בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשמה: שוביניזם גברי

אורית קמיר, מרצה פמיניסטית שסולקה מהפקולטה למשפטים בירושלים, לוקחת את מדיחיה לבית המשפט בטענה שנפלה קורבן לציד מכשפות סקסיסטי. ראשי הפקולטה טוענים שיחסיה המעורערים עם עמיתיה הפכו אותה לאיום בלתי נסבל. רשומון קמיר מאיים להיות לקייס הגדול של הפמיניזם הישראלי

תגובות

כאשר כתבה אורית קמיר את עבודת הדוקטורט שלה על Stalking ("הטרדה מאיימת"), היא לא תיארה לעצמה שיבוא יום והדוקטורט יקרום עור וגידים לנגד עיניה. אחד מבוגרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים שמע אותה אומרת, כי ההתנכלות שהיא עברה בשנתיים האחרונות דומה לזאת המתוארת באותו דוקטורט, שעובד גם לספר.

"הספר שכתבתי", היא סיפרה לו, "מתאר בדיוק את הדינמיקה של ציד מכשפות, כאשר קבוצה שלמה שמשלהבת את עצמה לוקחת דמות ועושה לה דמוניזציה. הקבוצה בטוחה כי אם הדמות הזאת תושמד, הסדר ישוב לקדמותו והכל יהיה בסדר. הספר שלי מדבר על איך סוג מסוים של נשים מעורר התנגדות כזאת. הארכיטיפ היא לילית - אשה חכמה וחזקה, חושנית מאוד, שהופכת להיות הסכנה הקיומית שתביא חורבן על הסדר המוכר. הקבוצה לא תירגע עד שלא תעקור אותה מהשורש, עד שתשמיד אותה. הנורא הוא שכל מה שכתבתי על לילית, על החרדה, על האיום, יצא מהכוח אל הפועל".

השבוע הגישה אורית קמיר תביעה תקדימית בבית הדין לעבודה. בכתב התביעה מוסבר: "עניינה של תביעה זו הוא בהחלטתה הבלתי סבירה והבטלה מעיקרה של ועדת המינויים העליונה של האוניברסיטה העברית, שקבעה כי יש להפוך את החלטת ועדת המינויים הראשונה, אשר החליטה ברוב קולות - ולאחר עיון ודיון מעמיקים בתיק המועמד של ד"ר קמיר - להעניק לה דרגת מרצה בכירה קבועה.

"לא ניתן להבין החלטה זו של ועדת המינויים העליונה", כתוב בכתב התביעה, "אלא על רקע התנכלות אישית זדונית, מצד דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וחברי סגל נוספים בה, לד"ר קמיר, תוך הכפשת שמה בטענות זדוניות וחסרות שחר, לרבות הופעת דיקן הפקולטה לפני ועדת המינויים העליונה, והכל בשל מעורבותה של ד"ר קמיר בחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988, ופועלה ועמדותיה הפמיניסטיות - מחשש לפגיעה במעמדם שלהם באוניברסיטה".

"קמיר הגיעה אלי אחרי המון התלבטויות", מספרת עו"ד ארנה לין, שמייצגת את קמיר בתביעה. "היא התלבטה אם לנקוט מהלך משפטי ואם יש לסמוך על עקרונות הדין. בניגוד לרושם שרוצים ליצור עליה, קמיר היא מתלבטת, זהירה, והיא התייסרה רבות עד שהגיעה להחלטה לתבוע את האוניברסיטה. קמיר היא לא ז'אן דארק, היא לא גיבורה. היא פמיניסטית, דעתנית, עם איכות אקדמית מצוינת ששתי ועדות מקצועיות קבעו שהיא תהיה מרצה בכירה באוניברסיטה העברית. ישבנו אתה שישה שבועות עם כל הצוות המשפטי, שכולל ארבע עורכות דין - אורית זילוני-קליינמן, דנה דורון, יהודית ליבין ואנוכי, ולא בישיבה הראשונה ולא בשנייה, וגם לא ב-15 הישיבות הראשונות החלטנו על הליכים משפטיים, אלא ניסינו להביא בדרך נכונה לשינוי ההחלטה השגויה של האוניברסיטה.

"היו לי מגעים עם האוניברסיטה, שאיני יכולה לפרטם, אבל אני לא פחות מאשר נדהמת מזה שאני צריכה להגיש במקרה זה תביעה לבית הדין לעבודה. אני לא מבינה את הנפשות הפועלות ואיך ייתכן שהאוניברסיטה תרצה לברר את התיק הזה בבית משפט. השתכנענו שהאוניברסיטה רוצה לברר את זה שם. אנחנו לוקחות בחשבון שנגיע עד לערכאה הגבוהה ביותר".

אופנה אמריקאית חולפת

"החל משנת הלימודים תשנ"ו (1996-1995)", כתוב בכתב בתביעה, "השתלבה ד"ר קמיר כ'חבר הוראה בדרגת מרצה' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וזאת למרות שהדיקן אז, פרופ' ברכיהו ליפשיץ, התנגד לקליטתה, בין השאר בטענה שהעיסוק בפמיניזם הוא עיסוק באופנה אמריקאית חולפת, ואין להקצות תקן קבוע למרצה העוסקת בניתוח פמיניסטי" ("יכול להיות שאמרתי את זה", אומר ליפשיץ בתגובה, "אך איני זוכר את הסיטואציה ואת המלים שנאמרו אז").

"חברי סגל אחרים תמכו בקליטתה", מתאר כתב התביעה, "וקמיר החלה בעבודתה כחברת הסגל האקדמי. היא החלה ללמד קורסי חובה ובחירה... את כל הקורסים שהעבירה בפקולטה, לימדה קמיר בשיטה סוקרטית אקטיווית, שבה מתנהל השיעור בדרך של דיאלוג בין המרצה לסטודנטים או הסטודנטיות. מטרת השיטה לפתח ולחדד כישורי חשיבה והתבטאות והיא תובענית ומאתגרת. סטודנטים וסטודנטיות שאינם מכינים את החומר לקראת השיעורים, כמו גם כאלה אשר רגישים לביקורת ואינם אוהבים להיות במרכז תשומת הלב, עלולים לחוש מתוחים ומאוימים במסגרת לימודים זו. בשנים האחרונות ויתרו מרצים רבים על השימוש בה, בשל היותה קשה לניהול ותובענית. הסטודנטים והסטודנטיות בפקולטה למשפטים בירושלים התרגלו, לכן, להוראה פרונטלית בעיקרה, שאינה מחייבת השתתפות או הכנה מוקדמת.

"בנוסף לכך הגדירה קמיר לסטודנטים ולסטודנטיות שלימדה קוד התנהגות אקדמי שונה מזה המקובל במרבית הקורסים האחרים בפקולטה, בכך שלא התירה לסטודנטים ולסטודנטיות שאיחרו למעלה מרבע שעה להיכנס לשיעורים, אסרה שימוש בפלאפונים, והורתה למי שמכשיר הפלאפון שלו או שלה צילצלו במהלך השיעור, לצאת מהכיתה. מאפיין ייחודי נוסף של קמיר בקורסי הבחירה ובסמינריונים שהעבירה היה בכך שהיא נהגה לפנות לעתים לכיתה בלשון נקבה. יצוין כי התנהגות זו נועדה ליצור ערנות של התלמידים להבניות החברתיות בשיח התרבותי הישראלי.

"שיטת ההוראה של קמיר ודרישותיה הוציאו לה שם של מרצה 'קשוחה', פרובוקטיווית, בלתי שגרתית וקונטרוברסלית. ואכן, במשובי ההערכה אותם ממלאים הסטודנטים והסטודנטיות בסוף כל סמסטר, הסתייגו חלק, בעיקר בקורסי החובה ובכיתות הגדולות, מאופן ההוראה של קמיר ומדרישותיה הגבוהות, והעניקו לה ציונים נמוכים מאוד. לעומת זאת, חלק אחר של הסטודנטים והסטודנטיות בקורסי החובה, והרוב המוחלט בקורסי הבחירה, סברו כי אופן ההוראה של קמיר מרתק, מאתגר ומשפיע על אופן חשיבתם, והעריכו במשובים את קמיר ואת הקורסים אותם למדו אצלה בציונים גבוהים ביותר, ואף מהגבוהים ביותר שנתקבלו בפקולטה למשפטים".

שמונה-עשר תצהירים של סטודנטים וסטודנטיות מצורפים לכתב התביעה. באחד מהם כותב סטודנט: "הייתי תלמידה של ד"ר קמיר הן בקורס חובה והן בקורס בחירה. התכונה הבולטת ביותר שלה היא חריפותה: כל מי שנמצא חמש דקות במחיצתה, שלא לדבר על קורס שלם, אינו יכול שלא לחוש כי הוא מצוי במחיצתה של אשה בעלת כושר אנליטי נדיר. מרבית התלמידים, כולל אותי, הגיעו לשיעוריה של קמיר עם תחושת שאננות כללית כי אנו נמנים עם 'הציבור הנאור' וכי המהפכה הפמיניסטית היא דבר מה השייך לעבר הרחוק, בו לנשים עוד לא היתה זכות בחירה. אל מול דעות כאלה, עמדותיה של קמיר הן מקלחת של צוננים. הן מוציאות אותך משלוותך, מעוררות חוסר נוחות והתנגדות. תלמידים רבים, ואני בכללם, נתנו ביטוי להתנגדות זו. קמיר לא נלאתה מלהסביר, להאזין, להתווכח, ולנסות לשכנע. בעיני זהו הביטוי העליון לכבוד לתלמידים כבני אדם חושבים".

פרופ' ישראל גלעד, דיקן הפקולטה למשפטים, מאשר חלקית את העובדות המפורטות בכתב התביעה: "פרופ' ליפשיץ כדיקן סירב בשעתו לקלוט את קמיר, ורק שינוי הרכב ועדת הפיתוח והשתדלות של הדיקן (דאז) פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, אפשרו את קליטתה כמרצה ברוב גבולי. קמיר ידעה איפוא מתחילת דרכה כי סיכוייה לקבלת קביעות קלושים, בעיקר על רקע בעיות חריגות בחומרתן של הוראה בקורסי החובה ויחס לתלמידים".

שיח גברים בפקולטה

"פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, שהיה דיקן הפקולטה בשנת 1997, ביקר באחד משיעוריה של קמיר בקורס בנושא 'הטרדה מינית', על מנת לחוות את דעתו על רמת ההוראה שלה", נכתב בכתב התביעה. "בדו"ח שהגיש לאחר מכן כתב פרוקצ'יה: 'רמת ההוראה שהופגנה על ידי ד"ר קמיר בשיעור זה היתה מעולה'. גם פרופ' ישראל גלעד ופרופ' רות גביזון ביקרו בשיעור של קמיר בקורס 'משפט ישראלי' בשנת הלימודים תש"ס וכתבו חוות דעת חיוביות. שני המרצים הדגישו בפני קמיר כי ההוראה שלה היתה מקצועית, מיומנת, דינאמית ומשתפת, וכי האווירה בכיתה היתה טובה מאוד. הם התפעלו מכך שהיא מכירה חלק ניכר מן הסטודנטים והסטודנטיות בשמותיהם, אף שכל כיתה מכילה קרוב ל-140 סטודנטים".

"בעיית ההוראה של קמיר נובעת בעיקרה מהוראה אידיאולוגית", טוען פרופ' גלעד. "היא סובלת מ'נכות' קשה בשל אי התאמתה להוראת מקצועות רבי משתתפים".

ד"ר קמיר, מאשר כתב התביעה, עסקה כל העת בפעילות פמיניסטית ציבורית גלויה. "גם בחיי היומיום בפקולטה למשפטים הביעה והפגינה מחויבות גבוהה להשקפת עולמה הפמיניסטית. התנהגותה זו נתפשה על ידי חלק מחבריה לעבודה כחריגה, קיצונית, ואף מאיימת". כתב התביעה מפרט דוגמאות אחדות להתנהגותה של קמיר. הנה אחת מהן, על הופעתה של מרצה צעירה לפני סגל הפקולטה בשנת 1997, שהציגה מאמר בתחום זכויות האדם במשפט הבינלאומי במבחן לקבלת עבודה:

"למחרת ההרצאה סיפר פרופ' פרוקצ'יה לקמיר, כי בהפסקה, בין ההרצאה לדיון שאחריה, אמר אחד הקולגות ב'שיח גברים' כי, 'לא כל כך משנה מה היא אומרת - השאלה היא אם היא מספיק כוסית'. בהמשך, לדבריו של פרוקצ'יה, התייחס הדובר לרגליה של המועמדת ולעיניה. פרוקצ'יה סיפר לקמיר שהיה מוטרד מכך שבן זוגה של המרצה נכח במקום, ועלול היה לשמוע את ההתבטאות אודות בת זוגו. קמיר אמרה כי זו אמירה סקסיסטית חמורה ודרשה מפרוקצ'יה לקיים שיחת הבהרה עם הקולגה הנוגע בדבר. פרוקצ'יה דחה את עמדתה של קמיר וסירב לעשות דבר בנדון, או לומר לה מיהו הקולגה הנוגע בדבר. רק מאוחר יותר גילה אחד הקולגות את אוזנה של קמיר כי 'בעל ההומור' היה ד"ר זוהר גושן וכי זה כעס מאוד על עמדתה כלפי התבטאותו".

"אני בכלל לא מבין על מה היא מדברת", מגיב פרופ' פרוקצ'יה. "הרי היא זו שבכלל סיפרה לי על האירוע הזה ואת הכל שמעתי ממנה. אני בכלל לא יודע אם מה שמיוחס לזוהר גושן באמת נאמר, ובוודאי שאם נאמרו דברים כאלה זה רע. אולי זה בכלל נאמר באופן פרטי, ואז זה לא צריך להיות נושא לעניין משמעתי". ד"ר גושן סירב להגיב. "אין לי מושג מה כתוב בכתב התביעה", אמר.

שמועות זדוניות

"חשוב לציין", כתוב בכתב התביעה, "כי האירועים היומיומיים בפקולטה, דוגמת הסיפורים הללו, לא פגעו בקשרים המקצועיים הקולגיאליים (של קמיר) עם עמיתיה. היא הרבתה להשתתף בכל פעילויות הפקולטה למשפטים, מקצועיות וחברתיות כאחת. אווירה מקצועית טובה זו והיחס כלפי קמיר השתנו באופן משמעותי לאחר מעורבותה הפעילה בחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 ובניסוח התקנון באוניברסיטה העברית למניעת הטרדה מינית".

קמיר, מציין כתב התביעה, השקיעה מאמצים רבים בניסוח טיוטת הצעת החוק למניעת הטרדה מינית, וליוותה באופן צמוד ואינטנסיווי את תהליך החקיקה במשרד המשפטים ובכנסת. "כאשר התקבל החוק וזכה לתהודה אקדמית וחברתית גדולה, ציפתה קמיר לחלוק את השמחה על ההישג המקצועי עם חבריה מן הפקולטה למשפטים, או לפחות לזכות בהכרתם המקצועית. להפתעתה הגיבו חבריה בקרירות. בצד שתיקה רועמת מצד מרבית חברי הפקולטה, היתה גם התייחסות שלילית מפורשת מצד אחד הקולגות. ד"ר זוהר גושן נכנס למשרדה של קמיר בסמוך לאחר חקיקת החוק ואמר לה כי הוא כועס עליה מאוד שכן החוק למניעת הטרדה מינית מחייב אותו לשנות את אורח חייו ואת יחסיו עם הסטודנטיות. הוא הסביר כי החוק החדש פוגע ביכולתו לנהוג בספונטניות, בטבעיות ובאותנטיות החביבות עליו, וכי מעתה ייאלץ לשנות את שפת גופו, את מבטיו, ואת משחקי החידודים וההתבדחויות במהלך השיעורים.

"קמיר, שסברה שזו אמירה מבודחת למחצה, ענתה שלא עולה על דעתה כי עד כה נהג גושן בשיעוריו באופן המוגדר על ידי החוק כהטרדה מינית, אך אם אכן כך נהג - טוב שיחדל. ואולם אז הוסיף גושן ואמר, כי ידוע לו שקמיר נוהגת לשוחח אודותיו עם סטודנטיות, ולחלץ מפיהן תיאורים אודות התנהגויותיו המיניות.

"התייחסותו של גושן", נטען בכתב התביעה, "לא רק שהפתיעה לחלוטין את קמיר, אלא שהיתה כל כך מופרכת שקמיר לא ראתה כל אפשרות של תגובה על הכפשה קשה כל כך". מאז אותה שיחה בין קמיר לגושן, ממשיך כתב התביעה, ובמיוחד לאחר נסיעתה של קמיר בינואר 99' לחצי שנה באוניברסיטת מישיגן, "החל גושן, ביחד עם פרופ' שטיין, להפיץ בפקולטה למשפטים שלל שמועות בדויות ושקריות לחלוטין אודות קמיר. קמיר עצמה לא היתה מודעת לשמועות הללו עד חודש פברואר 2000".

שטיין סירב להגיב: "ממילא אני חושב שכל הנושא מוצה ודוברת האוניברסיטה כבר תדע איך להגיב". פרופ' גלעד: "טענתה של קמיר, כאילו 'התנכלו' לה בשל עיסוקה ומחויבותה למניעת הטרדה מינית, נסתרת על ידי העובדה שאני הוא זה שהנהיג לפני שנים הוראת חובה לכל תלמידי הפקולטה של תרגיל בנושא 'הטרדה מינית' ואני הוא שהמריץ תלמידת מחקר שלי לכתוב עבודת דוקטורט שנושאה ניתוח פמיניסטי ביקורתי של דיני הנזיקין".

על פי אחת השמועות, טוענת התביעה, "העבירה קמיר בקורס 'הטרדה מינית' שאלונים, שבהם נדרשו הסטודנטים לתאר ולדרג את התנהגותם המינית של הגברים חברי הסגל בפקולטה. השמועה הוסיפה וסיפרה, כי קמיר נהגה לאסוף שאלונים אלה, לעבד אותם סטטיסטית, לדרג את מידת 'המיניות' או 'המטרידנות' של מרצי הפקולטה, ולדווח על התוצאות. עוד הוסיפה השמועה, שקמיר התקשרה לאשתו של גושן במטרה לדווח לה על מעלליו המיניים של בעלה עם סטודנטיות וכי בעקבות שיחה זו הורעו יחסי המשפחה בין בני הזוג. גרסה אחרת של אותה שמועה היתה כי קמיר לא חילקה שאלונים, אלא ניהלה דיונים בעל פה בכיתה לגבי התנהגותם המינית של חבריה המרצים.

למותר לציין", טוענת התביעה, "כי כל השמועות הללו מופרכות מיסודן ואין בהן אפילו קורטוב של אמת... שמועות זדוניות אלה חילחלו באופן כה עמוק לתודעתם של רבים מחברי וחברות הסגל, עד שחלקם לא רק שהאמינו להן, אלא גם פיתחו עמדות רגשיות שליליות כלפי קמיר. אך מבין חברי הסגל הרבים", טוענת התביעה, "לא עלה על דעתו של איש או אשה לוודא עם קמיר אם יש אמת בשמועות הללו".

האוניברסיטה צריכה נשים כאלו

לפני נסיעתה של ד"ר קמיר למישיגן, מסופר בכתב התביעה, "הבהיר לה הדיקן אז, פרוקצ'יה, כי התיק האקדמי שלה טוב וכי מאמר אקדמי אחד שיפורסם בכתב עת אמריקאי יוקרתי ישלים את התיק ויאפשר פתיחתה של פרוצדורה לקביעות ולדרגת מרצה בכיר. ביום 20.5.1999 נדהמה קמיר לקבל מכתב בדואר אלקטרוני מאת פרוקצ'יה, בו הוא כותב לה כי פרסומיה אינם מספקים, כי כתיבתה האקדמית אינה ברמה טובה, וכי כתבי העת בהם מתפרסמים מאמריה אינם מכובדים דיים. עוד הוסיף פרוקצ'יה כי קמיר 'מלמדת רע' ולפיכך עליה להשתפר או לעזוב את הפקולטה.

"באותה עת", ממשיך כתב התביעה, "היו יחסיה של קמיר עם פרופ' ישראל גלעד תקינים והוא גילה לה שפרוקצ'יה ניסה להפסיק את עבודתה באוניברסיטה בחשאי, בניגוד לכל הכללים. לדבריו, הוא הציל את המשך העסקתה של קמיר וטירפד בכך את תוכניותיו של פרוקצ'יה".

"זה נכון שכתבתי עליה דו"ח חיובי בזמנו", מאשר פרופ' פרוקצ'יה, "ואני זה שבעצם הביא אותה לפקולטה, כי ידעתי שהיא קול אחר. היא אמנם אף פעם לא הצטיינה מבחינה אנליטית ואף פעם לא חשבתי שהיא ממש מצטיינת, אבל רציתי להביא אשה פמיניסטית שעוסקת במשפט ותרבות, ואני עדיין מאמין שהאוניברסיטה צריכה נשים כאלה. בזמנו, כאשר הייתי דיקן, פנתה אלי רות גביזון וביקשה ממני להעלות את קמיר בדרגה. זה נעשה אחרי שלוש שנים שקמיר היתה בפקולטה וזה נדיר ביותר שפותחים למישהי פרוצדורה אחרי זמן כל כך קצר. בדקתי אז את הרקורד שלה ואז כתבתי לה את האי-מייל הזה, שבו כתבתי לה שהרקורד המחקרי שלה לא מספק ובמקום להוציא זמן ומשאבים על התעמתות עם חברי הפקולטה, שתשב ותכתוב.

"מאז האי-מייל הזה היא חדלה לדבר אתי ועד היום היא לא חידשה את הקשר אתי. אני בטח לא יזמתי לסלק אותה מהפקולטה. זה שקר וכזב. קמיר היא לא אשה רעה, אלא אשה מאוד מסובכת וכל הטענה שלה שזאת פקולטה סקסיסטית מקוממת אותי מאוד. יש לי נימה אישית חיובית כלפיה ויש בה דברים טובים, אבל היא הסתכסכה עם רוב הפקולטה ואנחנו קהילה וזה לא בריא. כל הזמן הייתי צריך לטפל בכיבוי שריפות שהיא גרמה. היא הרסה את עצמה במו ידיה. חבל, כי היתה פשוט צריכה להתרכז בכתיבה ולא לריב עם בני אדם".

"בראשית שנת 2000", נטען בכתב התביעה, "גרסה פרופ' רות גביזון, שהיא ראש התחום של קמיר, כי לאור איכותם וכמותם של פרסומיה של קמיר ויכולותיה האקדמיות המוכחות, יש מקום לפתוח בפרוצדורה לקידום. בשיחה שנערכה בין גלעד, הדיקן, לבין קמיר באותה עת, הטיל גלעד ספק ביכולתו לפתוח בפרוצדורה לקמיר, מאחר שגורמים שונים בפקולטה מסרבים לעבוד עמה באותו מקום עבודה, ואף איימו כי יעזבו את הפקולטה אם תקבל קמיר קביעות. גלעד סירב בכל תוקף לחשוף את זהותם של הגורמים הללו.

"רק באותה עת הבינה קמיר, לתדהמתה ולחרדתה, שקיימת מסכת שמועות שהופצו עליה בשנתיים הקודמות וכי השמועות המופרכות אודות התנהגותה הן הבסיס לטענות 'חוסר הקולגיאליות' המוטחות בה. קמיר דרשה מהדיקן לקיים דיון פתוח במועצת הפקולטה, במהלכו יושמעו כלפיה הטענות המופצות מאחורי גבה ותינתן לה הזדמנות להתגונן ולהוציא את האמת לאור. היא גם דרשה כי לדיון יוזמנו תלמידים אשר לכאורה מילאו את השאלונים הדמיוניים.

"גלעד התנגד בתקיפות לדרישתה של קמיר וטען כי הוא מחויב לשמור על הדיסקרטיות של החברים שהביאו את העניין לידיעתו. הדיקן", מספר כתב התביעה, "גם אימץ את העמדה התמוהה כי אין זה משנה אם המעשים המיוחסים לה אכן בוצעו או לא: די בכך שחלק מחברי הפקולטה מאמינים בסיפורים אודותיה, וחשים מאוימים בנוכחותה, כדי שהדבר יישקל נגדה בתהליך המינוי לקביעות".

גלעד: "סירבתי עקרונית, בכל פורום ובכל שלב ושלב בהליך, להתייחס לשמועות לא מבוססות אלה באופן שיש בו כדי לפגוע בקמיר, וזכרן של השמועות הללו לא בא בפני מקבלי ההחלטות".

כתב התביעה: "למרות כל האמור למעלה החליט גלעד לפתוח בכל זאת פרוצדורה לקידומה של קמיר והקים ועדה תחומית שנועדה לבדוק את נתוניה של קמיר... חברי הוועדה התחומית קבעו פה אחד כי רמתה האקדמית של קמיר עונה על הנדרש לשם קידום לדרגת מרצה בכיר והענקת קביעות. חברי הוועדה היו מודעים לשמועות המכפישות כנגד קמיר. לאחר ששקלו את הנושא החליטו כי מאחר שהטענות לא נטענו במפורש, איש לא הסכים לפרטן או לעמוד מאחוריהן, אין לייחס להן כל משקל.

"לאחר קבלת דו"ח הוועדה", טוענת התביעה, "זימן גלעד את קמיר לפגישה והודיע לה כי עמדת הוועדה ביחס להצטיינותה האקדמית הינה כה חזקה, עד כי אין לו ברירה אלא להמשיך בשלבי הפרוצדורה. לאחר שהגיעו הערכות מחו"ל סיפר לה הדיקן כי בסך הכל, מבחינת הרמה האקדמית מצב התיק טוב מאוד, מבחינת רמת ההוראה קיימת בעייתיות מסוימת, אך חל שיפור ניכר ומספק, וכי הוא רואה את הבעיה המרכזית ביחסי האנוש של קמיר ובקולגיאליות שלה. גלעד הודיע לקמיר כי הוא יביע את עמדתו בפני ועדת המינויים של האוניברסיטה וכי לא יתמוך בהענקת קביעות ודרגת מרצה בכירה לקמיר".

"זו טענה מגוחכת כאילו פעלתי בחוסר תום לב בכך שנמנעתי להמליץ על הענקת קביעות לקמיר", מגיב פרופ' גלעד. "האם כל דיקן שמחליט לפתוח פרוצדורה מתחייב להציג בעתיד עמדה חיובית?"

"מתוך תחושה כי הליך קידומה לוקה באי תקינות מהותית", מספר כתב התביעה, "פנתה קמיר אל היועצת המשפטית של האוניברסיטה והביעה את החשש כי ההליך המתקיים בעניין קידומה נגוע בשיקולים זרים ולא ענייניים. השיחה תועדה והועברה לידיעת הרקטור והוא בחר לא לעשות מאומה".

כתב התביעה ממשיך: "ב-13.12.2000 התכנסה ועדת המינויים של האוניברסיטה. הרכב הוועדה חסוי, אבל ידוע שבוועדה יושבים פרופסורים ופרופסוריות מן הפקולטות למשפטים, למדעי הרוח ולמדעי החברה. ועדת המינויים החליטה להעניק לקמיר דרגת מרצה בכירה קבועה.

"עוד לפני קבלת החלטתה של ועדת המינויים", כתוב בתביעה, "הבהיר גלעד לקמיר כי אם תעבור את משוכת ועדת המינויים, ידאגו חברי סגל בפקולטה שההחלטה תובא לדיון נוסף". גלעד: "ועדת המינויים החליטה ברוב קולות להעניק קביעות לקמיר, אך זאת תוך התעלמות מהמרכיב הקולגיאלי, בניגוד גמור לדעתי. למרות הפגם המהותי שנפל לדעתי בהחלטת ועדת המינויים, החלטתי שלא לפנות לרקטור ולנשיא בבקשה לערער על החלטת הוועדה, אלא להמתין להחלטת החברים בוועדת המינויים העליונה".

אישיות פרובלמטית

"גלעד הבהיר לקמיר כי בניגוד למקובל, הוא הוזמן לדיון בוועדת המינויים העליונה והוא אכן מתכוון להופיע בפניה", נטען בכתב התביעה. "גלעד אמר לקמיר, כי בכוונתו להעלות בוועדה את טענותיו בסוגיית 'חוסר הקולגיאליות' שלה. מרצים בפקולטה, אשר היו מודעים למסע הלחצים שאפף את הליך הקידום לכל אורכו, חששו שמא התערבויות בלתי ענייניות ובלתי תקינות יצליחו לפעול את פעולתן הרעה בשלב הדיון הנוסף. משום חשש זה, ארגנו מספר מרצים, בראשותו של פרופ' אלון הראל, עצומה המופנית אל הרקטור והנשיא, וקוראת להם שלא לאפשר למסע ההשמצות להשפיע על הליך קידומה של קמיר.

"קמיר ביקשה מגלעד", מציינת התביעה, "כי יתאפשר לחבר סגל בכיר בפקולטה, שעמדתו שונה מעמדת הדיקן, להביא את עמדתו בפני ועדת המינויים העליונה. הדיקן הבטיח שיבקש כי פרופ' גביזון תוזמן על מנת לתמוך במועמדותה של קמיר בוועדה, אך היא לא הוזמנה.

"ביום 28.1.2001 החליטה ועדת המינויים העליונה של האוניברסיטה העברית, לאחר שמיעת דבריו של גלעד בלבד, להפוך את החלטת ועדת המינויים ולבטל את פתיחת הפרוצדורה למתן הקביעות ודרגת מרצה בכיר לקמיר. קמיר לא קיבלה מעולם דיווח רשמי על החלטה זו, ובוודאי שלא על הנימוקים שעמדו בבסיסה.

"בשיחות שערכה קמיר עם הנהלת האוניברסיטה עלה כי הדיקן ניצל את הופעתו בפני ועדת המינויים העליונה להעלאת טענות כנגד הקולגיאליות שלה וכן נגד איכות ההוראה שלה ורמתה".

גלעד מכחיש: "בניגוד לנטען, לא 'התעקשתי' להופיע בוועדת המינויים העליונה אלא נעניתי להצעת הרקטור לעשות כן. יתרה מזאת, בהגינותי ומתוך התחשבות בקמיר, ביקשתי שיופיעו בוועדה שני אנשי אקדמיה בכירים התומכים בקמיר. הצעתי זו נדחתה בהעדר תקדים לתופעה שכזאת. האיזון וההליך ההוגן נשמרו במלואם בוועדה, ולא היתה לי כל סיבה לא להציג בפניהם את עמדתי נגד מינויה. החלטתה של ועדת המינויים העליונה התקבלה על בסיס החומר הגולמי הגלוי, האובייקטיווי והנייטרלי, שהיה בתיק".

קמיר סיפרה לאחד מבוגרי הפקולטה, כי הגיעו אליה שמועות על הרכבה של ועדת המינויים העליונה, שדנה בעניינה: בוועדה היו עשרה חברים, סיפרה, בהם מרצה מהפקולטה למשפטים, פרופ' קלוד קליין; הנשיא והרקטור; שני אנשי ציבור ומרצים מכמה מחלקות באוניברסיטה, עם רוב למדעי הטבע ומדעים מדויקים; היתה בוועדה אשה אחת בלבד, מהפקולטה לרפואת שיניים. "אנשים אלה לא מבינים דבר בתחום הספציפי שלי ולא יכולים ודאי לנהל דיון אקדמי בהקשר זה", אמרה קמיר לאותו בוגר פקולטה. "הם לא עושים שימוע ואין להם כלי תשאול וחקירה. כל מה שיש להם זה החלטות הוועדות הקודמות ומה שהם שמעו מהדיקן. הפרוצדורה היא ביזנטית לחלוטין. הכל קורה מאחורי הגב, ללא נוכחות המועמד, שגם לא זכאי לדעת מה קורה שם. את כל מה שקרה שם אני יודעת מגלעד. הוא בטח הפחיד אותם כהוגן".

פרופ' קלוד קליין מאשר שישב בוועדה. "בכלל לא מקובל שיופיעו אנשים מטעם המועמד בוועדה", הוא מגיב על טענתה של קמיר. "זה שהדיקן מופיע בוועדה, זה דבר טבעי. הדיקן אמר לנו במפורש שהוא לא בא לדבר על השמועות על קמיר, ולכן הן לא נדונו. כאשר מקבלים מישהו לאוניברסיטה ישנם שלושה שיקולים עיקריים: המחקר, איכות ההוראה, ושיתוף פעולה קולגיאלי. הנושא של קולגיאליות בדרך כלל לא עולה, כי יש מעט אנשים עם אישיות פרובלמטית. אנחנו עשינו שקלול של כל הגורמים. אני הרי לא יכול לגלות דברים מבפנים, אבל בואי נניח שמגיע אלינו איינשטיין בכבודו ובעצמו ונניח שהוא מורה קטסטרופלי. במקרה הזה האוניברסיטה לא תוכל להרשות לעצמה שלא ילמד בה, למרות שאי אפשר לשמוע את שיעוריו. מזה כבר תסיקי מה היה בוועדה. חוץ מזה, אני בעד החיסיון של עבודת הוועדות. אילו אני הייתי יודע שמה שאני כותב יגיע למועמדת, לא הייתי כותב באופן גלוי. צריך לזכור שהוועדה העליונה החליטה פה אחד. זה כבר אומר הכל".

עצומה ועצומת נגד

"החלטת ועדת המינויים העליונה לא להעניק דרגת מרצה בכירה לקמיר נתקבלה בתדהמה בקרב סטודנטים וסטודנטיות רבים בפקולטה", מספר כתב התביעה. "עם היוודע ההחלטה הם הגישו עצומה חתומה בידי 243 סטודנטים וסטודנטיות מן הפקולטה".

ציטוט קצר מתוך העצומה: "כתלמידיה של קמיר בעבר ובהווה, אנו יכולים להעיד כי מדובר במרצה מרתקת, אשר שיעוריה מרחיבים את הדעת. קמיר שייכת לקבוצה מצומצמת של מרצים, אשר נקודת הסתכלותם שונה, ערכיותם ואופן מחשבתם הטביעו את חותמם על הסטודנטים והסטודנטיות. משום כך לא ברור כיצד הוחלט שלא לאפשר למרצה כה מוכשרת להיות חלק מהסגל הקבוע של האוניברסיטה. אנו מבקשים לשקול בשנית את נושא קביעותה של קמיר, על מנת שגם סטודנטים וסטודנטיות עתידיים יוכלו להפיק את המרב וליהנות משיעוריה".

"קמיר העבירה אל הנשיא והרקטור בכתב את עיקר טענותיה", נכתב בכתב התביעה. "הנשיא, פרופ' משה מגידור, אמר לקמיר שהתנהגותו של הדיקן היתה בלתי סבירה, ששום דיקן סביר לא היה מתנהג כמותו, ושהוא עצמו, כשכיהן כדיקן, מעולם לא התנהג ולא היה מתנהג כך. הנשיא אמר מפורשות שברור לו כעת שגלעד התנכל לקמיר לכל אורך הדרך. הרקטור, בן ששון, אמר לקמיר כי אכן ידוע לו כי הדיקן מנסה להתנכל אליה לכל אורך הדרך. עם זאת הודה כי התיר להליך להמשיך להתנהל תחת הצל הכבד של ההתנכלות.

"הנהלת האוניברסיטה", מספרת התביעה, "החליטה לאפשר לקמיר, שהפרוצדורה שלה לקבלת קביעות נפתחה לאחר ארבע וחצי שנות עבודה, להשלים את תקופת הניסיון לה היא זכאית על פי התקנון - שש שנים. משמעות החלטה זו היתה שקמיר תוכל להמשיך לעבוד באוניברסיטה בדרגת מרצה למשך תקופה נוספת של שנה וחצי, ולאחר מכן תיפתח לה פרוצדורה נוספת.

"בתגובה להחלטה זו החל גלעד להתנגד בגלוי לעמדת האוניברסיטה ולפעול לביטול ההחלטה ולמנוע פתיחתה של פרוצדורה בבוא העת. גלעד פנה לחברי הסגל בפקולטה למשפטים וביקש את גיבויים לעמדתו. 17 מחברי הסגל האקדמי חתמו על עצומה בה הביעו את אמונם המלא בדיקן, ובמיוחד בתפקודו ביחס לפרוצדורה של קמיר. יצוין כי בין החותמים רבים הזקוקים לתמיכת הדיקן לשם קידום לדרגות גבוהות יותר.

"בעקבות העצומה האמורה", אומרת התביעה, "הודיעו פרופ' דוד קרצ'מר ופרופ' רות גביזון על החלטתם לצאת לשנת חופשה ללא תשלום" (פרופ' גביזון: "אני שמחה לשמוע שהתביעה מוגשת, אבל אני לא מעוניינת להגיב מעבר לכך". פרופ' קרצ'מר נמצא בחו"ל ולא היתה אפשרות לקבל את תגובתו).

"מיד לאחר ההודעות הללו על עזיבת הפקולטה", מסופר בכתב התביעה, "הודיע גלעד ביום 27.4.2001 על התפטרותו מתפקידו ונימק את התפטרותו בטענה שלא יוכל להמשיך לעבוד כדיקן אם תמשיך קמיר ללמד בפקולטה למשפטים, אפילו בתקופת הניסיון לה זכאית. מיד לאחר שהתפטר, החל גלעד להחתים את חבריו בפקולטה על עצומה התומכת בו, בה הוא נקרא לשוב לתפקידו, והנהלת האוניברסיטה נדרשת שלא לאפשר לקמיר להמשיך וללמד בפקולטה. על עצומה זו חתמו מרבית חברי הפקולטה למשפטים".

"31 מתוך 33 חברים החברים הקבועים בפקולטה למשפטים הביעו אמון בי וביקשו כי אחזור לתפקידי", מדגיש גלעד. "גם השניים שלא עשו כן הבהירו שאין הם מייחסים לי שיקולים זרים".

"היא אמרה לי שהיה יותר קל לוותר עליה", מספר אחד מבוגרי הפקולטה על שיחה עם ד"ר קמיר. "בסך הכל היא הרי לימדה דבר 'אזוטרי' - הטרדה מינית. ברור שאם אנשים מרכזיים וכבדים עושים קולות של חוסר נחת, אז בהמשך כולם מתרכזים לכיוון שלהם. הם פשוט רצו שקט וזה מה שהביא את אותם מרצים לחתום על העצומה של גלעד. גלעד הצליח להעביר את המסר שהפקולטה נגמרת ושהטלטלה תקשה על הפקולטה להשיג סטודנטים".

"בתאריך 1.7.2001", ממשיך כתב התביעה לתאר את מהלך האירועים, "הודיע רקטור האוניברסיטה לקמיר כי לאור 'ההתנגדות הנחרצת לא קיימת אפשרות ממשית' לקליטתה כחברת סגל בפקולטה למשפטים. האוניברסיטה הודיעה לקמיר כי לפיכך לא תינתן לה תקופת הניסיון שהובטחה לה".

"האקדמיה בכלל והחינוך המשפטי בפרט", טוען פרופ' גלעד, "אינם במה הניתנת לחוקרים להפצת דעותיהם והשקפת עולמם האישית, תהא אשר תהא, תוך תקיפת דעות אחרות או התעלמות מהן ומעובדות שאינן נוחות. המורה והחוקר אינם מטיפים, מנהיגים רוחניים או מורי דרך אידיאולוגיים, אלא מי שהופקדו על הטמעתה של גישה מדעית, מאוזנת, שביקורת עצמית היא מרכיב חיוני שלה. אני ידעתי כי קיימת בעיה ממשית של פגיעת קמיר בתפקוד הקהילה האקדמית, ולכן לא המלצתי על קליטתה. לאחר התלבטות קשה ולילות ללא שינה החלטתי כי חובת הנאמנות שלי לתפקיד, ולא פחות מכך למצפוני, צריכה לגבור על הנטייה הטבעית לסגת ממאבק קשה שבו ייפגעו תדמיתי והמוניטין שלי".

מלשכת נשיא האוניברסיטה ורקטור האוניברסיטה נמסר, כי תגובתם תימסר רק דרך דוברת האוניברסיטה, אורית סוליציאנו. וזאת התגובה, כפי שהתקבלה בסוף השבוע שעבר: "האוניברסיטה העברית טרם קיבלה את כתב התביעה. עם קבלתו תציג האוניברסיטה את עמדתה בכתב הגנה אשר יוגש בבית המשפט".

ממשרדה של עו"ד ארנה לין אומרים, כי כבר ב-14 באוגוסט 2001 "נמסר עותק של כתב התביעה ללשכה המשפטית באוניברסיטה העברית, בכדי לקבל את עמדת האוניברסיטה בטרם הגשת כתב התביעה לבית הדין לעבודה. האוניברסיטה אישרה את קבלתו של עותק כתב התביעה במכתב מיום 15 באוגוסט 2001, שבו הודיעה על העברתו לטיפולו של עו"ד חיים ברנזון".

חומת החיסיון האקדמי

"במשך שנים אני מייצגת, בצורה מתסכלת לחלוטין, חברי סגל אקדמי שמנסים להתחקות אחר הסבר לעובדה שאינם מקבלים קביעות", אומרת עו"ד ארנה לין. "אף פעם אי אפשר להשתמש בכלים המשפטיים המוכרים, כי התיק האקדמי שלהם חסוי. זהו קיר אטום, חומה ענקית ששמה 'חיסיון הפרוצדורה האקדמית'. הרי כבר הצלחנו לפרק חומות חיסיון רבות ואפילו את המושג 'שיקולי ביטחון'.

"החיסיון הזה מאפשר את קיומם של שיקולים זרים במקום הערכה אקדמית אמיתית. ספציפית, כשמתעוררת שאלה על כשרות ההליכים, כמו בעניין של קמיר, בוודאי שצריך לחשוף את התיק האקדמי שלה, וכך גם אבקש".

"לנו - אקדמאיות בעלות מקצוע, עורכות דין ונשים - התיק הזה חשוב במיוחד", אומרת לין. "קמיר היא אשה שעומדת על דעתה ומכאן גם שהיא לא 'אשה קלה'. רוב האנשים, גברים כנשים, יאמרו לך, 'אנחנו רוצים מישהי (או מישהו) בעל דעה'; למעשה, הרוב מתכוונים להוסיף למשפט הזה - 'אבל שלא תתעקש עליה'. קמיר, לעומת זאת, עושה את המקסימום כדי לשכנע שדעתה נכונה, וכיוון שיש לה דעות פמיניסטיות, יש גברים שמרגישים שהגבריות שלהם מאוימת מהפמיניזם שלה".

בכתב התביעה מסכמת לין את דרישותיה של קמיר: "בית הדין הנכבד יורה ויצהיר כדלקמן: שקמיר הינה מרצה בכירה קבועה באוניברסיטה מכוח החלטת ועדת המינויים, וכי החלטת ועדת המינויים העליונה בטלה".

בוגר הפקולטה למשפטים ששוחח עם קמיר מספר, שהיא התקשתה להאמין שאנשים שהיא עובדת אתם כל יום יכולים להתנהג כך. "הרי כל הרעיון באקדמיה זה חופש הביטוי. לא צריך להגן על אלה שמדברים קונסנזוס, אלא על אלה שאומרים דברים אחרים. זה הרעיון של שוק דעות ליברלי. הרי רק ככה יכולה להיווצר התקדמות, מתוך מבחר דעות ודיאלוג. אבל הממסד האקדמי כולל אנשים שמתים מפחד כל הזמן. כולם מתחנפים לכולם. ברגע שאתה מרגיז מישהו, אתה לא יודע אם הוא יישב בוועדה שתכריע על גורלך". והוא מוסיף: "היא לא שתקה ולא נהגה על פי הכללים האלה ולא היתה מוכנה לפחד כל הזמן. היא פשוט לא היתה אחת מהחבר'ה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו