בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפש פוליטיקאי

הראיון של שלמה בן-עמי (מוסף "הארץ" 14.9) הוא דוגמה לחשבון נפש חד-צדדי ושימוש מעוות בעובדות לטובת תזה פוליטית. העובדות העירומות יכולות להוביל למסקנה הפוכה

תגובות

מה באמת קרה בקמפ דייוויד? כיצד קרה שהצעות נדיבות של ישראל להסדר הקבע נדחו על ידי הפלשתינאים? האם אמנם הפער בין הצדדים לא היה ניתן לגישור? המידע על מה שקרה בקמפ דייוויד הוצג עד כה באופן חלקי ובעיקרו היה אפולוגטי ופרשני יותר ממה שהיה עובדתי. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ושר החוץ לשעבר שלמה בן-עמי הרבו לדבר בכעס רב על הפלשתינאים ועל יאסר ערפאת וסייעו לגיבושו של קונסנסוס ישראלי חדש, שהטיל את אשמת הכשלון על איש אחד בלבד - יו"ר הרשות הפלשתינית.

מה באמת קרה בקמפ דייוויד? הראיון עם שלמה בן-עמי (מוסף "הארץ" 14.9) שופך אור לא רק על מה שהיה שם, אלא גם על התהליך המדהים של שבירת האמון בכוונות הצד השני, גם אצל השמאל. הראיון הזה ראוי לו שיילמד על ידי חוקרים ומורים בתחום הסכסוך הישראלי-הפלשתיני כדוגמה ומופת לחשבון נפש חד-צדדי, שימוש מעוות בעובדות כדי לבנות תזה פוליטית, וגילויים ראשוניים ומדהימים על טיפשותם וחוסר אחריותם של מנהיגים ישראלים ופלשתינאים, שנכשלו בקמפ דייוויד להביא שלום לעמם.

מניתוח הטקסט של הראיון עם בן-עמי, המשתרע על פני שמונה עמודים, יעמדו הקוראים על שלושה מאפיינים. הראשון שבהם הוא היחס בין עובדות לפרשנויות: מעט מאוד עובדות ונתונים היכולים להעשיר את ידיעתנו על מה שקרה, והרבה מאוד פרשנויות, הגיגים ומחשבות לעתיד של שר החוץ לשעבר.

המאפיין השני הוא הסתירה בין עובדות לפרשנות ובין עובדות למסקנות, דבר מדהים כשלעצמו כאשר זה קורה לפרופסור להיסטוריה. לעתים נדמה שלפנינו שני מרואיינים: בן-עמי ההיסטוריון, המציג כמעט בחוסר רצון את העובדות המקלקלות את התזה שבנה במאמץ רב בן-עמי הפוליטיקאי, המדבר בהתלהבות על התפכחותו ועל מסקנותיו הפוליטיות, הזהות לחלוטין עם מסקנות הימין מאוסלו ומקמפ-דייוויד. כך, למשל, מציין בן-עמי ההיסטוריון את הפערים הקטנים, לעתים הסמליים ובכל מקרה אף פעם לא מהותיים, בין שני הצדדים; אבל במקום אחר בראיון, בן-עמי הפוליטיקאי מגיע למסקנה שהאמת של ערפאת "לא מאפשרת לו לסיים את המשא ומתן איתנו אלא באותה נקודה שבה ישראל שוברת את מפרקתה".

המאפיין השלישי הוא המידע על תוכנית השלום של הפלשתינאים. מה בעצם רצו הפלשתינאים? כולנו סברנו לתומנו, כי המשא ומתן בקמפ דייוויד היה חד צדדי לחלוטין: הישראלים והאמריקאים באו כל יום עם ויתורים חדשים והצעות יצירתיות ואילו הפלשתינאים רק אמרו לא ולא. והנה מגלה לנו בן-עמי (ההיסטוריון, בן-עמי הפוליטיקאי מכחיש זאת בכל תוקף) את פרטי הפרטים של תוכנית השלום הפלשתינית בשלוש הסוגיות המרכזיות במשא ומתן: גבולות, ירושלים ופליטים. בן-עמי תומך את העובדות הללו ביומנו האישי, שבו תיעד את ההצעות הפלשתיניות.

גילוי זה של עמדות הפלשתינאים מאפשר לקורא הישראלי לשפוט בעצמו, לראשונה, את מידת סבירותה של תוכנית השלום הפלשתינית ועד כמה היו הצדדים רחוקים מהסדר. גילוי זה מאפשר גם לכל קורא להחליט בעצמו - ללא תיווכו של הפוליטיקאי בן-עמי, שדחה אותה - אם הוא עצמו, הקורא, היה מסכים לה או דוחה אותה.

נעבור לעובדות. בסוגיית הגבולות חושף בן-עמי (ההיסטוריון; מאוחר יותר בן-עמי הפוליטיקאי מבטל זאת), כי בקמפ דייוויד הציגו הפלשתינאים את עמדתם הטריטוריאלית ואף הראו את מפת השלום שלהם, ולפיה יישארו התנחלויות על שטח של 2.34% מן הגדה וזאת בתמורה לחילופי שטחים עם ישראל ביחס של 1:1. ויתור זה נעשה כדי לאפשר שלושה גושי התנחלות, ולא כדי לספק צורך ביטחוני ישראלי כלשהו.

העמדה הישראלית היתה, שכדי להשאיר 80% מן המתנחלים במקומותיהם צריך להחזיק כ-8% מהשטח של הגדה המערבית. כלומר, הפער בין ישראל לפלשתינאים בשאלה ההיסטורית הגדולה של חלוקת הארץ ביניהם לאחר 100 שנות סכסוך הסתכם ב-5.6% משטח הגדה, שזה בערך 300 קמ"ר. לדעתו של בן-עמי זה היה פער שאינו ניתן לגישור, משום שהתביעה הפלשתינית לשוויון בחילופי השטחים (1:1) היתה מוגזמת. ישראל הסכימה ליחס של 1:9.

הקורא את העובדות הללו שחושף בן-עמי יכול להגיע למסקנות הפוכות משלו. לנוכח העובדות הללו, ההתעקשות הפלשתינית יכולה להיראות בעיני כמה ישראלים מוצדקת, והסירוב הישראלי של ברק ובן-עמי לוותר על עוד 5.6% משטח הגדה כטעות והחמצה היסטורית.

בסוגיית ירושלים מספר בן-עמי, כי כמעט כל הנושאים הקשורים בחלוקתה של העיר הוסכמו. הפלשתינאים ויתרו על תביעתם לחזרה לגבולות 1967 בעיר והסכימו להכליל את השכונות היהודיות במזרח העיר, המשתרעות על פני כשליש משטחה של ירושלים הערבית, בתחומי הריבונות הישראלית. ויתורים הדדיים היו גם בעיר העתיקה. והנה, לאחר שנמצא פתרון ל-120 הקילומטרים הרבועים של ירושלים, נותר במחלוקת שטח אחד של כמה מאות מטרים.

לאחר שהסכימו הצדדים על חלוקת הריבונות בהר הבית, לפיה החלק העליון - המסגדים - יהיה בריבונות פלשתינית, והחלק של הכותל והרובע היהודי בשלטון ישראל, נותרה התביעה הישראלית ל"זיקה" או "קשר" לשטח שמתחת למסגדים. באופן כמעט סוריאליסטי דנו הנשיא האמריקאי, ראש הממשלה הישראלי וראש הרשות הפלשתינית בפתרונות אנכיים למיניהם לשטח במעבה ההר, ולא מצאו דרך לפשרה.

לעמדתו של בן-עמי, שזאת היתה גישה פוגעת ומעליבה, יכולים להצטרף ישראלים רבים, כולל החתום מעלה, אך מה לזה ולכשלון של בן-עמי למצוא פתרון המכבד את האתוסים המוסלמי והיהודי במקום הביזארי והמשונה ביותר בירושלים? הקורא יכול מן הסתם לאמץ את עמדת הרבנות הראשית, האוסרת על עלייה להר הבית, ולשאול אם לא היתה כאן טעות ישראלית והחמצה היסטורית של הזדמנות לפתור בעיה הנוגעת למיליוני מאמינים משתי הדתות. האם שטח של כמה מאות מטרים צריך להיות מכשול לשלום? בן-עמי סבור שהאתוס המוסלמי של ערפאת הכשיל את העניין. ואולי האתוס היהודי של ברק הוא שהכשיל את העניין?

הסוגיה השלישית שמציין בן-עמי היא זכות השיבה לפליטים. הדימוי שיצרו הישראלים לאחר כשלון השיחות בטאבה היה כאילו ביקשו הפלשתינאים להחזיר לתוך ישראל 4-3 מיליון פליטים. למעשה ביקשו הפלשתינאים בעניין זה בדיוק מה שביקש מהם בן-עמי בעניין ירושלים - "נוסחה מצילת פנים", שעיקרה קבלת החלטה 194 (שאגב, אינה בדיוק מכתיבה החזרת פליטים, אלא מפרטת אפשרויות שונות ליישוב הבעיה) של עצרת האו"ם. בן-עמי יודע, ככל שאר חברי המשלחת הישראלית, שהפלשתינאים ביקשו לקבוע מכאניזם של שבע אופציות לפתרון, שרק אחת מהן היא השיבה לישראל וגם אפשרות זאת תהיה מוגבלת במספר קבוע מראש. המספרים שלהם נעו בין 150 אלף ל-300 אלף, בעוד ישראל הסכימה לכ-10% מן המספרים הללו.

דווקא עדותו של בן-עמי, על כך שהפלשתינאים היו מוכנים לדבר על מספר קבוע וסופי של כמה מאות אלפים בלבד, היא הנותנת שהם עשו מבחינתם ויתור כואב בעניין הרגיש ביותר. מידיעה אישית אני יכול לומר, שאם ישראל היתה מסכימה לחזרתם של 200 אלף פליטים ערפאת היה אומר כן (אישים מרכזיים כנביל שעת ופייסל חוסייני, שעמם הייתי בקשר באותם ימים, אישרו זאת). הקורא יכול כמובן לשפוט בעצמו אם מדינה כישראל, שיש בה 1.2 מיליון אזרחים ערבים פלשתינאים, אינה יכולה לקלוט עוד 300 אלף מאחיהם.

ובכן, מה למדנו מהראיון עם בן-עמי? דבר ראשון, שהפערים בין הצדדים בקמפ דייוויד היו מזעריים, סמליים ובשום מקרה לא מהותיים. דבר שני, שכל היסטוריון (אם אינו פוליטיקאי) היה מטיל את אשמת הכשלון על שני הצדדים במידה שווה, ואם הוא גם מומחה למדע המדינה, היה נותן לנושאים ונותנים משני הצדדים ציון גרוע מאוד בניהול משא ומתן. דבר שלישי, שחלה נסיגה רצינית ביחס בין הצדדים, המתבטאת במשבר אמון קשה. בן-עמי הוא דוגמה ל"התפכחות" שעניינה הוא בעצם "הקצנה". כך קרה גם למנהלי המשא ומתן מן הצד הפלשתיני: הם "התפכחו" ואינם מאמינים שהישראלים רוצים בשלום.

ד"ר משה עמירב מלמד מדיניות ציבורית ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה, היה מעורב שנים רבות במגעים עם ההנהגה הפלשתינית והיה יו"ר צוות המומחים של ראש הממשלה אהוד ברק לעניין ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו