בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דור אוסלו ודור ה"כאילו"

רגשות האשמה של האליטות הישראליות הצעירות על "הכיבוש המשחית" לא היו בעיקרם אלא תחליף זול ורדוד לרגשות האשמה האמיתיים, המקוריים והמודחקים שלהן על בגידתן במורשת הראשונית של תנועת העבודה וערכיה, ובראש וראשונה בגידתן בהגשמה שהיתה סוד כוחם של ערכים אלה

תגובות

]א[

אם אמנם, כפי שכתבתי בערב ראש-השנה ב"תרבות וספרות" (17.9.2001), "השלום הוא שמחת עניים של הדור הזה, שעל דלתו היא התדפקה באוסלו, את נפשו היא הפעימה ("ותישא כינוריה שמחת עניים") בשיר השלום המפורסם ("תנו לשמש לעלות") - ואת לבבו היא שברה, בראש השנה שעברה, בספטמבר השחור של שנת אלפיים", "בדם ואש ותימרות עשן" - כי אז מה היתה שמחת עניים של דורות קודמים, ובראש וראשונה של הדור המפורסם מכולם, דור תש"ח, שקדם לדור אוסלו בכיובל שנים - אם לא המדינה, שעל דלתו היא התדפקה בהחלטת עצרת האו"ם, שנתקבלה ברוב עצום, במוצאי כ"ט בנובמבר 1947, על הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית: בארץ-ישראל המערבית?

לקראת שמחת עניים זו, שנתפשה אז באמת ובתמים כשמחת עניים - שברי חלקים חשובים מאוד של ארץ-ישראל, שעליהם חונך דור תש"ח באמצעות התנ"ך ובמסעות שערך, נכרתו ממנו בהחלטת האו"ם, ולא עוד אלא שהגדה המזרחית של הארץ כבר נקרעה על-ידי הבריטים עוד לפני-כן מגבולות המנדט, ונמסרה כמעט בשלמותה לערבים ולערבים בלבד - ואף-על-פי-כן, לקראת שמחת עניים זו, בכל עוניה הנורא, פרץ דור תש"ח לרחובות באותו לילה בשירה אדירה, שוחרת-שלום לחלוטין ובלתי-מתגרה, ובמחולות סוערים שנמשכו עד אור הבוקר בספונטניות טהורה שאין דומה לה - עד אשר שברה גם היא, באותו בוקר ממש, את לב הדור ההוא בהישמע היריות הראשונות ובנפול ההרוגים הראשונים, כשם ששברה השמחה המיוחלת את לב העני ב"שמחת עניים" מיד עם הופעתה. כבר בתש"ח הפכה איפוא שמחת עניים למשחית, כשם שהפכה למשחית לנגד עינינו ממש, לפני שנה, בראש-השנה, כאשר התברר בבת-אחת כי אכן, לפי מיטב התיאוריות הפילוסופיות של המאה שנסתיימה באלפיים, הלשון היא היא הקובעת, וכי שתי המלים הנפוצות עכשיו ביותר בלקסיקון הישראלי, שתי מלים בלתי-תלויות לחלוטין זו בזו שהשתלטו כליל על זמננו ועל דורנו - "אוסלו" ו"כאילו" (עד שאין שום ישראלי, על דרך ההגזמה כמובן, יכול לסיים אפילו משפט אחד מבלי שיכלול בו את שתי המלים הללו) - שתיהן היינו הך, ואוסלו הפך להיות "כאילו" ותו-לא! מכל-מקום, העובדה שדור אוסלו הוא גם דור ה"כאילו", ייתכן שאינה יכולה להיות מקרית, ולו-גם בדרך היתולית למחצה.

]ב[

שני המהפכים משמחה למשחית, הן זה של שנת תש"ח (1947) והן זה של שנת אלפיים, התנהלו איפוא במדויק, עקב בצד אגודל, על-פי המודל האלתרמני שקדם לשניהם, שהוא מודל 1940 מבחינת כתיבתו ומודל 1941 מבחינת פרסומו, ושאותו טבע אלתרמן באורח בלתי-צפוי לחלוטין בלשון שכמעט לא השתמש בה עד אז, לשון מקראית-נבואית (כמעט-מליצית וכמעט-משכילית!) בבית השלישי של "שמחת עניים" ובהמשך ישיר ומהמם לשני הבתים הראשונים שבאו לפניו ושאותם הוא עוקר מן השורש: ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך.

לא, כי בא לך יום אחרון.

לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גתך,

רק אלך עם נושאי-הארון. לששת-אלפים ויותר הגיע מספר ארונות בני דור תש"ח-תש"ט, שמיטב צעיריו, ביניהם לא מעט גאונים ממש, בכוח ובפועל, האוצר הטבעי הנפלא ביותר שהיה לנו, נרצחו ימים, שבועות או חודשים לאחר שפקדה אותם שמחת עניים שלהם, ולא, וזאת יש לזכור לעד, לא כאשר נשללה מן הפלשתינאים הזכות להקים את מדינתם, אלא דווקא כאשר הוגשה להם מדינה זו על מגש של כסף, בגבולות נפלאים הן על-ידי העולם כולו, ארצות-הברית וברית-המועצות כאחת והן על-ידי מדינת-ישראל שבדרך, אשר לא זו בלבד שהסכימה לכך ששתי המדינות תוקמנה, כהרמוניה מלאה, ביום אחד, 15 במאי 1948, כפי שקבעה עצרת האו"ם, אלא שהיתה מוכנה לסייע למדינה הפלשתינית בכל דרך אפשרית, ובלבד שתקום! אבל הפלשתינאים בעטו ברגל גאווה במגש-הכסף שהוגש להם על-ידי העולם כולו, כולל מדינת ישראל שבדרך, ובחרו במלחמה, שהם ורק הם פתחו בה והם ורק הם האחראים לה, גם משום שהיו בטוחים לא בצדקתם, שעניינה אותם כשלג דאשתקד, אלא בניצחונם, וביכולתם להשמיד כליל את היישוב היהודי בארץ-ישראל בעזרת מדינות ערב, שהבטיחו להם את השתתפותן במלחמה ובג'נוסייד הנכסף ביהודי ארץ-ישראל, כשלנגד עיניהם עומד כבר התקדים של שואת יהודי אירופה שזורזה על-ידי המופתי שישב בזמן השואה אצל היטלר בברלין. מלחמת ג'נוסייד זו שפתחו בה הפלשתינאים ומדינות ערב באכזריות עצומה, בעת שיכלו להקים מדינה פלשתינית משגשגת בדרכי שלום ובסיוע העולם כולו וישראל - היא היא הסיבה היחידה ואין בלתה, וכל אדם ישר יודע זאת, להיווצרות בעיית הפליטים הערבים, ואלמלא מלחמה זו לא היה אפילו פליט פלשתינאי אחד בעולם. אבל זהו המצב המפחיד ביותר את מנהיגי הפלשתינאים כיום, להיות לא מסכנים, לא כבושים, לא מדוכאים! ממצב זה ברח ערפאת אל המלחמה, כל עוד נפשו בו, כשהציע לו אהוד ברק לא רק את ביטול ההתנחלויות אלא אפילו את ביטול גושי ההתיישבות לאורך הגבולות תמורת שלום מלא על בסיס גבולות 1967, הצעה שלנוכח האינתיפאדה שבאה דווקא בעקבותיה חזר בו ממנה.

כשהחלו לבוא הנה הציונים וחובבי ציון לפניהם, לפני מאה ועשרים שנה - כלום פגשו כאן "עם פלשתיני"? איזה אבסורד הוא זה, לדרוש מהם להמציא אותו אז, לפני שהוא המציא את עצמו? הרי כשהחלו חובבי ציון לבוא הנה לא היה קיים כלל מושג כזה, שהיום מדברים עליו כאילו הוא יישות היסטורית בת אלפי שנים. הטורקים שלטו אז בארץ ותושביה המועטים, ערבים ברובם, ראו בשלטון הטורקי לא שליט זר אלא שליט מוסלמי עליון ולא ראו כלל את עצמם כבני עם ספציפי התובע לעצמו טריטוריה ספציפית ששמה פלשתין. כנגד זה פגשו כאן הציונים וחובבי ציון, כבר אז, רוב יהודי אבסולוטי בירושלים, שמספר יהודיה עלה בהרבה, עוד לפני היות הציונות ולפני חיבת ציון, על מספר כל תושביה הנוצרים והמוסלמים גם יחד! והם לא עסקו אך ורק בלימוד תורה ובתפילה, כפי שטוענים עמי הארצות, אלא הוציאו כבר ביטאונים מעולים בעלי רוח לאומית מובהקת בשפתם הלאומית וייסדו יישובים חלקאיים ושכונות לאומיות מודרניות עוד לפני היות הציונות.

כשהחלה להתעורר בארץ במאוחר, אך ורק במאה העשרים, ובאטיות מרובה, התנועה הלאומית הפלשתינית - מצאה כבר לצדה תנועה לאומית יהודית מפותחת שהקדימה אותה בהרבה מבחינת לאומיותה הארץ-ישראלית הספציפית, והיתה בעלת שפה משלה ותרבות משלה ודגל והימנון, איכרים וסוחרים, פועלים ומשכילים - וברור שהיה צורך בפתרון של פשרה בין שתי התנועות הלאומיות שלא יכלו בשום פנים ואופן להתמזג. אולם העובדה ההיסטורית היא שהפלשתינים דחו תמיד בעקשנות ובאלימות אכזרית כל פתרון של פשרה, כפי שהם עושים זאת גם בעצם היום הזה לנגד עינינו ממש, חרף הסכמי אוסלו ואף בגללם, ומביאים על עצמם, כפי שהביאו בעבר, אסונות איומים שבהם הם מאשימים כרגיל אותנו ואת העולם כולו.

]ג[

המודל האלתרמני של שמחה שציפו לה זמן רב מאוד, ודווקא עם בואה הופכת להיות משחית - הוכיח את עצמו בצורה המהממת ביותר והמתוחכמת ביותר לא רק לגבי דור תש"ח, ולא רק לגבי דור אוסלו שהוא כאמור, לגמרי לא במקרה, גם דור ה"כאילו", אלא גם לגבי דור הביניים המפריד בין השניים, ששמחת עניים שלו היתה לא השלום, כבדורנו אנו, ולא המדינה, כבדור תש"ח, אלא הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים לאחר תקופת ההמתנה הממושכת והנוראה תחת איומי ההשמדה הבלתי-פוסקים והגלויים לעין-כל של קול הרעם מקאהיר ומדמשק, מירושלים המזרחית ומרבת-עמון, כל זאת לפני ה"דיכוי" ולפני ה"כיבוש" ובגבולות 4 ביוני 1967, כשכל ה"שטחים" עד עד הסמ"ר האחרון היו בידי הערבים!

שמחת עניים זו, ניצחון זה של דור הביניים, הפכו גם הם בו במקום למשחית (והפעם לא על-ידי הערבים אלא על-ידי האליטות הישראליות הצעירות) הלא הוא "הכיבוש המשחית" המפורסם, מונח שבטעות מייחסים אותו לישעיהו ליבוביץ, ובאמת כל הזכויות עליו שמורות לעמוס עוז. אכן, האליטות הישראליות הצעירות, חניכות תנועת העבודה ברובן, מילאו תפקיד חלוצי בתחום זה משום שרגשות האשמה שלהן על הכיבוש המשחית לא היו בעיקרם אלא תחליף זול ורדוד לרגשות האשמה האמיתיים, המקוריים והמודחקים שלהן על בגידתן במורשת הראשונית של תנועת העבודה וערכיה, ובראש וראשונה בגידתן בהגשמה שהיתה סוד כוחם של ערכים אלה. מכל מורשת זו וערכים אלה, שהועברו אליהן בנערותן על-ידי תנועות הנוער, לא נותרה בידן למעשה אלא קינה על הכפר הערבי הנטוש כפי שעוצבה על-ידי ס. יזהר ב"חירבת חיזעה", עמוס עוז ב"מיכאל שלי" וא"ב יהושע ב"מול היערות", כל אלה יצירות שנכתבו עוד לפני מלחמת ששת הימים ולפני הכיבוש. הקינה על הכפר הערבי הנטוש אינה במקורה אלא קינת האליטות הישראליות הצעירות על הכפר היהודי הנטוש ובעיקר הקיבוץ וכל ערכי העבודה השוויון והשיתוף המתלווים אליו שנטשו הן עצמן בשלב מוקדם למדי של חייהם, אם הגיעו אליה בכלל. הוכחות לכך הבאתי למכביר במאמרי על "שלושה ימים וילד" ועל "מול היערות".

ואכן, במה בוחר א"ב יהושע, בעצם הימים האלה, לסיים את ספרו החדש מאוד והחשוב מאוד, "הכלה המשחררת", השתול כמעט כולו לכאורה בקרקע היהודית-ערבית? לא ייאמן כי יסופר! שוב מופיע הבן הצעיר, הצבר הצעיר, בעל הייעוד, ששמו כמובן יצחק (צחי!), שמו של הצבר הראשון בעולם, הצבר הנעקד, וכיצחק הוא נשאר בארץ; לא נוסע למזרח הרחוק, לא נוסע לדרום אמריקה, יסודי מאוד, "מפקיד את רוב משכורתו בתוכנית חיסכון מצוינת", מסתער על "שוק העבודה", מייסד אמנם חברת סיוד וצביעה, אבל הוא עצמו, הוא הוא הפועל! חוזר לעבודת כפיים במו ידיו, חוזר לערכי העבודה, וגורם לכך שאפילו אביו נסחף בחזרה בתשובה זו והופך ל"מזכירה לעת מצוא" של החברה השיתופית ומוכן אפילו לעבוד ממש: "רק תגידי ואני נכנס לבגדי עבודה". הכל בעקבות בנו הצעיר וחברו, ש"לעת ערב היו חוזרים גאים ונינוחים בבגדי העבודה שלהם, שלא היו ממהרים להסירם, כאילו יש בהם איזו גדולה"!!! ומעבודה לעבודה "היו נעמדים להכין ארוחת ערב" "אגב תכנון החומרים וסדר העבודה ליום המחרת". הייפלא איפוא ש"בלב רועד בסיפוק ובגאווה" חושב האב על כך "שבנו הצעיר הצליח להכריע רוח-רפאים כה קשה"? המעבר מ"רוח הרפאים" היהודית-ערבית המרחפת על הספר אל ערכי העבודה הישנים שאיש כבר אינו דורש להם לצבר הצעיר הולם לגמרי את ההכרה שהבעיה העיקרית נעוצה בערכינו ובטיב מורשתנו, כלומר בנו בעצמנו, ורק אחרי שנפתור אותה נשכיל לפתור גם את הבעיה היהודית-ערבית.

גם בסיומה של "שמחת עניים" מעביר אלתרמן את הכדור לבן הצעיר, הלא הוא הגור, העתיד להביא את הבשורה: את גורך, את החי בתי

בשניך מלטת ממענינו.

קום החי בן המת וקרא אתי!

וחיתה הורתך לעינינו. אלא שהצברים הצעירים והזקנים שעלו זה-עתה לשלטון בזה אחר זה, כמוהם כאליטות הישראליות הצעירות והזקנות, רחוקות עדיין מלספק את הבשורה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו