טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנות, קבלו אישור המראה

בשבוע הבא תעמוד רוני צוקרמן במסדר כנפיים שלאחריו תהיה לטייסת הקרב הראשונה בתולדות ישראל. עד לאחרונה התייחס חיל האוויר בחשדנות לבנות שביקשו להתקבל לקורס טיס. עכשיו הוא נערך לקליטת 60 חניכות לקורס הקרוב

תגובות

ידיעה כי רוני צוקרמן, נכדתם של יצחק צוקרמן (אנטק) וצביה לובטקין, מגיבורי המרד בגטו ורשה, תענוד ביום חמישי הקרוב את כנפי הטיסה, ותהיה לטייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר, הציתה את הדמיון הלאומי. "דור שלישי לגבורה" בישרה כותרת חגיגית ב"ידיעות אחרונות". ציטוט מתוך ראיון עם אהוד ברק לא פסח על כל הקלישאות האפשריות - סגירת מעגל, האתוס הישראלי, הגנת שמי התכלת של מדינת ישראל.

למגינת לב כולם, מסרבת עד כה צוקרמן להתראיין ולספר על חוויותיה מהקורס ומבית סבא, וכך הוחמצה ההזדמנות לעודד מעט את רוחו הנכאה של עם ישראל בסיפור מקורי שכולל שואה, גבורה, גאווה לאומית ואפילו פמיניזם. הימור: העוול הזה יתוקן בקרוב, וצוקרמן שהצטיינה בקורס ועמדה בכל הלחצים הכבדים שהפעילו עליה מדריכי הטיסה, לא תעמוד בלחץ שיפעילו עליה אמצעי התקשורת ודובר צה"ל, ותתייצב באחד מאולפני הטלוויזיה.

י', שהתקבלה לקורס טיס אך הודחה ממנו אחרי חצי שנה בגלל בעיות משמעת, מספרת על התחרות הסמויה שנערכה על כתר "טייסת הקרב הראשונה": "כשאני הייתי בגיבוש עדיין לא היתה מישהי שסיימה את הקורס והיה רצון לעשות משהו שאף אחד עוד לא עשה. זה כמו האשה הראשונה שהיתה שופטת. חוץ מזה, חוויית הטיסה נראתה לי כמשהו מדהים, זה מאוד קסם לי. בגלל זה לא הייתי הולכת לקורס חובלים. אני חושבת שרוב אלה שסיימו שרדו רק בגלל חדוות הטיסה".

מאיזה גיל התחלת לחוש משיכה לטיסה? "הבג"ץ של אליס מילר היה כשהייתי בתיכון, ומאז זה נראה לי כמשהו אפשרי. מגיל צעיר חלמתי על זה. היו לי דגמים של מטוסים בבית. גם לפני הצבא יכולתי להסביר מה ההבדל בין F-15 ל-F-16. אבל היו כאלה שבאו סתם כדי לנסות, והיו כאלה שבאו כי חברות שלהן עשו את זה לפניהן וזה נכנס להן לתודעה".

היתה תחושה של פורצות דרך? "בטח. היו גם הימורים - מי תסיים את הקורס ומי תעוף בדרך. אבל לא נלחמנו אחת בשניה, בניגוד לאווירה שיש בקורס טייס בקרב הבנים. זאת הרגשה שיש בעיקר בגיבוש, כשיודעים שרק מעט יסיימו. בגיבוש ראו כמה הבנות עוזרות אחת לשנייה".

איך התכוננת למאמץ הפיזי של הגיבוש? "רצתי הרבה. חמישה ק"מ כמעט כל יום. עשיתי שכיבות סמיכה, שלבנות זה ממש קשה. בהתחלה הצלחתי לעשות רק 30 אבל בקורס כבר הצלחתי לעשות 100 בקלות. הזרוע שלי התנפחה פי שניים וזה הפריע לי. הרגשתי שאני משלמת את המחיר בנשיות שלי. הגוף תופס ממדים אחרים, היו בנות שרזו יותר מדי, והיו שההיפך. אני הרגשתי שאני מאבדת מהנשיות שלי, אבל מוכנה לוותר על זה לתקופה קצרה".

איך היה הגיבוש? "בגיבוש היינו כיתה של בנות בתוך מחלקה של בנים, והכיתה שלנו היתה הכי טובה במחלקה. הגיבוש היה חלק שמאוד נהניתי ממנו. זה קל כי את יודעת שזה נגמר תוך שבוע. החוויה הקשה של הגיבוש היתה הקושי הנפשי. אתה חושב שתרגיל מסוים נגמר, ואז חוזרים עליו שוב ושוב. זה מתיש נפשית. יחד עם זאת לא היתה אווירת תחרותיות - ידענו שאנחנו מיעוט, והיתה תחושה של ראשוניות - מישהי צריכה להצליח. בניגוד למה שחושבים, היגיינה זאת לא בעיה. היו כאלה שעשו את הגיבוש במחזור, וחוץ מזה, גם הבנים הביאו מטליות לחות".

היתה ההתייחסות מיוחדת לבנות? "המערכת התייחסה אלינו בשוויון מוחלט. מה שהיה יפה בעיני זה שהיו מקומות שבהם הם הבינו שצריך לבוא לקראתנו, כמו בסולם המאמצים, נשק מקוצר, שהוא קל יותר, ונעליים מתאימות. אחרי הגיבוש לקחו מאתנו מידות נעליים, והזמינו במיוחד כי לא היו נעליים של בנים במידות כל כך קטנות".

איך היו היחסים בין הבנות לשאר החניכים? "היינו מספר בנות בתוך קבוצה של בנים, והיה אפשר לראות את ההבדל בהתייחסות לנושא בין הבנים שהיו איתנו בגף מההתחלה, לאלה שלא. עם אלה שהיו איתנו בגף נוצרה קבוצה שהיינו חלק ממנה. לעומת זאת, מצד הבנים האחרים היו מקרים של הערות סקסיסטיות וזלזול. כולם חיכו לראות כמה בנות ישרדו את טיסות המיון. היה מישהו שאמר שבסיירת צנחנים אין בנות. אני יכולה להגיד לוודאות שזה פוגע להם באגו. מדובר בילדים בני 18. אולי בטייסת זה אחרת, אבל בקורס זה הורגש. כשהרגשתי טוב בטיסות אנשים נרתעו מזה, אז החלטתי לא לספר איך הולך לי. יש תחושה של מלחמה תמידית מול עצמך כדי להצליח ומבחינה זאת זה כמו אצל הבנים. אבל לזה מתווסף הרצון הגדול להוכיח שאת טובה כמו הבנים. כשאני הייתי עם מגבלות רפואיות ולא יכולתי לצאת למסעות זכרו לי את זה כל הקורס. אבל מהר מאוד את לומדת שיש אנשים שצריך להתעלם מהם. היה בחור דתי שלא הסכים לסחוב אלונקה שיש עליה בחורה, וגם כשאני יודעת שזאת בעיה שלו ולא שלי, זה הפריע כי זה הבדיל אותי מהאחרים. זה מוציא אותך מהכלל. את כל המסעות עשיתי בריצה משתי סיבות: כי אני נמוכה והפסיעה שלי קטנה, וכי זה מקל על הכאבים של שברי ההליכה. היו בנים שאמרו לי שהם מעריכים אותי על זה".

האח הגדול מקנא

י' מספרת שלמרות שתחרות עזה בין החניכים היא אחד המאפיינים הבולטים של קורס טיס, הבנות בקורס גילו אחווה נשית ("פשוט לא היתה תחרות") אבל מוסיפה גם ש"החברויות החזקות היו על בסיס בין אישי, בלי קשר למין".

היתה קנאה? "מאוד הפריע לבנים מהקורס שלנו שבאו לבקר אותנו בנים מהקורסים המתקדמים ביותר. אצל הבנים מהגף שלנו זאת היתה תחושה דומה לקנאה של 'אח גדול' וזה היה נחמד. אבל בקרב הבנים שלא היו מהגף שלנו זה יצר תחושת אי נוחות. הפריע להם שאנחנו במרכז ההתרחשות".

הרגשת בדידות? "אחרי שרוב הבנות נשרו מהקורס הייתי בודדה. כשאת בעמדה של בודד את לא יכול להסביר את עצמך. אחרי שעברתי את טיסות המיון אחד מהמפקדים שלי כתב לי פתק: 'מעכשיו את צריכה לגדל עור של פיל', אבל תפסתי את עצמי בוכה מהערות מסוימות".

איך היו הטיסות? "אחלה. זה המקום שההבדל בין המינים הכי פחות מורגש. או שיש לך את זה או שאין. יש מסורת כזאת שלטיסת המיון האחרונה בפייפר עולים עירומים מתחת לסרבל, כי זה מביא מזל. כמובן שגם אנחנו עשינו את זה בלי תחתונים וחזיה".

נוצרו קשרים רומנטיים בתוך הקורס? "החברויות שנוצרו היו עם בנים מקורסים מתקדמים יותר. התראינו רק בסוף שבוע, כי את לא יכולה להרשות לעצמך להתראות במהלך השבוע. אין רצון לבלוט, ובטח שלא על רקע כזה".

מה היתה החוויה הכי קשה? "כל הזמן הייתי תחת זכוכית מגדלת בגלל שאני בחורה. לפעמים זה מחמיא, אבל בסוף זה נמאס שנשות השיכון מאחלות בהצלחה כל פעם שהן עוברות בשער הבסיס ורואות אותנו שומרות".

איך התייחסו לכך ההורים? "זה הרבה גאווה והרבה דאגה. אמא שלי שמחה שעפתי מהקורס".

היית ממליצה לחברות שלך? "הייתי ממליצה, כי זאת חוויה. אבל אני לא בטוחה שזאת דרך מתאימה לנשים. יחד עם זאת אני חושבת שזאת חייבת להיות אופציה פתוחה לכל מי שרוצה".

למה את לא בטוחה שזאת דרך שמתאימה לנשים? "אני חושבת שבגיל 27 אני ארצה להיכנס להריון. אם הייתי מסיימת את הקורס לא הייתי עושה את זה כי הייתי חוששת שיגידו שאחרי שהשקיעו בי כל כך הרבה זה לא הוגן. חוץ מזה, עד שלא תהיה מאסה קריטית של בנות, הן תמיד יהיו חריגות על רקע המין שלהן, וזאת מלחמה מתמדת".

היית הולכת לגולני או גבעתי? "בשום פנים ואופן לא! אני יודעת איזה מאמץ פיסי נדרש מטייס, וזה פחות ממה שנדרש מלוחם חי"ר. אני חושבת שזה בזבוז זמן בשביל הצבא - בשביל אחת מאלף שיכולה להיות לוחמת חי"ר זה לא שווה את זה. בטייס זה אפשרי. האתגר הוא אחר, לא פיסי".

המנטליות והפסיכולוגיה

בנובמבר 1995, בעקבות עתירתה של אליס מילר, כפה בג"ץ על חיל האוויר להעניק לנשים הזדמנות שווה להתקבל לקורס טיס. מילר ניגשה לבחינות המיון, לא עברה אותן ובסופו של דבר כלל לא התקבלה לקורס. אולם העתירה שהגישה ופסיקתו התקדימית של בית הדין הגבוה לצדק, פילסה לנשים את הדרך להשתלב במסגרות הקרביות בצה"ל.

ההיענות היתה ונשארה נמוכה. רק חיילות מעטות מביעות את נכונותן להתנדב, ורק עשרות ספורות השתתפו בכל אחד מקורסי הגיבוש לטיס משנת 96' ועד היום.

בשנת 98' סיימה את הקורס הנווטת הראשונה, ומאז סיימו שתיים נוספות. כאמור, ביום חמישי הקרוב תהפוך רוני צוקרמן לטייסת הקרב הראשונה של צה"ל. מבחינת חיל האוויר כלל לא ברור אם למהלך הזה יש עתיד. לדברי מפקד החיל, האלוף דן חלוץ, "הצלחה של שילוב בנות כלוחמות בחיל האוויר תוכח רק אחרי שיסתיים מחזור שלם של שירות, דבר שיאפשר הצמחת דור של מפקדות מתוך האוכלוסייה הלוחמת, ואילו המהלך ייכשל אם חיל האוויר ייווכח לדעת כי אופק השירות של הנשים לא ממצה את הפוטנציאל שהושקע בו".

בתחילת התהליך עלתה השאלה אם חיילות בכלל מסוגלות להצליח בקורס טיס. "לדעתי טעו מי שחשבו שמבחינה מנטלית ופסיכולוגית זה לא עובד", אומר מפקד חיל האוויר. "זה עובד בחילות אוויר אחרים, וגם ההיסטוריה של חיל האוויר הישראלי הוכיחה שנשים מסוגלות להטיס מטוסים".

ואכן, בעבר היו שני ניסיונות לשלב נשים כלוחמות בחיל האוויר. בשנים 1953-1951 התקבלו לבית הספר לטיסה עשר נשים, מהן הוסמכו חמש לתפקידי צוות אוויר. יעל פינקלשיין-רום סיימה את קורס טיס מספר חמש והשתתפה בפעילויות מבצעיות, בהן הצנחת גדוד 890 במיתלה במלחמת סיני. רום היתה אז טייסת משנה במטוס שהוביל את ההצנחה. אחרי שלוש שנות שירות סדיר, כשהבינה שלא תוכל להתפתח בתפקידים פיקודיים בגלל היותה אשה, החליטה להשתחרר. במילואים המשיכה לטוס עוד שבע שנים, שבסופן ילדה שלוש בנות בשלוש שנים והפסיקה לטוס.

בשנות ה-70 נעשה במשך שנתיים ניסיון נוסף להכניס בנות לקורס טיס, אולם אף אחת מהן לא סיימה את הקורס. אריאלה ורנר, אחת מהנשים שהשתתפו בניסוי, האשימה את חיל האוויר בהכשלה מכוונת של הניסוי ("הארץ", 1.1.93). "שר הביטחון עזר ויצמן שמע שיש בנות בחיל בקורס טיס והזדעזע. 'על גופתי!', הוא אמר", סיפרה ורנר באותו ראיון. ויצמן הכחיש את הדברים באומרו ש"'על גופתי' הוא לא ביטוי שיוצא מפי".

בחיל האוויר עוד לא בטוחים שהניסיון הנוכחי יצדיק את עצמו. "למרות הניסיונות הקודמים לשלב נשים בחיל האוויר, אנחנו עוד לא יודעים אם כשלוחמות מוכשרות במקום לוחמים, התרומה הכוללת שלהן למעגל החיים של חיל האוויר היא כמו של הגברים", אומר האלוף חלוץ. "קרי, אם תוחלת השירות של נשים במילואים וכמפקדות תצדיק את שילובן בתפקידי צוות אוויר. אין לי שאלה לגבי הכושר לפקד, אני מאמין שזה כושר של בני אדם באשר הם, נשים או גברים. יש לי שאלות הנוגעות לאחוז שנצליח למצות מתוך הלוחמות לתפקידי פיקוד. זאת לא שאלה של יכולת וכישורים, את זה ברור שיש לנשים וגברים כאחד, השאלה היא אם ריתמוס החיים של נשים, מבחינת הפיסיולוגיה והביולוגיה, יתאים לדרישות שחיל האוויר מציב לאנשיו. נניח מצב אוטופי, שבו חמישים אחוז מאנשי צוות האוויר הן נשים; מבחינה סטטיסטית אתה יכול להגיע למצב שבו חלק ממפקדות הטייסות בהריון ומקורקעות".

השאלה השנייה שחלוץ שואל את עצמו היא מה יהיה משך השירות של נשים במילואים: "אם נשים ימשיכו לשרת במילואים כמו שאנו מצפים מהגברים". גם כאן נכנסת הביולוגיה לתמונה: האם נשים יחזרו לטיסה פעילה אחרי לידה, כמה זמן זה יצריך, ועד כמה תיפגע רמת הטיסה בעקבות הפסקות בטיסה הסדירה בגלל ההריונות. נשים המבקשות להתקבל לקורס טיס נדרשות היום לחתום על סדרה שלמה של התחייבויות, קצתן זהות לאלו שעליהן חותמים הגברים, וקצתן שונות, מכיוון שמשך שירות החובה והמילואים של נשים שונה מזה של גברים. בין היתר, נשים נדרשות להתחייב לשש שנות שירות מלאות לאחר תום קורס טיס, בדיוק כמו הגברים. ובאופן מיוחד - במניין שש השנים הללו לא נכללות תקופות של קרקוע בגלל הריון ולידה. מדוע היתה צריכה אליס מילר לעתור לבג"ץ כדי להתקבל לקורס טיס? מדוע התנגד חיל האוויר? "לא היתה התנגדות של חיל האוויר לקבל בנות. הטענה היתה, שהבעיה היא לא של חיל האוויר, אלא השאלה העקרונית: האם החברה הישראלית מוכנה לשבור את הטאבו בעניין הזה ולשבץ נשים בדרגים הלוחמים. חיל האוויר הקדים את כל הבג"צים ואת כל עם ישראל בעניין הזה, כאשר ניסה לשלב בעבר נשים בקורס טיס. עובדה שזה לא החזיק מעמד. דיון בסוגיית השוויון צריך לבחון גם את השאלה למה נשים לא הולכות לגולני, או לשריון, כמו הבנים. מדוע יש הבדלים במשך השירות בין נשים לגברים".

בעיית הנפילה בשבי היתה אחד הטיעונים נגד שילוב נשים בתפקידי לוחמה. גם בחיל האוויר? "שבי זה עניין שבין החברה הישראלית לבין עצמה, ולא בין חיל האוויר ללוחמותיו. לדעתי, חלק מהציבור הישראלי ישאל הרבה שאלות אם חס ושלום טייסת ישראלית תיפול בשבי ותעבור עינויים. האם החברה רוצה ומוכנה לספוג זאת במחיר שוויון ההזדמנויות? הפסיקה של בג"ץ הצרה את העניין לקורס טיס בלבד. ההחלטה היותר עקרונית צריכה להיות כזאת, שהחובות והזכויות של הבנות זהות לאלה של הבנים. זאת החלטה של החברה הישראלית, לא של חיל האוויר".

נשים בקורס

מרגע שהוחלט לאפשר לבנות להתנדב לקורס טיס, החל חיל האוויר להיערך לקליטתן. יובל צור, מי שהיה אז סוציולוג בית הספר לטיסה ומלווה את התהליך מראשיתו ועד היום, אומר שבשלב הראשון הוחלט לא לשנות את הקריטריונים למיון, ולהשתמש באותם קריטריונים לגברים ולנשים. מה שכן השתנה, היה סולם המאמצים הגופניים. כיום אחראי צור על המחקר הסוציולוגי במטה הסוציולוג החילי של חיל האוויר. הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה, וחוקר את השתלבות הנשים בקורס טיס כחלק מעבודת דוקטורט.

"המאמץ הפיסיולוגי היווה מרכיב קושי להרבה מהחניכות שהתקבלו לקורס, למרות שסרגל המאמצים הותאם לנשים", מספר צור. "בנים שמתכוננים לשירות קרבי מתחילים את ההכנות שנתיים מראש, ואילו בנות שהגיעו לקורס טיס לעתים לא היו מודעות, ולכן לא התכוננו למאמץ הפיסי שכרוך בכך. מה שלעתים קרה הוא, שלאחר הגיבוש, בפרק זמן של מספר חודשים עד תחילת קורס טיס, הן החלו להתאמן והגיעו לקורס עם שברי הליכה. תופעה זו קיימת גם אצל בנים, ולכן בתום הגיבוש מחלקים לכולם חוברות עם הסברים כיצד להתאמן לקראת הקורס".

הדרך להצלחה מתחילה בהכנה המנטלית של המיועדות לגיוס. כלומר, צריך לחשוף את הנערות העתידות להתגייס לאפשרות הפתוחה לפניהן, כדי שיספיקו להתכונן כראוי. כמו כן, שיטת הזימון הנהוגה כיום, לפיה הבנות פונות לחיל האוויר מיוזמתן ולא ההיפך, אינה מבטיחה שהמתאימות ביותר אכן מגיעות למבדקים. כתוצאה מכך, המסקנות שיוסקו מהניסוי עלולות להיות שגויות.

"שיעור ההתנדבות אינו מרשים", אומר מפקד חיל האוויר. "לפי הנתונים שיש לנו היום, זה עוד לא מצדיק את העניין. לכן אנו עומדים לשנות את הגישה ולפנות לנשים באופן יזום, ולזמן למבדקים בנות שעל פי נתוני הסף שלהן מתאימות לכך. הזימון, מעתה והלאה, יהיה זהה לדרך שבה אנו מזמנים גברים - אבל לא באותה כמות. אנו עומדים לפנות לקבוצת בנות מספיק גדולה, כדי שתיווצר המאסה הקריטית שתבטיח את הסטטיסטיקה הנחוצה להסקת מסקנות. מה שהיה בארבע השנים האחרונות לא נותן לנו שום נתונים סטטיסטיים, זולת דבר אחד: במבחני המיון לקראת הקורס, הכוללים את הגיבוש, אחוז ההצלחה הוא דומה. אבל צריך לזכור שהמדגם לא מייצג".

אל"מ מנחם לייבה, ראש מחלקת תכנון ומקורות בחיל האוויר, אומר כי בגיבוש טיס הבא כבר תיושם שיטת המיון החדשה, ולפי המודל שנבנה יגיעו אליו כ-60 חיילות. "המאסה הזאת מאפשרת לנו גם לא לפגוע בבנים, וגם למצות את הפוטנציאל הנשי עד תום. זה המצב האידיאלי מבחינתנו", הוא אומר. "במשך תהליכי המיון והבנת המודל ההתנהגותי של הבנות הבנו, בסופו של דבר, שאפשר להכשיר בנות כטייסות. כיום יש רצון לאמוד את מספר הבנות שמדינת ישראל יכולה להעמיד כדי להגיע לקורס טיס".

מדוע אם כך אין מזמנים בנות באופן יזום גם לתפקידים קרביים אחרים? "כיוון שמחקרים הראו שמבחינה פיסית בנות לא מתאימות לחי"ר. כאשר הכוח הפיסי של הפרט רלוונטי לעיסוק - שם צריך לבדוק אם לאשה יש הכוח הנדרש לביצוע התפקיד. ההבדלים הפיסיים בין נשים לגברים באים לידי ביטוי בכושר ההרמה, במבנה האגן, הכתפיים וכדומה. אחד הדברים שלא צריך לעשות זה להעמיד את הבנות בפני קשיים שלא הולמים את יכולתן".

מה קרה מאז פסיקת בג"ץ ועד היום? "הבנו שיש כאן פוטנציאל נוסף שאפשר להשתמש בו מבלי לפגוע בפוטנציאל הגברים המיועדים לקורס טיס. מלבד זאת, חיל האוויר הרוויח בגדול: הנשים הן מנוף איכותי. המסר של חיל האוויר הוא, שאפשר למצות יותר בנות במקומות איכותיים, כי הן מביאות איתן הרבה מוטיווציה שמחלחלת למטה. תפקידים לוחמניים פתוחים לבנות גם בנ"מ, שם מגיע שיעור הבנות הלוחמות ל-30%, כרופאות מוטסות ביחידת החילוץ של החיל, וגם בתפקידי לחימה ביחידת הקשר".

עוברים מניסוי לתהליך

שנה אחרי פסיקת בג"ץ בעניין אליס מילר כבר היו בנות בקורס טיס. "מהר מאוד עברנו מהשאלה אם נשים יכולות להצליח בקורס טיס, לשאלה איך לאפשר להן לעשות את זה הכי טוב", אומר יובל צור. "ההגדרה הראשונית התייחסה לנושא כניסוי של שנתיים, אבל אחרי שנה היה דיון והוחלט לשנות את ההגדרות מ'ניסוי' ל'תהליך'. היה ברור אז, כמו שברור גם היום, שאת התוצאות ניתן יהיה לבחון רק בעוד כמה עשרות שנים, ולכן לא ניתן לתחום זאת בזמן. ההתייחסות לתהליך, כמו כל תהליך בחיל האוויר, כוללת באופן שוטף דיוני מעקב, תחקירים, הפקת לקחים וחתירה לשיפור מתמיד. בשלבי המיון הראשוניים, מאחר שכלי המיון נבנו לגברים ואנו לא יודעים באיזו מידה הם תקפים גם לנשים, וכיוון שיש לנו מחויבות לתהליך - היתה נטייה ללכת לקראת הנשים במקרים של אי ודאות גדולה. במובן זה ניתן לומר שהיתה אפליה מתקנת, לפחות בשלבים הראשונים של המיון".

איך השפיעה כניסת הנשים לקורס טיס על בית הספר לטיסה כארגון? "בקנדה, למשל, הצבא פתוח לנשים ולגברים במידה שווה. במחקר שנעשה שם התגלה, שבשלב הראשון יש התנגדות ביחידה שעומדת לקבל נשים, התנגדות שמקורה בערכים הגבריים של הצבא. כאשר מגיעות נשים יש בדרך כלל הפתעה לטובה, כיוון שהיו ציפיות נמוכות מלכתחילה. בהמשך מתגלעים חיכוכים, ואחר כך יש התייצבות. אצלנו, בשלב הראשון, בשנת 95', סביב הבג"ץ, היתה ציניות כלפי הנושא וזה ביטא את ההתנגדות". בסיום קורס טיס באותה שנה היתה התייחסות של הבוגרים לאליס מילר. החניכים שרו את השיר who the fuck is Alis ?Alis.

"זה התבטא בפולקלור ובדיחות שהיו גם בקרב מדריכים ומפקדים", אומר צור. "אבל חיל האוויר הוא ארגון משימתי - מרגע שהבנו שהדבר עומד לקרות, היתה אמירה ש'מעכשיו מפסיקות הבדיחות על הנושא', והיתה התגייסות לביצוע המשימה. ההיערכות המנהלתית של מבנה מגורים ושירותים היתה פשוטה יחסית, ואת ההיבטים החוקיים הסדירה הוראת הפיקוד העליון שנכתבה לשם כך. הדילמות המרכזיות שליוו את השלב הזה היו קשורות לתהליכי המיון וההכשרה בקורס: האם ובאיזו מידה יש לשנותם בעקבות כניסת הנשים. מחקרים עדכניים מארצות הברית ובריטניה הראו, שהגורמים המשפיעים ביותר על השתלבות נשים ביחידות לוחמות הם העמדות המבוטאות על ידי סגל הפיקוד והתחושה של שוויון בין חיילי וחיילות היחידה. מקרים של סטנדרטים כפולים לגברים ונשים, אי שוויון מוצהר, יצרו תסכול ומתחים על רקע זה. המדיניות שננקטה בבית הספר לטיסה היתה לא לעשות עניין מהגעת הנשים לקורס, להתייחס אליהן כאל חניכים רגילים, בלי התייחסות מיוחדת. מסר זה בא לבטא שוויון בחובות עם שוויון בהזדמנות להצליח".

הוראת הפיקוד העליון שהסדירה את כניסת הנשים לקורס טיס הגדירה את תקופת הקבע שעליהן לשרת - שש שנים מתום הקורס (בדיוק כמו גברים), וזה לא כולל חופשות הריון ולידה. הדבר השני שנקבע היה, כי כאשר אשה מפסיקה את השתתפותה בקורס היא צריכה להוסיף ולשרת מאותו רגע שירות מלא של נשים, עד שלוש שנים.

מסקירת הכתבות שעסקו בנשים בקורס טיס, עולה הטענה כאילו חוו הבנות התנכלויות כלפיהן: המדריכים לא האמינו שהן יכולות, והמערכת לא ממש רצתה שהניסוי יצליח. בחיל האוויר דוחים את הטענות הללו מכל וכל. גם בקרב בנים שעוזבים את הקורס יש נטייה להתלונן שלא התנהגו אתם בצורה הוגנת. תמיד קל יותר להטיל את האשמה על אחרים: זה לא שלא הצלחתי, הכשילו אותי בכוונה. בסוגיה זו אין הבדל בין גברים לנשים.

"משיחות שהיו לי עם בנות שעזבו את הקורס וגם עם כאלה שבתוך הקורס, התחושה שעולה היא שהיחס הוגן ולא מפלה", אומר יובל צור. "גם כשהיה מקרה של חניכה שהתלוננה על מדריך שמתנכל לה, בדיקת הנושא העלתה שזה לא בא לידי ביטוי בציונים שהוא נתן לה. תחושת המדריכים היא כי היחס שהם מעניקים לבנות הוא יותר רך, לפחות בהתחלה. ייתכן שהדבר נובע מתפישות סטריאוטיפיות של המינים, מראייה גברית שאולי תתאזן עם הזמן. זה טבעי, כי לראות קוקו מציץ מתחת לקסדת הטיסה זה משהו מפתיע ושונה. במקרים רבים בשלבי המיון הראשונים הבנות זכו להערכת יתר, ולא הערכת חסר. זאת בדומה לתופעה של הפתעה לטובה שמתרחשת במפגש הראשוני עם הנשים, כפי שתוארה במחקר בצבא הקנדי".

החניכות שאיתן שוחחתי מספרות כי היחס שקיבלו בקורס היה הוגן, והתחושה שהועברה אליהן היא שכולם רצו שהן יצליחו. יחד עם זאת, מכבש הלחצים המופעל על הבנות קשה מזה של הבנים. המדריכים שעימם שוחחתי אמרו שהם גאים שחיל האוויר מאפשר לבנות את שוויון ההזדמנויות הזה. כמקובל, הם נותנים לבנות שטיפה קרה אחרי טיסת הסולו הראשונה, אבל הבעיטות בתחת חלשות יותר. אך מבחינה חברתית, מיעוט מספרן של הבנות מקשות עליהן.

"כשמכניסים קבוצת מיעוט לתוך תרבות קיימת, רואים בין השאר תהליך כמו התבוללות, המתבטא בניסיון להידמות ולהיטמע בתרבות הקיימת", מסביר יובל צור. "גם בקרב הבנות בקורס טיס יש תופעה כזאת. השאיפה החזקה שלהן היא לשוויון מוחלט. הן דרשו לבצע תורנויות ושמירות בדיוק כמו החניכים, הן גם ביקשו נעליים וכומתות כמו של הבנים. הנשים שהצליחו היו כאלו שלא מוותרות על הנשיות, אבל מרגישות בנוח ומתפקדות טוב גם בסביבה הגברית. נוצרת קבוצה שהן רוצות להיות חלק ממנה. היו מקרים שבת יחידה בקורס ביקשה לישון עם הבנים ולא בחדר נפרד, דבר שנאסר בהתאם לחוקי הצבא. הבדידות שלהן קשה, אבל חלק ממה שידרוש מהן התפקיד גם בעתיד, זה להיות לבד בתוך העולם הגברי".

האם היתה התייחסות לקשרים רומנטיים בין החניכים לחניכות בקורס? "במקום שיש בנים ובנות יחד בגילאים כאלה יש גם קשרים רומנטיים ואינטימיים. מקרים כאלה כבר היו בעבר ולא צריכים להיות דווקא חניכים וחניכות באותו קורס כדי שייווצרו. כניסת הנשים לקורס טיס חידדה את הדילמות הערכיות הקשורות בכך. אירוע פעוט, כמו חניך וחניכה שהחזיקו ידיים בזמן שיעור בקורס, העלה את הנושא וחייב התייחסות. הוחלט שאי אפשר לאסור עליהם קשרים רומנטיים, כיוון שלא נכון ליצור חוק שאין דרך לפקח עליו, אך הועבר המסר שזה לא יתקיים במסגרת הפעילות בקורס. חוקי הצבא מציבים את גבול האיסור ביחסים שבין פקוד למפקד".

האם הבנות בקורס טיס רואות את עצמן כפורצות דרך? "מעט מאוד בנות ביטאו מוטיווציה חברתית ואמרו שהן חלוצות פמיניסטיות. המוטיווציה היא אישית, הן פשוט רוצות להצליח. דווקא הפמיניזם שבעניין הוא עול על כתפיהן, כי זה עוד גורם לחץ לא רלוונטי. ייתכן שזאת אחת מהסיבות שבגללן הן לא מסכימות להתראיין לעיתונים, הן לא רוצות להיות מיוחדות, חריגות, לשאת דגלים".

מה עם החובות

מפקד בית הספר לטיסה, אל"מ ע', אומר שהוא לא מזהה מצוקות יוצאות דופן בקרב הבנות. "הן חיות באותו סיר לחץ של הבנים. אני מניח שיש מתח בין הבנים לבנות, אבל לא על רקע סקסיסטי, אלא כיוון שהן חדרו למקום שהיה שמור עד כה לבנים. אבל ככל שעובר הזמן בתוך הקורס, כולם מתרגלים לזה, ובנות שבהתחלה היו מרוחקות נטמעות לתוך הקבוצה. כולן מאופיינות במוטיווציה גבוהה, ולא הרבה בנות חותמות ויתור מרצונן. הרקע לחתימות על ויתורים דומה. הלחץ המנטלי קשה".

גם ע' אומר שעדיין מוקדם לדעת אם הניסיון הנוכחי יצליח. התגובות שהוא קיבל עד כה מהטייסות שבהן שובצו שלוש הבוגרות היו חיוביות מאוד. "החשש הגדול שלי", הוא אומר, "זה שהבנות לא יוכלו להתמודד עם המקצוע לאורך זמן. אם תוחלת טיסה של גבר היא עשרים שנה, ואשה לא תוכל לשרוד אפילו חצי מזה, אז זה לא יהיה הצלחה". החשש הגדול של יובל צור, "זה שהנושא ידעך ולא ישיג את התוצאות שאני צופה שיתרחשו, כגון שוויון הזדמנויות ופתיחות הארגון. הצבא וחיל האוויר הם מוקד שיש לו השפעה כוללת על החברה".

אחת התהיות שעולות מתוך חיל האוויר, שאותה ביטאו גם מפקד החיל וגם מפקד בית הספר לטיסה, היא מדוע לא חלות על הבנות כל החובות, יחד עם הזכויות. "חוסר חוט השדרה של התהליך", אומר מפקד בית הספר לטיסה, "הוא בכך שעשו רק חצי מהלך. אם חושבים שיש שוויון מלא בין הבנים לבנות, אז בת שמופסקת השתתפותה בקורס טיס, וברור שהיא מתאימה לשרת בחיל קרבי, צריכה ללכת לשריון או לגולני או לתותחנים, כמו הבנים שלא גומרים את הקורס. יש כאן מסר עקום. שוויון זכויות, אבל לא שוויון חובות".

ח"כ נעמי חזן, מי שעתרה לבג"ץ יחד עם אליס מילר, אומרת שבבסיס התביעה שלה עמדו שלושה עקרונות: שוויון מלא בין נשים לגברים, זכות הבחירה, ושיפור מעמדה של האשה בחברה כפועל-יוצא משירות קרבי. "אני לא נלחמת רק על הזכויות של הבנות, אלא גם על החובות שלהן. אם זה היה תלוי בי, הייתי משווה גם את תקופות השירות של נשים וגברים. שוויון זה שוויון, אני לא משחקת משחקים. אני מנהלת מאבקים להכניס נשים לצנחנים ולגולני, אבל עוד לא נתנו לנו את האפשרות לעשות זאת".

למה הדבר הזה לא הוסדר בחוק שיזמת? "זה לא עבר את משרד המשפטים. בהצעת החוק שלי דרשתי שישוו גם את החובות, שבנות יידרשו לשרת בכל מקום שהנתונים שלהן מאפשרים זאת. כולל חילות השדה. זאת היתה הצעת החוק המקורית, אבל זה לא עבר את משרד המשפטים".

במשרדה של ח"כ חזן טוענים, כי מטרת החקיקה היתה ליצור שוויון מוחלט בין גברים ונשים בצה"ל. יחד עם זאת, מאחר שצה"ל, במסגרת הדיונים על החקיקה, הטיל מגבלות על תפקידים ספציפיים, עוד אין שוויון מלא. השוויון בחובות ובזכויות יכול היום להתקיים רק בתפקידים שפתוחים לנשים ולגברים כאחד, כמו טיס. אין שוויון מלא בכל הצבא, כיוון שצה"ל לא פתח את כל התפקידים לפני נשים. "כל שבוע אנחנו מקבלים פניות מבנות שרוצות לשרת בצנחנים וגולני וטוענות שלא נותנים להן את ההזדמנות", אומרת שירה קווה, העוזרת הפרלמנטרית של חזן.

למה, אם כך, אתן לא עותרות לבג"ץ, כמו שכבר עשיתן בעבר? "אנחנו לא מנסות לצאת נגד צה"ל, אלא למצוא את עמק השווה. אי אפשר להתעלם מהנתונים שצה"ל מביא - יש מקומות שסולם המאמצים שם לא מתאים לבנות".

"חלק מאלה שהחליטו שחיל האוויר צריך לאפשר לבנות להשתלב בתפקידי טיסה, עוד טועים לחשוב שבחיל האוויר הלוחמים משרתים בקלוב תעופה", אומר האלוף חלוץ. "אבל טיסה בחיל האוויר היא לא טיסה ספורטיווית. זה הפריע לי שהלובי הפמיניסטי דחף את העניין הזה בלי לברר עד תום אם יש בשלות ורצון לנושא, מעבר לתופעות ספורדיות. עובדה שלא היה מהלך לדחוף בנות לשרת בצנחנים".

למה? "גם אני שואל למה".

אתה חושב שיש לזה סיכוי? "באופן אישי אני לא חושב שיש לזה סיכוי להפוך לתופעה גורפת. פה ושם במקרים בודדים יכול להיות שנראה הצלחות, אבל כתופעה חברתית רחבה זה לא נראה לי. מה שיכריע בסופו של דבר את היקף התופעה זה ריתמוס החיים, או הערכים והנורמות הטבועים אצלנו כדבר כמעט גנטי".

נגד מה שאתה אומר יטענו שאתה מקובע. "אני מוכן לספוג את זה. אני לא מקובע - אני נותן לדברים לקרות. ויותר מזה, אנחנו מרחיבים עכשיו את המדגם כדי שיהיה לזה סיכוי. אבל מבחינה אינטואיטיווית לא נראה לי שנהיה עדים לתופעה גורפת. מי שמקובע זה אלה שדוחפים את הנושא מתוך אידיאולוגיה מנותקת מהפרקטיקה. קל מאוד להיות אידיאולוג שוטה. טיס זה מקצוע לחימה תובעני, ואם יש נשים שיכולות לעשות זאת לאורך זמן, הן מוזמנות. אנחנו משקיעים מיליון דולר בעלות ישירה כדי להכשיר טייס בקורס טיס, ועוד הרבה יותר אחר כך. אני רוצה שהשקעת כספי עם ישראל אכן תצדיק את עצמה".

יש לך בנות? "כן. יש לי בת בת שבע-עשרה".

היית רוצה לראות אותה הולכת לקורס טיס? "לא, אבל אם היא היתה רוצה לעשות את זה, לא הייתי עוצר אותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות