בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפגנה של תשע נפשות בחדר

אל שמונה מיליון הברברים באלג'יריה, המוחים על קיפוח מתמשך, מצטרפת כיום אוכלוסייה ממורמרת וענייה, התובעת בצד הסיוע הכלכלי גם את סילוק הממשלה

תגובות

ההפגנה הגדולה שהתקיימה ביום חמישי שעבר באלג'יר היתה אמורה להתחיל כתהלוכה שקטה. מארגניה אפילו קיבלו היתר מיוחד ממשרד הפנים. אבל כצפוי, כאשר התקרבו המפגינים לאלג'יר הם נתקלו בכוחות המיוחדים לפיזור הפגנות, ומכאן הידרדר המצב לפרעות רחוב. בסופה נספרו ארבעה הרוגים וכ-500 פצועים. "שוב הראה השלטון של בוטפליקה את נחת זרועו, שוב רימו אותנו", צוטט מפגין בעיתון האלג'ירי "א-שעב". נחת הזרוע והרמייה מאפיינות בעיני הברברים את יחסן של כל ממשלות אלג'יריה אליהם מאז שקיבלה המדינה את עצמאותה. בעוד שלושה ימים יזכירו הברברים עוד אירוע עצוב שעירער את אמונם בשלטון.

"היום הוא יום שמחה לנו. מעטוב נולד מחדש", בישרה בדמעות אמו של הזמר מעטוב לונס לאלפי הנאספים שבאו להלוויית הזמר הברברי לפני שלוש שנים. לונס, יליד עיירה קטנה ליד עיר המחוז תיזי אוזו שבאזור קביליה באלג'יריה, היה לסמל המאבק התרבותי של כשמונה מיליון אזרחיה הברברים של המדינה. שיריו בשפת הטמאזיג, שפת המקור של הברברים, שנאסרו להשמעה בכלי התקשורת הרשמיים, הופצו באמצעות קלטות ברחבי המדינה ואומצו כשירים לאומיים בקרב קהילת המהגרים הברברים בצרפת.

כאשר התכוון המשטר באלג'יריה של הוארי בומדיאן לאמץ את חוק הערביזציה, שהיה עתיד לקבוע את הערבית כשפה הרשמית היחידה במדינה, עמד לונס בראש תהלוכות המפגינים נגדו. "האביב של תיזי אוזו", כך כונו הפגנות הענק של הברברים באזור קביליה באפריל 1980 נגד כוונת משטרו של שאדלי בן ג'דיד לדכא את ייחודם האתני של הברברים. הפגנות אלה העמידו את לונס, לצד פוליטיקאים ברברים אחרים (מקצתם מנהיגים שהשתתפו במלחמת השחרור נגד צרפת), בראש רשימת המתנגדים הפוליטיים של המשטר.

ב-1994 נחטף לונס, כנראה על ידי תנועה איסלאמית קיצונית, והוצא נגדו פסק דין מוות במשפט שדה. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות, שתבעו את חוק הערביזציה, יצאו לא רק נגד המשטר החילוני האלג'ירי אלא גם נגד המיעוט הברברי, שנתפש בעיניהן לשליח הקלוניאליסטים הצרפתים. איומם של הברברים בקביליה לצאת למלחמה נגד התנועה האיסלאמית הביא לשחרורו של לונס מהשבי, עניין שעורר חשד כי מאחורי החטיפה עמדו דווקא השלטונות, שראו בלונס גורם ממריד ומפצל. "מפליא איך שוחרר לונס במהירות רבה כל כך מהשבי, כאשר ידוע לכל שאיש אינו יוצא חי מידי הכנופיות האיסלאמיות", כתב אז פרשן בעיתון אלג'ירי.

ארבע שנים מאוחר יותר, ב-25 ביוני 1998, זמן קצר אחרי ששב מגלות בצרפת, נורה לונס למוות. החשד נפל על אנשי הביטחון של הממשלה. בשבוע הבא מתכוונת הקהילה הברברית באלג'יר לציין את יום השנה למותו בהפגנות ענק.

מאבק קבוע, רמת אלימות משתנה

תנועת המרי הברברית נגד כוונות השלטון להטמיעם באוכלוסייה הערבית אינה חדשה. היא נולדה כתנועה פוליטית כמעט מיד אחרי השגת העצמאות ב-1962, כאשר חוסיין אית-אחמד, מנהיג הברברים ואחד השותפים הראשיים להנהגת המלחמה נגד צרפת, פרש מהאף-אל-אן בגלל סכסוך עם אחמד בן בלה. הוא הקים את חזית הכוחות הסוציאליסטיים, שהיתה מושתתת בעיקרה על ברברים ומרכזה היה בהרי קביליה.

תנועתו של אית-אחמד סחפה אליה בתחילה אינטלקטואלים ברברים, שראו בה סיכוי לחיזוק מעמדו הפוליטי של המיעוט הברברי ואמצעי להשגת תביעות בתחום הייחוד האתני, בייחוד ההכרה בטמאזיג כשפה רשמית שנייה במדינה. לימים התפצלה התנועה בעקבות סכסוכים על אופי הפעילות שיש להעדיף להשגת מטרותיה. בה בעת ראה השלטון בתנועה הברברית, שהקימה בינתיים מוסדות, אגודות לזכויות אדם וקתדרה ללימודים ברבריים באוניברסיטת תיזי אוזו, גורם מאיים העלול לפגוע ביכולת השליטה של האליטה הצבאית-הפוליטית.

כך, כמעט ברציפות מאז עצמאות אלג'יריה, מתנהל מאבק קבוע ברמת אלימות משתנה בין ההנהגה הברברית לשלטון. אחד משיאיו היה ב-1998, כאשר הנשיא אליאמין זירואל אימץ את חוק הערביזציה והקנה לטמאזיג מעמד של שפת פולקלור בלבד. החוק הזה לא רק מימש את שאיפת השלטון הערבי באלג'יריה ל"אחדות השורה" והגשים מעשית את חלום אלג'יריה הערבית. הוא גם היה ויתור גדול לתנועות האיסלאמיות הקיצוניות, שתבעו מהממשל לקבוע את שפת הקוראן כשפת המדינה.

לצד אלה נקט זירואל, ואחריו הנשיא הנוכחי עבד אל-עזיז בוטפליקה, מדיניות של קיפוח מכוון כלפי האוכלוסייה הברברית. תקציבי פיתוח שהגיעו ממוסדות מימון בינלאומיים הופנו תחילה לערים ערביות, מערכת החינוך הברברית סבלה מאפליה, וממכללות ברבריות נמנעו תקציבי ממשל, אף שנציגי השלטון הציגו תמיד את הקתדרה ללימודים ברבריים כראיה לפלורליזם במדינה. בוטפליקה, הרואה במדיניות הפיוס כלפי התנועות האיסלאמיות את מטרת כהונתו ואת הנתיב שבו יוכל להגשים את הבטחתו ל"שלום וביטחון", התעלם מרתיחתו המסוכנת של המיעוט הברברי, שלתביעותיו הפוליטיות והתרבותיות גם נלוותה תחושה צורבת של קיפוח כלכלי. ממשלת בוטפליקה החליטה להפסיק, או לפחות להפחית את ההתכתשות עם התנועות האיסלאמיות, ואף חתמה על אמנת פיוס לאומית. מדיניות זו מחייבת אותה להשקיע יותר באזורי העוני הערביים על חשבון ההשקעה באזורים ברבריים, לא רק כדי להרגיע את ההנהגה האיסלאמית, אלא בעיקר כדי לנסות וליטול ממנה את השליטה במרכזי העוני.

בהתפרצות החריפה במאי 2000, אחרי שבאפריל נהרג צעיר ברברי בבית מעצר, סבר בוטפליקה כי יהיה אפשר להרגיע את הרוחות בשילוב של דרכי נועם וכמה יריות במפגינים. אלא שעכשיו מתברר לו כי הרגיעה היתה זמנית בלבד, ואל כשמונה מיליון הברברים, כרבע מאוכלוסיית אלג'יריה, מצטרפים גושים שלמים של אוכלוסייה ממורמרת, ענייה, התובעת לצד הסיוע הכלכלי גם את סילוק הממשלה.

המוצא - ברחוב

במדינה שיש בה כשבעה מיליון אנאלפביתים, שבאוניברסיטאות שלה אין עוד מקומות לתלמידים חדשים, שחסרות בה שני מיליון יחידות דיור וצפיפות הדיור מגיעה לתשע נפשות ליחידה, ושרוב האוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני - המוצא הוא ברחוב. קשה עוד להפריד בין הפגנות הברברים ובין אלה של אזרחים רגילים, שתחושות הקיפוח והעוני הקשה גורמות להם להצטרף להפגנות האתניות. "רבים מהמצטרפים לפעולות הארגונים האיסלאמיים רחוקים מכל עשייה דתית או מכל ערך שמכתיב האיסלאם. בעיני המערב, מצטיירת המלחמה באלג'יר כמאבק בין דתיים פונדמנטליסטים לשלטון דמוקרטי חילוני", כתב חאמו אמירוש, פובליציסט ולוחם לשעבר נגד השלטון הצרפתי. "אבל במבט מדויק יותר אפשר לראות כי מדובר בתנועה חברתית, מורכבת ומגוונת. הרי גם מנהיגיה הדתיים של התנועה יודעים שבקוראן אין פתרונות למקומות עבודה ולאינפלציה של 30% בשנה".

דברים דומים נכתבים עכשיו על המרי הברברי. קשה לייחס עוד לגורם אחד את הסיבה למהומות הנוכחיות. כך, למשל, בין הססמאות האתניות של הברברים היה אפשר לקרוא תיאורים על כך שהממשלה עמדה לחלק דירות חינם ל-1,500 מחוסרי בית, "בתוכם פקידי ממשל רבים שלמקצתם יש דירות ואחד אף מחזיק ב-40 דירות", כפי שנכתב בעיתון "אל-יום". "כאשר אזרחים צועדים בתהלוכה או הורסים מבני ציבור, ובמיוחד את מבני העירייה או רשויות המס, אי אפשר לומר שזו רק מחאה ברברית. זו מחאה כל-אלג'ירית", כתב פובליציסט בעיתון "אלפג'ר", "מחאה שתחילתה תרבותית וסופה כלכלי".

הכלכלה היא איפוא מושג ערטילאי במדינה שהתל"ג מגיע בה ל-1,500 דולר לנפש לשנה, שיעור המובטלים הרשמי בה הוא 30%, הריאלי - 50%, ובקרב בני נוער עד גיל 18 הוא צומח עד ל-80%. העיתונות נתונה בכלוב מבוצר של חוקים והגבלות צנזוריאליות, והעיתונאים, פשוטו כמשמעו, שוכנים בתוך שיכון מבוצר ומוגן על ידי הצבא. אלג'יריה היתה בתשע שנים ממדינה למושג. משל ואיום לכל מי שמבקש לנופף בסכנת האיסלאם הפונדמנטליסטי, עד כי האפילה על תדמיתה של איראן. בוטפליקה, בן 63, שנשלף לפני שנתיים מתולדותיו ההירואיים של מאבק השחרור הלאומי, היה אמור לחולל את המהפכה עם דמוקרטיה או בלעדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו