בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאב שקשה לתאר במלים

רוני הרניק איבד את אחיו, גוני, בקרב על הבופור. אשתו, איילת, נהרגה השנה באסון ורסאי. לשירים שהוא כותב ללהקת "עובר בזמן", עם חברו חי תורן, הוא מתייחס כאל יומן, המקום היחיד שבו הוא מרשה לעצמו לפרוק כעסים על אבלו הכפול

תגובות

בסיומה של אחת ההופעות האחרונות של הלהקה הירושלמית "עובר בזמן", ניגשה אשה מהקהל אל רוני הרניק וחי תורן, המייסדים וכותבי רוב השירים, ואמרה להם שהשירים שהם כותבים הם "חתיכת חיים". "עובר בזמן" היא להקה לא שגרתית: הרניק ותורן כבר עברו את גיל 40, והם מתגוררים בנטף שליד ירושלים זה יותר מעשור. שאר חברי הלהקה בסביבות גיל 20: דניאל פייגנבוים, המתופף, מתגורר אף הוא בנטף ופגש את הרניק ותורן במגרש הכדורסל המקומי. הבסיסט שי סעדיה והזמרת הדס דגול הם תלמידים מוכשרים למוסיקה, שהגיעו להרכב בזכות מורתם.

לא רק הרכב הלהקה יוצא דופן, אלא גם הבחירות המוסיקליות של חבריה. הקו המוסיקלי מושפע מאוד מהלחנים של יוני רכטר, משירי המשוררים המולחנים שהפכו את נורית גלרון לזמרת מוערכת כל כך, ומסולמות ומלודיות שכבר לא שומעים היום במוסיקה הישראלית. אבל גם מלים כאלה כבר לא שומעים. רוני הרניק מודה שבשבילו המוסיקה היא "במקום יומן" - המקום היחיד שבו הוא מרשה לעצמו לפרוק כעסים על אבלו הפרטי הכפול. בין השירים של "עובר בזמן" משתלבים באופן טבעי ואמיתי מאוד שירי הזיכרון לאחיו, גוני הרניק, מפקד סיירת גולני שנפל בקרב על הבופור ביוני 1982. בשבועות הקרובים יצטרפו לרשימת השירים האישיים של "עובר בזמן" שני שירי זיכרון נוספים; במאי איבד הרניק את אשתו, איילת, באסון ורסאי.

הפגישה הראשונה עם הרניק ותורן התקיימה במרתף ביתו של תורן בנטף, המשמש גם כסטודיו של הלהקה, כמה ימים לפני החזרה הראשונה של הלהקה מאז מותה של איילת. החיבור בין הרניק לתורן אינו מובן מאליו; רוני הרניק מחנך כיתה י"א בתיכון בבית שמש, ותורן הוא סמנכ"ל כספים בחברת היי-טק. שניהם מודים שאלמלא מגרש הכדורסל בנטף, סביר להניח שלא היו נפגשים, ולא היו מודעים לחלומם המשותף: להקים הרכב שיאוורר שירים שכתבו לעצמם מזמן, וישמש במה לכתיבת שירים חדשים.

לפני שחי תורן למד מינהל עסקים באוניברסיטה העברית, הוא סיים את הלימודים באקדמיה למוסיקה והקים את מועדון המוסיקה "הצוללת הצהובה" בתלפיות שבירושלים. במועדון עורכת הלהקה את החזרות להופעות, שמתקיימות לסירוגין בירושלים ובתל אביב.

"כשחי שמע במגרש הכדורסל שאני מלמד מוסיקה, הוא ביקש שננגן יחד", נזכר הרניק. "ניסיתי להתחמק ממנו, בעיקר מפני שחשבתי שאני לא מספיק טוב, אבל מחי קשה להתחמק. לפני כשלוש שנים נסענו יחד למשחק כדורסל מחוץ ליישוב, הוא השמיע לי שירים שכתב וסיכמנו להיפגש".

המפגשים הולידו חברות אמיצה. הרניק ותורן החלו לכתוב שירים ולהציג אותם זה לזה בהתלהבות ששניהם מודים שהיתה חדשה להם. תורן מספר שלא העז להלחין מלים שכתב, והרניק מוסיף: "הוא שמע את המלים שלי והבין שמצבו לא רע".

בניגוד לתורן, שלמד באקדמיה אבל מצהיר על עצמו ברצינות גמורה שהוא אינו יודע לנגן, הרניק מספר שעבר "את כל המורות למוסיקה בירושלים - מהקפדניות ועד לבעלות הגישה המתקדמת והחופשית", עד שהבין שהוא מעדיף לנגן לעצמו. "אני תמיד צוחק ואומר שהשירים שלי הם שירי נקמה יצריים וכועסים", אומר הרניק. "אני כותב פעם אחת, מלחין, ויוצא משהו הרבה יותר אינסטינקטיווי מהשירים שחי כותב".

תמונה על הפסנתר

את השירים הראשונים כתב הרניק בפאריס. לאיילת, שהיתה סגנית מנהלת סניף ירושלים בבנק לאומי, הוצעה עבודה בעיר. רוני ושני הילדים (הבת הקטנה נולדה מאוחר יותר בארץ) הצטרפו אליה. בעת שהותו בפאריס השלים הרניק תואר שני בספרות עברית, "מפני שזה היה התואר היחיד שבו לא היה צורך בצרפתית, שאתה לא הסתדרתי", הוא מסביר. הוא התבקש ללוות בפסנתר את טקסי יום הזיכרון בקהילה היהודית בפאריס. "אלה טקסים מאורגנים ורבי רושם, וביקשו שאכין כמה שירים. לא רציתי להביא שוב שירים מוכרים מיום הזיכרון, וזו היתה הזדמנות נדירה לשבת ולכתוב", הוא מספר. וכך מצא את עצמו יושב מול הפסנתר, ומתבונן בתמונתם של אביו, שמת כשהיה בן 14, ואחיו גוני.

בעקבות זאת נולד השיר "אח שלי": "עוד שנה עברה אתה נשאר/ אתה לא כאן אתי, אני לבד/ אתה מחייך מתוך תמונה ואני צועק: אח שלי, מה קרה לך בהר?/ ואם ירדה דמעה או צעקה/ או רק ייאוש גדול ושתיקה.../ מיום שהלכת חיי כבר לא דומים/ ימי כל כך שונים, אני לבד/ נשארתי קטן ולא מבין..."

גוני הרניק נהרג ביום שבו היה אמור להשתחרר מצה"ל. את מסיבת השחרור שלו קיים בליל שבת, 4 ביוני. שעתיים לאחר שאחרוני האורחים התפזרו, הוזעק לחזור לסיירת לפעולה שיעדה היה כיבוש הבופור. הוא נפצע, אבל לאחר כמה שעות התעקש לחזור לפקד על חייליו, עד שנורה ומת. לאחר נפילתו נהפך לסמל ופרטים רבים נקשרו בשמו: הוא היה פעיל בשלום עכשיו אף ששירת בצבע קבע והיה מפקד סיירת; אמו, רעיה, נהפכה לסמל מחאה על מלחמת לבנון. רבים זוכרים את התצלום המפורסם שבו נראים אריאל שרון ומנחם בגין עומדים על הבופור, ושרון מודיע שהבופור נכבש "ללא נפגעים", זמן קצר אחרי ששישה מחיילי הסיירת שילמו עליו בחייהם. "מלחמת לבנון היתה בעיני התפכחות קשה", מודה רוני הרניק, "זו היתה הפעם הראשונה שבה לא האמנתי למנהיגים, והצלחתי לראות את התמונה האמיתית והשחורה".

הפרופיל הרפואי של רוני הרניק לא היה גבוה, בגלל בעיות ראייה, אך הוא נאבק במשך שנה כדי להגיע ליחידה קרבית. "זה החינוך שקיבלתי, לא עלתה על דעתי אפשרות אחרת", הוא אומר. בסופו של דבר, שירת כמדריך ספורט בקורס מ"כים.

הרניק הלחין שיר נוסף לטקס יום הזיכרון של הקהילה היהודית בפאריס, "כשיבואו הדברים", שכתבה אמו כשגוני היה בן שש, כאילו התגלתה לה לרגע במלוא עוצמתה תחושת הפרידה העתידית ממנו: "באותו היום אעמוד פעורת עיניים מול האסון/ כל חיי קופאים מול המחר הזה/ אבן שואבת אני הברזל אינני בוכה/ כבר עכשיו מרגישה את הלהט/ את היובש בגרון את המבטים את החרון/ ולילה לילה בוכים חיי את בכי אותו היום".

זה שיר נבואי ממש.

"נכון, אבל מכיוון שהוא נכתב כל כך מזמן, אני מכיר אותו היטב ורגיל אליו עוד לפני שהחיים טענו אותו במשמעות. זה גלגול של שיר, שאירועים מסוימים בחיים מסובבים אותו כרצונם. כשהלחנתי את שני השירים האלה, העדפתי לא לספר לאנשים שכתבתי את 'אח שלי'. כך היה לי יותר קל להשמיע להם את שני השירים".

הרניק התקשה להביא ללהקה את שני השירים האישיים הללו. "זה השלב הקשה ביותר", הוא מודה. "אחרי שלהקה מאשרת את השירים, אני יכול לעמוד ולשיר אותם גם לפני 200 איש, אבל שלב האישור שלהם הוא הכי חשוב". לחלק מהחברים לקח קצת זמן להסתגל לשירים, מגלה תורן. "אולי הם חששו שהם יכניסו את הקהל לאווירת נכאים, כי הרי רוב השירים שלנו עוסקים בנושאים אחרים. אבל אחרי שרוני שר אותם פעם-פעמיים, הם התחברו אליהם לגמרי".

דניאל פייגנבוים והדס דגול דווקא אומרים שהשירים האלה הם שמשכו אותם להרכב. "אני תמיד אהבתי שירים שזה הקו המוסיקלי שלהם, שירים של זקנים", צוחקת דגול. ופייגנבוים אומר ש"דווקא שירים כאלה אי אפשר לשמוע היום בשום מקום, בוודאי לא ברדיו. אלה שירים מיוחדים, ואמרתי לעצמי שאם אני כבר בהרכב, אז שיהיה בהרכב כזה".

מסרב לכעוס

הרניק רואה במוסיקה סוג של ריפוי, וגם למד תרפיה במוסיקה במשך שנתיים, אבל לא רואה את עצמו עובד בתחום. "עבדתי עשר שנים בפנימייה של תלמידים עם בעיות קשות, וטיפלתי בהם בעזרת תרפיה במוסיקה", הוא אומר. "אבל יש בי איזה חוסר שקט. קשה לי לעבוד עם ילד אחד בלבד, אני מעדיף להתמודד עם כיתה רעשנית".

זה עוד ניגוד שהרניק אוהב להדגיש בינו לבין איילת ותורן המחושבים. הוא מאמץ בהכנעה ובהומור תדמית פרועה ולא יציבה: הוא סיים בית ספר אקסטרני בגיל 30, לא הצליח לקלוט מלה בצרפתית כששהה בפאריס, ואוהב להחליף מקצוע מדי כמה שנים. "אצל איילת, לעומת זאת, לא היו שום קיצורי דרך", הוא אומר בגאווה.

רוני ואיילת הרניק נפגשו במסיבה. הוא היה בן 26 והיא בת 22. היא היתה מדריכת בית ספר שדה בצבא, למדה תואר ראשון בביולוגיה, ובשלב מאוחר יותר פנתה ללימודי מינהל עסקים. "היא היתה מושלמת בעיני מההתחלה", אומר הרניק. "כשהכרנו היה מין משבר זמני, ולא ידענו אם ניפרד או נישאר. מניתי לעצמי את כל התכונות שלה, והבנתי שהיא אשה מדהימה. היא היתה טובה, חזקה וחכמה, והיה בה משהו קצת ממזרי. היא היתה תמימה במובן הטוב של המלה, היתה ישרה ולא בחרה בדרכים קלות". הוא עוצר לרגע ואומר בחיוך משפט שמחבר בין שתי הדמויות האהובות שכבר אינן אתו: "אם היא היתה גבר, היא בטח היתה מתגייסת לסיירת". הרניק אומר שאם היה יכול, היה מבקש להפריד את אבלו לשניים. חורה לו שכל אחד מהיקרים לו אינו זוכה למקום מכובד משלו. "ברור לי שאין דרך אחרת, אלה המשחקים המשונים שהחיים משחקים", הוא אומר.

אחרי שהרניק סיימה את לימודיה, היא נכנסה להריון עם הבן הבכור, אור, כיום בן 12, וחיפשה עבודה זמנית. התור לדוכן של בנק לאומי ביריד התעסוקה היה הקצר ביותר וכך היא נהייתה לבנקאית. "בכל פעם שאיילת חשבה לעזוב, קידמו אותה", מספר הרניק. "היינו מעורבים מאוד זה בחיים של זה, ודיברנו בטלפון המון פעמים ביום".

בערב האסון, שבו נסעה איילת לחתונה באולמי ורסאי, היא התקשרה לבעלה פעמיים: מהדרך וכשהגיעה לאולם. "חיכיתי שהיא תחזור וכבר היה מאוחר", נזכר הרניק. "לא היתה לי שום תחושה פנימית או משהו כזה. נכנסתי לאינטרנט, ואז ראיתי שהיה אסון באולמי ורסאי, וידעתי שהיא שם". הרניק הזעיק מיד את אחותו ואת תורן. "זה היה בשתים עשרה וחצי בלילה. ישבנו איזה חצי שעה ולא ידענו מה לעשות, בסוף החלטנו לנסוע לבית חולים לחפש אותה. עלינו את העלייה מנטף, וחי, שהוא בדרך כלל נהג זהיר, נסע במהירות 140 קמ"ש. אני לא זוכר את

זה, אבל הוא הזכיר לי שביקשתי ממנו לנסוע לאט, כי אני הדבר היחיד שיש לילדים שלי.

"הגענו להדסה וחיפשנו את שמה של איילת ברשימות, היא לא היתה בשום רשימה. עברו שעתיים, נגמרו הרשימות, ולא הגיעו שמות חדשים. בארבע בבוקר חזרנו הביתה, וההודעה הרשמית על מותה הגיעה בצהריים. ההורים של איילת נסעו לאבו כביר, הביאו תמונה ואיילת זוהתה. החלטתי לא להגיד כלום לילדים עד שתגיע הודעה רשמית, כי לא רציתי שהם יעברו אתי את ההמתנה לידיעה. לבן הגדול סיפרתי מיד כשההודעה הגיעה, ולבנות למחרת. ההתמודדות שלהם החלה מאותו הרגע, ואני מאמין שתימשך תמיד, בצורות שונות.

"אני מסרב לכעוס. נכון שיש אנשים שיודעים שהם אשמים, והם קמים בכל בוקר ושערה משערות ראשם לא זזה. אבל כעס הוא דבר שאפשר בקלות ליפול בו ולאבד שליטה, וזה מקרין על כל החיים. אני לא רוצה להיות צודק וכועס, כי המטרה שלי היום היא הילדים. אני מרגיש שאיילת היתה הדבר הכי נפלא שקרה לי, והכעס ילכלך את הכל.

"בעמותה של משפחות נפגעי האסון אפילו כועסים עלי קצת. כשהם מתקשרים, אני אומר להם שאני לא רוצה להיות בצד הכועס. הם מבינים, אבל אני מרגיש שקצת לא נוח להם עם זה. בשיר האחרון שכתבתי יש קצת כעס, כלפי אלוהים. הלכתי על בטוח", הוא צוחק.

בזמן השבעה אירגן תורן קבוצה של חברים, שקנו להרניק פסנתר חדש. "כבר מזמן רציתי לקנות לו פסנתר, כי אני אוהב אותו, והפסנתר שלו ישן - 30% מהקלידים כבר לא מנגנים", הוא אומר. הרניק סירב תחילה לקבל את הפסנתר, אבל בסוף נעתר.

כושר הארגון של תורן כבר הוכיח את עצמו בעבר: הוא החל ללמוד מדעי הטבע באוניברסיטה כי חלם לגדל בארץ מטעי קפה. לאחר שנה זנח את החלום והתקבל לאקדמיה למוסיקה. כסטודנט חיפש עבודה והחל לעבוד כרכז תחום המוסיקה במחנות קיץ שאירגנה העירייה. "רציתי להקים מרכז למוסיקה. התקשר אלי מישהו מקרן ירושלים, שהציע לי לכתוב תוכנית כדי למצוא תורם. עבדתי שנה בהתנדבות בחצי משרה, ובניתי מודל של תוכנית עסקית למרכז. בסוף ישבתי עם תורם משווייץ שאחרי שעה וחצי נתן מיליון דולר וביקש להישאר אנונימי. נשבעתי שאם המקום יצליח, אחרי עשר שנים אכתוב לו מכתב, ועשר השנים חלפו עכשיו".

המכתב שכתב תורן לתורם הנדיב שבזכותו הוקמה "הצוללת הצהובה" הוא מכתב אופטימי וישראלי מאוד: "עברו עשר שנים מאז שחזונך על 'הצוללת הצהובה' נהפך למציאות. הרעיון שלפיו צעירים בעלי דעות, טעמים, ותפישות שונות מנגנים יחד, נהפך למועדון בעל משמעות בירושלים", כתב.

"הצוללת הצהובה" ממוקם במרחק דקות ספורות מ"האומן 17", אבל מנוגד לו ברוחו. גם הלהקה בעלת השם הסמלי "עובר בזמן" שונה מאוד מהמוסיקה העכשווית. זה רק חלק מ"חתיכת החיים" שתורן והרניק מבטאים במוסיקה שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו