בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השבת של ביאליק: "קומדיה" או נדבך בתרבות יהודית חילונית?

וידויו של ביאליק, הנמסר ברשימה גנוזה הנדפסת כאן לראשונה, זורע אור על ההתלבטויות הרוחניות של ביאליק ודורו - כמו גם של דורנו - בניסיון לכונן מחדש את ארון הספרים ולעצב תרבות יהודית חילונית

תגובות

דברי הווידוי של ביאליק על נוהגו לעשן בד' אמותיו בשבת - המובאים ברשימה "התבטלות היתה בי" הנדפסת כאן לראשונה - מבטאים שניות כאובה בנפשו של המשורר, אשר חווה את שבר האמונה הדתית, אך יחד עם זאת פעל בעקביות להנחיל לציבור את ערכי המורשת היהודית, שבתוכה תפסה השבת מקום מרכזי. על יסוד עדויות נוספות וחדשות אנסה בזאת לזרוע אור על נפתוליו של ביאליק ועל אורחותיו בחיפוש אחר דרך לשמור על יסודות מקודשי ישראל בתוך מסגרת של עולם שנתרוקן מוודאות האמונה הדתית.

אהרן ליטאי, מידידיו הוותיקים של המשורר עוד מתקופת אודסה וחבר מערכת "הארץ" מ-1921, גזר על דברי הווידוי של ביאליק גניזה, וזאת מחשש לפגיעה בדימויו של "המשורר הלאומי" (כמו גם בדימוי של רבו בעל "המוסר הלאומי", הוא אחד העם). אולם זה מכבר שימש ביאליק מטרה לחיציהם של מבקרים, אשר הצביעו על הסתירה שבין מלותיו הגבוהות על אודות השבת לבין העובדה הידועה שבפועל לא שמר את מצוותיה. כך, לדוגמה, סבר הסופר והחוקר שמעון ראבידוביץ שלביאליק "אין זכות מוסרית להתעטף בטלית שאינה שלו ולהטיף לשמירת שבת" (ש' ראבידוביץ, שיחות עם ביאליק, בעריכת בנימין ראביד ויהודה פרידלנדר, 1983, עמ' 95). תגובה של ביאליק לביקורות מעין אלה ניתן למצוא בשיחתו עם ש' שלום: "דע לך, שהנני מבדיל הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרהסיה ובין מה שהוא עושה בחדרי ביתו. בפרהסיה, אם אדם יעשן ב'עונג שבת' שלי, אוחזנו במפרקתו ואשליכנו החוצה. מה שאין כן בחדרי ביתו, ברשות היחיד שלו. שם צריך שיהיה בן חורין לנהוג כחפצו, ואת החשבון בינו ובין קונו יעשה הוא בעצמו, באין איש אתו" (ש' שלום, עם ח"נ ביאליק ומכס ברוד, 1984, עמ' 44).

על גישה זו, המתירה לעבור על מצוות השבת בסתר אך מקדשת אותה בפומבי, עמד ביאליק כבר בנאום שעיקריו נדפסו ב"הארץ" (23.1.27) תחת הכותרת "עונג שבת". פרסום זה עורר תגובות והשגות לרוב. עם המשיגים נמנה הרב צבי שטיינמן מיבנאל הכותב אל ביאליק: "אם נצהיר בפני הקהל הרחב רק על שמירת השבת הפומבית (...) הן נשארה אצלנו השבת כגוף בלי נשמה (...) ואיזו תשובה עלובה נזמין לבנינו כי ישאלונו, אבא יקירא, מה נשתנה, בהלכות שבת, הבית מן השוק והרחוב? האין בזה מעין מעשה קומדיה?" (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, צבי שטיינמן לביאליק, 8.2.27).

אך לא כל החוגים הדתיים באו חשבון עם ביאליק. אם משום שראו את ביאליק בתמימות כאחד משלומי אמוני ישראל ואם משום שביכרו להתעלם מיסודות "אפיקורסיים" שבו - ביקשו חוגים רבניים ומפלגתיים דתיים להתחבר עם ביאליק ולעשותו מנוף "להשיב לב בנים אל אביהם שבשמים". ממכתבים שנשתמרו בארכיון בית ביאליק ניתן ללמוד על קשריו החמים של המשורר עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל באותה עת, ועל ניסיונות של ההסתדרות העולמית "שומרי שבת" (ברלין), של הרבנות בתל אביב ושל "הסתדרות המזרחי" לגייס את ביאליק למערכה על "קודשי ישראל". מערכה זו כללה פעילויות נגד משחקי ספורט ציבוריים בשבת, נגד אכילת טריפות בפומבי, ובעד הקניית צביון יהודי ליישוב בארץ. ואמנם ביאליק נעתר לפניות אלה וניסה לפעול נגד חילול השבת הן בתל אביב, עיר מגוריו, והן מחוצה לה.

כך, לדוגמה, פעל ביאליק, כנראה בהצלחה, נגד צלם ושמו ארושקעס שפתח את חנותו במרכז ירושלים בשבת. משה גליקסון, עורך "הארץ", הוא שעורר את ביאליק לפעולה במקרה זה ואף דחק בו שיורה לבעל החנות לסלק את תצלומו (של המשורר) מחלון הראווה (אב"ב, גליקסון לביאליק, 21.4.30). במענה לדברי התוכחה של ביאליק מיהר הצלם להשיב: "קיבלתי את מכתבו והוא השפיע עלי יותר מכל המחאות של היהדות החרדית בירושלים, והחלטתי לסגור את הצלמוניה שלי בשבתות ובחגים (...) ועתה אני מקווה שאין לכבודו שום התנגדות שתמונתו תימצא בחלון הראווה שלי" (אב"ב, ארושקעס לביאליק, 27.4.30).

את ביקורתו בנושא השבת לא חסך ביאליק גם מבני הקיבוצים והמושבים שהיו קרובים ללבו: "השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי-אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה בשובנו לארץ-אבות, הנשליכנה אחר גוונו ככלי אין חפץ בו?" - כותב ביאליק אל מ' קושניר מקיבוץ גבע ומוסיף - "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם" (איגרות חיים נחמן ביאליק, בעריכת פ' לחובר, 1939, כרך ה' עמ' רכ. להלן: איגרות ביאליק).

יש לציין עם זאת, שלמרות דבריו התקיפים כנגד חילול קודשי ישראל בפרהסיה, לא תמיד עמד ביאליק עצמו בסטנדרט שקבע. פעיל הפועל המזרחי ש"ז שרגאי, לימים ראש עיריית ירושלים, אשר נמנה עם נוסעי האונייה "וואשינגטון" שבה הפליג ביאליק בדרכו לטיפול רפואי באוסטריה, הופתע לגלות בלב ים ש"משורר האומה, לוחם בעד השבת וקודשי ישראל, יושב ואוכל מאכלות אסורות בריש-גלי" (אב"ב, שרגאי לביאליק, 28.7.33).

אכן, השבת היתה רק גילוי אחד בשניות יחסו של ביאליק אל הדת. ש"י עגנון מספר שביאליק התוודה בפניו בכאב על מאמציו לעמוד בהחלטתו "להניח תפילין כל יום ולהתפלל" (מובא אצל חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם, 1984, עמ' 297). דומה שהפסוק השירי של ביאליק "על שפתי פרפרה ומתה תפילת אבות" (מתוך "לפני ארון הספרים") מבטא אותה סיטואציה מעונה, שבה כרוכים יחד כיסופים והיעדר יכולת לשאת תפילה בעולם שהתייתם מאמונה ומאלוהים.

אך כנגד תחושת אובדן זו של ביאליק ביחס ליהדות כדת וכהלכה של "שולחן ערוך" עמד חזונו לגבי עתידה של היהדות כמורשת וכתרבות. ברוח זו נמצא בבית החותם של "על סף בית המדרש" את הפסוק: "לא תמוט אהל שם! עוד אבנך ונבנית, מערמות עפרך אחיה הכתלים". ואמנם, שנים לאחר כתיבת שורות אלה (1894) חנך ביאליק את "אהל שם" (1929), מקום משכנה של אגודת "ענג שבת" בתל אביב. אגודה זו נוסדה על ידי ביאליק כשנתיים קודם לכן ברוח הפסוק השירי שלו "מערמות עפרך אחיה הכתלים" במובן של בריאת חדש מתוך חורבות הישן, של בניין ויצירה המבוססים על אבני יסוד של העבר. זוהי אם כן תמצית גישתו של ביאליק אל השבת, אל ספרי הקודש ואל ערכי תורת ישראל בכלל: הפקעתם מהקדושה הדתית (שבעצם נגוזה) והעמדתם על בסיס ספרותי, תרבותי ולאומי רחב שמגלה יחס של כבוד למסורת ומקושר עמה קשר אמיץ.

תוכנית "הכינוס" של ביאליק ומפעלותיו בתחומי המקרא, האגדה וההלכה - נעשו כולם ברוח זו, שעמדה בסימן החילון, אך חתרה לבנות גשר אל מסורת הדורות ולא להפנות לה עורף. כך תיכנן ביאליק והתווה גם את מתכונתו רחבת היריעה של "ספר השבת: פרשת השבת, ערכה, גילוייה והשפעתה בחיי עם ישראל ובספרות, מימי קדם ועד היום הזה" - ספר שאותו הזכיר בשיחתו האחרונה עם ליטאי ואשר הופיע רק לאחר מותו.

על רקע זה ניתן איפוא להבין, מדוע למרות חילוניותו קינא ביאליק לצביונה הציבורי של השבת וראה בחילולה אקט של זלזול, חוסר תרבות וכפיות טובה. הוא נהג לצטט מתוך הזדהות את אמרתו המפורסמת של מורו ורבו אחד העם, שלפיה "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם" ("שבת וציונות", כל כתבי אחד העם, תשכ"ה, עמ' רפו. רוב המצטטים אמרה זו סבורים לתומם שמקורה בחז"ל). אחד העם הדגיש את הפן הלאומי-ההיסטורי של השבת, ולא את יסודה הדתי, ובהמשך לכך תפש ביאליק את "השבת כסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' רטז), כאות ל"שלום ואחדות", מופת ל"רגש היופי", וכ"סמל לחזרה נצחית בעיגול" ול"שליטה על הזמן" (ביאליק, דברים שבעל פה, 1935, כרך ב, עמ' קסא). עוד מהגיגיו של ביאליק על אודות השבת ניתן למצוא בשירתו, בסיפוריו ובמסותיו.

את רעיונותיו ניסה ביאליק כאמור לממש במסגרת "עונג שבת". בתל אביב, שכבר נשאה בעיקרה אופי חילוני, נטו בני נוער ומבוגרים לבלות את יום המנוחה שלהם במוקדי בידור ועל שפת הים. על רקע זה ומתוך מגמה למלא את השבת בתוכן יהודי החל ביאליק לקיים בכל שבת אחר הצהריים מסיבת "עונג שבת" שכללה הרצאות ולימוד תורה (במובן הרחב של המושג), שלוו בפרקי זמרה, חזנות ותקרובת. נושאי הלימוד כללו הרצאות במקרא, באגדה, בתלמוד, במשפט עברי, בפילוסופיה יהודית, בהיסטוריה של עם ישראל ועוד. המפגשים משכו ציבור גדל והולך שהקיף מאות רבות של מאזינים מכל קצווי הקשת החברתית.

כמתכונת מפעלו של ביאליק קמו בתוך זמן קצר מוסדות "עונג שבת" נוספים ברחבי ארץ ישראל ובתפוצות. בין היתר פעלו חוגים אלה בירושלים, בחיפה, בהתיישבות העובדת ובערים אירופיות אחדות. הדים למפעל היו גם בארצות הברית. בארכיון בית ביאליק נמצאות עדויות לקשרים של חוגי השבת עם ביאליק, ביניהן, לדוגמה, פנייתו של עזריאל קרליבך, שפעל אז בהסתדרות העולמית של "שומרי שבת" בברלין, אשר ביקש מביאליק את "עלי השבת" של החוג התל-אביבי (אב"ב, קרליבך לביאליק, 5.12.30).

פעילותו הציבורית של ביאליק והתעסקותו במפעלים בתחום התרבות והמורשת לא זכו לברכת הכל. חוגים מסוימים ובתוכם ידידים וסופרים ביקרו את ביאליק על שהניח ל"עסקנות" להסיח אותו מייעודו כמשורר. על ביקורת זו השיב ביאליק לאונגרפלד: "מי זה הדיין שיכריע ויאמר מה עדיף טפי, אם שיר טוב או מעשה טוב?" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' שכ), וערב מותו הוסיף: "שמא תאמר ש'ספר האגדה' המוצא על ידי אינו חשוב יותר משירי? ומה יהיה אם אכתוב עוד שישים שירים? איני גורס אמנות לשם אמנות" (אב"ב, אונגרפלד: אפיזודות, עמ' 13).

שמואל אבנרי הוא מנהל ארכיון בית ביאליק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו