טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמות ישראל

שני כישלונות צבאיים ספגה אוגדת עזה תחת פיקודו של האוגדונר החדש, תא"ל ישראל זיו - במוצב מרגנית ובאלי סיני. זיו, מפקד תובעני, קשוח, בעל דימוי קטלני של קצין פרוסי, לא סובל כישלונות בסביבתו. אחרי בזיון מרגנית הביא להדחת המפקדים האחראים. לקראת הגשת מסקנותיו על מחדל אלי סיני נכנסת הגזרה למקלטים

תגובות

אחרי הלוויותיהם של חללי מוצב מרגנית נסע מפקד אוגדת עזה, תא"ל ישראל זיו, לבי"ח סורוקה בבאר שבע לבקר את פצועי התקרית. "בוא נשב בצד", הוא פנה לנפגע הקל שביניהם, "אני רוצה לדבר אתך". הם התרחקו מההמון והחייל התחיל לדבר. הוא קיצר בפרטים המבצעיים וניגש ישר לתיאור היחסים הרעועים שאפיינו את המחלקה, בעיקר בין הסגל לחיילים. "לא היה עבור מי להילחם, כל אחד הגן על עצמו", אמר למפקד האוגדה. "לא הייתי מוכן להיהרג בשביל החברים".

בשביל זיו היתה השיחה המפתח להבנת הבזיון שגרם למוצב להתמוטט מול שני פלשתינאים, כל סיפור הכישלון על רגל אחת. ואמנם, בעקבות מסקנות התחקיר שלו הודחו סגן מפקד הפלוגה, המ"מ והסמל, המחלקה הורחקה מהמשך תעסוקה ברצועת עזה ונרשמו הערות פקודיות למג"ד, סא"ל ארז כץ, ולמפקד החטיבה המרחבית, אל"מ שלמה דגן.

"החיילים של היום איכותיים יותר בכל הנוגע לאינטילגנציה, פיתוח אישי, עירנות וקואורדינציה, אבל אין להם את הבושה, אותו מרכיב המונע מהלוחם להפסיק ליפול ולפחד", קבע זיו באוגוסט 96' בראיון שערכתי אתו. מאז רק התחדדה תחושתו זו. גם דיווחים שהוא שומע מבנו, שהתגייס לפני כשלושה חודשים ליחידה קרבית, מחזקים אותה. זה לא זה, אמר לאחרונה לחבר בהכותו על חטא, צה"ל לא מוצא את שביל הזהב בין החובה להיות אנושי לחייליו, לבין הצורך להפוך אותם ללוחמים קשוחים. "לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע, לא ידענו ליצור גישה פיקודית שהיא נאורה ועם זאת גם מכירה בצורך להחמיר. כשלא מציבים בפניו קושי אמיתי, איך הבן שלי יתמודד כשהוא יהיה מת מעייפות, בלי טיפת מים, תחת לחץ ותחת אש, כמו שאני הייתי במלחמת לבנון? את זה הרי לא לומדים בהתכתבות".

לא, בהתכתבות אפשר ללמוד דברים אחרים, כמו למשל מה לכל הרוחות קרה באלי סיני. בסוף השבוע עומד זיו להגיש לאלוף הפיקוד את דו"ח החקירה על אירועי חדירת המחבלים ליישוב שעל שמירתו הופקד לפני שלושה חודשים. מהמסמך יהיה אפשר ללמוד לא רק על הקשיים שעמדו לפני החיילים בבואם להגן על היישוב, אלא גם על הגישה הפיקודית שבחסותה נכשלו במשימתם.

40 ימי חסד ניתנו לזיו מאז הגיע לפקד על הרצועה, במקומו של תא"ל יעקב נווה, ועד שהוזעק מחופשת שבת בעקבות הדיווחים שהגיעו ממרגנית. ב-25.8 בשעה 3:00 לפנות בוקר חדרו שני אנשי החזית הדמוקרטית למוצב, שהוחזק על ידי פלוגה צעירה מגדוד שקד של גבעתי. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה לוחמים, הסמג"ד רס"ן גיל עוז, החובש סמ"ר קובי ניר וסמל צח גרבלי. ליקויים חמורים התגלו בתגובת החיילים על ההתקפה. החולייה לא זוהתה אלא רק כשכבר החלו יריות מטווח קצר על הסוללה ההיקפית. שני השומרים שנמצאו עליה לא השיבו אש: אחד ירה כדור באוויר, והאחר רץ להזעיק חיילים שישנו בקרון המגורים ולא חזר. מלבדו היו עוד שלושה חיילים שלא הצטרפו לשלב הלחימה. גם המ"מ והסמל לא הסתערו כמתבקש על התוקף שהגיע כבר ללב המוצב. למעשה עד שלא הופיע הסמג"ד בראש כוח תגבור ושינה את תמונת המצב במחיר חייו נחשף צה"ל במערומיו. על המרדף שנוהל אחרי המחבל השני (הראשון נהרג במוצב) פקד כבר זיו עצמו. "לצאת מהבטונים", הנחה זיו לאחר מכן את הכוחות בעזה, ותהה מה לעשות כדי שהמדיניות שהוא מתווה כראש המערכת תחלחל עד אחרון החיילים.

לרוע מזלו גם ב-2 באוקטובר הוא לא נשאר תורן ברצועה. זיו ואשתו היו בדרכם למסעדת "מיקה" בתל אביב, למסיבת יום הולדת של חבר, כשבלטרון תפסה אותם הידיעה על חדירת חוליית החמאס לאלי סיני. הוא הוריד את עידית בצומת, צילצל לשכן וביקש שיבוא לאסוף אותה ומקץ 40 דקות היה באלי סיני. כשהגיע תפס חייל מילואים, הפשיט מעליו קסדה, אפוד ונשק ונכנס לבית שבו נוצר המגע.

במהרה התברר לו שבאלי סיני המצב היה הפוך מאשר במרגנית. שם החיילים נתקעו, באלי סיני הכל רצו קדימה וחתרו למגע ובכך גרמו למעשה לכליאת החולייה הרבה בטרם מיצתה את פוטנציאל ההרג. 20 רימונים היו ברשות שני אנשי החמאס, וכל אחד מהם הצטייד בחמש מחסניות של 50 כדור. שני הרוגים היו בתקרית, לירון הרפז ואסף יצחקי, אבל הבעיה המבצעית היתה עצם החדירה ולא ההתרחשויות שאחריה. כך או כך במסיבת העיתונאים שהתקיימה מיד לאחר האירוע זיו התייצב והודה: "נכשלנו, לא עמדנו במשימה".

התאווה הישראלית הרווחת לפרסונליזציה של האסון, במקרה אלי סיני, כך מסתמן, לא תקבל את מנת הראשים הערופים. זיו, מתרשמים בסביבתו, עושה הפרדה ברורה בין פאשלה, כפי שקרה במרגנית, לכישלון, כפי שקרה באלי סיני, בלי להקל כמובן מהצער על האבדות. קצין בכיר בפיקוד מרכז שצלצל לזיו לעודדו אמר לו שהוא חרד. לדבריו, אם המחבלים היו חלילה תוקפים התנחלות באיו"ש הם לא היו צריכים איתם נשק, הם היו יכולים להכנס אפילו עם טרומבונים, עד כדי כך השטח פרוץ ומוגן פחות בהשוואה להתנחלויות ברצועת עזה. "קו ההגנה לעולם יפרץ", הוא הזכיר לו שיעור מבוא בקורס מ"פים.

הפרוסי מירושלים

תא"ל זיו ידוע כמפקד קשה, תובעני וחסר פשרות. במשך השנתיים שבהן כיהן כקצין חי"ר וצנחנים ראשי התחלפו תחתיו בזה אחר זה 12 רל"שים. הרבה על אישיותו אפשר ללמוד מאירוע שולי כביכול, הרצאה שנשא בזמנו בבה"ד 1. בתום דבריו ביקש מהנוכחים להתייחס לנקודות שהעלה. כשאף אחד לא קם הוא הצביע באקראי על צוער מהשריון. "אין לי מה להגיד", ענה הצוער הנבוך. "אז תחשוב!" ציווה עליו הקחצ"ר. עברה דקה ולצוער עדיין לא היה מה לומר. הוא ביקש לשבת. "תישאר לעמוד!" אמר לו זיו, "בן אדם צריך שתהיה לו דעה". הצוער ניסה למחות: "אתה לא יכול לחייב אותי לדבר", אבל הקחצ"ר נשאר בשלו דקות ארוכות: "דבר!".

לא פלא שהכינויים שדבקו בזיו ב-26 שנותיו בצה"ל לקוחים מעולם האסוציאציות האפלות ביותר. למשל, "פון זיו", או "מפקד הרייך". זה מטען כבד להתהלך אתו, במיוחד לבן של פליטי שואה ממזרח אירפה. אך גם אם מישהו הגזים קשות עדיין יש בכינויים האלה להדגים את סערת הרגשות שהוא מחולל סביבו. האגדה מספרת שפעם, בהיותו מח"ט הצנחנים, הוא הגיע למחסום באזור רמאללה וחיילי המילואים לא נתנו לו לעבור. זיו הרים טלפון למג"ד וזה הורה לאנשיו לפנות לו מיד את הדרך. כשהמג"ד בירר עם חייליו מה פתאום הם עיכבו אלוף משנה, הם הסבירו לו שבסדיר הוא דפק אותם כהוגן וזאת היתה נקמתם המתוקה.

הוא ידוע כקצין קר רוח, מפקד מושך אש ומטיל אימה, אבל מי שמסיק מקטעי הפולקלור האלה על דמות חד ממדית טועה באיש. זיו המשופם הוא מסוג המפקדים שלא ניתן להישאר אדיש כלפיהם; יגידו עליו מה שיגידו, בינוני הוא לא. הוא אקזמפלר רווי סתירות. הוא דעתן נוקשה וחמור סבר. זו רק שפת הגוף שלו שלכאורה אומרת "אתם לא שווים כלום". מבחינת יכולת הניתוח ועומק החשיבה, אומר קצין בכיר, "הוא שייך לליגת העל. כשהוא עולה למגרש ומתחיל לכדרר אין דברים כאלה. הוא בן אדם פורה, נון-קונפורמיסט בנשמתו, ששם את האצבע הכי רחוק שאפשר. מכיוון שלעתים קרובות הדבר נעשה בבוטות, הרבה מרגישים מאוימים על ידו. הוא עקשן, הוא לא פוליטקלי-קורקט, הוא ביקורתי כלפי המערכת. אלופים מפחדים ממנו. התוצאה הישירה של היותו לא נחמד היא שהקידום שלו נעצר".

לפני חמש שנים הוא סיים את המכללה לביטחון לאומי כחניך מצטיין. את התעודה העניק לו ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק הוא קיבל דרגת תא"ל וכתב מינוי למפקד אוגדת מילואים. העתיד נראה מבטיח, הדרך להיות אלוף נסללה, והרושם היה שזיו נמנה על חבורת החוד שצה"ל חפץ ביקרה. הרעה נפתחה מצפון. כשארז גרשטיין, מפקד יק"ל, נהרג בדרום לבנון התייצב זיו מיד בלשכת הרמטכ"ל, הצדיע והודיע: אני מתנדב. אלא שמופז בחר לשלוח את אלי אמיתי לסיבוב שני במרג' עיון ואחר כך את בני גנץ.

עוד זיו מתארגן להמשך ההתמודדות ולחובתו כבר נרשם הפסד שני. ההבנה שהיתה לו עם אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין, שבבוא היום הוא יגיע לעוצבת הגליל להחליף את אפי פיין, טורדפה על ידי האלוף החדש, גבי אשכנזי, שהעדיף את האיש שלו מגולני, משה קפלינסקי. משהו בסיסי משתבש פה, ציין לעצמו זיו. הוא נערך לעוד מערכה, הפעם מעמדת הקחצ"ר, אך גם ממנה יצא בידיים ריקות: בתחילת ספטמבר 2000, משהודח תא"ל שלמה אורן בעקבות מותם מאש כוחותינו של שלושת לוחמי דובדבן בעסירה א-שימליה, שוב היה זה גנץ, חביבו של מופז, שהראה לו הגב.

העלבון ניכר בו והוא לא ניסה להסתיר את הכאב על שסר חינו בעיני הרמטכ"ל. מינויו, ביולי האחרון, למפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה היה בו משום הכרה ביכולתו, אם כי, מבחינתו של זיו, מאוחרת מדי. אלא שאין רע בלי טוב. שרשרת האכזבות שנחל חוללו בו שינוי לטובה. זיו 2001 הוא מודל משופר, מרוכך יותר. משהבין שהוא לא כל יכול כפי שנטה להאמין, התחלפה השאפתנות חסרת המעצורים בריסון. הוא נשכר מכך לא פחות מפקודיו.

לפני שנתיים, כשאל"מ יוסי היימן, היום מפקד בה"ד 1, התמנה לתפקד תחתיו כראש מדור תחצ"ן (תורת חי"ר צנחנים), הוא היה משוכנע, על סמך סיפורי הזוועה המהלכים בצבא, שהוא נידון למושבת עונשין. לא רק שהיימן התבדה, הוא נהפך לחסיד מושבע של זיו. הפתעה דומה ציפתה גם לשורה ארוכה של קצינים וכך גם לכתבים צבאיים. כשכיהן כקחצ"ר הוא נאטם כבונקר מפני התקשורת, זאת כלקח מהמארב המתוחכם שהניחה לו כתבת "כל העיר" שוש מולא, שפירסמה ראיון אתו ובו חשפה שורה של תקלות שבהן היה מעורב בצעירותו. בשלושת החודשים בעזה משתף זיו פעולה עם העיתונות, בהצלחות כמו בכישלונות, בפתיחות לבבית. "יש לו לב זהב אבל הוא עטוף בעשרות שכבות", מספר אחד מידידיו. "מי שמכיר את ישראל באופן אינטימי באמת קשה לו ליישב את הפער המשווע בין הדימוי הקטלני שלו לבין שעותיו היפות", אומר אחד מהם ומדגיש את סבלנותו ורגישותו של ה"פרוסי" מירושלים.

אין העלמות עין

הוא ירושלמי, יליד רחוב המדרגות שבנחלת אחים, בן 44, נשוי לעידית ואב לשלושה. נעוריו עברו עליו בקטמון ובבית חינוך תיכון, לאביו היה בשכונה בית מלאכה קטן לנעליים אורתופדיות. ב-75' הוא התגייס לנח"ל במסגרת גרעין "פרח" של הנוער העובד והלומד והשתייך לחבורה שיצאה לפיתחת רפיח, לאזרח את היישוב סופה. מאחר שחקלאי דגול הוא לא היה, הוא העדיף לצאת למסלול פיקוד בגדוד 50 ומלכתחילה הוא נודע כ"פריק מבצעי". ישראל זילברשטיין קראו לו אז, וכך גם זוכרים אותו החיילים.

הסימנים לפער בין הדימוי הקטלני לשעותיו היפות הצטברו כבר בתחילת שירותו. כשהיה סג"מ ישב שבוע בכלא 6 בעוון שימוש לא זהיר בנשק, שבעטיו פצע באימונים חייל שלו באורח קל. אבל כמה שנים קודם לכן, במבצע ליטני, כשעוד היה צוער בבה"ד 1, הוא זינק על מאגיסט שפתח באש לעבר שני זקנים ובמכות ממש הוציא מידיו את כלי הנשק. "סכינאי", הוא תחם אז גבולות ברורים, "דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".

כשהתמנה למפקד פלוגה בגדוד 50 של הצנחנים היה המג"ד דורון אברוצקי (אלמוג), היום אלוף פיקוד דרום, כאז כן עתה מפקדו הישיר. אחר כך, ב-81', הוא נבחר להיות מפקד סיירת הצנחנים. מבצע הבכורה שלו היה פשיטה ארוכת טווח על יעד של אחמד ג'יבריל באזור הזהרני בלבנון. החילוץ התנהל תחת אש עזה. המסוק שחילץ את הכוח חורר כמסננת וכבר החל לאבד גובה. בעוד נורות האזהרה בקוקפיט מהבהבות כבדיסקוטק התייעץ הטייס בועז עם זיו מה עושים - מנסים להגיע ללב ים כדי לחבור עם ספינת החפ"ק, או מושכים איכשהו לארץ? מפקד הסיירת ענה לו שכירושלמי שונא ים עדיפה בעיניו היבשה. המטוס שקירטע אך בקושי הלך וחירחר, הספונים בו ייחלו לנס, ובשדה הראשון שהזדמן לו, מיד אחרי ראש הנקרה, נחת בשלום. עם הנגיעה בקרקע דמם המנוע. לטייס הוענק צל"ש על מעשהו.

ביוני 82', מהנחיתה בשפך האוואלי עד החבירה עם הנוצרים בהרי השוף, מסע קריעה שנמשך שבוע, שימשה הסיירת כחוד שהוביל את חטיבת הצנחנים. שלושה הרוגים היו ליחידה במשך המלחמה. "אחת הסיבות שנשארתי בצבא זה רגשי האשם על החללים", אומר זיו לא אחת. בקרבות, כשהסיירת נתקעה בגמהור לנוכח מבתר שורץ כדורים ופקודות כבר לא עזרו להוציא את הלוחמים מתוך המחסות, הוא לקח איתו שני לוחמים ובראשם חצה בריצה את שטח ההשמדה. זה היה רגע מהמפחידים בחייו, וכפי שציפה בעקבותיו קמה כל הסיירת.

אבל טיבו של זיו התגלה דווקא בקטעים ההרואיים פחות של המלחמה, כמו למשל כאשר סילק מהיחידה לוחם שירה על אזרחים. גם בפרשת שבעת השבויים שנפלו לידי הסיירת מצפון לדאמור הוא התגלה במלוא אנושיותו. אחרי שהנגמ"שים שליוו אותם נותרו מאחור נקלעו החיילים למצוקה נוראה של מים, עד כדי סכנת התייבשות. בשלבים מסוימים של ההתקדמות הרגלית, בין היתקלות להיתקלות, פנתה תשומת לב המפקדים לשרלה איך לחלק את מעט המים שנותרו. כשנותרו 13 מימיות בלבד ל-80 לוחמים נוספו לכוח גם השבויים, אחד מהם פצוע וכולם צמאים. בהתאם למסורת הנהוגה בסיירת התאספו הכל לדיון דמוקרטי מה עושים, כאילו זו פעולה בצופים. ההתנצחות היתה עזה, ומול המחנה ההומני היו שצעקו: "מה פתאום נותנים לשבויים כשלנו בקושי יש". זיו נדרש לפסוק, והורה: "רבע מימייה לכל שבוי". עד היום יש מי שלא סולחים לו.

המחוות האנושיות של סיירת צנחנים בלבנון התחילו עוד קודם לכן. בדרכה לקבר שמון, סיפר המח"ט יורם יאיר (יה-יה) בספרו "אתי מלבנון", חלפה היחידה סמוך למחצבה והופתעה למצוא 30 פילפינים אומללים הכלואים בה בתנאי עבדות. החיילים שיחררו איפוא את הפועלים והורו להם לגשת אל הקבלן ולתבוע את כספם ודרכוניהם. למחרת, בהתאם להנחייתו של זיו, הם חזרו לבדוק מה התקדם בנידון וכשמצאו שלא הרבה איימו לפוצץ לקבלן הסעודי את הבית. זה בלית ברירה התרצה ונאלץ גם לספק משאית שתסיע אותם לשגרירות בביירות. כשנגמרה המלחמה והתברר שהפועלים עדיין תקועים בלבנון, התקשרו אנשי הסיירת לשגריר בתל אביב כדי שיתערב למענם. "חלפו עוד כמה שבועות ומכתב תודה נרגש שקיבל ישראל המ"פ מן הפילפינים בישר: המשימה הושלמה, הקבוצה שבה לארצה".

כשנפרד מהסיירת הוא זכה בצ'ופר בדמות מינוי לעוזר נספח צה"ל בארה"ב. הפייטר התרגל בקלות. בין מאיר רוזן השגריר, בנימין נתניהו הציר המדיני ועמירם ניר יועץ ראש הממשלה לטרור מצא זיו בנקל את מקומו בחבורה, מה גם שראש אמ"ן, אהוד ברק, היה אורח קבוע בשגרירות וזיו השכיל להתביית על הרמטכ"ל לעתיד. הנספח הצבאי היה אלוף (במילואים) אורי שמחוני ששמח להזדמנות להרעיף עליו שבחים. "היה לו תפקיד מינהלתי והוא היה מצוין בו. הוא חרוץ, יורד לפרטים, קפדן. אין העלמות עין מצידו. ישראל לא דורש מאחרים דברים שונים מאלה שהוא דורש מעצמו. הוא אמנם קשה לאנשים, אבל תפקיד המפקד כפי שאני אותו תופס הוא לאו דווקא לעשות לסביבה שלו נוח".

קולגה שפגש בזיו בתום ימי ואשינגטון העליזים התחלחל כששמע אותו אומר: "באמריקה הבנתי שאני צריך לדאוג לחלק שלי בעוגה". מסורת האירוח שהוא ועידית נוהגים בה מאז חזרו מהשליחות היתה לשם דבר אצל פקודיו, בין השאר משום שבביתו מתגלה זיו, באורח נדיר, כאיש רעים להתרועע, סחבק. "זה לא ישראל שהכרנו", משתוממים המוזמנים לנוכח הג'סטות המחליקות ממנו.

התפקיד אליו חזר היה בביתו הצבאי, לגדוד 50, שם היה מג"ד בשנים 87-'86'. הוא רדה במטה שלו, מעולם לא נתפש עם חוסרים בגחמות. "גיליון שלם לא יספיק לך בשביל הקללות שקיללנו אותו, אבל במקביל תמיד אמרנו שאם לצאת למלחמה אז רק עם ישראל", משחזר המ"מ עמוס בריזל, היום קבלן מכפר יונה. "הייתי לצדו תחת אש תופת. הוא אמיץ שזה מדהים". המ"פ אלדד בן משה, היום סמנכ"ל פועלים השקעות, מסכים: "במבחן התוצאה הוא קיבל גדוד בינוני ומסר לבא אחריו גדוד מצוין. קראנו לו ספרטקוס. הוא יסודי, הוא יוזם, הוא מציב אתגרים. למרות שמנסים לתאר אותו במונחים גרמניים הוא בהחלט היה קשוב לנו. אפילו בשבעה על אבא שלו הוא לא דחה אותנו כשבאנו אליו לירושלים להתלונן על החלטה שהוא קיבל. בפרספקטיווה בוגרת, כשאני מנפה את התבן מהמוץ, אני אפילו מעריך אותו עוד יותר מאשר בעבר. אני אוהב את האיש כאילו הוא בן משפחה, אם כי הוא מהקצינים היחידים בצבא שקראתי להם 'המפקד'".

השיא אליו התרומם הגדוד היה מבצע רחב היקף במשולש יעטר-כפרא-צדיקין עליו פיקד המח"ט אז, שאול מופז. בגזרה שבה פעלו זיו וחייליו נהרגו לפחות עשרה אנשי אמל מול אפס נפגעים. בשלב מסוים של יום הקרב שהתארך תפסו המחבלים עמדת או"ם וכשקסדות כחולות לראשם המטירו אש על הכוח, אבל הם נחלצו בשלום גם מזה.

הנקודה השחורה בקריירה של זיו נרשמה ב-25 בנובמבר 87', הלילה שבו נהרג החייל ידור רבינוביץ מאש כוחותינו. זיו פיקד אז על פעולה בכפר כונין שבגזרה המזרחית ברצועת הביטחון. מפאת יוקרת הפעולה התקיים באליקים נוהל קרב ארוך ולכוח סופקו אמצעים ייחודיים; כדי שהסוד לא ידלוף הם גם לא יצאו שבת. הכל היה מוכן להצגה הגדולה, אלא שבהגיעם לשטח ההערכות התקבלה בקשר הוראת ביטול, ללא הסבר. כשהביטו דרומה לגבול היו השמים מוארים ללא הפסקה, לתפארת ליל הגלשונים.

"מכאן והלאה הכל השתבש", משחזר המ"פ חיים שאול מקיבוץ מגל. כשזיו כינס אליו את כוחות המשנה התרחשה שרשרת טעויות אומללות שתחילתן בחייל לא עירני וסופן בירי של הכוח המאסף אל החוד. שאול היה בשבע השניות הגורליות מטר מהמג"ד: "ישראל, שהוא מהקצינים הכי קרי מזג שקיימים בצנחנים, צעק 'אוי ואבוי' ואחר כך 'חדל, חדל'. הוא קלט מיד שאין אויב אבל זה היה כבר מאוחר". בגדר המתין להם לתחקיר הרמטכ"ל דן שומרון. לאחר שהאזין לעדויות הוא טפח לזיו על השכם. "תוך שבוע אתה מבצע שוב", עודד אותו. זה לא קרה.

לאחר מעשה היו בגדוד שהרגישו שזיו מתנער מאחריות ומגלגל את האשמה לפתחם של אחרים. הוא מצדו הקפיד לבקר את המשפחה השכולה בערד, ובסיכומו של דבר לא העיב האירוע על מנהיגותו. "הוא זכור לי כמקצוען", מעיד שאול. "יש קטע גדול עליו שאני תמיד מספר לחיילים שלי במילואים. הוא קבע מסדר מג"ד שכנראה לא כל כך בא לו לקיים אותו. מה הוא עשה? הוא ניגש לחייל הראשון והנחית עליו את שאלת המחץ: 'כמה ליטרים יש במיכל דלק של יסעור?'" החייל נשתל במקום. "חיים שאול, הפלוגה שלך לא מוכנה", זרק אליו זיו, סובב את גבו ונעלם.

"הוא לא קל, הוא רשע מרושע", אומר אל"מ הנמנה, כמובן, על מצדדיו המובהקים והיה תחת פיקודו כמג"ד כשזיו היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, בתחילת העשור הקודם. "מעצבן, טרחן, אבל תמיד צודק. כשבאתי אליו עם הגדוד לעזה, הוא היה אוסף אותנו אחרי יום פעילות מתיש ואומר: 'בואו נשב ונחשוב'. אותי זה הרס. בעטתי בשולחן. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי. העובדה היא שהודות למפגשים האלה שבהם הוא כפה עלינו להפעיל את הראש בפירוש נהיינו טובים יותר. הוא דמות שמטביעה חותם". באוגוסט 92', בחאן יונס, הוביל זיו בהצלחה את ההסתערות על מבנה שבו התבצרו שלושה מבוקשים, בראשם אוסאמה אל-נאג'ר.

לא הלבלר המצוי

לגמרי במקרה, התרגיל הגדול האחרון שבו חזה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היה התרגיל החטיבתי של זיו כמח"ט הצנחנים. לרבין היו אותן השעות במחיצת הצנחנים בבחינת מפלט. זורח הוא הסתובב בין החיילים, את זיו אימץ אליו בחיבוק. אחד המג"דים של זיו בעת ההיא זוכר את הדבש ואת העוקץ. "הוא איש שטח מעולה", הוא אומר. "האימונים שלו, שתמיד היו גדולים יותר וחזקים יותר, הכינו אותי אחד לאחד לחוויה של לבנון". התרגיל המיתולוגי שבו התגלגלה החטיבה שבועיים רצופים במדבר כונה "חילוץ עצמות". עד היום מדובר בו. "ישראל הוא בפירוש האיש ללכת אחריו בעינים עצומות. אני אומר את זה למרות שהיו מצבים שכבר אי אפשר היה לשאת את התגובות הקיצוניות שלו. רגע אחד אתה בשבילו מלך, ורגע אחר כך הוא לא רואה אותך ממטר. אם כי אני בהחלט מבחין בשיפור. הבן אדם התבגר".

הקדנציה שלו כמח"ט הצנחנים, שתחילתה בפיגוע בבית ליד, זכורה לטוב הודות להישגים של הסיירת בדרום לבנון. 21 אנשי חיזבאללה וארגונים אחרים נהרגו במבצעים שהוביל רס"ן יוסי בכר, מול אפס נפגעים. למבצע המוצלח הראשון תרם זיו מאחורי הקלעים. אחרי שהתקבלה החלטה לקפל את הכוח קודם לתכנון המקורי, השתדל זיו אצל האלוף לוין ואצל מפקד יק"ל , תא"ל גיורא ענבר, שיאפשרו למארב להשאר בשטח רק עוד לילה אחד, ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו כנגד כל הסיכויים השיג את מבוקשו. השעה היתה שמונה בבוקר כשלצוות מהסיירת עלו בסוג'וד חמישה מחבלים מול הכוונות. מכאן ואילך החל הרצף המושלם להתגלגל.

בשלב ההוא כבר היה ברור שההצלחה הגוברת של זיו עלולה לסחרר אותו. בנובמבר 98' נהרגו מהתפוצצות מטען שלושה לוחמי גולני שיצאו מתל קבעה לערוך מטווח. זיו, שהתמנה על ידי הרמטכ"ל לחקור את המקרה, פירסם דו"ח נוקב שלא הסתפק במקרה הצר לבדו אלא התייחס להיבטים רחבים יותר בסוגיית לבנון. המנדט המצומצם היה קטן עליו. כצפוי לא אהב האלוף אשכנזי את ההתערבות בענייניהם של ה"חומים", בעיקר לא בחתימתו האדומה של צנחן, ובבוא היום הוא חסם את מינויו לתפקיד נכסף בפיקוד צפון. "לא ישבנו לחקור את תקופת לבנון, בהיבט של הביטחון השוטף זה גרם לנו הרבה נזק", אמר זיו בכמה פורומים.

כקחצ"ר היתה המוטו שלו אופייני: "נשים רגל בדלת, אחר כך כבר לא יצליחו לסגור אותה". הוא שפע רעיונות: הוא הנהיג הכשרה מיוחדת למפקדי חוליות עוד בשלב הטירונות, יזם את הקורס לסמלים בכירים, שיווק את עקרון "הרעיון המבצעי", שנועד לחדד את מרכיב התחבולה בפקודת המבצע, ויישם את המהפכה המתוכננת לעייפה במבנה בה"ד 1. הדובדבן מבחינתו היה הקמת האקדמיה לפיקוד, יוזמה שדחף וטיפח.

בכמה מהצעדים האלה תמך בו תיאורטית ד"ר חנן שוורץ, מרצה ללימודי צבא באוניברסיטה העברית. את התרשמותו מזיו מגבה שוורץ בקטע מ"הנסיך" של מקיוולי. "שים לב", הוא אומר ומוציא דף שהכין מבעוד מועד ומתחיל לצטט: "'המחדש - כל הנהנים מן הסדרים הישנים נעשים אויביו. בכל שעה שניתנת לבעלי האיבה הזדמנות לפגוע בסדרים החדשים, הם עושים זאת בהתלהבות של קנאים'. מי שמחולל שינויים בצבאות אינו הלבלר המצוי. הפיקוד זו אמנות של פריצה, של בדיקה מתמדת. אסור לו להיות אף פעם רגוע. אין כמו ישראל מתאים להגדרה הזאת. זאת הסיבה שפניתי דווקא אליו עם רעיונות שהיו לי על הצורך באקדמיזציה של המקצוע הצבאי. למרות שלא הכרנו קודם ישראל היה קשוב, הוא תפס את העצם כמו כלב רוטויילר ולא הרפה ממנה. לא הכל הצליח, אבל הוא הנחיל לצבא תפישות חדשות למרות התנגדויות עזות שהיו לו בדרך. עכשיו אתה מבין למה פתחתי במקיוולי".

בדיונים המרתוניים שהוא מקיים הוא לא יחתוך גם לא את הדובר האווילי ביותר. הוא רוצה מכולם את חוות דעתם, עד כדי כך שלעתים נוצרת אצל המשתתפים תחושה שהוא מאריך כדי להכעיס. כאילו לא די בזה שיוצאים ממנו עם ארבעה קיטבגים מלאים במשימות. כמו כל אינטלקטואל גאה הוא נהפך עם השנים לחיית לילה ולמאחר כרוני. "הרבה פורומים הוא תקע בגלל לוח זמנים, אין לו שום בעיה לייבש אנשים גם שלוש שעות", אומר קצין בכיר. "אם קבעת איתו פגישה רצוי שמראש תכין לך חלופה. מצד אחד הוא מטיף לארגון ולסדר, בפועל הוא ברדקיסט נוראי. במו ידיו הוא הורס את היכולות האדירות שלו. אני רואה בו איש מדהים. הוא מקורי, הוא נועז, בכל תפקיד הוא מוביל מהפכות. ישראל הוא טיפוס שמחולל תנועה. אין אצלו לעמוד במקום, תמיד קורה משהו. בעיני הוא מין להטוטן בקרקס שמקפיץ באוויר אין-ספור צלחות, אבל לפני שהוא מייצב אותן הוא מוסיף עוד ועוד צלחות ואז הן נופלות".

לא על כולם זה עובד. "אני לא מקבל את הפוזה שלו", מקטרג עליו אל"מ (במילואים) מיוצאי הצנחנים. "הסיפור שישראל לא מפחד מאף אלוף זה קשקוש יחצ"ני. הוא יודע יפה מאוד עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא. יצא לו שם של אחד שלא דופק חשבון, זה הכל מראית עין. הוא מזכיר לי מ"מ שקם בשיחת עם המח"ט יורק אש וגופרית, ואז ששואלים אותו 'נו טוב, אז מה עושים?' הוא עונה שצריך לעשות מטווחי איפוס פעם בשבועיים במקום פעם בחודש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות