בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היסטוריה של טעויות, שאפשר להיחלץ ממנה

עאוני משני, חבר הוועדה העליונה של הפתח ואוהד אוסלו נלהב, דבק עדיין בעקרונות ההסכם. בתום שנה לאינתיפאדה הוא מפרט היכן טעתה ישראל לאורך השנים, היכן טעו הפלשתינאים וערפאת, ומדוע המחיר גבוה מדי

תגובות

"המלחמה היחידה שישראל ניצחה בה היתה ב-1973. הניצחון היה בעצם הוצאת הכוח הערבי הגדול ביותר ממעגל הסכסוך". כך מצהיר עאוני משני, יליד מחנה הפליטים דהיישה, חבר הוועדה העליונה של הפתח, אסיר לשעבר וסטודנט שכותב את עבודת האם-אי שלו על השינויים במבט הפלשתיני על החברה הישראלית. "בכל המלחמות האחרות הישראלים טעו מבחינה אסטרטגית", קובע משני. "מלחמת העצמאות? מבחינת הראייה הציונית, שרצתה מדינה יהודית 'נקייה', היא לא הצליחה. או מלחמת 1967, שנחשבת בישראל ניצחון אדיר. ניצחון אדיר שסלל את הדרך למדינה פלשתינית. לפני מלחמה זו הפלשתינאים היו ירדנים, השתלבו בירדן, בפרלמנט, והצביעו בבחירות.

"והמלחמה ב-1982? עד אז כולנו חשבנו שהפדאין יבואו מבחוץ וישחררו את פלשתין. ב-1982 גירשתם את כוחות ההתנגדות מביירות לתוניס, והתוצאה? הפלשתינאים התחילו לחשוב על התנגדות מבפנים. כך נסללה הדרך לאינתיפאדה הראשונה".

כבר שנה שמשני נעול באזור בית לחם. הוא אינו מבוקש, הוא פעיל פוליטי. אבל מחסומי צה"ל מחייבים זהירות: מי יודע מה יש בראש של חייל צעיר שבודק במחסום תעודת זהות של אדם, ושרואה במחשב שמדובר באדם שישב בכלא אחת עשרה שנים וחצי בעוון פעילות בפתח. פעם שנתיים וחצי, ב-1974, כשהיה בן שש עשרה. ופעם, החל ב-1981, שמונה וחצי שנים, על פעילות בפתח וקשר עם חוליה חמושה, ואז מיד חצי שנה מעצר מינהלי. בצג המחשב לא כתוב שהוא תמך בהסכם אוסלו, ולא כתוב שנפגש עם ישראלים, ושרוצה להיפגש במיוחד עם אנשי ימין. ולבטח לא כתוב בצג המחשב שכבר בסוף החודש הראשון לאינתיאפדה הוא אמר שמן הראוי לעצור אותה, "כי את המסר שלה היא העבירה: שהעם הפלשתיני לא מוכן לשלום בתנאים של ישראל, תנאים של שעבוד".

הוא חשש בדיוק משפיכות הדמים והתסכולים של היום. הוא לא קונה את הסיסמאות הדמגוגיות, כניסוחו, על "אינתיפאדה עד השחרור ועד נסיגת ישראל לגבולות 1967". אלו מטרות שיושגו במו"מ, הוא עדיין משוכנע.

חושבים בקופסאות

בגלל הסגר, זה לו שנה שלא השתתף בישיבות הוועדה העליונה של הפתח - הוועדה שבראשה עומד מרואן ברגותי. הישראלי הרשמי האחרון שאתו דיבר היה "מישהו מהמינהל האזרחי. שבוע או שבועיים לאחר פרוץ האינתיאפדה", אחרי שנפל החלל הראשון של דהיישה, מוסטפא פרארג'ה בן 24. "אמרתי לו: 'תסביר לי, למה הרגתם אותו?' אמר לי: 'הוא זרק מולוטוב'. 'בסדר', אמרתי, 'אבל הוא לא סיכן חיים של אף אחד. יש לכם צלף, תירו ביד שלו, ברגל, למה להרוג אותו? אתם התחלתם בדם, ואז מה הפתרון? ימותו המונים. ואחר כך?'"

גם ירושלים עלתה בשיחה. "הבעיה היא שאנשים חושבים בקופסאות. לא חיים בהווה. הוא אמר לי שיש היסטוריה ליהודים בירושלים. בסדר, אני מקבל. אבל יש להם היסטוריה גם בבית לחם, גם בשכם. אז למה שלא תהיו שם? בשפלה אין לכם היסטוריה יהודית. רק בשומרון ויהודה. אז תנו לנו את השפלה והחוף ותיקחו את יהודה ושומרון. אבל לא, הוא אמר לי, יש לנו מדינה לפי החלטת האו"ם. אז אני רוצה להבין, פה אתם רוצים משהו כי אלה החלטות בינלאומיות, ופה אתם רוצים שטח בגלל ההיסטוריה. זה הגיוני?"

משני היה מהתומכים הנלהבים של הסכם אוסלו. "הבנתי שהפילוסופיה שלו היא הכרה הדדית בקיומו של כל צד, וקבלת הצד השני כפי שהוא. אבל, להפתעתי, התברר לי שבשביל הישראלים 'אוסלו' היה הזדמנות ליצור 'צבא לאחד' (אנטואן לאחד). בשביל הישראלים 'אוסלו' היתה דרך להשיג מאתנו גושפנקה חוקית לכיבוש".

משני מפרט את מה שכל פלשתינאי פירט בשנים האחרונות, כהסבר להתנגדות הפלשתינית למצב: הבנייה בהתנחלויות, הסחבת הישראלית במו"מ, התביעות הבלתי פוסקות מהרשות לעצור את בני עמה, בעוד שמדיניות הסגר הפכה את שנות אוסלו לשם נרדף למצוקה כלכלית ותחושת מחנק.

זהו, לדעתו, הכשל המחשבתי העיקרי של ישראל. "לאן דוחפים אותנו? לפינה? שניכנע? שנגיד שמסכימים לקיום ישראל פה באזור, כי אנו חלשים? הישראלים יכולים לכפות עלינו פשרה, מכיוון שהם חזקים עכשיו ומאזן הכוחות לרעתנו. אבל פשרה כזאת היא רק שביתת נשק בין מלחמות, ואנו רוצה שלום ודו קיום בין עמים שווים. כי כשיום יבוא ומאזן הכוחות ישתנה, הפשרה תיפול קורבן. על הישראלים להתנתק מהלך המחשבה של 'מאזן כוחות'. הישראלים מדברים עדיין על שלום כשם שדיברו על מלחמה. אזור זה חשוב מבחינה ביטחונית, לכן נחזיק בו. אזור הבקעה נחוץ כדי לעמוד מול עיראק. אז לכו תכבשו את עיראק, או את ירדן. מה זה ענייני? ותכבשו את מצרים, בגלל לוב."

במבט לאחור, ברור למשני שהפלשתינאים טעו כשלא קיבלו את החלטת החלוקה. "אבל זה לא אומר שבגלל זה איבדנו את זכויותינו. זכויות אינן תלויות בחוכמה של עם או בטיפשותו".

טעות שנייה היתה ב-1967. "אולי במקום להיאבק לעצמאות, היינו צריכים להיאבק למען שוויון זכויות אזרחי. שיקראו למדינה 'ישראל' - מה משנה השם. שנלך לצבא. למה לא? אבל שיהיו לנו זכויותינו השוות".

אנחנו שינינו את חשיבתנו

עבודת האם-אי שלו מוקדשת למעשה לטעויות בראייה הפלשתינית את הישראלים ולשינויים שעברה. "חשבנו שהחברה הישראלית היא רק צבאית. לא ראינו את המוסדות האזרחיים, את האינטרסים האזרחיים, לא הבחנו בהשתנותן של עמדות". הטעות האישית שלו, ושל הפתח כולו, בתקופת "אוסלו" היתה לתת אמון מוחלט בישראלים, שהם מעוניינים בשלום, ולא להתעקש מלכתחילה על הפסקת הבנייה בהתנחלויות.

השיחה עם משני התקיימה ביום ראשון, תשעה בספטמבר, בבית הקפה בקומה העליונה של המרכז הקהילתי של מחנה דהיישה. משני התחרה בקולו עם קולותיהם של שדרני הטלוויזיה, שדיווחו על שרשרת של פיגועים בישראלים ואחר כך על התקפות טילים של צה"ל בערים פלשתיניות, בעיקר על משרדי פתח.

"לו היית שואלת אותי מזמן, מה דעתי על פיגועים, הייתי כמובן אומר שזה רע. אך עכשיו אני מרגיש שאיני יכול להגיד זאת. למה עלי להסכים שאני, הפלשתינאי, תמיד אמות? מבחינה פוליטית: לו הייתי משוכנע שהרג זה נחוץ כדי לשנות את הכיוון האסטרטגי שלנו, בסדר, אז שייהרגו גם אלף ישראלים. אבל אנו כבר שינינו את חשיבתנו, אנו רוצים בדו קיום בשלום, בכבוד. יום יבוא והישראלים ישנו את חשיבתם, ויבינו שלעם הפלשתיני זכויות בארץ הזו. בסופו של דבר נשב ליד שולחן המו"מ".

לפיגועים בישראל הוא מתנגד בלא הסתייגויות. "המשבר שלנו הוא פה, בשטחים הכבושים. לכן חשוב להגיד שכל נוכחות ישראלית מעבר לגבולות 67', מותר לפעול נגדה, אך לא בישראל. עכשיו שרון אומר לנו שלא נשיג דבר, לא באלימות ולא במו"מ, כי הרי הוא לא מתכוון לקבל את זכותנו למדינה עצמאית בגבולות 67'. אבל איני רוצה לתת מסר דומה לזה של שרון, ולהגיד לישראלים: נכה בכם גם בישראל וגם בשטחים. אני הרי מכיר בישראל ובפתרון של מדינת פלשתין לצדה. כדי שהישראלים ייצאו, אם כך, עליהם לשלם את המחיר פה, לא בתל אביב."

אך רוב העם הפלשתיני, אומרים הסקרים, תומך בפיגועים בתוך ישראל. משני מתרגש במיוחד כשהוא מתייחס לקביעה זו. "לפני האינתיאפדה תמכו בפיגועים בישראל 20%, עכשיו מעל 80%. אתם חייבים לחשוב מה דוחף אנשים לתמוך בזה. רוב העם הפלשתיני חי תחת דיכוי ישראלי יום-יומי. מה את מבקשת מעם שחי בתנאים כאלה? מה את דורשת ממשפחה כמו סעאדה (שצה"ל התנקש בחיי אחד מבניה, פעיל חמאס, ויחד אתו נהרג עוד אח, מורה ופעיל בקבוצות של דו-קיום, ע"ה), שהיתומים שלה יגידו שהם מצטערים על הרג ישראלי בתל אביב? יצרתם בהתנקשות הזאת שלושים יתומים, שלושים רימוני נפץ. הישראלים עכשיו שותלים מקדמות לאלימות, בסדר גודל שהם אפילו לא יכולים להעלות בדמיונם. עם כזה, שחי תחת דיכוי כל כך הרבה שנים, אפשר שיתמוך בפיצוץ של העולם כולו". השיחה הזאת התקיימה יומיים לפני פיגועי הטרור במגדלי התאומים, בניו יורק, ובפנטגון, בוואשינגטון.

למות בתוך ירי

הוא מלגלג על הדימוי של פתח בעיני הציבור הישראלי, כפי שמעצבים אותו, לדעתו, מנגנוני המודיעין הישראליים. של ארגון מסודר, אחיד. "בפתח אין הוראות לעשות כך או כך. יש רק הוראות מה לא לעשות. בבקשה, שמישהו יגיד לי שהיתה החלטה בפתח, אפילו אחת מתחילת האינתיאפדה, להקים חוליות צבאיות? עד עתה הפתח לא אימצה את המאבק המזוין. אם היא תעשה זאת, יהיו שינויים מרחיקי לכת במצב".

הוא מתייחס להוראת ערפאת על הפסקת אש, מ-18 בספטמבר. ביום שבת האחרון הוא חשב שישנה מגמה ברורה לקראת כיבוד הפסקת אש. אבל כדי שיהיה אפשר לאוכפה, "עראפת חייב להראות לאנשיו שישנו מסלול פוליטי, שהוא אלטרנטיבה למלחמה הזו. ערפאת חייב להציע משהו חיובי לעמו, וזה בידיים של אמריקה וישראל".

העובדה ששנה שלמה התנהלה אינתיפאדה "בלי הוראות" ריכוזיות מצביעה על סוג של בלגן, אנרכיה, שנעלם מעיני משקיפים מבחוץ, אך גלוי וברור לכל מי שחי בשטחים הפלשתיניים. המלה "אנרכיה" מעלה חיוך על פני משני. "קשה לאינתיפאדה ולרשות להסתדר יחד. הרי אינתיפאדה פירושה שבירת כל החוקים. אבל אנו במצב מיוחד, שבו יש שבירה של חוקים ואקסיומות, ומצד שני אכיפה של חוקים. בינתיים, אנו שומרים על האיזון העדין בין שבירת החוקים לבין השמירה עליהם, חוץ מכמה מקרים חמורים של מריבות שהתגלגלו לרצח (בחאן יונס ובשכם, למשל) והירי מבין הבתים".

והוא לא נלאה מלומר מה שאומר כמעט כל חבר פתח: "הצעירים החמושים האלה, שיורים גם מבין הבתים למרות הכעסים עליהם, משתלבים באווירה הכללית: אם ממילא אנחנו מתים כל יום, בלי אש, אז למה שלא נמות בתוך ירי? הרי בחודש הראשון רק יידו אבנים, קצת בקבוקי מולוטוב ואולי ירו באוויר, ובכל זאת כל יום היו לנו עשרה הרוגים" חשוב לו לחזור על זה, דווקא "משום שאני מבין את הפחדים הישראליים, את הרצון שלהם לחיות בביטחון. אבל איך חושבים בישראל שישיגו ביטחון באמצעות מניעת ביטחון אישי מהפלשתינאים?"

הוא מבין את הפחד הישראלי הגדול מכל, הפחד מזכות השיבה והצפת ישראל בפליטים פלשתינאים. הפחד מביטול הזהות הישראלית-יהודית של המדינה. מצד שני, ישראלים ממשיכים להתנגד לפינוי כל ההתנחלויות. "אז יש לי פתרון: שלא יפורקו ההתנחלויות, בסדר. אני מוכן לקבל שיהודי מברוקלין יבוא לגור בקריית ארבע הקדושה לו. אבל שפליט ממחנה עין אל חלווה יחזור לכפר שלו. שפלשתינאים ויהודים יעברו לגור בכל מקום משני עברי הקו הירוק. הפלשתינאים בישראל ייהנו מזכויות מלאות - שוות ליהודים - של אדמה, מים חינוך, בריאות וכו', אך יצביעו לפרלמנט הפלשתיני. והיהודים בפלשתין, ההיפך. יצביעו לכנסת ישראל. כך לא תסוכן הזהות היהודית-הישראלית".

שמדובר במימוש זכות השיבה, אין לו תשובה שתוכל להרגיע מיד את הישראלים: הוא רק מבקש להגיד שלא הגיוני לצפות שהנהגה פלשתינית תקבל הסכם שנוגע רק ל-30% מהפלשתינאים ושזורק מהתמונה 70% מהם, הפליטים. אבל ממילא, הוא חושב, אם ישראל תנטוש את התפישה של "מאזן הכוחות", היחסים בין העמים יוכלו להתפתח לטובה באופן שקשה לדמיין אותו עכשיו, ושלא יהיה שבוי "בפחדים ובשיקולים דמוגרפיים"..



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו