמניבים פרי עשרה חודשים בשנה (מול חודש אחד בשנה של הזן הרגיל שגדל בארץ, וחודשיים בשנה של הזן הגדל בחממות הניסוי של פרופ' יוסי מזרחי מאוניברסיטת באר שבע).

לצברים של בלום כמעט שאין קוצים. הם אינם זקוקים לריסוס והם עשירים בוויטמינים ובמינרלים. "פשוט היה לי מזל", הוא אומר. "בדרך כלל לוקח למדענים לייצר זן חדש 50 שנה, אם בכלל".

מעלי הצבר שלו, שבכל העולם משמשים רק למאכל לבהמות וגמלים יצר בלום תעשייה שלמה של מוצרי מזון, מחמוצים ועד סלטים למיניהם, ממולאים וקציצות אותם הוא מתכוון לשווק ברשתות המזון באמצעות חברת "זנלכל". בייצור ושיווק המיץ המופק מהצבר הוא עניין את מפעל השימורים הגדול של קיבוץ גן שמואל. תכונותיו הרפואיות של הצבר של בלום נבדקו ואושרו ע"י פרופ' עזרא זהר, שקבע בין השאר שהשפעתו על הקיבה דומה לזו של הסובין.

ב-97' כבר ייצא בלום לאירופה 175 טון של צבר (פוטנציאל הייצוא לדבריו עומד על אלף טון בשנה) והכניס סכומים יפים לקופת המדינה. נציגי חברות מזון שלחו שליחים לחוותו מדרום אפריקה ומאירופה שם צורכים בעיקר את הצבר המקסיקני, הקולומביאני והסיציליאני. לדברי בלום, הצבר החדש התקבל בהתלהבות גדולה. האורחן שהקים בפתח החווה - מעין חממה מרוצפת, כמה שולחנות פלסטיק, מקררים עמוסי פרי לטעימה ותמונות עם פרס, נתניהו ונציגים מאירופה - שקק מבקרים אחרי שהוכנס למפת אתרי התיירות בנגב ע"י שמואל ריפמן, ראש מועצת רמת הנגב, שהתלהב מהפוטנציאל ומהאיש. ללא כל סיוע הקים בלום לבדו בית קירור ובית אריזה. העתיד נראה מבטיח.

"שנת 97'", אומר נועם בלום, "הוכיחה לי, והיתה אמורה להוכיח לכל הנוגעים בדבר, איזה פוטנציאל אדיר טמון פה ליזמים שיבואו להשקיע בנגב, לפתרון בעיית האבטלה באזור, לפתרון בעיית מי הביוב, להכנסת כסף מייצוא לקופת המדינה. זה לא קרה. לא קיבלתי הטבות מהמדינה כי לא קיבלתי מעמד של מפעל מאושר בחקלאות. אין לי מים, אין לי פועלים והמטע גוסס. הרשויות שמטילות את האחריות אחת על השנייה, לא מכירות בעובדה שמבחינת האזרח הפשוט, שאינו משפטן ועסוק רובו ככולו בלהט העשייה, הן מהוות רשות שלטונית אחת. אני לא יכול להתעסק כל הזמן בסחבת ופטפטת ואם-ואולי-וכאשר... ומה-שההוא-אמר-לך-זה-לא-הבטחה... ואם-זה-כן-אז-זה-תלוי-בא'-ב'-וג' ובינתיים... מה בינתיים?... אם אני אחכה אני לא אשרוד. ואני עושה משהו שמעטים מוכנים לעשות. משהו בנגב".

רפאל איתן מתלהב

בתחילת 91' פנה נועם בלום לשר החקלאות אז, רפאל איתן, והציג לו את הצבר שפיתח, בלוויית המלצות חמות ונלהבות של פרופ' יצחק גוטרמן מהמכון לחקר המדבר ופרופ' איתמר גלזר מהמכון הוולקני (שהיה שותף בשלב מסוים בפיתוח הפרי החדש), וביקש לאשר לו להקים מפעל בנגב. איתן התלהב ואישר לבלום להקים את המפעל בהתאם למדיניות עידוד פיתוח הנגב, בשטח שבין דימונה וירוחם. את הטיפול בבקשה העביר לאנשי מינהל משרד החקלאות בנגב שמצידם השיגו מעירית דימונה הסכמה עקרונית שמי הקולחין המטוהרים של העיר ישקו את המטע במחיר עלות פינוי המים.

בספטמבר של אותה שנה הוציא השר איתן חוזר ובו כתב כי "משרד החקלאות יתמוך ויעודד הקמת המיזם תוך ראייה מקפת מן הסיבות הבאות: ניצול קולחי דימונה שמתבזבזים שנים ללא ישום. ניצול פוטנציאל קרקע שלא מומש. הפעלת גורם נוסף בתחום תעסוקה באזור. ייצוא צפוי של מוצרי המיזם. שיווק צפוי לשוק המקומי".

"משרדי מוכן להיות שותף ומעורב בכל בעיה שייתקל הפרויקט", סיכם איתן את החוזר.

מבחינת בלום זה היה אור ירוק לצאת לדרך ואז גם החלה ההסתבכות. יזם אחר, מצוי יותר בנבכי הביורוקרטיה, היה אולי ממתין, אבל בלום לא חיכה לכל האישורים והחל לנטוע.

מכאן והלאה מסע היסורים של בלום, שיובא כאן בקיצורים רבים ובלתי נמנעים, הוא מסע אל נבכי הפקידות הישראלית. אל אותו יקום מקביל שבו דבר אינו ודאי, שום החלטה אינה סופית ובכל רגע נתון עלול לקרות הבלתי צפוי.

גבי ללוש, ראש עיריית דימונה, ביקש אישור תקציב להקמת פרויקט טיהור מי הקולחין שלו ובמקביל אישר שעיריית דימונה מוכנה לספק לבלום מי קולחין בכל כמות פנויה שתעמוד לרשות העיריה בכל עת בתנאי שבלום "יניח את הצינור להובלת המים על כל מרכיביו"; אלא שאז הודיעה הדסה אדן, מהנדסת המחוז בלשכת הבריאות המחוזית באר שבע, שמי הקולחין הנ"ל "לא עומדים בתקן הנדרש לפרי מאכל"; מי יטפל בכך? א. שלף, מהאגף לאיכות מים וקולחים, שכתב לנועם שהאחריות על איכות המים מוטלת על כתפי עיריית דימונה ואף ציין כי "משרד הפנים מעמיד הלוואות נוחות לביצוע תוכניות טיפול ואין סיבה מדוע לא תנצל זאת דימונה בדומה לערים אחרות". שלף כתב עוד כי פנה למשרד הפנים "ותבענו מהם לגרום לכך שקו ההובלה הנ"ל יבוצע במהירות" והובטח לו "לעיין בנושא ולקדמו במהירות".

מאחר שמי הקולחין נותרו בדימונה, נאלץ בלום לרכוש מים שפירים ממקורות. בשל משבר המים קיבל כמות קטנה מהנדרש ובתעריף גבוה. נאמן לטבעו הבלתי מתפשר ולתחושות השליחות והצדק ההיסטורי המפעמות בו, יצא בלום למלחמה גם במקורות, סירב לשלם את חובו ודרש את התעריף של מי הקולחין שהובטחו לו. מקורות מצידה תבעה אותו על אי תשלום חובותיו אליה ובהמשך גם הפסיקה את אספקת המים לחווה, שממילא הספיקה להישרדות אבל לא להתפתחות.

"יתכן שהייתי נאיווי באמונתי במערכת", כתב בלום בייאושו לעוזי גדור, ממשרד ראש הממשלה, "אך בוודאי שאין בכך סיבה למחוק מפעל בנגב מעל פני האדמה".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה קבע שלבלום לא ניתנו כל הבטחות מחייבות, ואחרי שמנכ"ל משרד החקלאות דניאל קריצ'מן כתב "אני מבקש להזכיר לך רק על מנת לאזן את התמונה שמשרד החקלאות לא שלח אותך ולא אנס אותך להקים חווה כפי שרצית", פנה בלום שוב לרפאל איתן וביקש את עזרתו הדחופה בהצלת החווה. הוא ביקש פריסת חובות למקורות, הלוואה בערבות מדינה ומינוי בודק בלתי תלוי, שיברר את טענותיו ושהחלטתו תהיה סופית ותחייב גם את המדינה וגם את החווה. "אותי, מפקד מוצב בנגב, מקים מפעל משגש בנגב המדברי, זורקים לכלבים", סיים בלום את מכתבו לאיתן. "חל כאן ליקוי מאורות. אני מצפה ממך לאותו יחס ואותה אחריות שקיבל ממך מפקד מוצב בנגב כשהיית מח"ט ורמטכ"ל. אני מבקש תחמושת, מזון ומים להם זקוק מפעל חקלאי בנגב. לא המפקדונים בקריה יספרו לך ולי פרושו של להיות ציוני. ללא המפעלים בנגב אין לנו מדינה... זכור כי הפקידים לעולם לא יקימו מפעל בנגב".

פנייתו של רפאל איתן לראש הממשלה לאשר לבלום הלוואה בערבות מדינה, כמו פניות דומות של מנכ"ל התאחדות האיכרים ושל מזכיר ארגון מגדלי הפירות בישראל, לא נענו.

מה עם הצינורות

במרוצת השנים השיג בלום חוות דעת שונות המוכיחות שהתקנים של משרד הבריאות ביחס למי קולחין להשקיית פרי שרירותיים ואינם עולים בקנה אחד עם אלה הנהוגים בעולם. "כמובן שלא הנחתי את הצינורות", הוא אומר, בתגובה לטענת המדינה בבג"ץ, לפיה הוא עצמו לא עשה את שנדרש ממנו ולא הניח את הצינורות שאמורים היו להעביר את מי הקולחין המטוהרים לחווה שלו. "מה ההיגיון להניח צינורות כשמשרד הבריאות לא מאשר את השימוש במים שיזרמו בהם? משרד הבריאות משנה את דרישותיו כל הזמן. ב-92' אי אפשר להשתמש במים האלה, נקודה. ב-96' היה אפשר עם טפטוף טמון, אבל העלות כדי להשקות כך את השטח הוותיק היא של 30 שקל למטר, כלומר שלושה מיליון שקל וזה לא מעשי. ב-97' או 98' הם המציאו פטנט חדש, עוד יותר יקר, ורק לקראת 00-'99' קבעה ועדת הלפרין - 'אותו רמי הלפרין', אומר בלום, 'שקבע את התקנים הקודמים אבל כשיצא לפנסיה והועמד בראש ועדה הגיע פתאום למסקנות אחרות' - שמותר להשתמש במים האלה ואפילו לא בטפטוף, אם יכלירו אותם והם יהיו במרחק של חצי מטר מהשתיל עצמו. אני יודע מה הם יגידו מחר? עכשיו משרד האוצר הקציב לעניין שני מיליון שקל כהלוואה לעשרים שנה ואמרתי יופי, אני אניח את הצינורות אבל הם טענו שאת הסכום הם יתנו רק לרשות מקומית או לאגודת מים. גבי ללוש סירב לקבל את ההלוואה ושמואל ריפמן, ראש המועצה, שבשלב ראשון היה מוכן לקבל את הסכום, התחרט. יש אישור לשני מיליון שקל שנמצא באוצר השלטון המקומי ואני, שכבר שקוע בחובות ועיקולים, לא יכול להרים את הסכום הזה. אמרתי לזהר ינון ממשרד האוצר שמספיק לי 650 אלף להניח את הקו בעצמי. זהר אמר שליזם פרטי הוא לא נותן".

לך לבג"ץ

אחרי שרפאל איתן המליץ לאנשי משרדו לסייע לבלום, פנה האחרון לשמחה יודוביץ', סמנכ"לית במשרד החקלאות העומדת בראש מינהלת ההשקעות בחקלאות, כדי שזו תאשר לו מעמד של מפעל מאושר בחקלאות. בקשתו נענתה בסירוב למרות שבלום לא ביקש מענקים, אלא רק הקלות מס בשנים הראשונות. בלום פנה לשר החקלאות יעקב צור וזה מינה ועדה לבחינת הנושא שהחליטה גם היא לדחות את בקשתו, מטעמים של חוסר מידע לגבי סוג הגידול שהוא מתכנן והפוטנציאל הטמון. בנוסף, נאמר לו, הצבר לא ברשימת הגידולים שמשרד החקלאות מעודד. "ומי קובע את רשימת הגידולים? אותה גברת מאותה מינהלת", אומר בלום. "הוועדה התחייבה להתכנס שוב כעבור שנתיים לדיון נוסף, משיניב המטע פרי. רק בדיעבד נודע לי שאחד מחברי הוועדה היה ד"ר אבינעם נרד, בעל עניין בתחום פיתוח וגידול הצבר. לעומת זאת את ההמלצות לזן שפיתחתי, שהעברתי לשמחה יודוביץ' ולוועדה, מטעם פרופ' יצחק גוטרמן מהמכון לחקר המדבר ומטעם פרופ' איתמר גלזר מהמכון הוולקני, הם זרקו לפח. היו שם מי שאמרו שגוטרמן חבר שלי והוסיפו עוד רמיזות שאני מתבייש אפילו לחזור עליהן. הוועדה שיעקב צור הקים לא התכנסה יותר מעולם, למרות שהתחייבה לעשות זאת".

"גם אני ידעתי רק בדיעבד על נוכחותו בוועדה של בעל אינטרסים בתחום הצבר", אומר משה זרחי, סמנכ"ל מועצת הפירות וחבר בוועדה. "ולדעתי צריך היה ליידע בכך את חברי הוועדה. כשקיבלנו את המינוי היה ניסיון להגיע לחווה, והתרשמתי שנועם לא כל כך מעוניין לחשוף את שיטות הגידול הייחודיות שלו. ראש הוועדה הציע להיות זהיר ולדון בבקשה רק כשהמטע יתחיל להניב. וזה לא קרה. הוועדה לא התכנסה יותר. אני חושב שהתנהגו אל נועם בצורה מאוד מאוד לא יפה ולא הוגנת. סך הכל הלך בנאדם והקים במדבר משהו שאף אחד לא האמין שאפשרי. הקימו את כל הוועדות האפשריות, זה נכון, אבל היה צריך לתת לו את העזרה האמיתית ולא ועדות, כי הוא עמד בכל הקריטריונים ואני לא מסוגל להבין למה מרחו את זה כל השנים ועד היום. מי הולך היום להקים במקום כזה ובתנאים כאלה? והוא עשה את זה. זו הציונות האמיתית".

למה התנהגו אליו כך?

"חשבתי על זה לא פעם. איך מגיעים הדברים לידי כך במקום שיחבקו אותו ויאמצו אותו? אין לי תשובה. נכון שהוא לא איש קל אבל הוא יזם, הוא יצירתי. הוא מבצע ולא רק מדבר. לי היה ברור כחבר הוועדה שכשהמטע יניב, אם אכן יניב, יאשרו לו מפעל מאושר. וזה לא קרה. תאמיני לי אני לא מבין את זה. אני רק יודע שבתחושה פנימית חשבתי שמגיע לו ונוהגים בו לא נכון וכשראיתי אחר כך את התוצר ידעתי שצדקתי. באתי פעם לחווה שלו וראיתי שהוא לקח מכונה ישנה למיון תפוחים והתאים אותה למיון צבר, שבעיני זאת משימה בלתי אפשרית. כי אף אחד לא תמך בו ולא עזר לו. זה היה עצוב ומדהים. וחשבתי שרק טיפוס כזה, עקשן משוגע כזה, מסוגל באמת להתמודד עם הקשיים שמערימים עליו, אלוהים יודע למה".

"אין לי ספק שידה של הגב' יודוביץ' בדבר", כתב מנכ"ל התאחדות האיכרים, שלמה רייזמן לשר החקלאות יעקב צור לאחר שהוועדה שהקים דחתה את בקשתו של בלום. "כמו כל מה שקשור ביוזמה של הסקטור הפרטי... הוועדה שמינית ואתה מסתמך על דעתה, לפחות שלושה מחבריה העתירו שבחים על היוזמה והגידול, אבל שמחה יודוביץ' חושבת אחרת וכך מתנהל העניין".

גם פניותיו הבאות של בלום לשמחה יודוביץ' נענו בשלילה, הפעם בנימוק שהוא מגיש את הבקשה בדיעבד. פנייתו לוועדת ערר נדחתה מאותו נימוק. "אמרו לי, תפנה לבג"ץ".

נתן רהב, איש משרד החקלאות, הבודק שמינה רפול ב-98', קבע שכולם פעלו במסגרת החוק אליו הם כבולים והציע להניח לעבר, להתרכז בהווה ובעתיד ולספק לחווה טיפול שורש ולא זריקות עידוד מזדמנות וחסרות תכלית.

"הכתם הירוק של צברי אורלי במדבר", כותב רהב, "הנו בבחינת הגשמה חלוצית ציונית של גאולת קרקע והפרחת השממה ללא מליצות. חובה לסייע לו ולמנוע בכל דרך עקירת נטוע... חוות צברי אורלי חייבת לקבל הכרה ממלכתית וככזו לזכות לטיפול נקודתי מיוחד בפיקוח וליווי של משרד החקלאות, ולא, תקרוס".

בדיון שהתקיים אצל שר החקלאות בסיכומי הבודק הוחלט, במסמך, לתת לבלום סיוע במסגרת המגבלות החוקיות של משרד החקלאות: מענק השקעה רטרואקטיווי, מענק על פי הקריטריונים של נזקי הטבע בגין נזקי השרב ומענק בכפוף לבקשות התרחבות והקמת חממות. "לא התרחבתי יותר ולא היה לי כסף להשקיע בחממות", אומר בלום. "עכשיו זה יישמע פרנואידי אבל אני בכל זאת אגיד את זה: מענק ההשקעה הרטרואקטיווי שאישרו לי, הוגבל ל'השקעות בשנה וחצי האחרונות'. שמחה יודוביץ' ידעה היטב שההשקעה האחרונה שלי היתה לפני שנתיים. ביקשתי ממנה שתשנה את זה ל'השקעות בשנתיים האחרונות', והיא אמרה לי 'לא'. זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי קרוב לבכי. שאלתי, למה?! 'ככה. כי אי אפשר'. (שמחה יודוביץ': "נורא קל לעשות דמוניזציה ממי שלא מאשר. אני לא מנהלת מעקב אחרי נועם בלום. יש לפני מאות ואלפי בקשות ואין לי שום הפעלה של סימפטיה או אנטיפטיה. אין לפנים משורת הדין בחוק. יש מעלי שרים ומנכ"לים ואסור לי לחרוג מעקרונות התכנון. אני פועלת עניינית ורק ע"פ שיקולים מקצועיים ואני כפופה רק לחוק").

ביוני 99', בסוף כהונתו כשר החקלאות, כתב רפול ליועץ המשפטי לממשלה מכתב נזעם ובוטה. "בדיקת התנהגות המערכת השלטונית כלפי חוות צברי אורלי ויזמיה ברמת הנגב... ששיבשה, משבשת ואף ממשיכה לשבש את יכולת החווה להתקיים... התנהגות המערכת השלטונית מביאה את החווה בימים אלה לקריסה", כתב איתן, "יזם המקים מפעל בעידוד משרד החקלאות. לא יתכן שיידרס ע"י מנגנוני השלטון הביורוקרטיים... פרויקט חוות צברי אורלי הוא הגשמת המדיניות של כל ממשלות ישראל בנוגע להתיישבות הנגב.... יש גבול למה שיכול חקלאי לעמוד בפניו... המדינה צריכה ליצור אווירה תומכת ואף לסייע לכל יזם המקים מפעל בנגב".

איתן ביקש, עם סיום תפקידו, לבדוק את כל תהליך קבלת ההחלטות בנושא מבלי שבלום יזדקק לתביעה נגד המדינה. "על פניו", סיכם איתן, "התרשלה המדינה שבטיפולה והיזם נאלץ לשאת על גבו טיפול רשלני וחסר מעוף של רשויות השלטון ובכירי עובדיו. אין מפעל כלכלי הבנוי לכך. מחובתה של המדינה, אם היא חפצת חיים, ליצור אקלים המעודד יוזמות כמו חוות צברי אורלי. החווה ובעליה הם הגשמה אמיתי של חזון הציונות".

המכתב שהעתק ממנו הופנה אל אהוד ברק, ראש הממשלה הנבחר, לא זכה לתשובה.

ריפמן מנסה לעזור

היום מתנוסס מעל האורחן שלט ענק "הצבר ינצח את הביורוקרטיה", עלי הצבר עמוסים פרי שלא דולל בזמן בהעדר עובדים ולכן הוא קטן ומצומק. צבעו של השיח בהיר ודהוי מחוסר מים, הפריחה דלה והפירות הולכים ומשחירים על השיחים הקמלים. בנובמבר 98', לאחר שנים של התכתבויות, התמקחויות, הבטחות שלא מולאו, בקשות שלא נענו וחובות שהצטברו, נותקו המים לחוות צברי אורלי. באפריל 2000 הגיע המטע לסף ייבוש ורק 40 מ"מ הגשם שירדו באותה שנה השאירו אותו בחיים. שורד אבל לא מתפתח. ממאי עד יולי סופקה למטע רבע מכמות המים הדרושה שהיא חצי מהכמות שהובטחה לבלום ע"י מנכ"ל משרד החקלאות. הצבר הוא פרי חזק ועקשן והשתילים התאוששו, פקעי הקיץ ליבלבו אבל כמות הפרי הגיעה רק ל-20 אחוז מהפוטנציאל. באוגוסט הופסקה כליל ההשקיה ולא חודשה עד היום. מי הקולחין של העיר דימונה, שהזרמתם לצברים של בלום היתה מספקת את כל תצרוכת המים של החווה ובאותה הזדמנות פותרת מפגע תברואתי, ממשיכים לזרום לוואדי ערוער.

נועם בלום הוא איש לא קל, בלתי נלאה עד טרחן, שבמקום 'אוכל' למשל אומר 'חומר גלם לתעשיית המזון'. שטף הדיבור שלו, הירידה האובססיווית לפרטי הפרטים של סיפורו, כולל אחרון הפקידים, תוארו המדויק והתאריכים בהם כתב אליו, דיבר איתו בטלפון או פגש בו באיזה פרוזדור, מתישים ומן הסתם פועלים לרעתו. שמואל ריפמן ראש מועצת רמת הנגב, שעל דלתו לא מתדפקים יזמים רבים, ניסה ככל יכולתו לעזור, אבל נכשל. הוא בוחר להתנסח בצורה קצת שונה: "כל הרשויות שאני יכול להעלות בדעתי פשוט התעללו ומתעללות בנועם בלום", הוא אומר, "למה? כי אפשר".

"מדינת ישראל על כל גורמיה, החל משרי החקלאות דרך נציבות המים דרך כל גורם שאני מכיר מיררו לו את החיים ואני לא מבין למה", אומר ריפמן. "לקח פיסת מדבר, אמר אני בא הנה, נוטע, משתמש במי קולחין, מה יכול להיות יותר ציוני, יותר משמעותי? זאת ארץ אוכלת יזמיה. זה התחיל מזה שדימונה לא הסכימה לעשות את חלקה. היה צריך להקים מערכת שקולטת את המים מטפלת בהם ומזרימה אותם אליו".

למה אתה לא לקחת את זה על עצמך?

"המדינה צריכה לממן פרויקט כזה. זה לא מתפקידן של מועצות אזוריות ומקומיות לטפל בהבאת מים לשטח חקלאי פרטי".

אז גם אתה חלק מאלה שלדבריך מיררו לו את החיים.

"קודם כל גם אני, בזה שלא הצלחתי לדאוג שהוא יקבל מים. אני שותף לכישלון ואני אומר את זה בצורה חדה וברורה ולא מתחמק מאחריות. כשבא יזם פרטי והולך לעשות ביזנס אני כראש רשות לא יכול לקחת את כספי משלם המסים ולהשקיע במשהו שהוא קודם כל עסק פרטי".

"בשנים האחרונות", אומר ריפמן, "האוצר באופן שיטתי מנע מחברת מקורות לעסוק בפרויקטים שעוסקים בקולחין. אולי עכשיו, עקב המצב החמור במשק המים יתנו לה. כל הבסיס הכלכלי שלו היה מבוסס על השקעה בקולחין, יצור, ייצוא, והנושא עד היום הזה לא נפתר. בעיה שנייה שהציקו לו זה בנושא עובדים. הוא רצה להעסיק עובדים מדימונה מוכת האבטלה. במקום ללכת לקראתו איכשהו זה נגמר בסכסוכים עם כל הגורמים. הוא לא טיפוס קל אבל הוא עקשן. עקשן טוב. נצמד לווריד ולא מרפה. יזם בנשמה עם רעיון יפהפה. והוא עשה. לא חיכה שמישהו יעשה בשבילו. מה שאני מכיר בדרך כלל זה אנשים שבאים, לוקחים כסף מהמדינה ולא עושים כלום. הוא לא קיבל גרוש ועשה דבר מדהים. שמחה יודוביץ', ראש מינהלת ההשקעות בחקלאות, פשוט התעללה בו. צריך לפרגן לאחד כזה. למצוא את הדרך החוקית לסייע ליזם שמחליט לעשות במקום כזה ולא להכשיל בניירת אינסופית, במשיכת הזמן, בבקשות נוספות. זה כאילו נשמע בסדר, כספי מדינה, אבל כל זה היה כשהשטח היה כבר ירוק. כשזה כבר לא היה לופט גשעפט. זה היה ממשי: ירוק באמצע המדבר. מדהים. בירושלים הם בדרך כלל לא ממש מבינים את הדברים האלה אבל לגביו הם היו אטומים במיוחד. ניסיתי לעזור לו. אינספור שעות עם שרי האוצר והחקלאות וגם אני לא הצלחתי. כשפקידים מתעקשים גם אלוהים לא יעזור.

"נתתי לו ערבות כשסגרו לו את המים למרות שזה אסור לי. צ'קים דחויים... אני לא מצליח להבין למה מאבקים בין האוצר, מקורות ונציבות המים צריכים להביא למצב כל כך אבסורדי. מי הביוב של דימונה זורמים בוואדי, מזהמים את האקוויפר, גורמים למכת יתושים. באזור הזה חיים בדווים, משני צידי הערוץ ליד כל הכולירה הזאת. איך מדינה לא פותרת דבר כזה? מהצד השני המשרד לאיכות הסביבה הטיל קנסות על גבי ללוש, אבל לא התערב לטובת נועם, והמים זרמו וזורמים בוואדי. אני אוהב את הפרויקט של נועם. אני רוצה אותו אצלי. ואם נועם בלום עוד לא התייאש, איווט ליברמן פותר לו את הבעיה בארבע שעות. הנה אני זורק לו את הכפפה".

בלום מתייאש

"המסקנה ראשונה שלי מכל הפרשה", אומר נועם בלום, "היא שהמשך ההתרחבות צריך להיות בחו"ל ולא בישראל. בעיית כוח האדם בארץ רק תמשיך ותחריף. המוצרים הנלווים של הצבר יעברו ליצור ממוכן ובישראל אני לא אייצר פרי צבר שצריך לקטוף בידיים".

למה אתה לא סוגר והולך?

"לסגור וללכת זה משהו שאני לא מכיר בחיים בכלל. דבר שני, הקמתי פה מפעל שנותן פרי ייחודי ששווה מיליונים, בארץ ובחו"ל. למה שאני אסגור?"

כמה זמן יקח עד שהבנקים יעקלו את הבית שלך בגיבתון?

"אני מקווה שזה לא יקרה. אני מקוה שאני אתגבר על הבעיות אם לא בצורה מלאה אז בצורה חלקית. בעיית המים והעבודה היא לא בעיה רק שלי, היא בעיה לאומית היא התחילה ב-67' כשהפכנו להיות עם של אדונים וכתוצאה מזה דור שלם הפסיק לעבוד בעבודות מסוימות אלא בתור מנהלי עבודה".

אם תהיה לך עוד הברקה בתחום החקלאות, תקבור אותה או תפתח אותה?

"אני לא יודע. אבל יש הרבה לקחים ובהחלט יכול להיות שאני אגדל את הצבר שלי במצרים, בירדן, בטורקיה, או במרוקו".

הבן מנסה לעזור

בתחילת החודש החליט שחר בלום, בן 22, לעשות מעשה ופנה ללא ידיעת אביו ל-120 חברי הכנסת, ליועה"מ לממשלה, לנשיא, למבקר המדינה ולרמטכ"ל ("שיודע היטב איזה נזקים גורמת סחבת ביורוקרטית", הוא אומר). אחיו רועי עבד בחווה כמה שנים וגם הוא עצמו תרם ותורם את חלקו. בשנים האחרונות הוא רואה איך אבא שלו הופך נואש יותר ויותר, מריר יותר ויותר אל מול ההזדמנויות המוחמצות, נשאב כולו אל התסבוכת הבלתי פתורה שהפכה למרכז חייה של המשפחה כולה. בשפה פשוטה ונאיווית הוא מפרט את מה שעבר על אבא שלו בעשר השנים האחרונות ואת אכזבתו הגדולה מהמדינה. "אין עוד אפשרות אמיתית לחיות במדינת ישראל", הוא כתב, "ולרצות לתרום ולסייע בהצלחתה ופריחתה כל עוד יחסה אלי כאזרח שווה זכויות הוא מחפיר, פוגע, מעליב ולפעמים אף גורם לפגיעה נפשית עמוקה.

"אני רק רוצה למצוא מישהו, אחד, שיתפנה לעיין בתסבוכת הזו שמעיבה על חיינו כבר עשר שנים עד שאין מקום לשום דבר אחר", אומר שחר. "מישהו שידפוק על השולחן ויגיד למי שיגיד: עד כאן! אתם ואתם קחו אחריות ותפתרו את זה! שיאשרו הלוואה לעיריית דימונה שתביא את המתקן שלה למצב הנדרש שיענה על הדרישות ההפכפכות של משרד הבריאות, שמקורות או נציב המים או מי שזה לא יהיה ירגעו מהעיקולים ויתנו לחווה להתאושש וכל החובות ישולמו. שמשרד העבודה יפעל על פי ההחלטה שלו עצמו וישלח לאבא עובדים שרוצים לעבוד ויהיה מי שידלל ויקטוף ויארוז. שמינהל מקרקעי ישראל ינוח לרגע מהתביעות והעיקולים שהטיל על החווה. שנציב המים יתן הוראה חד משמעית שלא מייבשים שטח חקלאי ייחודי, מתפקד, מייצא, מפריח שממה, חלום ציוני, רק בגלל תסבוכת כספית שתיפתר אם ייתנו לחווה מים שתמשיך לחיות ותמצה את הפוטנציאל האדיר והמוכח שלה. שמישהו יקום ויגיד די!".

עד תחילת השבוע ענו למכתבו 23 ח"כים. כולם הודיעו לו על הפניית מכתבו לשר החקלאות מלבד יוסי שריד, זהבה גלאון ונעמי חזן ממרצ ורחמים מלול מש"ס, שהביעו את זעזועם האישי מאיום הסגירה על החווה וכתבו לשר החקלאות מכתב ארוך ומפורט בתביעה למצוא פתרון מיידי וח"כ משה גפני מיהדות התורה שהגיש שאילתא בנושא לשר התשתיות. שרת החינוך ושר התקשורת ענו לו שהנושא אינו בתחום עיסוקם. שאר השרים ושאר המכותבים לא השיבו. *

התאחדות האיכרים: דופקים את בלום

אחת מטענותיו העיקריות של נעם בלום היא לאפליה בין חקלאות פוליטית - כלומר קיבוצים, מושבים ואזורים שלממשלה יש עניין בפיתוחם - לבין החקלאות הפרטית. הוא לדבריו, נפל קורבן לאפליה הזו. "בעבר הרחוק היתה באמת מורשת של מפא"י ההיסטורית והיתה התיחסות שונה למגזר הפרטי והקיבוצי מושבי", אומר מנכ"ל התאחדות האיכרים, שלמה רייזמן, שניסה גם הוא להתערב לפתירת בעייתו של בלום וכשל. "היחס השתנה והיום יש לחקלאות כולה, לכל מגזרי המשק, גוף-על שנקרא התאחדות חקלאי ישראל וניתן לומר שהיום היחס הוא שווה ומוצאים רק כמה איים של התייחסות של פעם, כמו במקרה של נועם בלום. אני חייב לומר שההתייחסות אליו היתה באמת לא נכונה, לא צודקת ואפילו מקוממת. האיש התיישב במקום שכוח אל, הקים חווה שחלק גדול מתוצרתה הולך לייצוא ומכניס מטבע זר. מעבר לכך הוא מפתח מוצרים נלווים לפרח הצבר. אלה דברים שמדינה צריכה לעודד ולא נעשה כך לא בעניין אספקת מים מושבים, שלהביאם לאיכות הנדרשת נדרש סכום יחסית לא גדול שהמדינה אמורה לספק אותו, ועוד דברים שונים, מענקים והלוואות, וזה לא נעשה לגביו וזה כן נעשה לגבי קיבוצים בערבה ובמקומות אחרים בפריפריה ועל כך התאחדות האיכרים מלינה. כל כך חבל. זה מבצע חלוצי בנוסח של לפני 100 שנה מה שהוא עשה שם".

פרופ' גוטרמן: בלום הוא מקצוען

פרופ' יצחק גוטרמן, ראש היחידה לאקופיזיולוגיה ואינטרודוקציה של צמחי מדבר מהמכון לחקר המדבר: "נועם בלום הוא מקצוען א' א'. הוא פיתח זן ייחודי, באיכות גבוהה מאוד ובצבעים שונים, מאוד אטרקטיווי בשוק. הוא הצליח במקום שאני, עם כל התוארים האקדמיים שלי לא הצלחתי, ליצור יבול של עשרה חודשים בשנה. נועם הוא הראשון בארץ שיודע להביא את הצבר ליבול במשך עשרה חדשים בשנה. הכרתי את נועם כשביקשתי ממנו חומר למחקר לפיתוח שיטה של הרבה פרחים על ענף בצבר. הוא נתן לי חומר מצמחים שהוא פיתח וראיתי שהוא באיכות גבוהה. אני המלצתי למשרד החקלאות בזמנו שיאשרו לו לקבל את החלקה ליד דימונה כי אמרתי שהוא איש מקצוע ממדרגה ראשונה. ואז פנו אלי ממשרד החקלאות בכמה טלפונים מאוד מפתיעים, בסגנון של סימן שאלה. מה פתאום אני ממליץ? ולמה דוקא עליו? כי הרי ידוע לכל שאלפי יזמים מתחננים לעשות משהו בנגב. אמרתי שמבחינה מקצועית הוא מעולה והרעיון מצוין גם מבחינה של פיתוח אזור מוכה אבטלה וניצול מי ביוב. לקח לי זמן אבל בסוף הבנתי שאני מקבל ממנו שלמונים ושמההמלצה שנתתי לו היתה לי טובת הנאה".

לא מחית?

"אני לא אוהב מלחמות. אני חשבתי שחשוב שהוא יתחיל. שאלו, עניתי בנימוס. כואב לי כאזרח מה שמעוללים לו. כאיש מדע אני יודע שהוא עושה את הדברים בצורה שהייתי מצפה מאיש מקצוע מעולה. הוא מאמין בזה הוא אידיאליסט. אני מאוד מכבד אותו ומלא הערכה אליו".

משרד החקלאות: בלום פעל על דעת עצמו

תגובת משרד החקלאות: "משרד החקלאות מאשר מתן מענקים והטבות מס על סמך בדיקות כלכליות. מנהלת ההשקעות של המשרד מאשרת מדי שנה כ-5,000 פרויקטים שונים. בשל מגבלות תקציביות, היא נאלצת לתחום את נושאי הפיתוח והיקפם הפיסי. על פי חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות המינהלת אינה יכולה לאשר פרויקטים בדיעבד.

"מר בלום פנה למשרד החקלאות בבקשה לנטוע 1,000 שיחים של פרי הצבר, ונענה כי הפרויקט שהציע אינו עומד בקריטריונים שקבע המשרד, משום שמדובר בזן חדש ובלתי מוכר, שפוטנציאל הייצור והייצוא שלו לא ברור. יש לציין כי בשנת 1992, בה פנה מר בלום בבקשה לתמיכה, תמך המשרד בהשקעות בשטח של 12,000 דונם מטעים והדרים בסך הכל (מתוך 630,000 דונם מטעים הקיימים בארץ בכלל, לא כולל הדרים). אי לכך, הוחלט שלא לתמוך בנטיעת 1,000 דונם צבר, של זן לא מוכר, כאשר באותה שנה הוכנס לתוכנית הפיתוח סעיף נטיעת 10 דונם בלבד של זני צבר חדשים וניסיוניים.

"למר בלום הוצע לנטוע חלקות ניסיון והדגמה וכן הוצע לו סיוע של אנשי מקצוע והדרכה. מר בלום סירב להצעות אלו ונטע את הצברים על שטח של 1,000 דונם, למרות שנאמר לו מראש כי המשרד לא יתמוך בפרויקט בסדר גודל כזה. כאמור, מינהלת ההשקעות אינה רשאית, על פי חוק, לאשר פרויקט בדיעבד, לאחר ביצועו בשטח.

"לאחר שקיבל את תשובת משרד החקלאות פנה מר בלום לוועדת ערר ולאחר שקיבל תשובה שלילית גם מוועדת הערר נאמר לו כי הוא רשאי לפנות לבית המשפט.

"הוועדה, שהקים שר החקלאות לשעבר יעקב צור, העבירה את חוות דעתה ישירות אליו ולא לידי מינהלת ההשקעות. גם כינוסה מחדש לא היה בסמכות המינהלת. בכל מקרה, הוועדה לא עסקה בפרויקט שכבר בוצע בשטח.

"אשר לטענה כי לפרופסור נרד היה ניגוד אינטרסים, במשרד החקלאות אין יודעים על כך דבר, וגם מר בלום, כשיכול היה לערער על הרכב הוועדה לא עשה כן במשך חמש שנים, למרות שניתנה לו האפשרות.

"אשר לטענות כי שמחה יודוביץ 'התעללה' במר בלום, התבטאויות אלו אינן במקומן, שכן יודוביץ היא עובדת מדינה, הפועלת על פי חוק (ומטבע הדברים עבודה על פי חוק לא מאפשרת תמיד לעגל פינות) ואין לה שום עניין למנוע אישורו של פרויקט, במידה שהוא עומד בעקרונות התכנון שקבעה הנהלת המשרד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו