בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה למלחמת ראש השנה ושישים שנה ל"שמחת עניים"

השלום הוא שמחת עניים של הדור הזה, דור ראשון לשלטון הצבר הנבחר (רבין, נתניהו, ברק, שרון), שעל דלתו היא התדפקה באוסלו, את נפשו היא הפעימה ("ותשא כינוריה שמחת עניים") בשיר השלום המפורסם ("תנו לשמש לעלות") - ואת לבבו היא שברה, בראש השנה שעברה, בספטמבר השחור של שנת אלפיים

תגובות

אם נתפוש את "שמחת עניים" של נתן אלתרמן לא רק כשם של יצירה שאת כל פירושיה הנכונים יש לגלות ולמצות אחת ולתמיד, אלא, וגם זוהי כמובן רק אחת האפשרויות, כשם דינאמי, כמשת?ה, כ-variable, שאלתרמן הציב אותו בראש היצירה, ביודעין או בלא יודעין, כמודל, שכל דור ודור, ואפילו כל יחיד ויחיד, נקרא לנסות להציב במקומו ובמקומה את הקבוע שלו, את ה-constant שלו, את משאת הנפש המתמדת שלו, המציינת אותו, ואשר לבואה הוא מייחל בכליון עיניים, וראה זה פלא: הנה היא מגיחה אליו פתאום מתדפקת על דלתו, ממש כפי שחלם, ממש כפי שביקש:

דפקה על הדלת שמחת עניים.

כי חכה לה האיש עד עת.

ותשא כנוריה שמחת עניים,

וישמח בה עני-כמת.

ויאמר: מה טוב ומה נעים,

כי שמעתי שמחת עניים.

ובלילה בלילה, שדוד ונזוף,

חלמה על מצע הקש:

חלומה כנקם וכואבת כגוף

וצחה ככבשת הרש,

ויאמר: מה טוב ומה נעים,

כי באתני שמחת עניים. - כי אז תהיה שמחת עניים של בני הדור הזה (לא כולם!), דור שנת אלפיים, דור סוף המילניום השני וראשית-ראשיתו של המילניום השלישי, כאן ועכשיו, במובנו הרחב, ישישים ונערים, נשים וגברים, מחוננים ומפגרים, עולים ומהגרים, אך יותר מכל - צברים, ברורה גלויה ושגורה בפי כל: השלום!

אהשלום הוא שמחת עניים של הדור הזה, דור ראשון לשלטון הצבר הנבחר (רבין, נתניהו, ברק, שרון), שעל דלתו היא התדפקה באוסלו, את נפשו היא הפעימה ("ותשא כינוריה שמחת עניים") בשיר השלום המפורסם ("תנו לשמש לעלות") - ואת לבבו היא שברה, בראש השנה שעברה, בספטמבר השחור של שנת אלפיים, אחרי שכשמחת עניים ממש התדפק ערפאת על דלתו של אהוד ברק, שהיה אז העני בה"א הידיעה, עני באמת, עני כמת, לאחר שירד מכל נכסיו בקמפ דיוויד, ולא קיבל תמורתם אפילו אגורה שחוקה אחת, מלבד דם ואש ותימרות עשן!

שהרי לאחר התדפקות חלומית זו, שהיתה, עם זאת (ודווקא משום כך, היתה כה חלומית), התדפקות ממש, על דלתו של ברק ממש, בביתו ממש, בכוכב יאיר ממש, בעוד מנהיגי הפלשתינאים שנכחו בפגישה משמחים את לב כל ישראל בבשורה כמה טובה ויעילה לשלום היתה התדפקות מופלאה זו, פגישה מופלאה זו, שבאה דווקא אחרי כשלון קמפ דיוויד - הציתו בכל מקום, ובהתאם לתוכנית מחושבת מראש להמום ולהפתיע ביום החג הגדול דווקא, על פי דגם מלחמת יום כיפור, את מלחמת ראש השנה, שהיום מלאו לה שנה. לאלה המסרבים להכיר בכך שהיתה זו תוכנית מחושבת מראש יש להזכיר את אשר חלקים גדולים מאוד של האליטות הישראליות אינם מצליחים בשום פנים ואופן לזכור בכוחות עצמם, ולא מטעמי סניליות (חס ושלום) כי ערפאת כבר קרא בדרום אפריקה (בארץ שהתקיימה בה הוועידה שהתעתדה להאשים את ישראל בהאשמות גזעניות), חודשים ספורים לאחר הסכם אוסלו, ובלא כל קשר להפרות ישראליות כלשהן, לג'יהאד מוסלמי עולמי נגד ישראל, ובשנים שלאחר מכן, הפיץ ברחבי יהודה ושומרון קלטות שבהן הכריז בערבית באוזני כל עמו, ובאוזני עמים ערביים אחרים, כי הוא מתכוון להפר את הסכם אוסלו, כשם שהפר לדבריו הנביא מוחמד, בזמן שנראה לו, את הסכמיו עם גורמים שונים ובמיוחד עם יהודי חצי אי ערב, שכידוע השמיד אותם בהמשך.

כשבגין הצעיר, שאני רחוק מלהסכים לכלל השקפותיו, היה משמיע בנאומיו באוזני חברי הכנסת, מלה במלה, את הנאמר בקלטות אותנטיות אלה של ערפאת, שאיש לא חלק על מהימנותן - ראה בו חלק גדול מחברי הכנסת מחרחר מלחמה, כשם שחלק גדול מחברי הפרלמנט הבריטי ראה בצ'רצ'יל, להבדיל, מחרחר ממלחמה נוראי כשפרש באוזניהם, כאופוזיציונר בפרלמנט, בשנות השלושים, את תוכניותיו של היטלר על-פי דבריו ומעשיו של היטלר עצמו שאיש לא רצה להאמין בהם ולהכיר בהם אף שהיו כבר אז גלויים וידועים לא פחות מדברי ערפאת שהושמעו על בימת הכנסת. בריחה דוגמטית זו של אליטות מסוגים שונים לעולם ההזיה נמשכת עד היום, שהרי איש אינו מזכיר כיום, לא לעצמו, לא לערפאת, לא כל שכן לעולם כולו, את ההתאמה המופלאה בין מה שאמר אז ערפאת במפורש שהוא עתיד לעשות, לבין מה שהוא עושה כיום לנגד עינינו, ועוד מאשים מדי יום ביומו את היהודים בתוקפנות ובייזום המלחמה, ממש כשם שלא חדל היטלר להאשימם בתוקפנות ובייזום מלחמת העולם השנייה (גם הראשונה!) בעצם השנה שבה הוא עצמו פתח בה. ערפאת לא עשה איפוא בספטמבר 2000 אלא את מה שהבטיח לעמו מראש כי יעשה, ואין להפרה זו שום קשר לנושא ההתנחלויות שהרי ברק כבר ויתר עליהן בחשאי בהסכימו לקבל את גבולות 1967 כבסיס להסדר.

הדבר הנורא ביותר הוא שלבריחת חלקים גדולים של האליטות הישראליות מפני עובדה זו ועובדות רבות אחרות אל עולם ההזיה, עולם הזיה ממש, קוראים אצלנו שפיות ורציונליות! עם זאת עולם הזיה יש כמובן גם לימין, והוא לא פחות מסוכן מזה של השמאל.

אין צריך לומר כי מלחמה זו, מלחמת ראש השנה, שפתח בה ערפאת אחרי ביקור השמחה שלו בביתו של אהוד ברק, ביקור שנועד כאמור, להטעות, להמם ולטמטם את המבוקר דווקא על סף הסנוקרת שהוא עומד לקבל בפרצופו ושהוכנה היטב מראש - מלחמה זו, במקום לשמש נקודת מוצא להתקפת נגד טוטאלית, מיידית, הסברתית וצבאית, שתוקיע את מעשה התרמית הגדול של ערפאת, החל בהבטחתו לעמו להפר את הסכם אוסלו, כפי שהפר היטלר את הסכם מינכן, ועד לקיומה של הבטחה זו תחת מסווה הפיוס עם אהוד ברק - מלחמה זו שיתקה כליל את כל מערכות ההסברה הישראלית שנשארו עדיין שבויות בתדהמתן ובתרדמתן עד עצם היום הזה - כאשר יכלו היסטוריונים, הוגים, סופרים ופסיכולוגים לתכנן ולקיים בירושלים מסיבת עיתונאים בין-לאומית אדירה שתחשוף מבחינה מדעית לתרבותית את השורשים האמיתיים של הוועידה שנערכה בדרבן ואת הצביעות האיומה והזועקת לשמים המונחת ביסודה. אין צריך גם לומר שמלחמה זו שילהבה מחדש את הקריאות להחזרת הפליטים ולהשמדת ישראל, קריאות אשר מצדדי אוסלו היטיבו כל כך לשמח את לב הישראלים בבשורה כי חלפו לבלי שוב - והנה הפכה שמחתם למשחית, מלה במלה ממש על פי המודל של "שמחת עניים", ככתוב במפורש בבית הבא, הבית השלישי של הפואמה, הבית הדרמטי ביותר והטראומטי ביותר של "שמחת עניים", שהוא המשכם הישיר והמיידי של שני בתיה הראשונים שצוטטו כאן לעיל:

ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,

לא, כי בא לך יום אחרון.

לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גתך,

רק אלך עם נושאי הארון.

בבת אחת הפכו איפוא השמחה למשחית, הישועה לשואה, הכינור לכידון והששון לאסון, הן לפני שישים שנה ב"שמחת עניים", שיצאה לאור ב-1941, והן לפני שנה, במלחמת ראש השנה שהיתה המשכה הישיר של פגישת כוכב יאיר, ושתיהן ביחד הן לא רק שמחת עניים אלא גם באג-אלפיים, באג אלפיים האמיתי, הבאג הנוראי שחיכו לו כולם, באלף אלפי מישורים, וכיוון ששמחו כי לא בא - לא זיהו אותו כלל דווקא כאשר הגיע, בבחינת "אין בעל ה?ס מכיר בנסו".

בשלושת הבתים הראשונים של "שמחת עניים", ובקטעים שונים לאורך היצירה, אם כי לא בכולה, הצליח איפוא אלתרמן להעמיד מודל מוסיקלי-טראומטי ההופך מילוי משאלה ליללה, וברכה גדולה לקללה. ב-1991, במלאות יובל שנים ל"שמחת עניים", בעת שכתבתי אני עליה את המסה "מי מפחד משמחת עניים"1, העמיד המשורר עלי אלון, באמצעים פיוטיים שונים לגמרי ובלא כל קשר מודע ל"שמחת עניים" וליובלה, מודל דומה בשורשו למודל של אלתרמן, בשירו המרגש והבלתי ידוע כמעט, "תהלים על הדשא הגדול", שפרט לבארי צימרמן, מקיבוץ גבעת חיים איחוד, שהציב שיר זה בראש האנתולוגיה הזעירה והיפהפייה שלו, "שלי שמור ביניהם" (גבעת חיים תשס"א) - לא מצא איש לנכון להתייחס אליו (אל השיר), עד כמה שדעתי מגעת, ואשמח אם טעיתי:

תהלים על הדשא הגדול

בערב שבת, בקיץ: חדר-האכל

שט על הדשא הגדול כספינה

מוארת חלונות. הילדים

משחקים על הדשא, ההורים בחלצות לבנות

משוחחים בנחת על הרחבה.

הערב פורש את כנפיו כדוגרת

המכניסה את אפרוחיה

תחת כנפה.

בשבילי זו השעה היפה בעולם, ביקום כלו.

רק אתמול שחקתי כך גם אני (חדר האכל

שכן אז בצריף עם עץ הפלפל הריחני

נוטף השרף)

היום משחק כאן בני ומחר

נכדי - -

השעה היפה בעולם! השעה היפה ביקום כולו! ואז, דווקא אז, בהגיע השעה היפה בעולם, המזכה את הדובר בשיר בביקורה, כשמחת עניים בביקורה אצל העני, הופך אותה המשורר בבת אחת ל"דבר חומקני" ל"כהרף עין", ומה שנורא מכל ל"חרב מתהפכת", בבחינת "לא, כי בא משחיתך", המחוללת את המהפך הנורא בשיר כולו, בבחינת היד הכותבת על הקיר בשיאו של משתה בלשצאר, להבדיל באלף הבדלות:

מה מעט אנו יודעים על הדבר החומקני הזה

היורד אלינו לכהרף עין

כאלו השמים נפתחים פתאם באיזו הבטחה

שקטה, חגיגית - -

וצריך להיות זהירים כל כך

כשחושבים על הדברים האלה, כדי לא להעיר

איזו קללה התלויה תמיד כמו חרב

מתהפכת

דוקא רגעים כאלה

באויר)2

למודל מעין זה של אלתרמן, ושל עלי אלון להבדיל, קרא בשעתו פרויד, חצי יובל שנים לפני "שמחת עניים" (1915) בשם "הנכשלים בשעת הצלחתם" (תרגום עברי של אריה בר) ועל פי התוכן הייתי אומר "הנכשלים כתוצאה מהצלחתם" ובתרגום האנגלי "3"Those wrecked by success. כסופר גאוני לא הסתפק פרויד בדוגמאות קליניות קצרצרות אלא נזקק גם לדוגמאות ארוכות מאוד מן הדרמה ומן השירה; אבל אלתרמן, שהיה גם דרמטורג (רע) וגם משורר (גדול, אך לא תמיד) והיה נערץ במידה שווה הן כמשורר לירי והן כמשורר פוליטי (לא תמיד על ידי אותם מעריצים כמובן), בוודאי שלא היה מתנגד, אילו האריך ימים עד זמננו, לקרוא למודל מעין זה בשם מודל אוסלו, ההופך כהרף עין את שמחת עניים של דורנו, היינו את השלום, לא רק לבלון אלא גם לאימת-חידלון, מה גם שבמאורעות השנים האחרונות בכלל, והשנה האחרונה בפרט, היה הוא בוודאי רואה, בצדק או שלא בצדק, לא רק את התגשמות נבואותיו הפובליציסטיות שרוכזו בספרן "החוט המשולש", אלא, בראש ובראשונה והפעם בצדק גמור - את התגשמות נבואתו הפיוטית החשובה ביותר, בשיר האחרון שכתב, או לפחות, בשיר האחרון שהותיר, הידוע בשם "אז אמר השטן", שלא זכה עדיין מסיבות מובנות להיכלל בשום ספר מספריו אך צוטט לא פעם בהזדמנויות שונות4.

- - - אז אמר השטן: ה?צור הזה

איך אוכל לו.

אתו האמץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטל כחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מרך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מחו

ושכח שאתו הצדק.

- - -

כך דבר השטן וכמו

חורו שמים מאימה

בראותם אותו בקומו

לבצע המזמה.

(מאמר שני - בקרוב)

1. מרדכי שלו, מי מפחד משמחת עניים, אלפיים חוברות 6-5, תל אביב 1992, תשנ"ב 2. השיר הופיע במקורו בספרו של א. עלי, "יחף (תהילי עין שמר)", ספריית פועלים, 1991, עמ' 3 28. זיגמונד פרויד, מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה ומסות אחרות, דביר, עמ' 187 ואילך 4. ראה מחברות אלתרמן ג', עמ' 129-128 ,60



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו