בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדות על משפטה של "הפלנטה האחרת"

מול תא הזכוכית משפט אייכמן בירושלים / חיים גורי

תגובות

מהדורה מחודשת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 286 עמ', 69 שקלים

ביום ראשון, 11 באפריל 1961, ב"בית העם" המחודש בירושלים, בירת ישראל, התחיל משפטו של אדולף בן קרל אייכמן. המשפט הזה נערך בדיוק לפני 40 שנה ובשנה הזאת נערך "פסטיבל אייכמן", היח"צני עד זרא, לציון האירוע הזה. נערכו כמה ימי עיון, ראה אור ספרה של חנה יבלונקה על המשפט, והכנסת ציינה את האירוע בישיבה חגיגית, כולל מסיבת קוקטייל בחסות יו"ר הכנסת. ורק עניין פעוט לכאורה נשכח מלב - הפרסום של המהדורה המחודשת של אחד המסמכים החשובים והמרגשים שראו אור לנוכח המשפט: ספרו של חיים גורי, "מול תא הזכוכית".

משפט אייכמן הוא ציון דרך חשוב ביותר בנתיב המיוסר של יחס החברה הישראלית לשואה - לנספים ולניצולים כאחד. ב-23 במאי 1960, יום חמסין שרבי, כשדוד בן-גוריון בישר לכנסת ולציבור הישראלי שאדולף אייכמן "נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל", החברה הישראלית החסירה פעימה. המשורר נתן אלתרמן, בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", היטיב לתאר את ההתרגשות העצומה והנוראה של הציבור לנוכח ההודעה הזאת. הוא כתב על אשה שעברה באחד מרחובות תל אביב ב"אותה שעת בין ערביים שבה נודע לראשונה על לכידת אייכמן", ו"ראתה בתימהון כי האנשים עומדים קבוצות קבוצות וקוראים גיליונות עיתונים טריי דפוס... ממש כבשעת הכרזת מלחמה". כשהיא קראה את הכותרת הענקית של העיתון, שבישרה על חטיפת אייכמן, "עמדה רגע, התנודדה ונפלה מתעלפת". כך הגיבה, ציין המשורר, "אשה יהודיה בערב יום חול, ברחוב, סמוך לתחנה המרכזית בתל-אביב".

באמצעות הספר הזה ניתן למשש, בקצות האצבעות ממש, את "משק כנפי ההיסטוריה" של אותם ימים. חיים גורי היה המשקיף של "למרחב", ביטאון התנועה לאחדות העבודה, באותו משפט. כתבותיו התפרסמו מדי יום בעיתון, וב-1962, כמה חודשים לאחר המשפט, הוא כינס את הכתבות האלה בספר.

הבחירה של חיים גורי כמשקיף העיתון במשפט היתה במידה רבה טבעית. באותם ימים גורי היה משורר בולט ומפורסם, ויותר מזה: הוא היה ידוע בקרב הסופרים בני דורו ביחסו המיוחד ליהודי אירופה שנספו בשואה הגדולה. ב-1947, אחרי המלחמה, הוא נשלח להונגריה, והשליחות צרבה בנשמתו כמכוות אש. הקביעה הזאת אינה מוגזמת: השהות הקצרה בקרב שרידי השואה בבודפשט החרבה שינתה את חיי גורי בן ה-24. בספר שהוא הוציא לפני שנה, שחלק הארי בו מוקדש לשליחות הזאת ("עד עלות השחר", שנת 2000), הוא מתאר את הפער העצום, כמו שנות אור, בינו, ילד תפנוקים מ"העיר העברית החדשה", שהוריו עלו לארץ ב"רוסלן" המיתולוגית, לבין עקורי המחנות. הוא מספר בספרו על טיול בווינה, "העיר הפצועה, המושלגת", עם אשה צעירה, אשר "מסרבת לספר לי מה עבר עליה באותו מחנה שבו קיעקעו את זרועה, כאומרת - מי שלא היה שם לא יבין". במהלך הטיול גורי השתמש במלה "גיהנום" כדי לאפיין את הצפיפות הקשה בבית-חולים יהודי שבו עבד באותה עת. היא הסתכלה עליו בחיוך מסוים והעירה בלאט: "אם אינני טועה אתה משורר. משורר חייב לבחור בזהירות את המלים שלו. הגיהנום זה משהו אחר". כברק תפס גורי את התהום בינו לבינה ואמר לעצמו: "ילד 'תנובה' תל-אביבי, למדת משהו?".

בהקדמה להוצאה המחודשת לספר הזה, "אחרי ארבעים שנים", גורי כתב על שנתו באירופה ועל הקשר בין השנה הזאת לבין המשפט בירושלים: "אני לא הייתי באירופה בעת ההשמדה. כאיש פלמ"ח הגעתי להונגריה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה לאחר השואה, שם פגשתי באחי הלא ידוע, בניצול. הפגישה הזאת שינתה את חיי. חייתי שנה בקרב האנשים האלה ואט אט תפסתי במה מדובר. רבים מהיהודים האלה שמרו את סיפורם לעצמם. מהם שחשו כי אחיהם שחיו מחוץ למעגל הכיליון חרשים לדבר. אך לא רק חרשותנו, כביכול, קבעה את גבולות הנאמר, גם אילמותם של רבים מהשרידים תרמה לכך. משפט אייכמן איפשר לרבים מאלה לספר את מלוא סיפורם, ולגולל חלקים ממגילת הענות האישית שלהם" (עמ' ד').

הספר קיבץ את הכתבות שהמחבר כתב בזמן המשפט - מהישיבה הראשונה, שבה השופט העליון משה לנדוי, אב בית-הדין, הקריא את כתב-האישום ועד לישיבה האחרונה - שבה בית-המשפט גזר עונש מוות לנאשם. במשפט הזה היו לו לא מעט רגעים נרגשים, ואפילו עוצרי נשימה, וגורי הצליח להעביר לקוראי העיתון ולקוראי הספר את האווירה הדחוסה והמעיקה ששררה באולם, ובצד השני - גם את רוממות-הרוח ששררה בו.

ביום הראשון של המשפט, אחרי שהשופט לנדוי פירט את סעיפי כתב-האישום, ניסה גורי לתפוס את גדולת היום, מעבר ל"בירור פרוצדורלי מייגע וממושך". למטה, במרתף העיתונות, "אני רואה את חרושת-תעשיית-הידיעות עובדת בקצב מטורף. מאות עיתונאים מתקתקים על מכונות-כתיבה, מטלפנים, בעוד עשרות בקבוקי בירה ריקים ומלאים מכסים את השולחנות. ובאוויר הכבד, החמסיני, של יום-שרב ירושלמי, באוויר המלא עשן כל סוגי הסיגריות והטבק", באולם הזה, ההומה והמזוויע, "אני חש משהו מאותו דבר הקרוי 'אקלים השעות הגדולות'" (עמ' 11).

כמה ימים אחרי פתיחת המשפט נשא גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט, את נאום הקטגוריה. פתיחתו היא עד היום במידה רבה ה"מוטו" של המשפט, והקטע שמתחיל במלים: "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטיגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטיגורים", הוא טקסט קאנוני.

עתה, אנחנו יודעים היטב כיצד גדעון האוזנר השתמש במשפט כדי להאדיר את שמו, וכן מכירים את פרטי הדרמה, שהתחוללה מאחורי הקלעים של הנאום הזה. תום שגב לימד אותנו בספרו "המיליון השביעי - הישראלים והשואה", שהאוזנר ביקש מהאוטוריטה העליונה - דוד בן-גוריון - אישור על כל מלה בנאומו. "כשהשלים את חיבורו שלח היועץ המשפטי את המסמך לעיונו של ראש הממשלה", כתב שגב והעיר בעדינות: "היה זה הליך יוצא דופן". לא בכדי ציינה חנה ארנדט בציניות מסוימת שבן-גוריון, שמעולם לא הגיע לישיבות המשפט, נותר מנהל הבמה הסמוי של המשפט - "באולם בית המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר" (חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע", הוצאת בבל, עמ' 13).

למרות הידיעה הזאת, מלותיו של גורי חודרות אלי בטן. עד היום המלים האלה מצליחות לשחזר את תחושת הקתרזיס ששררה באולם בזמן הנאום. "אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי. אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961", רשם גורי בפתיחת הרשימה. בהמשך הוא תיאר את נאום האוזנר באלה המלים: "מעולם לא אמר איש ילוד-אשה לאיש אחר ילוד-אשה את הדברים שאמר היום גדעון האוזנר לאדולף אייכמן". בסיום הקטע התייחס חיים גורי לנאום כאל אקט, או נס, דתי. "קרה הפעם בירושלים אותו נס שכמעט ולא האמנתי כי יתחולל", הוא רושם (עמ' 13-11).

מתוך עשרות הכתבות על העדויות במשפט בחרתי בשלוש. הכתבה הראשונה היא על עדותו של יואל ברנד - "השליח המוזר ביותר בתולדות מסעות השליחים". לו היה האיש הזה נוצרי, קבע גורי, "היה הופך לסן-ברנד". אך יואל ברנד לא היה קדוש או מרטיר, אלא "איש יהודי הונגרי, איש שבור, שידיו רועדות כעת בהדליקו סיגריה", שקיבל הצעה "איומה ואכזרית" מהשטן, שבימי המשפט ישב בתא הזכוכית: "מיליון יהודים תמורת רבבת משאיות". ההצעה התופתית הזאת, גנח העד המיוסר, "הרסה את חיי" והסביר את הפשר לכך: "על גבי רבצו מיליון אנשים, שבסופו של דבר נרצחו על-ידיו. מצד שני היה עלי, או עלינו, לאחוז אפילו בקש-הצלה אפשרי זה" (עמ' 102).

הכתבה השנייה עסקה בעדותו של יחיאל דינור, הידוע בשמו הספרותי ק' צטניק. הוא יועד על-ידי התביעה להיות העד הראשון ב"שורה הארוכה והקודרת" של עדי "כוכב-האפר": אוושוויץ-בירקנאו. אחרי שהוא טבע את המטבע הלשוני הנורא - "הפלנטה האחרת" - הוא התעלף ועדותו נסתיימה בפתאומיות. בין 114 העדויות במשפט היתה עדותו הקצרה ביותר ובמידה רבה המשמעותית ביותר, למרות שלא ניתן להעריך ולמדוד את העדויות במשפט.

גורי השתדל לפענח את הדרמה שהתחוללה באולם המשפט. באבק התרסה להחלטת התביעה להזמין את ק' צטניק לעדות, מצטט גורי את מלמול התובע "לא ציפיתי לזה", ואחר-כך קובע: "ואני דווקא ציפיתי לכך" (עמ' 123). בהמשך ניסה גורי להבין את מניעי התביעה וכן את פשר התמוטטותו. "מדוע הביאו אותו אל דוכן העדים?" תמה גורי. האם התביעה סבורה כי "האיש הזה יצליח לחולל בנו את נס ההיכרות עם הפלנטה ההיא, אשר ממנה בא אלינו, נס חד-פעמי העולה ממלותיה ומשפטיה של שפת אנוש?" שאל המשורר.

אחר-כך נוגע גורי בפשר ההתמוטטות של עד-המלך מאותו כוכב רחוק. הוא פורש, יחד עם שליחת אצבע מאשימה סמויה לתביעה, את הסברו: "קרה כאן הבלתי-נמנע. ניסיונו הנואש לחרוג מהערוץ המשפטי ולשוב אל כוכב-האפר כדי להביאו אלינו היה ניסיון איום מדי עבורו. הוא נשבר" (עמ' 124).

הכתבה השלישית שאני רוצה לצטט מתוכה זורקת אור על העדויות של מיתוסים מהלכים: הפרטיזן והמשורר אבא קובנר מהמחתרת בווילנה והזוג מלוחמי-הגטאות, צביה לובטקין ואנטק (יצחק צוקרמן), גיבורי המרד בגטו ורשה. לעדותם ציפה גורי מהיום הראשון של המשפט. "אנו חיכינו להופעתם", הוא כותב, ואכן הוא מתאר ברגש הערצה שאין דומה לו את עדותה של צביה, על "סיפור הקרב הזה שאין לו אח בדברי-הימים, קרב ינואר וקרב אפריל, האחרון" ועל "תמונת המלחמה של האומללים במורדים, שידע העולם מיום קם האדם המורד" (עמ' 47).

מעבר להערצה ניתן לחוש בשניות מסוימת ביחסו למורדים ולמרידות. הוא מציג את המרד כקוטב ההפוך ל"חרפה", ובמשפט הבא הוא טוען שהקורבנות, לא רק בלבירינת הנאצי באירופה אלא בכלל באזורי-סכנה, לא חשו בושה או חרפה מול היסוד הבא להביא את אסונם. "כלום חשו קורבנות הרעש באגדיר או בצ'ילי רגש בושה כלפי ההר הנשבר או הנהרות הזורמים לפתע בכיוון אחר?" הוא מקשה (עמ' 45), ובהמשך הוא מוסיף נדבך לפן האמפתי למיליוני קורבנות השואה: לא רק הם הלכו כצאן לטבח, אלא עשרות מיליונים באירופה הכבושה הלכו באותה דרך. "כך הלכו", מציין גורי, "ידוע כעת, כל האחרים, שנקלעו אל גלגלי-השיניים ההם: הפולנים והשבויים הרוסים (גברים בגיל הצבא) וכל היתר, בני אירופה המנוצחת, כאשר נבחרו למות" (שם).

את האמפתיה הזאת הוא מבטא בכתבתו על עדותו של השופט משה בייסקי, שהיה אסיר במחנה-העבודה פלשוב, ליד קרקוב. על השאלה, החפה מטקט, של היועץ המשפטי: "מדוע לא מרדתם?" העד ענה שאחרי 18 שנים לא ניתן לתאר את הפחד ואת יראת המוות ששררו במחנה. "עומדים מול מכונת-ירייה. ההסתכלות בתליית הנער. אובדן יכולת התגובה", מסביר העד במשפטים קצרים ולכאורה יבשים. ואילו המחבר, שנולד בתל-אביב ליד חולות הזהב של הים התיכון, ומעולם לא חש בבשרו את הפחד הנורא הזה, הסגיר את יראת-הכבוד העצומה לעד ולסיטואציה הבלתי-אפשרית בפסקה מאוד מינורית: "לרגעים קולו רפה ולא נשמע, פתע מרים קולו כמבקש להצטדק, להסביר לשופטים, לבני עמו, לעולם כולו" (עמ' 38).

במידה רבה, יחסו של גורי להמוני הנספים העיד לא על עצמו, אלא גם על נקודת-המפנה שהמשפט הזה חולל ביחסו של הציבור הישראלי לקורבנות השואה, שלא היו "צאן" או גיבורים, אלא אנשים רגילים, "שעשו כמיטב יכולתם לשמור על זקיפות-קומתם האנושית בקרב אחת האימות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית, אם לא הגדולה בכולן" (ברוך הוכמן, "חזרה", שדמות, אביב 1976, עמ' 33).

ספרו של חיים גורי הוא מסמך קאנוני, עדות לכך שלא ניתן להגזים בחשיבותו ובמשמעותו של המשפט שנערך ב"בית העם", בירושלים, בירת ישראל, באביב ובקיץ 1961.

ספרו של יחיעם ויץ, "מאצ"ל לחירות", יצא לאור בהוצאת בן גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו