בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעולם אל תשכחו את ילדותכם!

הכיתה המעופפת / אריך קסטנר

תגובות

תירגם מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת אחיאסף, 144 עמ', 54 שקלים

אריך קסטנר הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים ביותר על הישראלים. דורות גדלו על ספריו, וטוב עושה הוצאת אחיאסף המוציאה אותם לאור בתרגומים חדשים; יותר מזה, טוב היא עושה כשהיא דואגת שהספרים יקבלו את הטיפול הנכון, שכן אין מעריצים קנאים יותר ממעריצי ספרי הילדים. אהבתם לספרים נובעת לא רק מאיכות הספרים, אלא גם מגורם סלחני הרבה פחות: הנוסטלגיה. הכבוד לספרים הוא על כן הכרחי.

ספר אהוב במיוחד מספרי קסטנר הוא "הכיתה המעופפת". אלה שקראו בו בילדותם, בתרגומה הכמעט-מיתולוגי של א. קפלן (שנשאר קריא מאוד, לדעתי גם לנוער של היום), שומרים לו מקום מיוחד בלב. אך ככל שעובר הזמן נראה שקסטנר מאבד קצת מקהל הקוראים הצעיר בישראל, והיום "הכיתה המעופפת" מזוהה יותר בסדרת הטלוויזיה הפופולרית בעלת השם הזה בערוץ הילדים. אולי ההוצאה המחודשת תשנה זאת.

הספר מספר על חייה של חבורת ילדים בפנימייה גרמנית לפני כמאה שנה. כיאה לחבורת ילדים הם נקלעים להרפתקאות ולמשברים. בחבורה ישנם מתיאס, שאוהב לאכול; אולי, ילד קטן ועדין שמתגלה כגיבור גדול; סבסטיאן, האינטלקטואל שבחבורה; ג'וני חסר ההורים שאומץ בידי מלח, ולבסוף מרטין, תלמיד מצטיין, בן למשפחה ענייה מאוד. הם נלחמים בתלמידי ביה"ס הריאלי, ועובדים קשה על הצגה לכבוד חג המולד ששמה "הכיתה המעופפת". כמו כל סיפור המסתיים בחג המולד, הסוף הוא טוב.

כדרכו של קסטנר, מערכות היחסים הנרקמות בין הדמויות מיוחדות מאוד. ישנה אהבה אמיתית בין הגיבורים השונים. במיוחד ראויה לציון אהבת הילדים למחנכם יוסטוס. הלוואי עלי מורה כזה. יש מעט מאוד אהבה אפלטונית אמיתית בספרות - שלא לדבר על המציאות - וכשקסטנר משרטט לנו את העולם האידיאלי שלו הוא עושה זאת בכישרונו המיוחד: מהלך ממש על גבול הפדגוגיה, אבל אינו חוצה אותו.

היופי בתרגום החדש מתבטא בעיקר בדרך שבה הוא מצליח לשמור על ניחוח ישן אך לא מיושן. הטקסט ברור וקריא, אך אין כאן שום "עדכונים" מאולצים, ובוודאי לא שימוש בסלנג עדכני. מאחר שהתלמידים כאן מדברים עברית תקנית, ברור לקוראים שהם אינם תלמידים בני-זמננו. אבל כמו שכותב המתרגם באיגרת נחמדה הפותחת את הספר, כשהוא מסביר את הסיבות שמאחורי בחירתו לתרגם כמה ביטויים בדרכים מעט מיושנות: "אל תשכחו שהסיפור קרה בהתחלת המאה שעברה. וגם זה די מיושן".

כאן המקום לציין עוד מרכיב חשוב בספר: האיורים הוותיקים והאהובים של ולטר טריאר, שאינם זקוקים לתרגום. טריאר מצייר את מה שקסטנר כותב, חד וחלק, ואיוריו הם חלק בלתי נפרד מספריו.

הגיבורים בסיפור הם בגיל חטיבת הביניים, מוסד שסיימתי בו את לימודי לפני זמן לא רב. לכן, עיניינה אותי במיוחד הדרך שבה תיאר קסטנר את הילדים, וממה נובעים ההבדלים ביניהם לבין הילדים שהכרתי אני בתקופת לימודי. הספר, כמובן, אינו מיועד לילדים בחטיבת הביניים, למרות שהם בוודאי ייהנו ממנו. כמו רוב ספרי הילדים, בעיני, הוא "מכין" את קוראיו לקראת חוויה שהם עתידים לעבור. הרי מובן מאליו שלא ניתן לכתוב ספר לילדים על כל מה שקורה בתקופת החטיבה, שהיא מלאה במעשים מגונים ובמחשבות מגונות אף יותר (שכמובן אינן באות לידי ביטוי ממשי אצל קסטנר). ולא מדובר רק בהבדל תרבותי: אם לשפוט על פי יצירה על ילדים שממש לא נכתבה בעבורם, כגון "האביב מתעורר" של פרנק ודיקנד - יצירה שהקדימה את קסטנר, ויש בה דברים שמזעזעים גם היום - גיל ההתבגרות אף פעם לא היה פשוט, גם לא לפני מאה שנה.

אבל הנקודה היא, שמעבר לכל הרכילויות והזוהמה, קסטנר תפס משהו עקרוני הרבה יותר אצל ילדים ובני נוער, שבהחלט מתאים לחוויות שחוויתי אני בשנים האחרונות. הוא הבין שהנטייה לזלזל בבני נוער היא מוטעית. ילדים, גם בגיל צעיר מאוד, לא מתייחסים אל עצמם כאל "ילדים". הם בני אדם לכל דבר שלוקחים את עצמם ברצינות. אם היום הדבר הזה מובן מאליו, הרי זה בזכות קסטנר. גם כשהוא מתעסק בנושאים קלילים הוא מתייחס לגיבוריו בכבוד הראוי להם, וכאן גדולתו. וכך כותב קסטנר בחלק השני של ההקדמה (קסטנר אוהב הקדמות, וגם אני מאוד אוהב אותן): "איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו, עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעתים? (בהזדמנות הזאת אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם! אתם מבטיחים? בהן צדק?)"

יש מדד שבו מודדים ילדים את הספרים שהם קוראים, בין אם מדובר באגדות קסומות ובין אם מדובר בסיפורים הפרוזאיים ביותר. הולדן קולפילד ב"תפסן בשדה השיפון" קרא לזה "זיוף" (phoniness). ילדים, יותר מכל האחרים, יודעים כשמשהו בא מהלב. אצל קסטנר קשה לטעות, הוא הדבר האמיתי.

אינני יודע אם אותם האנשים שכה אהבו את הספר בילדותם, שעתה בוודאי יעניקו את הגרסה החדשה לילדיהם, יצליחו להתנתק מזיכרונות התרגום הישן (ככה זה עם נוסטלגיה), אבל אין ספק שהילדים יאהבו את התרגום החדש, כמו שקסטנר היה אוהב אותם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו