בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחות קטנות ופולמוס מהדהד

ביום שישי חתם ברנאר פיבו 28 שנות קריירה טלוויזיונית בשירות הספרות והתרבות. מה היה סוד הצלחתו הפנומנלית של המראיין הנינוח, שדבק בישיבה במעגל ובשאלות מתוך כרטיסיות, והכתיב בבחירותיו את סדר היום האינטלקטואלי בצרפת?

תגובות

אנני פלוטאן, אשה גבוהה ומטופחת בשנות ה-50 לחייה, בוודאי לא תיארה לעצמה איזה כבוד ייפול בחלקה. לפני חודשים אחדים, כשהודיע ברנאר פיבו כי בכוונתו לעזוב את הטלוויזיה ולפרוש מהנחיית התוכנית "קדירת תרבות", כתבה לו מכתב פרידה. המכתב נגע ללבו של המנחה. "הוא היה מתוק, מענג", אמר. כשהגיעה שעתה של תוכנית הסיום, ביום שישי שעבר, גמל לה על דבריה היפים: הוא הזמין אותה לשבת באולפן והציג אותה לעין המצלמה. מבחינתו, סיפר, היא נציגתם של כל צופיו. במחווה סמלית נאה הקדיש את התוכנית להם.

ביום שישי האחרון חתם פיבו, בן 66, קריירה של 28 שנים בשירות המלה הכתובה, הספרות בפרט והתרבות בכלל. הוא התחיל את דרכו ב-1973 בערוץ פראנס 2 של הטלוויזיה הממלכתית, כשהובא ממדור הספרות של "לה פיגארו" כדי להנחות את התוכנית "Ouvrez les guillemets" ("פתחו מרכאות"), שהפכה ב-1975 ל"אפוסטרוף". שם, בכל יום שישי בערב, לאורך 15 שנים ו-724 תוכניות, אירח סופרים ואנשי רוח, הציג את ספריהם, ריאיין אותם, ניהל אתם שיחות קטנות ופולמוסים מהדהדים, ובעצם הכתיב את סדר היום התרבותי בצרפת ובמדינות הדוברות צרפתית. ב-1991 העניק לו ה"נובל אובזרווטר" את התואר "Le Roi lire" ("המלך ליר", משחק מלים מבריק במיוחד בהתחשב בעובדה ש"lire" בצרפתית זה "קריאה").

פיבו אירח באולפנו במשך השנים את מרגריט יורסנר, קלוד מוריאק, פטריק מודיאנו, פרנסואז סגאן, ברנאר אנרי לוי, ז'אק לנצמן, פיליפ סולרס, ג'ורג' סטיינר, אריק אורסנה, חורחה סמפרון, מרגריט דיראס ורבים רבים אחרים. לעתים רחוקות יצא את גבולות האולפן והמדינה, לתוכניות מיוחדות שבהן התארח בביתם של ולדימיר נבוקוב, ז'ורז' סימנון ואלכסנדר סולז'ניצין.

ב-1991 שידר את התוכנית האחרונה של "אפוסטרוף". לדבריו, עייף מספרים, והודה שאינו יכול לקרוא עוד רומנים היסטוריים. ואז החל להנחות את de culture" "Boullion ("קדירת תרבות") ששודרה 407 פעמים ועסקה בתחומי תרבות רבים. האולפן שממנו שידר נהיה רחב ומאוורר יותר, וכך גם הנושאים: פיבו לא אירח עוד רק אנשי עט, אלא גם ציירים, פסלים, מוסיקאים, שחקנים, במאים ושפים. כסמל להבדל שבין שתי התוכניות יכולים לשמש משקפיו של פיבו: כשהנחה את "אפוסטרוף" הרכיב משקפי קריאה קטומים שהפכו לסימן ההיכר שלו, כשעבר להנחות את "קדירת תרבות" החליף אותם במשקפיים רגילים עם עדשות עגולות, כאלה שבאמצעותם ראה את התמונה בכללותה, אם תרצו.

מה סוד הצלחתו הפנומנלית? כיצד הצליחה תוכניתו גבוהת המצח, שעניינה בדרך כלל היה

ספרות ותרבות לגמרי לא עממית, לשרוד ולשגשג שנים רבות כל כך? אפשר לתלות זאת במסורת שבה צמחה. צרפת חיבבה מאז ומעולם סלונים ספרותיים שבהם התקיימו דיונים, פולמוסים, מריבות, קואליציות, אופוזיציות, דירוגים והייררכיות של סופרים ואינטלקטואלים; פיבו ניהל בהצלחה סלון כזה וגם הכניס אותו מדי יום שישי לסלון של צופיו. פייר נורה, שחיבר ספר על פיבו, כינה אותו "הפרשן של הסקרנות הציבורית". גם הוא עצמו מעיד "אני בסך הכל המתווך". פיבו תמיד תלה את הצלחתו בשקדנות: הוא קרא כל מלה וכל אות בספרים שבהם דן, ומעולם לא פסק מלחפש עוד מידע וחומר רקע לראיונותיו, או כפי שניסח זאת בתוכניתו האחרונה: "Travail, travail, travail" ("עבודה, עבודה, עבודה"). אבל מעבר לזה, הסוד טמון גם באיש עצמו - לעולם סקרן, לבבי ונינוח, אינטלקטואל שאינו מתנשא, וכמעט תמיד שואל שאלות פשוטות, ברורות וישירות. קסמו טמון גם בוותק שצבר - וזו גם אחת הביקורות שמוטחות בו תדיר: בעידן של טלוויזיה סנסציונית שמנסה להמציא את עצמה מחדש בכל בוקר, הוא נותר עקבי, שנה אחרי שנה, צמוד לסגנונו ה"מיושן" של ישיבה במעגל (עם שולחן במרכז או בלעדיו), שאלות מתוך כרטיסיות, ודיון תרבותי.

ברנאר פיבו הודיע ב-8 בספטמבר 2000, עם החזרה של תוכניתו למסך בתום פגרת הקיץ, כי זו תהיה השנה האחרונה שלו על המרקע. המהומה היתה עצומה. אפילו שרת התרבות של צרפת, קתרין טסקה, התערבה. היא דרשה מקברניטי הערוץ כי בתום העונה יימצא מנחה מחליף (ב-6 בספטמבר תעלה לאוויר פראנס 2 תוכנית ספרותית חדשה שאותה ינחה גיום דוראן, גם הוא כמו פיבו נקטף מעמודי הספרות של "לה פיגארו", שם התוכנית יהיה "קמפוס". האם בכך מרמזת הרשת שהיא תרה אחרי קהל צעיר יותר?).

מאז ההכרזה על הפרישה טסקה ורבים אחרים אינם פוסקים מלהעניק לפיבו פרסים ותוארי כבוד. כל העיתונים בצרפת ייחדו השבוע כתבות ומאמרי מערכת לפיבו ולתוכניתו, כתב העת "Lire" (שפיבו היה בין מייסדיו) הקדיש לו בגיליונו האחרון מדור שלם, עורכים בהוצאות הספרים בצרפת רכשו ביום שישי מודעת עמוד ב"לה מונד" ובה שתי מלים: ,Merci" "Bernard, וליונל ז'וספן, ראש ממשלת צרפת, הזמין אותו לסעוד ארוחת צהריים ביום שני.

אבל לפני זה היתה התוכנית. פיבו בחליפה כחולה ועניבה כחולה ישב כהרגלו בתוך תפאורה בהירה של ספרייה ומאחוריו פתוח ספר בממדי ענק, על הקיר מודפס שם התוכנית ולצדו כמו מוטבעת באדום ובאלכסון המלה "derniere" ("אחרונה"). סביב פיבו ישבו המראיין האמריקאי ג'יימס ליפטון; הסופרת ומחברת הביוגרפיה על ז'אן פול סארטר, אנני כהן-סולאל; הסופר והחוקר אריק אורסנה; הסופר והעיתונאי ז'אן דורמסון; הסופרת הבלגית הצעירה אמלי נותומב; עמיתו של פיבו מראשית ימיו בטלוויזיה, הסופר ז'יל לאפוז'; העיתונאית והסופרת הקנדית ("הקוויבקית", כך קרא לה פיבו, שלא יחשבו חלילה כי היא דוברת אנגלית) דניס בומברדייה; הפיסיקאי זוכה פרס נובל ז'ורז' שרפאק; ההיסטוריון איש האקדמיה הצרפתית לקולנוע ז'אן טולאר; הסופר פטריק ראמבו; השחקנית איזבל אופר; והשחקן פבריס לוקיני (אורחים אפרוריים מעט לתוכנית אחרונה, אבל כאלה שהתארחו רבות אצל פיבו או שעוסקים בנושאים שרצה לדון בהם).

בקהל ישבו בשקט כ-700 מאורחיו, בהם סופרים, משוררים, אנשי רוח רבים וקברניטי השידור הציבורי בצרפת שבאו לחלוק לפיבו כבוד, וגם שרת התרבות. במשך יותר משעתיים וחצי ניהל פיבו דיון ערני באולפן, ומדי כמה דקות הקרין קטע קצר מתוכנית ששודרה בעבר (בסך הכל כ-35 קטעי וידיאו).

ליפטון הוזמן על תקן כפילו של פיבו בעולם החדש (נדמה שהסיבה הלא רשמית להזמנתו היתה הרצון לחגוג את עליונות התרבות הצרפתית על זו האמריקאית).

פבריס לוקיני שימש בתפקיד התלמיד הרע - הוא בא הישר מהצגה שבה שיחק ואיחר לתוכנית, אחר כך הרעיש, מאוחר יותר אמר "בטלוויזיה אי אפשר לדבר ברצינות על כלום", ואז נזכר לסייג, "חוץ מאשר אצל פיבו". הלה שאל אותו בדאגה, "לא הלך לך היום בתיאטרון?" בשלב אחר לוקיני נטל לעצמו את זכות הדיבור והחזיר אותה רבע שעה ואלפי מלים מאוחר יותר; הקוויבקית שבחבורה היתה, כצפוי, הלוחמנית ביותר בכל הנוגע לטוהר השפה הצרפתית. נותומב סיפרה על הרגלי הכתיבה שלה, "אין יום שאת לא כותבת בו?" שאל פיבו, "למה שאעולל לעצמי את הסבל הזה ואתנזר מכתיבה ולו ליום אחד?" השיבה בשאלה. איזבל אופר אמרה שמשחק הוא עניין של בדידות, וראמבו סיפר על ספר שחיבר ובו ראיונות בדיוניים של פיבו. "תארו לכם", אמר המנחה, "בפרק אחד מקובצים ברטון, סלין, קוקטו, מוריאק, ויאן, סארטר וקאמי, זה לא רע". דורמסון היגג על מקומו של הזיכרון בעבר ובעתיד. עוד דיברו שם על נפוליאון בקולנוע, על עתידה של המלה הכתובה, הסכנה והתקווה הטמונות במדע, ויין בורגונייה שממנו (אדום מבציר 1989) הרימו גם כוס לחיים.

פיבו ריפרף בחן בין השיחה באולפן לבין קטעי הארכיון. אלה, מטבעם מתומצתים ומובילים לשורת מחץ, היו מהנים יותר: נראה שם ג'ורג' סטיינר שאמר ש"שפה אחרת היא מיניות אחרת", הסופר פרדריק דאר שפסק "לכתוב זה אורגזמה". בקטע אחר נראה פיבו מראיין את במאי הקולנוע ז'אן-לוק גודאר. פיבו: "אלבר כהן, שהיה שכן שלך בז'נווה, אמר שיופיטר וזאוס אינם אלים מעניינים כי הם שכבו עם בני תמותה. האל היחיד המעניין הוא האל היהודי-נוצרי כי לו יש מוסר, ולזאוס לדוגמה לא היה כל מוסר. מה אתה חושב על זה?" גודאר מתבונן בו בהשתוממות, מנענע את ראשו מימין לשמאל ופולט מעט עשן סיגריה. זה הכל.

בקטע אחר קתרין דנב בחצאית ירוקה בוהקת וקצרצרה מודה שבעיניה "החיים מעניינים יותר מהקולנוע", מרצ'לו מסטרויאני אומר שלשחק פירושו "להישאר ילד כל החיים", מישל סרה משיא עצה לאושר: "לצחוק הכי הרבה זמן, בלי לחשוב על הרע. להחליט להיות מאושר", ופרנסואז ז'ירו מספרת על הרגע המאושר ביותר בחיי אחיה: ספל הקפה הראשון ששתה בבית קפה פריסאי אחרי שחזר ממחנות המוות בתום מלחמת העולם השנייה.

בלי מחווה לפרנסואה מיטראן תוכנית כזאת בוודאי לא היתה יכולה לעבור. פיבו תיאר איך נשיא הרפובליקה בא אליו לתוכנית כשכבר היה חולה מאוד: "אני שואל אותו, חוקר אותו, מטגן אותו, והוא אומר לי, 'זה בסדר, אל תחשוש, תעשה את העבודה שלך'. זה העניק לי אנרגיה עצומה". אחר כך נראה קטע שבו מיטראן מתאר את נופי ילדותו באזור שארנט: "היתה שמש אדומה, שחורה, כחולה, שמש לבנה. זו היתה צרפת בעיני". ועוד ועוד.

האם זה היה ערב עצוב? "לא, דיכאון אינו הסגנון שלי, אני לא מכיר את המושג הזה", אמר השבוע פיבו ל"לה מונד", "סערת רגשות, זה כן. זה מה שאני חש, ובנוגע לנוסטלגיה, זו תגיע בשלב מאוחר יותר". את הערב סיים בתודה ארוכה לכל שותפיו לעשייה הטלוויזיונית (הם, הוא וגם הצופים כבר יודעים שבשנה הבאה יחזור למסך בתוכנית חודשית שנושאה - כמה מפתיע - תרבות). הוא חתם את התוכנית כך: "הספר נסגר, אני מאחל לכולכם ערב טוב. סגרו מרכאות".

פיבו עונה על השאלון

בסוף כל תוכנית של "קדירת תרבות" ערך ברנאר פיבו את ה-Questionnaire: שאלון קצר, קליל ומשעשע שבו התבקשו האורחים להציג את טעמם, אהבותיהם ובחירותיהם. כשנשאל פיבו מתי הוא עצמו יענה על השאלון, תמיד אמר שיעשה זאת בתוכנית האחרונה. ביום שישי קיים את הבטחתו. את השאלות הציג, באופן חד פעמי, ז'אן דורמסון (האיש שהתארח אצל פיבו מספר הפעמים הרב ביותר - 24 הופעות בתוכניותיו לאורך השנים - וידידו של פיבו עוד מימיהם המשותפים ב"פיגארו").

דורמסון: מה המלה האהובה עליך?

פיבו: "aujourdhui" (היום). מה המלה השנואה עליך?

"concupiscence" (תאוות בשרים).

מה הסם המועדף עליך?

"קריאת עיתונים בכלל, ובפרט את 'L'equipe'" (עיתון ספורט).

מה הקול האהוב עליך?

"הרחש שנשמע כשאני מעביר דף בספר ורחש העט על הנייר".

מה הקללה האהובה עליך?

putain "Oh putain, oh putain, oh, תמיד שלוש פעמים".

דיוקנה של איזו דמות יש להדפיס על שטר חדש?

"מישל בוקה מ'הקמצן' של מולייר".

באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק?

"נשיא הטלוויזיה הצרפתית ורשות השידור הציבורית".

בתור איזה צמח או חיה היית רוצה לחזור בגלגול הבא?

"גפן מרומנה-קונטי".

כשתגיע לגן עדן, מה יאמר לך אלוהים?

"Alors, Mister Pivot - כי אלוהים מדבר לטינית, עברית וערבית. פעם הוא גם דיבר צרפתית, אבל עכשיו הוא עבר לאנגלית - ?How do you do ואני אענה: לא רע I am sorry my God, but I don't, speak English. ואז אלוהים יאמר: טוב, יש לך כל הנצח ללמוד, ואני אתן לך מורה טוב מאוד. לך תחפש את סר ויליאם שייקספיר, אוף קורס".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו