בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התשוקה, המוות והאמנות

מאחורי הסיפור "הטבוע במים" מאת הסופר הגרמני תיאודור שטורם, המופיע במבחר "שבעה סיפורי דיוקן" בעריכת משה רון, מסתתר סיפור אורפיאוס המיתולוגי: הניצחון על המוות באמצעות היצירה האמנותית

תגובות

בימים אלה יצא לאור ב"ספרייה החדשה" הספר "שבעה סיפורי דיוקן" ובו סיפורים מצוינים מאת גוגול, הנרי ג'יימס, בלזק, תומס הרדי ואחרים וגם מסה נרחבת ומעמיקה של העורך, משה רון, על מעמדו של הדיוקן בסיפורים.

כל הסיפורים בספר, כל אחד בדרכו, כורכים את ציור דיוקנו של אדם עם מותו והדבר צריך ביאור. לכאורה, ההסבר פשוט: הדיוקן מבקש להנציח את האדם המצויר, ואם לשפוט לפי הדיוקנאות העתיקים הממלאים את המוזיאונים הוא אכן מסוגל לכך. אפילו בימינו, ציור שמן עמיד בפני פגעי הזמן יותר מתצלום. כלומר, ציור הדיוקן מכיל מלכתחילה את רעיון המוות והארעיות ואך טבעי הוא שהסיפורים חושפים את הזיקה הביניהם. זאת ועוד: עצם רעיון הנצח וההנצחה שואב את כל משמעותו מהמוות והארעיות.

על ניגוד בינארי והייררכי-תשתיתי זה (הרי תמיד יש יתרון לנצח על הארעי ועל המת) אפשר להוסיף את האמונות המאגיות, הרווחות גם בימינו, אשר טוענות כי אדם רוכש לו השפעה על הזולת, אם הוא מעלה אותו בדמיונו בפרוטרוט או משתמש בצלמו המצויר או המפוסל או בחפציו. הרי אנשים לומדים "לרפא מרחוק" על ידי חיבור תמונתו-בדמיון של החולה אל סמליה של האנרגיה המרפאה כביכול, בשיטה המכונה רייקי. על פי שיטת המאגיה השחורה אפשר אפילו להמית אדם באמצעות צלמו וכך עושים למשל מכשפי הוודו, וגירסה עממית למאגיה שחורה העושה שימוש בדיוקן אפשר לראות על מסכינו כמעט מדי שבוע, כאשר הפלשתינאים שורפים מול מצלמות הטלוויזיה את צלמי הקרטון והבד של מנהיגינו.

מאיכויות אלה של הדיוקן אפשר להבין את זיקתם של הסופרים המיוצגים באנתולוגיה שערך משה רון לאמנות ציור הדיוקן, כי איכויות אלה קשורות לתשתיתה הנפשית של האמנות. שהרי שורשי העשייה האמנותית נטועים במשאלה להיות כל יכול, ובין היתר גם לגבור על המוות על ידי הנצחיות המאפיינת כביכול את מעשה האמנות. ציור הדיוקן והמיתולוגיה המאגית שנכרכה בו הולמים מאוד את המשאלות הללו.

הציירים של הסיפורים בספר "שבעה סיפורי דיוקן", הבוראים כביכול את מושאם או ממיתים אותו, או אלה המעניקים למושאם חיי נצח כתמונה, נתונים גם כך וגם כך לפנטסיית האומניפוטנציה שתכליתה היותר גדולה היא לגבור על הזמן - על הזמניות ועל המוות.

תפישת האמן כמי שנאבק בזמניות ובמוות מצויה למעשה כבר בסיפורו של אורפיאוס - המוסיקאי-המשורר הארכיטיפי. לא פעם נזקקים לסיפור אורפיאוס לדיון באמנות מפרספקטיווה פסיכואנליטית. פרספקטיווה זאת רואה את עשיית האמנות כמונעת בין השאר על ידי המשאלה להשיב בדמיון מושאים שאבדו, כמו למשל האם מהילדות המוקדמת או מושאים נעדרים אחרים. כך דנה באמנות חנה סגל, הפרשנית הראשונה של מלאני קליין, בספרה, "חלום פנטסיה ואמנות", מ-1991. סגל אפילו מרחיקה לכת וקושרת את כלל העשייה האמנותית למלאכת-האבל על דמויות אהובות מהילדות המוקדמת שאבדו לעד.

כאיור לתיזות שלה משתמשת סגל ביצירתו המונומנטלית של פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד". אך הנה המיתוס של אורפיאוס מאייר אף הוא את טיעוניה של סגל - שכן המיתוס קושר את נגינתו ואת שירתו למאמציו להשיב לחיים את אהובתו אורידיקה (או את אמו, לפי גירסה אחרת) מהשאול שאליה נפלה ממש ביום נישואיו עמה. לאחר מכן, כאשר מאמציו נכשלים, מונעת שירתו של אורפיאוס על ידי אבלו וכך היא מרעידה את יסודות היקום. מצד אחר, אפשר לקרוא את סיפור אורפיאוס גם כסיפור התולה את מפעלו של האמן במאבקו במוות - ביצירת משמעות הגוברת על אימת המוות, ביצירתן של יצירות שניחנו כביכול ביכולת להתקיים בזרם הזמן יותר מן האדם.

הצדדים האלה של סיפור אורפיאוס גלומים בעיני באחד הסיפורים היפים ביותר ב"שבעה סיפורי דיוקן", הסיפור "Aquis submersus" מאת הגרמני תיאודור שטורם, בתרגום רן הכהן.

שטורם, בן המאה ה-19, מצייר בפיכחון את הדמוניות של הרוח הגרמנית, שלימים נולד ממנה הנאציזם. כך מתאר שטורם מציאות דמויית שאול, שבתוכה נע הצייר המבקש להציל את אהובתו באמצעות אמנותו, כאילו היה אורפיאוס. כך נעשה המיתוס של אורפיאוס רקמת תשתית סמויה לסיפורו של שטורם, המפרש אותו מחדש. אם לדייק, שני הסיפורים, הגלוי והסמוי, מפרשים זה את זה מחדש.

הסיפור מתחיל בתור הילדות, בטבע כפרי שאין שיעור ליופיו. אז מתאהב צייר אחד בנערה, בתו של פטרונו. הרוע שעתיד לשגשג כאן איננו בינתיים אלא זרע ורמז. ואמנם, כאשר שב הצייר מלימודיו כבר חלפו קסמי הילדות והמציאות נמלאה במלחמה, חורבן ומוות. הכפר נהפך לשאול, שממנה מנסה הצייר לחלץ את אהובתו. פטרונו, אבי הנערה, מוצג בכנסייה בתוך ארון מתים, ואילו הטירה, והנערה אהובתו, נשלטות שתיהן על ידי בנו העריץ והמרושע של פטרונו המת. הצייר רושם מיד את פני המנוח, וגם מתבקש לצייר את אהובתו, שנועדה להינשא לידידו גס הרוח של אדון הטירה החדש. מסורת היא בין האצילים כי בת הנישאת תותיר אחריה בבית הוריה דיוקן מצויר. הצייר מצייר את אהובתו ואף שוכב אתה בפרץ של תשוקה, והשניים הוגים תוכנית בריחה, שמתגלה לאחי הנערה, המאיים על הצייר להורגו ומאלץ אותו להימלט על נפשו.

לימים מוזמן הצייר לכפר כדי לצייר את הכומר הממונה על הכנסייה ומגלה לתדהמתו כי אהובתו נישאה לכומר בהסדר שנועד להסתיר את הריונה. בראותו אותה הוא מסתער עליה בתשוקה וממש ברגע הזה נופל בנם לבאר וטובע. הכומר מבקש מהצייר לצייר את הילד המת ובשעה שנגמרת מלאכת הציור מתאבדת האשה.

אפשר לקרוא את הסיפור הזה בכמה אופנים: כסיפור של קונפליקט בין הטבע לסדר החברתי השרירותי, או כמחאה על זכויות היתר השרירותיות של בני האצולה האכזריים והמטומטמים על פני האזרח הפשוט בעל הנפש הגדולה, או אף כסיפור אהבה החוקר את התנאים להתלקחותה של אהבה נוראה ונואשת. במאמרו הנרחב מתייחס משה רון לקריאות האפשריות הללו. אך נראה לי כי ראוי להוסיף עליהן גם את זיקתו של הסיפור למיתוס האורפיאי, וייתכן אפילו שזיקה זאת היתה מרכזית ומודעת בתוכנית הכתיבה של שטורם.

כמו בסיפור אורפיאוס, גם סיפורו של שטורם מצביע על התקרבות מסוכנת והרסנית בין הנאהבים: אורידיקה מתה ביום נישואיה לאורפיאוס, וכאשר הוא מוצא אותה מחדש בשאול הוא שב ומאבד אותה כאשר אינו מתאפק מלהסתכל עליה בדרכם לארצות החיים. כך גם בסיפורו של שטורם: המגע המיני בין האוהבים מתרחש רגע לפני שמוטל על הצייר להימלט. יתר על כן, כאשר מוצא הצייר את אהובתו מחדש ומסתער עליה מחדש בתשוקתו, הוא מחיש בכך את מותה.

נראה ששטורם מפרש את אובדנה של אורידיקה כתוצאה של תשוקה יתירה מצד אורפיאוס. בסיפורו, מכל מקום, מתוארת התשוקה כאחד השדים במלכות השדים: "נרדף על ידי שלושה שדים נוראים, חמת-זעם ואימת-מוות ואהבה, הנחתי את ראשי בחיק האשה האהובה מכל" (עמ' 150). ואילו את תשוקתו של הצייר בפגישתו האחרונה עם אהובתו הוא מתאר כרצחנית לגמרי: "יכולתי להורגה נפש, אילו זכינו למות כך יחדיו", הוא מציין.

והנה, כנגד התשוקה מציב שטורם את עשיית האמנות. בעיניו, התשוקה היתירה מאכלת את מושאה, מחסלת אותו, ואילו מלאכת הציור, כמו שירתו של אורפיאוס, מקיימת את האהובה ואפילו מנציחה אותה. לפי שטורם, ציור הדיוקן הוא צורה של ידיעת הזולת האהוב, צורה של הענקת חיים ושימור, הגוברת על משאלת המוות המחוברת תמיד לתשוקה.

תמונת הדיוקן עשויה תמיד מנפשו של המצויר ומנפשו של הצייר והיא מעין ילדם הרוחני. ילד זה, אומר לנו הסיפור, יש לו, למרבה הצער, סיכויי חיים יותר מאשר לילד שנולד מתשוקה שחרגה אל מעבר לגבול האפשרויות המציאותיות. אין זה מקרה איפוא כי שם הסיפור (בעברית: "הטבוע במים") הוא קטע מהכתובת שהוכנסה לתוך ציור דיוקנו של הילד המת, אשר נולד לצייר ולאהובתו מליל תשוקה אחד, שלא היה אפשר עוד לחזור עליו. בסיפור זה, הציור הוא הילד החוקי שנועד לחיים ארוכים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו