בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אש בשדות סינג'יל

אלימות מתנחלים לא מבוקרת, בעיקר לא רשמית, מהסוג שאיש אינו מקבל עליה אחריות, צברה תאוצה בחודשים האחרונים. סינג'יל, כפר בדרך למעלה לבונה, היה הקורבן האחרון. החקירה נמשכת, צפויים מעצרים

תגובות

שלט מיותם ועליו חץ המורה על הדרך להתנחלות מעלה לבונה עדיין מתנוסס בכביש שבחזית ביתו של חאלד מחמוד דר חליל, בן 31, בכפר סינג'יל. בעבר, לפני שהוכשר הכביש העוקף לגוש היישובים הצפוף שמסביב לשילה, חצתה הדרך למעלה לבונה את הכפר השלו לכאורה, המסתגר בעצמו, אפוף שתיקה של פחד, מקרין תערובת של זהירות ושתדלנות, זעם והתרפסות. הכפר הזה, השוכן מצפון-מזרח לרמאללה באזור C שבשליטה ישראלית מלאה, היה לפני כשבוע עוד קורבן לאלימות מתנחלים לא מבוקרת, בעיקר לא רשמית, מהסוג שאיש אינו מקבל עליה אחריות ואשר גבתה מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה לפחות שישה הרוגים פלשתינאים.

חאלד דר חליל, ממוצע קומה, משופם, נרגש וקופצני, נימה של חוסר אונים משתרבבת לכעסו, שימר את חדר המשפחה שבמרפסת הסגורה בדיוק כפי שנראה, לדבריו, לאחר שהושלכו אליו אבנים ביום חמישי שעבר בשעה אחת אחרי חצות: אבנים פזורות על הכיסויים המקומטים של הספות, על השטיח וליד הדלת, וילון שמוט, מפיות שהתעופפו, מפת שולחן על הרצפה, כד קרמיקה צבעוני שבור וחלונות מנופצים. הוא לא הזיז דבר, לבקשת צוות הטלוויזיה הפלשתינית שעמד לבוא כל רגע. למרבה המזל, ארבעת הילדים של אחיו, המתגוררים עמם, שהו באותו לילה בבית סבם במרכז הכפר. הם מרבים לישון שם, מפחד המתנחלים והחיילים הפוקדים ביתר קלות את הבתים הקדמיים של הכפר, אמר דר חליל. בבית ישנו רק הוא ואחיו. אשת אחיו נפרדה ממנו והיגרה לוונצואלה. "היא אשה חולה נפשית, היא לא יכלה לעמוד במתח של החיים הקשים כאן", הסביר.

"התעוררתי מרעש עצום של זכוכיות נשברות ורצתי לראות מה קורה", סיפר דר חליל, רווק, מורה למתמטיקה בכפר ג'לג'יליה הסמוך, להוט ומתנצל לחילופין, "פחדתי, לא על עצמי, פחדתי שיפלשו לבית ויהרגו מישהו, כי יש להם רובים. מבעד לווילון ראיתי מתנחלים משליכים המון אבנים, גם אחי התעורר, לא ידענו מה לעשות. ניגשתי לחדר אחורי והתחלתי לצעוק לשכנים: 'עזרו לנו, מתנחלים, הורסים הכל', אבל אף אחד לא שמע, כולם ישנו. אנחנו בית די מבודד בכפר, אז נפלנו בגורל שלהם, זו השיטה שלהם, הם לא נכנסים עמוק לכפר".

דר חליל לא התלונן במשטרה ("אני עוד אעשה את זה", הבטיח, נימת ספק בקולו), אבל למחרת דפק על דלתו בקת רובהו חייל שהתרה בו, אגב צעקות, לא להחנות את מכוניתו בין עצי הזית שליד ביתו בפאתי הכביש. "אמרתי לו: 'זה רק לכמה דקות, אני לוקח כמה דברים ונוסע'", סיפר, "ואז הוא שאל אותי: 'מה קרה לבית שלך'?' אמרתי לו: 'זה ממתנחלים, מאתמול, אולי אתה יכול לעזור', והוא אמר: 'זה לא ענייני, תעיף את האוטו'. אז מה תעזור תלונה, למי אכפת מאתנו?"

סינג'יל, כפר המונה כ-3,500 תושבים ומשתרע במקורו על כ-14 אלף דונם אדמה חקלאית, מטעי זיתים ושדות מלפפונים וחיטה, קרוי על שמו של ריימון די סן ג'יל, נסיך מטולוז מהתקופה הצלבנית. תושביו הנוצרים התאסלמו בזמנו ובנו את מסגד הכפר על חורבות הכנסייה הצרפתית. עד היום מכונים תושבי הכפר "המתאסלמים". רובם מזוהים עם הפתח, נחבאים אל הכלים, אטיים, מתעקשים להצפין את רחשי לבם הפוליטיים, מיטיבים להסתיר את שנאותיהם וכאבם מאחורי עליבות חייהם היום-יומיים, שכבר הצמיחה ריאקציה צפויה בקרב צעירי הכפר.

"בכפר שלנו לא עושים בעיות, לא מיידים אבנים, אבל אם יש בעיות בסווארה, למשל, עשרה ק"מ מפה, באים ומתנקמים בנו", אמר דר חליל. הוא מאמין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים שיושג רק במשא ומתן. האינתיפאדה היא "בלגאן", התפתל, "היא נכפתה עלינו". ברמאללה הם יכולים להרשות לעצמם אינתיפאדה, המשיך, הם לא נמצאים בעוצר מתמיד, מרוחקים מהשווקים, מבתי חולים, נתונים לחסדם של חיילים ישראלים. "פה אנחנו כמו בכלא, לא מרשים לנו לנסוע לרמאללה, זה אזור C, איזה סיכוי יש לנו. כל אחד אוהב את אדמתו, אף אחד לא אוהב את הכובש, אבל צריך לדעת מה אפשרי. אנחנו בידיים שלהם, באלימות לא נשיג כלום", הרצה, לקול צחקוקיהן הילדותיים של בנות אחיו, בנות 12 ,10 ו-14, בהירות שיער וכחולות עיניים, שלא הסתירו את דעתן הנחרצת ש"צריך להגן על האדמה, עם אבנים והכל", "כבר ניסינו את השלום ולא השגנו כלום, רק סבל" ו"כל פלשתין היא שלנו".

מעצר בית

בבוקר יום שישי, בערך בעשר בבוקר, ישבה נדיה נאיף אל-פוקהא, בת 43, עם חמשת ילדיה במרפסת הסגורה בחלונות ובתריסי ברזל, המוגפים בדרך כלל רק בלילה, ואכלה ארוחת בוקר, כששתי אבנים נחתו, לדבריה, על השולחן. אבנים אחרות התעופפו מסביב, מנפצות את החלונות.

"החיים שלנו נוראיים", קוננה אל-פוקהא, המתגוררת בפתח הכפר, ידיה מחוספסות מעבודת הקטיף בשדה המשפחתי. "אלוהים שמר על בני מהאבן, רצתי לחדר השני והצצתי מהחלון. המון מתנחלים התקבצו בצומת, שרפו צמיגים, חלקם יידו אבנים לבתים של שכנים, אחרים רצו בשדות וניסו להעלות אותם באש. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט. כל יום משבע בערב אנחנו במעצר בית, לא מעזים לפתוח את החלונות. בלילה הם לפעמים באים ודופקים בדלת, אנחנו שומעים אותם מדברים עברית, מה נעשה, אנחנו מעמידים פני ישנים".

שכנתה, אינתיסאר מוחמד אייסא, בת 53, אם לשבעה, לבושה שמלה חומה רקומה ועטופה במטפחת לבנה, ישבה בחצר ביתה, כשהשכן ממול הזהיר אותה מפני המתנחלים המתקרבים. "רצתי הביתה ונעלתי את הדלת", סיפרה בכבדות, מבטה תועה, "מיהרתי לחלון וראיתי אותם שופכים נפט בשדה הסמוך. מה אעשה, פחדתי על הילדים שלי, הם התכוננו לבחינה בביולוגיה, לא נתתי להם לצאת. איזה שלוש שעות הקיפו הצבא והמתנחלים את הבית. כמה שכנים ניסו לרוץ לשדות לעצור את האש, אבל החיילים לא נתנו להם להתקרב, עד שהמתנחלים יעזבו. הצבא חסם את הדרך הראשית שמובילה אולי ל-15 כפרים בסביבה. רק פחדתי על הילדים שלי, לא נתתי להם לצאת", חזרה ואמרה, "אמרתי להם: 'צבא בחוץ, מה יש לכם לצאת'. בעלי ניסה לצאת, אבל דחפו אותו הביתה. מה נעשה, אנחנו מיעוט קטן מול צבא ומתנחלים".

בעלה של אינתיסאר מובטל ומה שהם מגדלים בחלקתם הקטנה מספיק להם בקושי לפרנסתם. בעלה של נדיה מורה לערבית ברמאללה. באמצע שנות השבעים גורש על ידי ישראל באשמת הסתה ונסע עם משפחתו לכוויית. רק לפני עשר שנים שב לכפרו, כחלק מהגירוש ההמוני של פלשתינאים ממדינות המפרץ על רקע מלחמת המפרץ. "שמחנו לשמוע על הטילים, כי קיווינו שזה יעצור את הכיבוש", סיפרה נדיה בנעימות, סגנון דיבורה חד ונוקב יחסית לשכניה. בניהן הבוגרים של נדיה ואינתיסאר לומדים רפואה בצ'כיה ובאוקראינה. "העיקר שהם רחוקים מהסכנה", הנידו האמהות בעצב בראשן.

"האינתיפאדה בשבילנו היא הדרך היחידה שלנו להגיד לכיבוש 'לא'", הסבירה נדיה באורך רוח. "בפתח הכפר יש מחסום והיציאה מהכפר כמעט בלתי אפשרית. החיים שלנו קשים, המתנחלים משתלטים על אדמותינו, הם רוצים לגרש אותנו מפה, הצבא לא נותן לנו להרחיב את הבתים הישנים שלנו. בשבילנו הכל נגמר, כל חיינו עברו עלינו בכיבוש, אבל אנחנו רוצים שלפחות לילדינו יהיה עתיד. היה לי דוד בן 91. כל הזמן נהג להקשיב לחדשות. הוא אמר שהוא לא רוצה למות, עד שנזכה בעצמאות שלנו. מאות שנים אנחנו מחכים לשחרור מכל הכובשים שלנו. הדוד שלי מת והרבה אחרים מתו אחריו ואנחנו עדיין מחכים, אלוהים ירחם".

אש בלב

החמורים של משפחת פוקהא עמדו בצייתנות לאורך הקיר ליד פחים מחלידים ולעסו מספוא, התרנגולות קירקרו והכבסים התנופפו על החבל במרפסת הפתוחה, סדורים בהקפדה לפי צבעים. חלימה נעים מוחמד פוקהא, בת 34, אם לשישה, נחפזה להחליף את כותונתה ולהסתיר את צמתה הארוכה במטפחת שחורה מתחרה. המתנחלים לא הגיעו באותו בוקר לביתם שבמרכז הכפר, סיפרה. היא כיבסה ובעלה, נעים, השתרע על כיסא בחצר, לאחר ששניהם עבדו בשדות עוד בטרם הפציע השחר.

אורחם מאחד הכפרים הסמוכים נפרד מהם לשלום ועמד לשוב לביתו דרך ההרים. "פתאום הוא חזר, רועד מפחד, ואמר לנו שהמון מתנחלים חוסם את הדרך", סיפרה חלימה בחיוך חביב, שחשף שן זהב. "שמענו גם את השכנים צועקים: 'מתנחלים באים', טיפסתי על הגג וראיתי במו עיני את המתנחלים בשדה שלנו, ראיתי את הרגע שהציתו אש, הלב שלי נשרף, נבהלתי, פחדתי שיבואו לתקוף אותנו, עם הרובים שלהם. הדבר הראשון שעשינו זה לשלוח את הילדים להתחבא בהרים".

האינתיפאדה אינה מעניינת אותם, הטעים הבעל, משופם, תרבוש לבן לראשו, מגרש את בנותיו לתוך הבית בפרץ עצבנות אלימה, תוך כדי השלכת כיסאות עליהן, כדי שלא יחשפו עצמן לעיני זרים, "זה לא מעניין, אני נשבע לך, אין לי שום דעה, 17 שנה לא פתחתי את הטלוויזיה". הם נולדו בכפר וגדלו על מסורת של דורות של עבודת אדמה. שדות המלפפונים והחיטה הם מקור פרנסתם והחמורים הם אהבתו הגדולה של נעים. "האינתיפאדה לא תפתור דבר", ניצת חיוך אירוני בפניה של חלימה, "תהיה מלחמה". הצבא, הדגישה, הגיע לשדה שלנו רק אחרי שהעלו אותו באש. "איך זה שהם לא יכולים להגן עלינו?" הקשתה.

למזלם, הם הותירו את אלומות החיטה הקצורות פזורות בשדה במרחקים גדולים זו מזו והאש שהציתו המתנחלים לא התפשטה. "הנה פה", התרוצצה חלימה בין שש קרחות שרופות בשדותיה. גם את ערימות הדשן שבמטעי הזיתים שלהם העלו באש. פה ושם עקרו מלפפונים. "אני לא מפחד, אני סומך על אללה, אללה יפצה אותנו. מה נעשה, אין לנו כוח, אנחנו אזרחים. אם היו להם סכינים, הייתי יוצא אליהם בלי היסוס, אם היו להם מקלות, אהלן וסהלן, אבל הם נושאים רובים, כל הצבא מאחוריהם, מה יש להגיד", פלט נעים בנחת, שפתיו קפוצות, קשה לנחש מה באמת מתחולל מאחורי מבטו הבוהה. "אהלן וסהלן", שב ובירך במעין אנחה סתמית.

כעכברים במלכודת

ההתפרעויות של מתנחלים ממעלה לבונה ושילה בכפר סינג'יל - לפי המידע שנאסף במשטרה - היו חלק מסדרת מעשי אלימות של מתנחלים באותו יום באזור כרמי צור, בחווארה ליד שכם, בכפר זעתרה הסמוך לחלחול, בכביש עוקף חברון ובכפר סילת אל-דהאר, שם נרצח איליה קריביץ, תושב חומש. מהמשטרה נמסר ששלושת העצורים ממעלה לבונה שוחררו, בגלל העדר תשתית ראייתית, אך החקירה נמשכת ובקרוב צפויים מעצרים נוספים ביישוב זה. "המשטרה אינה ממתינה להגשת תלונות ועושה כמיטב יכולתה, אך חקירת אירועים כאלה מסובכת ואי שיתוף הפעולה של פלשתינאים מקשה על פענוחם", הדגיש דובר משטרת ש"י. בפרשת אלימות מתנחלים בלובן א-שארקיה וא-סאוויה בתחילת החודש הוקם צוות חקירה מיוחד בראשות רב פקד יוסי מור, מתוך כוונה למצות את החקירה. עם זאת, עד כה לא עמדה המשטרה במבחן התוצאה: רק כתב אישום אחד הוגש בינתיים נגד מתנחל מתפרע מקרית ארבע שפצע בירי פלשתינאי והואשם ב"חבלה בנסיבות מחמירות".

צה"ל, לעומת זאת, הסתפק בהודעה ש"מתיישבים חסמו את הציר המוביל לכפר הפלשתיני, סינג'יל, הבעירו צמיגים וניסו להבעיר שדות באזור. כוחות צה"ל והמשטרה חסמו את הציר, כדי למנוע פגיעה של המתפרעים בפלשתינאים. לא היתה פגיעה בפלשתינאים וברכושם".

מדו"ח "בצלם" האחרון על "התפרעות מתנחלים בחסות כוחות הביטחון" עולה תמונה קשה של שותפות שבשתיקה מצד הצבא. בעיקר מאשים "בצלם" את הצבא על אי היערכות מוקדמת וחוסר נחישות למנוע "פעולות נקמה" מצד מתנחלים. בלא מעט מקרים אסר הצבא על כניסת אמבולנסים או כבאיות לכפרים, כדי לא לגרות את המתנחלים, והשקיע מאמצים בבלימת פלשתינאים שיצאו להגן על כפריהם, במקום בפינוי תקיף של המתנחלים. היו גם מקרים של השתתפות פעילה של חיילים באלימות נגד פלשתינאים, טוען "בצלם".

מהעדויות הרבות שנאספו ב"בצלם" מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית מצטייר דפוס עלוב ודוחה במיוחד של פשיטות המתנחלים על כפרים: בדרך כלל הם בוחרים להיפרע מכפרים שבשטח שליטה ישראלית, הנתונים בעוצר, כעכברים במלכודת. בחווארה התפרעו מתנחלים בחודשים אוקטובר ונובמבר בחסות 37 ימי עוצר. הם מגיעים בכלי רכב, מנופפים בנשקם, בוחרים שדות או בתים מבודדים, מכלים חמתם ובורחים. הטענות שחיילים צופים באלימות ולא מתערבים או משהים את תגובתם - חוזרות ונשנות. בבידיא, למשל, העיד באוקטובר אחד התושבים, שמתנחלים מאזור אריאל החלו לשרוף מכוניות, ליידות אבנים על בתים ולירות לעבר דודי שמש, אך הם נמלטו מיד כשהחלו הרמקולים להזעיק את אנשי הכפר. כך נראית "נקמת" בעלי הכוח.

כפר אויב

"לא היה כאן שום דבר מאורגן", נמצא בשילה מי שגימד את המתקפה על סינג'יל ובו-בזמן הצדיק אותה בדיעבד, "זו היתה קבוצת נוער שירדה לכפר באופן לא נשלט על טרקטורונים, רכבים. כעסנו עליהם, ההורים נזפו בהם קשות. אחרי רצח רבין ברור לכולם שאנחנו לא יכולים לעשות מה שבראש שלנו ובסופו של דבר נצטרך לקבל את משפט העם, אבל צריך להבין שמבחינה נפשית אנחנו נמצאים ערב רצח רבין, אנשים מטפסים על הקירות, הם מסכנים את משפחותיהם יום יום. מצד אחד הם נדרשים לחשבון נפש מעמיק, מצד שני תמיד יהיו חמומי מוח שיציתו שדות. זו לא אחריות שלנו לנטרל את הכעסים, גם בזה הממשלה צריכה לעזור ובראש וראשונה עליה לעשות הכרעה. גם אם זו תהיה הכרעת פינוי, רק שלא תשאיר אותנו על הגדר".

במעלה לבונה, לעומת זאת, בחרו בדרך הבדוקה של הכחשת הכל מכל וכל, לצד הטחת האשמות נגד הצבא, המשטרה וכל מי שאינו מיישר קו עם גרסתם. דומה שבאווירה של הקונסנסוס הנזיל הרחב בין ימין לשמאל, מתקשים כמה מהמתנחלים עוד יותר להשלים עם חוסר יכולתם לנכס בשלמות את הסנטימנטים הלאומניים והגזעניים שיש להם היום עדנה ומגלים חוסר סבלנות מיוחד כלפי הפערים השרירים וקיימים עדיין.

אחרי שבשעות הבוקר נעל היישוב את שעריו בפני "עיתונאים המוציאים דברים מהקשרם", ניאות בשעות הערב יו"ר המזכירות של מעלה לבונה, אליהו פריליק, לא "להגיב על תלונות ערבים", אלא "להעיר": "לא מעניין אותי מה אומרים וחושבים הערבים, אני רק יכול לומר שאנשי מעלה לבונה הם שומרי חוק, והערבים אולי שכחו לספר לך עם כל ההצגות שלהם על החלונות השבורים, שאותן אבנים מתגלגלות למכוניות שלנו והתגלגלו מסינג'יל גם בהלווייה של התינוק משילה באותו שבוע. לנו כבר יש ארבעה נפגעי ירי ורכבים של מעלה לבונה על ציר סינג'יל ספגו עשרות אירועי ירי, הם יורים עלינו, אנחנו יכולים להוכיח את זה, אפשר לבדוק עם 'אגד', גם הצבא מאשר שהכפר הזה הוא 'כפר אויב'".

פריליק אינו מתרשם מממצאי הצבא והמשטרה בנוגע לשותפות אנשי מעלה לבונה בהתפרעויות בכפר סינג'יל. "לצבא לא נוח לפעמים להיות במקומות מסוימים, אז הוא מאשים את המתיישבים, העיקר שאנשים יפחדו לנסוע בכבישי יהודה שומרון", הציע פתרון לפרכה. אשר למשטרה, "אני הייתי זה שהלכתי לשחרר את הצעירים שלנו שנעצרו ואני אומר לך שהכל באשמת שוטר אחד, שרצה כבר ללכת הביתה, הוא עשה את כל הבלגאן. הם רק חלפו בצומת שפנה לשילה עם הנשקים שלהם, כדי שאם השכנים יתנפלו עליהם יוכלו להגיב, והשוטר הזה עצר אותם, חטף מהם את הנשק, התנהג בגסות.

"אנחנו לא נוקטים פעולות לא חוקיות", סיכם בעצבנות גוברת, "עד היום מי שמבעיר צמיגים זה ערבים, לא יהודים, בינתיים אנחנו סופגים ושותקים. אם היינו נוהגים אחרת, לא היו לנו הרוגים. בינתיים אנחנו רק מביאים קפה ועוגות לחיילים במאחזים הבלתי חוקיים. תשאלי את פואד איך זה שפיקוד מרכז לא יודע שהוא החליט להוריד מאחזים בכוח, את יודעת למה הוא לא יכול להוריד מאחזים בכוח, כי אין בהם מתיישבים, רק חיילים והם חיוניים לביטחון, אבל עם ישראל מבולבל, סוף סוף הוא רואה שעשה טעות ולא נוח לו להודות בכך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו