בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלצת השבוע

הפרס הגדול, ערוץ 4, ה', 162 ,14:20 דקות

תגובות

הקריירה של ג'ון פרנקנהיימר התאפיינה בעליות ובמורדות יותר מכל במאי אחר כמעט. הוא היה אחד הבמאים המוערכים ביותר במה שמוגדר כ"תור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית" בשנות החמישים. הוא ביים את סרטו הראשון, "הזר הצעיר", ב-1956, ובמחצית הראשונה של שנות השישים ביים סדרה של סרטים שזכו להערכה ולהצלחה: "איש הציפורים מאלקטרז", "שבעה ימים במאי", "הרכבת" ובעיקר "השליח ממנצ'וריה", אותה פנטסיה פוליטית פרנואידית שהיתה עם השנים לאחד הסרטים המוערכים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי.

הקריירה של פרנקנהיימר החלה לדעוך בסוף שנות השישים, בעקבות כמה כישלונות קופתיים, שהעידו על רצונו לפנות לכיוונים יצירתיים שונים מבעבר. בשנות השבעים והשמונים הוא כמעט נעלם (הוא התגורר תקופה מסוימת בצרפת), וחזר בשנות התשעים כבמאי טלוויזיה וקולנוע, שכמה מעבודותיו זכו פעם נוספת להערכה, ואחרות נתקלו ביחס עוין. בין סרטיו האחרונים היו, למשל, "רונין", סרט פעולה עשוי היטב בכיכובו של רוברט דה נירו, שזכה להערכה ביקורתית, אבל גם "האי של ד"ר מורו", גרסה קולנועית נוספת לסיפור האימים הידוע, שבה מרלון ברנדו עשה את אחד מתפקידיו המאוחרים הגרוטסקיים ביותר. הסרט התקבל בלגלוג.

"רונין" העיד פעם נוספת על משיכתו של פרנקנהיימר למקצוענות מכל הסוגים, בין שזו מקצוענותו של רוצח שכיר, קצין צבא, טייס שמתמחה בפעלולים מסוכנים או נהג מרוצים. פרנקנהיימר ביים את "הפרס הגדול" ב-1966, והסרט חיבר בין שתיים מאהבותיו הגדולות: מרוצי מכוניות (הוא טען בראיונות שהוא עצמו חלם כילד להיות נהג מרוצים) ואירופה. הסרט, שסיים את התקופה הקולנועית הראשונה בקריירה של פרנקנהיימר, הביא לשיאה את משיכתו של פרנקנהיימר גם למקצוענות מיומנת ומחושבת וגם לטכנולוגיה: הסרט הוא מפגן של עשייה קולנועית מתקדמת לזמנה, שחוגגת את יופיה, כוחה, מהירותה וגם אכזריותה של המכונה; במקרה של "הפרס הגדול" זו מכונית המרוץ, שלעתים משחררת את גיבורי הסרט מכבלי המציאות שכובלת אותם ובמקרים אחרים משמשת להם כמלכודת מוות.

"הפרס הגדול" עוקב בו בזמן אחר סיפורם של כמה נהגי מרוצים: פיט ארון האמריקאי (ג'יימס גרנר), שחותם חוזה עם תעשיין יפני אמיד (טושירו מיפונה); סקוט סטודארד הבריטי (בריאן בדפורד), שנפצע במשך מרוץ ואשתו המשועממת (ג'סיקה וולטר) מנהלת רומן עם ארון; ז'אן פייר סארטי הצרפתי (איב מונטאן) שמנהל רומן עם כתבת אופנה אמריקאית (אווה מרי סיינט); ונינו ברליני (אנטוניו סאבאטו), איטלקי צעיר, שמאיים לרשת את כתרם של הנהגים המבוגרים ממנו. הסיפורים האלה מקנים ל"הפרס הגדול" נפח רומנטי נוצץ, אבל האטרקציה המרכזית של הסרט היא האופן שבו הוא מנציח את מרוצי המכוניות שמתוארים בו.

יש משהו מעט פרדוקסלי ברצון להמליץ על "הפרס הגדול" לצופי טלוויזיה, מאחר שחלק ניכר מייחודו הצורני של הסרט הולך לאיבוד על המרקע הקטן. עם זאת, גם בתנאים המוגבלים האלה אפשר להעריך את הישגם של פרנקנהיימר וצוותו, ובראשם הצלם ליונל לינדון, מעצב ההפקה ריצ'רד סילברט, היועץ החזותי ומתכנן הכותרות סול באס והמוסיקאי מוריס ז'אר. "הפרס הגדול" היה סרטו הצבעוני הראשון של פרנקנהיימר. הסרט צולם בפורמט רחב במיוחד (70 מ"מ), ופרנקנהיימר היה אחד הבמאים הראשונים שהשתמש לצורך סרטו בתחבולת המסך המפוצל: בסצינות המרוצים הוא מחלק את המסך הרחב לכמה מסכים נפרדים, שכל אחד מהם מתעד את האירוע מזווית אחרת (בעקבות "הפרס הגדול" נעשה שימוש בתחבולה הזאת בסרטים שונים אלה מאלה כגון "החונק מבוסטון" ו"וודסטוק").

יתרה מכך, פרנקנהיימר הצמיד מצלמות לקדמת מכוניות המרוץ עצמן, כך שהצופים בסרט מקבלים את התחושה שהם נסחפים אל תוך ההתרגשות והסכנה של המרוצים עצמם. כל זה מתגמד על המסך הקטן, אבל "הפרס הגדול" הוא עדיין סרט שמצליח להרשים בתנופתו הקולנועית. הנופים של מונטה קרלו ואתרים אחרים, ההמונים שמאכלסים את היציעים במשך המרוצים, ובעיקר המכוניות הדוהרות, כל אלה עושים את הסרט לספקטקל של ממש שהופך את הצופים בו לחלק מאותו ספקטקל. ואת זה אפילו הטלוויזיה לא מצליחה להרוס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו