בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית המשוגעים של בלק רוק

השבוע נפתח במדבר נוואדה פסטיבל ה"ברנינג מאן" (האיש הבוער), האירוע הגדול, ההזוי, המטורף, המחופף והמשוחרר ביותר על פני הכדור. בשבת יועלה פסל ענק באש לעיני 30,000 משתתפים, אבל עד אז ייפרצו כל הגבולות, כולל הכל

תגובות

בשלושת הימים שלפני הפתיחה (יום שני השבוע) זרמו למדבר הסלע השחור בנוואדה גלגלים מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת. טיוליות, קרוואנים, אוטובוסים, אופנועי הארלי, אופניים בצורת בננה, מכונית דרקון יורקת אש ואפילו מטוסים קלים. טרמפיסטים בתרמילים ענקיים על גבם חילזנו עד רינו, הניפו אגודלים אופטימיים והצטרפו למכוניות שעלו מזרחה, על הייווי I80. ביציאה 43 הם החליפו להייווי 447 ושבעים וחמישה מייל אחר כך נכנסו לעיירה קטנה ושמה אמפייר. התושבים היו שוב מופתעים ומוכנים, כמו בכל ספטמבר. "אמנים מחורבנים", פלט זקן קמוט-פה, וירק טבק לעיסה לקרקע.

אחרי מנוחה קצרה ופרוסה של פאי בבית הקפה היחיד והטוב ביותר באמפייר, המשיכה השיירה לעיירה הסמוכה, גרלאץ'. חלק מהאנשים עצרו שם בשביל דברים של הרגע האחרון. לא להצטייד - כולם הצטיידו ברינו. אף אחד לא השלה את עצמו שבגרלאץ' ובאמפייר, עיירות של חמש מאות תושבים כל אחת, תהיה די אספקה בשביל כולם. האנשים הטובים של עיירות דרום המערב ערוכים רק לעצמם, והעירוניים של ספטמבר הם כמו ארבה מבחינתם. כאן כולם מכירים את כולם, ואוהבים את השקט שלהם כמו שהוא. אתה אף פעם לא מתרגל לשלושים אלף פרצופים, שפולשים לך פתאום למיין-סטריט.

הם הקימו את העיר שלהם כבר לפני חודש באמצע מדבר בלק רוק, חור התחת של שומקום. עיר הסלע השחור תהיה, לפחות עד יום שני, היישוב הגדול ביותר במחוז פארשינג, נוואדה. גם העיתונאים יגיעו לפה, עם המצלמות המתוחכמות שלהם והמסחריות הלבנות עם הלוגו של תחנת השידור. וכעבור שבוע הם ישרפו את האיש הגדול הזה שלהם ביחד עם כל העיר שהקימו, ויתקפלו הביתה, חוצים שוב את גרלאץ' ואמפייר. גם אז יעמוד הזקן ההוא שם. "פסטיבל הברנינג מאן הארור הזה", הוא ירק שוב מלים וטבק, "תודה לאל שזה נגמר".

החוקים

בתחום הפסטיבלים המחתרתיים, פסטיבל ה"ברנינג מאן" (האיש הבוער) הוא כנראה האירוע הגדול, ההזוי, המטורף, המחופף, הפסיכי, הצבעוני והמשוחרר ביותר על פני הכדור. "האיש הבוער" הוא פסל ענק שמועלה באש באירוע השיא של הפסטיבל. הרבה תאוריות נקשרו למקור הטקס הזה ורובן קשורות ללארי הארווי, האיש שהקים את הפסטיבל ומהנדס מאז את הפסל בעצמו.

הגרסה הפופולרית ביותר מפתחת את המיתוס הבא: הכל התחיל כשהארווי חזר הביתה יום אחד, כדי לגלות את אהובת לבו בזרועותיו השעירות של גבר זר. הארווי לא ביזבז זמן ובנה מעין בובת וודו ענקית של המנוול שגנב את נערתו המקרננת. כשסיים, שרף את הפסל בחוף בייקר, ביחד עם כל חפציה של האקסית. ההמונים התלהבו, וכל השאר היסטוריה. כמה זה נכון? במשך 16 שנים אף אחד לא שאל, ולארי הארווי לא גילה. נאמני הברנינג מאן ובוני הפסל עצמם מעידים שהבורות הזו נראית להם מוזרה וטבעית באותה מידה.

אם המקורות לפסטיבל מעורפלים, הגבולות שלו בקושי קיימים. במשך שבוע פורצים משתתפיו האקסצנטריים ממילא את גבולותיהם כיחידים וכפרטים בחברה. מה שאומרת הפילוסופיה הזו, הלכה למעשה, הוא שבפסטיבל הזה מותר הכל, כולל הכל. פרט לחוקי בטיחות וגהות, אין כללי מסגרת ב-400 המיילים הרבועים של היישוב הזמני. כל משתתף בוחר כמה לתרום ואיך. הלא רצויים היחידים בפרויקט הם טוריסטים, ששילמו בכניסה, אבל לא תורמים. הכלל הוא: אין מבקרים, רק משתתפים. אלה יקימו מחנות נושא (כמו גן ילדים) או אינסטלציות אמנות מורכבות (פסלי ענק). לצד כפר של אנשים שהתחפשו לדרדסים ובנו פטריות למגוריהם, יסתובבו טיפוסים עם שנורקל וחליפות סטיקלייט, שיגורו בביצה ענקית וינווטו מכונית שצורתה סנפיר כריש, בין סוס טרויאני במשקל חצי טונה לסלון צביעת הפינים. אתה יכול, למשל, לדווש על אופניים בחצאית מיני לתוך האינסוף הצחיח של ה"פלאיה", בדרכך לתחנת הרדיו המאולתרת, שם תשדר שעה של שירים עבריים.

הפלאיה, חוף בספרדית, הוא המישור עליו מכוננת עיר הפסטיבל הזמנית, בלק-רוק. זהו המישור השני בגודלו בהמיספירה הצפונית, שרידיו של אגם עצום, שכיסה לפני 13,000 שנים שטח של קרוב ל-9,000 מיילים רבועים בצפון נוואדה. במקום אותרו שרידים המעידים על עושר משאבים קדום. ביניהם גם הממותה הגדולה ביותר שנמצאה אי פעם, ששלדה נחשף ב-1979. מדובר בענקית שכתפיה הגיעו לגובה ארבעה מטרים, היא שקלה כמעט 7,000 קילוגרם ומתה בגיל חמישים, לפני קצת יותר מ-17,000 שנה. באזור מתגלות מדי פעם עתיקות אינדיאניות.

לפיכך מקפידים מארגני הפסטיבל ומשתתפיו הקפדה יתרה בקרקע. הם לא רוצים להתעסק עם פקחים או לפגוע באדמה שאירחה אותם. הרעיון הוא לצאת ללא עקבות, והחוקים משוננים לעייפה: אל תתן לזה לפגוע בקרקע; נקה בעוד אתה הולך; נקה שעתיים את השטח המשותף בטרם עזיבתך; אבטח אשפה מתעופפת. שיירי ירקות, ביצים ולחם יופנו לחווה הסמוכה של מע"צ המקומית וישמשו לדישון. קופסאות שימורים ימוחזרו לשלדות אופניים. מתנדבים ("פטרוני האדמה") יעמלו חודשים ארוכים עד שאחרון הבדלים ילוקט. צוותים מיוחדים אמונים רק על מילוי החורים שהותירו יתדות אוהלים בקרקע.

אלמנט ההפתעה כולל גם את האקלים. אימרה בנוואדה גורסת, שאם אתה לא אוהב את מזג האוויר, חכה חמש דקות. ארבעים ושתיים מעלות ביום, קרוב לאפס מעלות בלילה. סופות רעמים מחליפות סופות חול, עם רוחות של 110 קמ"ש. פירוש שמה של נוואדה בספרדית הוא "ירידת שלגים". ותיקי המקום מספרים על "פלטפורמת הפלאיה": שכבת בוץ שנדבקת לכף הרגל מרגע ההגעה ועד למקלחת שאחרי. כדי להביס את החום רודפים אחרי "הגייזר": מיכלית שמשפריצה מקלחות חמימות, או פונים לדאבל-הוט: מעיינות חמים סמוכים. בריכת הצפרדעים מכונה היום (מסיבות בלתי עלומות) "בריכת הבורדל". מפלט אחרון הוא מעיינות פליי-הוט, שבהם יש גייזר מים חמים.

הפלאיה מאובטחת מאמצע אוגוסט ועד עשרה בספטמבר, בידיהם המסוקסות של הריינג'רס של בלק-רוק סיטי. לסיירים אין סמכות חוקית אמיתית, אוכפי החוק הם אנשי השריף של המחוזות וושאו ופרשינג, אנשי מנהל המקרקעין, אנשי מחלק החקירות של משטרת נוואדה ושוטרים סמויים. הם נמצאים שם בעיקר בימי הפסטיבל ועסוקים בתקיפות, גניבות, הצתות זיקוקים לא מאושרות, צריכה ואחזקה של סמים ועשיית צרכים על אדמת הפלאיה (50 דולר קנס). אסור להדליק מדורות על האדמה, כדי לא להשאיר לה "צלקת כוויה". מותר להבעיר אש בחביות או על פלטות פלדה, ורק באזורים מיועדים. אסור לשרוף זיקוקים וחומרים פולטי רעלים. חובה לאסוף את אפר המדורה, ולא במעדר: הוא עלול לפגוע בקרקע. כן, ברוכים הבאים לאמריקה.

שבעת העידנים

זו לא מסיבת טראנס ולא רייב, למרות שיש כמויות של טראנסיסטים באזור. לא מעודדים צרכני סמים ואלכוהול שם, להיפך: מכנים אותם בלעג "מאותגרים הישרדותית". אין חובת הצטרפות למחנה נושאי, או לכפר שמורכב ממחנות נושאיים כאלה. מאות קבוצות מודיעות מראש על נושאן, אחרות באות ועושות. יש גם פרויקטים שלא קשורים לנושא הכללי, כמו "מחנה הזיקפה התמידית": שלושה בחורים הבהירו בשנה שעברה לתור ארוך של נשים נקודה מסוימת.

בכל שנה נבחרת תימה לפסטיבל, המאגדת תחת מטרייתה את עבודות האמנות והמייצגים. בשנים שעברו זה היה פריון, גיהנום, זמן וחלל, גוף האדם וישויות ערפיליות. הנושא השנה הוא שבעת עידני האדם, כפי שהופיעו אצל שייקספיר ב"כטוב בעיניכם" (מערכה שנייה, תמונה שביעית): התינוק, הילד, המאהב, החייל, הנבוך, הנבון והשוטה (המיוצג ע"י פנטלון מהקומדיה דל'ארטה).

על גבי לוח שאורכו מייל ובו שבע תחנות, ינהלו המשתתפים משחק, שמטרתו השגת חוכמת החיים. הם יעברו בשבעה מבנים (בהתאמה): העריסה, גן המשחקים, החופה, הקולוסאום, מקדש התבונה, המבוך, המאוזוליאום. הם יתמודדו בהם עם שבעה אלמנטים (בהתאמה): ראשוניות, משחק, התחייבות, מאבק, הארה, הבנה, היזכרות. בכל שלב יוחתם דרכון מיוחד שמקבלים המשתתפים בשערי הפסטיבל.

במתקן העריסה יידרש כל שחקן להגות את המלה הראשונה שלו מעל במה, הישג שיעניק לו תעודת לידה. במגרש המשחקים יפעיל צעצועים ויקבל חותמת שנייה. בחופה יבחר בן או בת זוג להחלפת נדרים ומתנות. הנדרים לא מחייבים, אך על המתנות לבוא מהלב. גם זוגות וקבוצות יכולים להתחתן ביניהם, לחמש דקות או לעד. כבכל שנה, יינשאו שם מספר זוגות באמת, על ידי מוסמכי מדינת נוואדה. לצד החופה, בכנסיית הפלסטיק, תיערך תחרות קריוקי של זמרי חתונות. זוגות יצטלמו על עוגת עץ של ארבעה מטרים.

בקולוסאום ימדוד השחקן את יכולותיו בזירת התחרויות, במסגרת האולימפיאדה האלטרנטיווית הראשונה. כל אחד ממציא ספורט, וכל אחד הוא אלוף עולם במשהו. הטיעון הוא שסטטיסטית, כל אחד מאיתנו חייב להיות אלוף העולם במשהו. בין השאר יהיו שם תחרויות נפיחות, גיהוקים, קריצות ונפנופי אוזניים. חוקי המשחק יכולים להשתנות באמצע, ומובן שמותר (וכדאי) לשחד את השופטים. תחנת המבוך תדגים לבטים ומאבקים פנימיים. במאוזוליאום ייבחן המוות. המשתתף יוקיר את זכר הנפטרים שהשפיעו על חייו ויצור מתנה אמנותית, שתישרף בתום הפסטיבל, כמו כל מוצגי האמנות בו. קבר סמוך יאפשר לכל החפץ להתרגל לרימה ולתולע, ולבסוף לקום וללכת אל האור הגדול.

זו התחנה הסופית: ההארה, מגדלו של האיש הבוער, שיתנשא השנה לגובה חדש של 70 רגל. רק משתתף שהחתים בדרכון את שש התחנות האחרות יורשה להעפיל לחדר בגובה ארבע קומות, משם יעיף מבט על מסלול המשחק שחצה. מיצגים נוספים השנה הם בית רדוף רוחות בצמוד למאוזוליאום, קולנע דרייב אין, מקדש נער הסקובה (לצלילות עם בלוני חמצן) וסדנת תחפושות פינים: האיבר הזכרי יאופר ויצולם בתור אף של אישיות מוכרת. ספינת פסנתרים שבורים תשייט על אדמת הפלאיה הקדושה ויהיה גם מחנה החזרת כפיות: "האושר טמון בהחזרת כפיות", גורסים יזמיו, ומתכוונים אולי לתנוחה המינית. כדאי לשים לב גם לאיש המעשן, שמעניק לבאי הפסטיבל סיגריה חינם, תמורת חמישה בדלים.

רבותיי, ההיסטוריה בוערת

ספק אם יש עוד אירוע תרבותי, שכמות המשתתפים בו תפחה בטור ההנדסי המטורף של ה"ברנינג מאן". 20 משתתפים ערכו את הקומזיץ הראשון ב1986; בשנה שעברה כבר הגיעו למדבר בלק-רוק 26,000 איש. הנושא אז היה הגוף, ורחובות בלק-רוק קיבלו שמות של איברים ("רחוב הרגל" ו"דרך הראש"). רוב המבנים נגעו לאיברים מוגדלים, בראשם פין ופות קולוסאליים, שחברו לחדירה עם אירוע ההצתה. דיוויד נורמל (כך שמו), חשף לעולם את "חור התחת הבוער": סולם דמוי צואה הוביל חלחולת ברום 12 רגל, בצידה השני מגלשה. כל משתתף נפלט דרך פי הטבעת הלוהב, שניצוצות פרצו ממנו בתרועות נפיחה איומות של פרופאין.

מיצגים הוצבו על פסל הברנינג מאן במיקומי הצ'קרות: ראש, לב, בטן, ושאר ארבעת המקומות שיש בהם צ'קרה. העין היתה מצלמה צמודת בלון הליום, ששידרה תמונות אוויריות של מופתעים. באתר מיוחד נסקר מוח של תינוק, של זקן ושל סכיזופרן. שלושה פרצופים בכו, שרו וצחקו לפי תגובת חיישנים, ורחם ענק שיחזר לידה. 140 עיתונאים הובלו לצפות במופע לייזר, שהוקרן על הפסל ושניתן היה לראותו מחלל.

והיה מסלול גולף ולוח מידע של רכבות ששידר שירה, וכנסיית האלקטרון, בה סגדו ל-"10011100011 מושיעינו", ותמונת מחזור בעירום, ודרקון מרדי-גרא מניו אורלינס, ומוזיאון 10,000 הדברים הנהדרים, וספת פסיכולוג של שמונה מטרים, ומגדל הבושה הקולקטיווית, ומחנות כמו המוח של אליס (מארץ הפלאות); מאורת הסקס החייזרי; זיהוי אנאלי; מחנה תשומת לב; סוכנות ה"הולי פאקינג שיט לקידוש הביורוקרטיה"; מספרת שיער גוף; שבט הצופים של הברנינג מאן; האידיוטים; קרם שיזוף; מחנה בניית ציפיות; לאונג' המשחק המקדים; מחנה אמריקקה להרס הגוף ומחנה יונה הנביא ולוויתן הטכנו.

הצלחתו של הברנינג מאן עושה צחוק ממהירותם של מטאורים. ב-1986 התנשא הפסל לגובה שלושה מטרים ונשרף בבייקר ביץ', סן פרנסיסקו, מול אותם עשרים נאמנים. שנה אחר כך גבה הפסל לשבעה מטרים ומספר המשתתפים הגיע ל-80. השנה השלישית הפגישה דמות של תשעה מטרים עם קהל של 200, אז העניק לה יוצרה, לארי הארווי, שם: האיש הבוער. ב-1989 הוצתו 12 מטרים של ההאיש הבוער לפני 300 חיוכים. כוח שיטור שהגיע למקום שם קץ לעידן התמימות.

כשגובה הפסל הגיע ל-13 מטרים (1990), מונה להקמה מהנדס ראשי. המשטרה אסרה על השריפה בחוף ברגע האחרון, ומישהו זרק שם: מדבר בלק-רוק. גם התאריך שונה: מהיום הארוך בשנה, 21 ביוני, לשבת שלפני יום העבודה האמריקאי, הלייבור-דיי. ב-1991 הגיעו 250 איש, וב-1992 זינק שוב מספר הצליינים ל-600. היתה זו שנת בכורה לעיתון הרשמי, "בלק-רוק גאזט", למסדר הריינג'רס, ולאחד המופעים הוותיקים בפסטיבל: "האיש המתפוצץ" של קימרין סמית, שהצית את חליפת הזיקוקים שלבש. ניתן לראשונה גם "פרס הגמור" למתגרים קיצוניים בגורלם: הפרס הוענק לטייס שהנחית את הצסנה שלו במהופך.

1993 היתה שנה יפה, עם 1,000 אוהדים שורפים. העיר קיבלה את שמה ואת צורתה המעגלית, עששיות רחוב האירו שדרה מרכזית ותחנת הרדיו המקומית ביתקה את בתוליה הרדיופוניים. מכונית הארט הראשונה כבשה את ההמונים בסערת בנזין, ומחנה נושא ראשון נוצר: הקריסטמס קאמפ, בו חילק סנטה עוגת פירות ואג-נוג להמונים. אתר האינטרנט הוקם ב-1994, אז גם הוכפל מספר הנוכחים. אותו הדבר קרה שנה לאחר מכן, כש-4,000 נועזים יצרו מחנות כמו השולחן העגול, ביג-פוט וקרוקט (אותו משחק אווילי עם פטישי עץ).

זה קרה שוב, ב-1996: מספר המשתתפים הוכפל ל-8,000. לרגל האירוע התגנדר הפסל בחמישים רגל ובתווי פנים דמויי יהלום. מולו הוקמה פרמידת קאמרה אובסקורה בגובה זהה. חברה בדיונית ושמה HELCO ניסתה, בשמו של השטן, להשתלט על הפסטיבל, שקיבל את נושאו הראשון: הגיהנום. ב-1997 כבר חגגו 10,000 משתתפים במעבר להוואלאפיי פלאייה, אדמה פרטית שהיתה אמורה לחסוך טרחות ביורוקרטיות, ללא הועיל. מחנות הנושא השתלשו והמייצגים התרבעו. כל רשת טלוויזיה ששמה מורכב משלוש אותיות שידרה מהאזור, אפילו צוותים מיפאן וברזיל הגיעו. שנה אחר כך שב הפססטיבל לבלק-רוק עם 15,000 איש.

"זמן וחלל" היה הנושא ב-1999, אז דהרו אל הפלאיה 21,000 מתלהבים. פרצופו של האיש הפך לשעון, הרחובות המעגליים קיבלו שמות של פלנטות, והצירים שחצו אותם שזכו לשמות של שעות. כך אפשר היה להאזין למוסיקה שניגן עץ העצמות ברחוב 6:00 פינת צדק, ולצפות במופע ההלוויה בחלל, ברחוב 8:00 פינת שבתאי. לארגון הפסטיבל השנה התנדבו 2,000 איש, שהובילו לסגירת ההרשמה כבר בתחילת אוגוסט. אבל הם ממשיכים לצוץ שם, כמו פטריות לפני ההזיה.

המונית של דראגה הדרקון

הפלאיה היא אזור נטול-סחר, וליתר דיוק: מותר בו רק סחר חליפין. על כן מומלץ להצטייד במתנות פעוטות, תחפושות וממתקים לעייפה: הם יהיו המטבע שלכם. אפילו מזכרות לא מוכרים שם (למרות שאפשר לרכוש באתר חולצות וכובעים, ספרים, סרטים וכרזות). רק קפה וקרח נמכרים, ורק בבית הקפה. כל הרווחים מופנים למערכת החינוך של גרלאץ' ואמפייר. אם שכחתם להביא משהו, מוטב לפתח קשרי שכנות טובים.

רק הקופה עושה מכה: כרטיס מוזמן מראש עולה 200 דולר, ובשער 250. אפשר לרכוש כרטיס באינטרנט, בטלפון ובפאב "הסיר הנמס" ברינו. גם בוינמוקה מוכרים, אם אתם במקרה באזור וינמוקה. ילדים מתחת לגיל 12 בליווי מבוגר יכנסו חינם, כמו גם מתנדבים קבועים. ילדים עד גיל 18 מוכרחים ליווי מבוגר. לא מוענקים כרטיסי חינם לעיתונאים, המוגדרים כאמנים תיעודיים. בכובעי בוקרים כסופים מסתובבות "זונות התקשורת", שתפקידן לספק לנציגי המדיה זוויות חריגות(?). צילום וידיאו אסור ללא תג מצלמה מיוחד. עונשו של צילום מסחרי ללא אישור, מודיעים המארגנים, הוא מוות.

מכירת הכרטיסים תופסק ביום שישי זה ב-23:30: הארווי ואנשיו סבורים שיש לשהות באירוע לפחות 24 שעות לפני הבערת האיש הבוער, בשבת בערב. משתתפים יבואו ויצאו בשערים בכל שעה, תמורת אישור שמחירו 20 דולר. הכניסה תיאסר לחלוטין לאחר השעה שש בערב בשבת, קצת לפני הצתת הפסל. עד אז ייצא אוטובוס לגרלאץ' ואמפייר בכל שעה וחצי מבית הקפה. המחיר חמישה דולר, בתנאי שאתה לבוש ופיכח.

מדריך ההישרדות של הברנינג מאן מתחיל בשאלת מיליון הדולר: מה להביא? מזון, מים ומקלט הם חובה, והם ייבדקו בשער. המפתח הוא 1.5 גאלוני מים לנפש ליום. בנוסף לציוד הצפוי (עזרה ראשונה, ביגוד חם וכו'), מומלץ להצטייד בתנור, מקלחת ניידת, מאפרה ניידת, דגל מחנה, מסיכת גז, אטמי אוזניים, וכדורי טניס לכיסוי קצות היתדות (פציעת רגליים ניצבת במקום השני ברשימה אחרי התייבשות). "אתה כאן כדי לשרוד", כותבת מולי סטנסון, ממקימות אתר האינטרנט הרשמי של הב"מ, "אתה חי על כוכב חדש. החוק הראשון הוא: השתן צלול". "השתן צלול" הוא גם שמו של אחד מעיתוני הפסטיבל.

למרות התנאים הקשים, הפלאיה נגישה לנכים, כולל חדרי שירותים מיוחדים. 350 מתקני שירותים פזורים בבלק-רוק סיטי, ועוד 50 בשתי עיירות הקבע (שדה התעופה, מרפאות וכד'). בבוקר יש תור, אז מומלץ להשתין בבקבוקים ריקים ולרוקנם במרוכז. כלבים לא כדאי להביא. "הם שונאים את הפסטיבל", מודיעים באתר, "הזיקוקים שולחים אותם קילומטרים בריצה לכיוון השני", שם יירו בהם בעלי חוות סמוכות, שתוקעים כדור בכל מה שלא דומה מספיק לפרה. ניתן, כמובן, לרכוש אישור כניסה לכלב ב-100 דולר.

טיפים נוספים שמופיעים באתר: עצות לתפעול טיולית שכורה, מניעת אבק בבגדים ("לשמור בטאפר-וור"), מתכון לפלאפל, טחינה וחומוס. וגם: איך לעבור את הגבול מקנדה לארצות הברית בלי לעורר חשד ("צבעו את השיער רק כשתגיעו ללוס אנג'לס"). ויש רשימת חנויות ציוד ומחנאות, חשמל ופטנטים, תחפושות, איפור וצבעי גוף, מועדוני חשפנות ושוקי פשפשים, חנויות החלפה ומדריכי טיולים, צעצועים ומזכרות, בובות וודו ואפילו מוצרי ריגול.

כאפיות ולונגים

אם כל הציפיות שלהם היו מוצדקות, בשעה זו עומדים בפלאיה שני ישראלים וצורחים. אלו הם חגי אברהמי וחברו ג' (שסירב להזדהות בשמו המלא). "זה מדהים שם, פצצה. זה מוזיאון ללא גבולות", התפייט ג' ערב הנסיעה, "שמעתי על זה לפני שנה. הייתי בארצות הברית במשך חודש ורציתי לנסוע, אבל זה לא הסתדר". למה? "בדיוק יצאתי עם מישהי בארץ, והתגעגעתי אליה, אז החלטתי לוותר. כשחזרתי, נסעתי משדה התעופה ישר אליה, ואחרי יומיים נפרדנו. כל כך התעצבנתי, שאחרי שבוע מצאתי את עצמי שוב בארצות הברית, אבל הברנינג מאן כבר נגמר. הבטחתי לעצמי לנסוע בשנה הבאה, ראס בל עינו".

אברהמי: "אני שמעתי על זה לפני שנתיים, וחשבתי שיום אחד ארצה להשתתף, אבל פתאום ג' התחיל לדבר על זה ברצינות, וזה הגיע, ואני נוסע. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. במשך חודש שאלנו אחד את השני כל יום 'אתה רציני?' איזה חמש פעמים". אתם לא חוששים? זה די קיצוני שם. אברהמי: "זה מפחיד לאללה, אבל נעבור את זה. זה נראה לי חפיף, שזה פחד רגיל לפני כל נסיעה. יהיה שם בלגאן ואנשים לא נורמלים, אבל נצא מזה בשלום. מדבריות כבר ראינו, הישרדויות כבר עשינו, מה זה כבר מדבר אמריקאי קטן? נלמד את האמריקאים האלה מה זה שטח. או שלא".

ג': "ברור שזה מפחיד, כולם שם משוגעים. אבל אני בא לחוות את המקום, ולא לצאת בהצהרות לפני זה. אני גם לא מהמשוגעים שמשתגעים לגמרי. גם הקטע ההישרדותי של המדבר מרתיע. זו אפילו לא נסיעה של עולם שלישי, שיש בחוץ באסטה, ומקסימום אתה יוצא לקנות משהו. פה, אם אתה לא מביא אוכל, אתה רעב. אם אתה לא מביא מים, אתה צמא. אם אתה לא מביא סוודר, קר לך". איך אתם מתכוננים נפשית? אברהמי: "אני עושה מדיטציה כל בוקר, והעליתי מנחה לאלוהי. סתם, נראה לך? לא ביקרתי באתר שלהם, לא רוצה לשמוע כלום, אני משאיר הכל בתור הפתעה. קיבלתי רק פרטים חיוניים, ואני לא רוצה להתאכזב. אם זה גדול כמו שמספרים, אחלה". אומרים שזו בחינה של גבולות היחיד בחברה. אברהמי: "שטויות במיץ עגבניות. לאמריקאי הממוצע זה אולי לבחון גבולות, אבל בשביל כל הישראלים שחרשו את דרום אמריקה והודו, זה עוד פסטיבל. לא צריך להתרגש יותר מדי. מי שעבר לילה של טראנס, יעבור כל פסטיבל אחרי זה. אני מאוד רוצה לתקלט שם במסיבת טראנס, בגלל זה אני מביא מוסיקה, זו האמנות שלי. אני מקווה שיבקשו שאבוא גם למחרת, ושהאמריקאיות הנחמדות ילוו אותי במבטיהן לאורך כל הדרך. זה ברמת הפנטזיות".

ג': "אני לא אמן גדול, אבל זה לא משנה: אני בא עם גישה של השתתפות. כל הקטע של העירום, למשל, אני לא יודע אם זה כל כך יבוא לי, למרות שכולם שם ככה. העיקר לא להיות תייר. אני מביא מצלמה, אבל לא אצלם כל היום. איפשהו אתה מחמץ את החוויה, כשאתה עסוק בלצלם אותה".

חוויה שהשניים לא יחמיצו תהיה ארוחת השבת: הם אמורים להכין אותה, ובסגנון ישראלי. "זה מפחיד אותי יותר מהכל", מתוודה ג', "אני לא בשלן משהו. אבל יש תוכנית: שקשוקה, טחינה, פיתות, סלט, פלאפלים והרבה עראק, שיפיל את כולם. לקינוח נכין סחלב, כי יהיה נורא קר בערב". איך התארגנתם לתנאי המדבר הקשים? ג': "זו באמת התארגנות. לדברים הכבדים כמו טיולית, גנרטור ומקרר, החבורה האמריקאית שאנחנו מצטרפים אליה דואגת. אלה חבר'ה מארצות הברית, שאחת מהם הכרתי במסגרת העבודה. יש כמה מסיאטל, מאוהיו, מסן פרנסיסקו, יש איזו בחורה מאנגליה. מה שאפשר להביא מהארץ הבאנו. אוהל, שק שינה, זה כמו בשנטיפי".

אברהמי: "בגלל סחר החליפין החלטנו להביא משהו ייחודי, אז קנינו בדליית אל כרמל כאפיות ולונגים. אנחנו מביאים גם תחפושות ונצנצים, שיתאימו לנושא של המחנה שלנו: קישוטים לכוכבות פורנו". מה זה אומר? אברהמי: "אני לא ממש בטוח, אבל כוכבים לציצי ועיטורים לתחת, משהו בסגנון. התפקיד שלי יהיה לראיין את הכוכבניות באופן אישי". הם נהיו קצת מסחריים שם. עוד מעט זה יהיה דיסניוורלד. ג': "אולי זה קצת יותר מאורגן, אבל את הפסיכים שמגיעים לשם אי אפשר להפוך לדיסני".

פסיכולוגיה בגרוב

באחד מדפי האתר מופיע מדריך ליחסי אנוש. השאר את החברה שלך בבית, אם היא טיפוס של מייבש שיער. השאר את החבר הטוב שסולד מקהלים. אל תצרף מישהו שאינך מכיר מתוך גחמה. שתו הרבה: התייבשות מובילה לעצבנות שמובילה למריבות טפשיות שמובילות לסיומי יחסים. קחו פרקי היעדרות מבן הזוג. הרבה מסז'ים, במיוחד של כפות הרגליים, יועילו לקשר. קבעו להיפגש לקפה יומי בשעה מסוימת.

אכן, האתר שופע פסיכולוגיה בגרוש ומיתוסים בלירה. אחד מהם מדבר על הלם הברנינג מאן: תופעה פסיכולוגית, הפוכה להלם תרבותי, מצב אופורי שאליו נקלעים ביום הראשון. וגם על מצב הפוך, של דיכאון עמוק וכעס בחזרה לשגרה. מדובר גם על "סחף חושים: התחושה שאתה חווה יותר מדי", ועל "החמצה מתמדת: התחושה שאלפי דברים קורים, ואתה לא נוכח בהם".

טיפוסים מיתולוגיים בפסטיבל הם מייקל מייקל, הידוע בכינויו מייקל2, הידוע בכינויו "דיינג'ר ריינג'ר". הוא הקים את חבורת הסיירים והוציא לאור את גיליון הבכורה של "בלק-רוק גאזט". גם פפה אוזן, שמייצר מדי שנה פאלוס בגדלים של עשרה מטרים ומעלה, הוא מאבות המזון המיתולוגיים. קרימזון רוז, אמנית פירוטכניקה אגדית, מדליקה את הב"מ ביריקת בנזין מאז 1991, ומפקחת על בעירתו הזיקוקית המתוחכמת. "התכנון השנה הוא להקיף את האיש ב-200 יורקים", מספרת רוז, "והחלום שלי הוא להמציא בדמינגטון-אש. במקום כדור נוצה נשחק בטמפון בוער".

קשה להתעלם ממראה עיניים. לפני שלושה שבועות שידר ערוץ 8 סרט על הפסטיבל. אלפי משולהבים רקדו בעירום מלא, איש ירוק חיבק בחורה בפרווה ורודה ליד פסל פלואורסצנטי. ניצוצות פירוטכניים התפקעו מגופו העירום של לוליין, שתייר בין אבני המדבר על גבי חד-אופן בגובה ארבעה מטרים. חייזר על קביים באותו גובה התהדר באיבר מין קוצני וענק, כשמתחתיו ליהטט מישהו בכדורסל, כדור פינג-פונג וביצה. אחות לוהטת הפליקה לעוברים ושבים על עכוזם ושאלה אם הם משתינים צלול. יפהפיה עירומה הסתובבה עם חבילת סיגרים ובובה של קלינטון והציעה, טוב.

האיש הוצת, הניאונים התפוצצו באלפי צבעים. זיקוקים פרצו מכל חלק אפשרי בפסל, לקריאות יום הדין. "אני חושבת שהשתנתי במכנסיים", צרחה כריסטין אחת למצלמה כשהפסל נפל, בוער כולו, על הקרקע. "אני מרגישה כאילו גררו אותי סוסי פרא. זה ממש נחמד. זה כמו האלווין פה". מה תעשי בשנה הבאה, שאל הכתב. "בשנה הבאה?", צחקה כריסטין, "בשנה הבאה נטוס לירח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו