${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחם עם ריבה

התיאטרון הקאמרי מעלה "קברט לוין" מאת חנוך לוין. עריכה ובימוי: ישראל גוריון. תפאורה ותלבושות: רקפת לוי. ניהול מוסיקלי: יוסי בן נון.

תגובות

זהו ערב של יצירות חנוך לוין, חלקן מוכרות מאוד עד כדי כך שהן לא מזוהות כבר עם שמו ("אני חיה לי מיום ליום" של ריטה או "לונדון" של חוה אלברשטיין), חלקן מערכונים מבריקים כמו "הקוסם" או "כס הכבוד" (מתוך "הפטריוט"), חלקן שירי נונסנס לילדים, שכולם על מוות, ערב כמעט בלי פוליטיקה. לפעמים נדמה שזה לוין המצחיק, הנונסנסי, המעטפת המבריקה שחסרה את המרכז האנושי, אבל אז מגיח מערכון מבריק כמו "בית המלון", או מבצבצת פתאום דמות שהיתה יכולות לככב במחזות הגדולים של לוין, כמו למשל המורה שוסטר, שלא מאמינה באוסטרליה, וגם לא באוסטריה, רק בשוסטר, שהכל חג סביבה.

ישראל גוריון בחר, ערך וביים, ובדרך כלל העניק לערב מגע קברטי קליל, נעים וגם מוגזם כשצריך. יוסי בן-נון כתב מוסיקה שמעניקה את המגע ההפוך לטקסטים, מתקתק למקברי, חריף לסנטימנטלי, ויש בערב כמה מנגינות שעדיין שוברות את הלב, כמו "מה אכפת לציפור" הקלאסי של זוהר לוי מימי להקת אחרית הימים. זה קברט, אז יש תלבושות ומוסיקה, וזה לרוב משעשע מאוד ומהנה, גם אם יש קטעים מתארכים או לא חדים מספיק (כמו "סרט אילם", המאכזב ממש כשם ש"הקבצן" מבריק). אבל יש להקת שחקנים שלכל אחד מהם רגע שבו הוא מרכז הבמה, וכולם מתפקדים היטב כלהקה נמרצת ומסורה. בעיקר בולטים שניים: מירב גרובר, שקולה חזר אליה והיא יוצאת מן הכלל כסרסור, או כשוסטר המפלצתית, או כמשוררת רעואלה, ודרור קרן, שכל רגע שלו על הבמה הוא מלאכת מחשבת.

הוי מנגינה ישנה עצובה, כל אחד זקוק לאהבה, ומי שאין לו אהבה, מסתפק בקצת חיבה, ומי שאין לו גם חיבה, מסתפק בלחם עם ריבה. כך כתב חנוך לוין וכך הם שרים. הערב הזה הוא הלחם עם הריבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#