בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם כשהכל ייגמר, זה לא יהיה הסוף

לפי הכללים המקובלים במערכה מול הטרור, המלחמה הוכרעה כבר מזמן. נגדנו. איזה ניצחון יפצה על המפלות שכבר ספגנו, שלא לדבר על המפלות שעוד נספוג?

תגובות

שמונה באוקטובר 2001. ההפצצה מתחילה, זועקת כותרתו של "הגרדיאן" המאופק בדרך כלל. המערכה נפתחה, מוסיף ה"הראלד טריביון" הזהיר לא פחות, בצטטו את ג'ורג' ו' בוש. נגד מי מנוהלת המערכה? וכיצד תסתיים? אולי כשאוסאמה בן לאדן יישב כבול באזיקים מול דוכן המושבעים של מנצחיו, מקשיב לדברי הסניגוריה של ג'וני קוקרן? המימון לא יהיה בעיה, זה בטוח.

ואולי היא תסתיים כשאחת הפצצות החכמות - אלה שלא מפסיקים לספר עליהן, אלה שהורגות טרוריסטים במערות אבל אינן פוגעות בכלי החרסינה - יפגעו בבן לאדן? או שאולי יש פתרון אחר, שימנע מאתנו להפוך את הארכי אויב שלנו לארכי קדוש בעיני מי שכבר עכשיו רואה בו חצי אל?

אבל אנחנו מוכרחים להעניש אותו. אנחנו מוכרחים להביאו למשפט. כמו כל אדם שפוי, איני רואה כל דרך אחרת. שלחו את המזון והתרופות, ספקו את העזרה, אספו את הפליטים המורעבים, את היתומים הנכים ואת חלקי הגופות - מצטערים, נזק נלווה - אבל אין ברירה, חייבים ללכוד את בן לאדן וחבר מרעיו.

לרוע המזל, יותר מנקמה אמריקה כמהה כרגע לידידים, פחות לאויבים. אבל אמריקה מבשלת לעצמה, וכמוה גם אנחנו הבריטים, דווקא יותר אויבים; משום שאחרי כל השלמונים, האיומים וההבטחות שחיברו יחדיו את קואליציית הטלאים הזאת, איננו יכולים למנוע את לידתו של עוד מחבל מתאבד, בכל פעם שטיל תועה מוחק כפר תמים; איש גם אינו יכול לומר לנו כיצד להתחמק מן המעגל השטני הזה של ייאוש, שנאה, נקמה.

אולי אפשר לשאוב זיק של תקווה מכך שתמונות הטלוויזיה והתצלומים המסוגננים של בן לאדן חושפים אדם נגוע בנרקיסיזם הומו-אירוטי. הוא אוחז קלצ'ניקוב בידו, בחתונה או מעל טקסט קדוש, וכל תנועה שלו מביעה הערצה עצמית, מקרינה מודעות של שחקן לעדשת המצלמה. הוא גבוה, נאה, חינני, נבון ובעל קסם אישי - תכונות שכולן סגולות נפלאות, אלא אם כן אתה המבוקש מספר אחת בעולם ונתון במנוסה. או אז הן כולן נטל שקשה להיפטר ממנו. אך מעל לכל אלה - לעיני היגעות לפחות - עומדים יוהרה גברית עצומה, תיאבון לדרמה ותשוקה סמויה לאורות הבמה. ואולי יביאו התכונות האלה לנפילתו, יפתו אותו לעשות מעשה דרמטי אחרון של השמדה עצמית, שהוא עצמו יפיק, יביים, יכתוב לו את התסריט ואף ישחק בו.

ברור, שלפי הכללים המקובלים במערכה מול הטרור, הוכרעה המלחמה כבר מזמן. נגדנו. איזה ניצחון יפצה על המפלות שכבר ספגנו, שלא לדבר על המפלות שעוד נספוג? "הטרור הוא תיאטרון", אמר לי פלשתינאי נעים הליכות בביירות ב-1982. הוא התייחס לרציחתם של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, אבל דבריו יכולים להיות נכונים גם ביחס למגדלי התאומים ולפנטגון. באקונין המנוח, נושא בשורת האנרכיזם, אהב לדבר על התעמולה של המעשה. קשה לדמיין מעשי תעמולה תיאטרליים ויעילים יותר מאלה.

כעת באקונין (בקברו) ובן לאדן (במערתו) מחככים ידיים בסיפוק, בזמן שאנחנו מצויים באותו תהליך עצמו שטרוריסטים מסוגם מתענגים עליו כל כך: אנו נחפזים לתגבר את כוחות המשטרה והמודיעין שלנו ולהעניק להם עוצמה רבה יותר; אנו משעים זמנית זכויות אזרח בסיסיות ומגבילים את חופש העיתונות, אוכפים איסורים חדשותיים וצנזורה סמויה ומרגלים אחר עצמנו; ואנו, ברגעינו האיומים ביותר, מחללים מסגדים ורודפים ברחובותינו אחר אזרחים חסרי מזל שצבע עורם מפחיד אותנו.

כל הפחדים המשותפים לנו - האם לטוס? האם לספר למשטרה על הזוג המוזר שמתגורר למעלה? האם יהיה בטוח יותר שלא לנסוע למרכז העיר הבוקר? - הם אלה שתוקפינו רוצים שנרגיש.

עד 11 בספטמבר, ששה ארה"ב להוכיח את ולדימיר פוטין על הטבח שהוא עושה בצ'צ'נים. הפרת זכויות האדם בצפון הקווקז (עינויים סיטוניים ומעשים שמקובל להחשיבם כרצח עם), נאמר לו, מונעת אפשרות להתחממות היחסים עם נאט"ו ועם ארה"ב. היו אפילו קולות - שלי ביניהם - שהציעו לצרף את פוטין למילושביץ' בבית הדין הבינלאומי בהאג. עכשיו כל זה נגמר. פוטין ייראה כקדוש בהשוואה לכמה משותפיו למיטה הקואליציונית החדשה.

האם מישהו עוד זוכר את המחאות בוועידת המדינות המתועשות נגד מה שנתפש כקולוניאליזם כלכלי? נגד בזיזת העולם השלישי בידי חברות בינלאומיות חסרות רסן? פראג, סיאטל וגנואה הציגו לעולם מראות מטרידים של ראשים שבורים, זכוכית מנופצת, אלימות המונים וברוטליות משטרתית. טוני בלייר הזדעזע. הדיון עצמו היה חשוב, עד שהוטבע בגל רחשי הלב הפטריוטיים, שנוצל בזריזות על ידי אמריקה התאגידית.

מי שמזכיר היום את התכחשותה של ארה"ב להתחייבויותיה בוועידת האקלים בקיוטו מסתכן בכך שיאשימו אותו באנטי אמריקאיות. כאילו נכנס העולם לעידן אורווליאני חדש שבו אמינותנו האישית כשותפים למאבק נמדדת בתכיפות השימוש שאנחנו עושים בעבר כדי להסביר את ההווה. הניסיון לטעון, שיש הקשר היסטורי לזוועות האחרונות, משתמע כניסיון לתרץ אותן. כל מי שאתנו לא עושה זאת. וכל מי שעושה זאת הוא נגדנו.

לפני עשר שנים עשיתי מעצמי טרחן אידיאליסט באומרי שכעת, כשהמלחמה הקרה מאחורינו, אנחנו מחמיצים הזדמנות שלא תחזור לשנות את הקהילה הגלובלית. איפה תוכנית מרשל החדשה? שאלתי. מדוע צעירים וצעירות מחיל השלום האמריקאי ומארגוני מתנדבים בריטיים ואירופיים אינם זורמים באלפיהם לברית המועצות לשעבר? איפה המדינאי הגדול ואיש השעה, שיגדיר בשבילנו את האויבים האמיתיים (אם גם לא זוהרים) של האנושות: העוני, הרעב, העבדות, הרודנות, הסמים, שריפות היער, האי-סובלנות הגזעית והדתית, תאוות הבצע?

כעת, בן-לילה, תודות לבן לאדן ופקודיו, נהפכו כל מנהיגינו למדינאים גדולים, המכריזים על חזונם בשדות תעופה רחוקים ואגב כך מטפחים את כוחם האלקטורלי. היו גם דיבורים אומללים, ולא רק של סילוויו ברלוסקוני, על מסע צלב. דיבורים כאלה מצביעים, כמובן, על בורות היסטורית עמוקה. האם ברלוסקוני באמת מציע לשחרר את המקומות הקדושים לנצרות ולמחוץ את עובדי האלילים? האם בוש מציע זאת? והאם תהיה זו חוצפה מצדי להזכיר שבעצם הפסדנו במסעות הצלב? אבל אין מה לדאוג: דבריו של ברלוסקוני הוצאו מהקשרם, וההתייחסות הנשיאותית כבר אינה רלוונטית.

בינתיים ממשיך בלייר בתפקידו החדש כדוברה האמיץ של אמריקה. בלייר מדבר היטב, מכיוון שבוש מדבר רע. מי שמתבונן בו מעבר לים עשוי לראות בבלייר את המדינאי הבכיר ורב ההשראה בשותפות הזאת, שבסיס הכוח המקומי שלו אינו ניתן לערעור, בעוד שבוש - האם מותר עוד לומר זאת היום? - בקושי נבחר מלכתחילה. אך מה בדיוק מייצג בלייר? שני האישים רוכבים כרגע על גל של סקרי דעת קהל מחמיאים, אך שניהם גם יודעים - אם קראו את ספרי ההיסטוריה - שרכיבה על הגל ביום הראשון של מבצע צבאי מסוכן אינה מבטיחה ניצחון ביום הבחירות. כמה שקי גופות אמריקאיים יגיעו, לפני שבוש יאבד את התמיכה הציבורית? העם האמריקאי אולי רוצה נקמה, אך יש לו פתיל קצר בכל הנוגע לשפיכתו של דם אמריקאי נוסף.

בלייר, כפי שכל העולם המערבי טורח לספר לו (חוץ מכמה קולות חמוצים בבית), הוא אבירה הלבן והרהוט של אמריקה, נושא הדגל האמין והנועז של "היחסים המיוחדים" - אותו צאצא רגיש המחבר בין שני צדי האטלנטי.

השאלה אם בוחריו יראו זאת בעין יפה היא עניין אחר, שהרי בלייר נבחר כדי להציל את המדינה מניוון ולא מאוסאמה בן לאדן. בריטניה שהוא מוביל למלחמה היא אנדרטה לשישים שנות אוזלת יד מינהלתית. מערכות הבריאות, החינוך והתחבורה בה קורסות. מקובל היום להגדיר אותן כמערכות שמתאימות ל"עולם השלישי", אף שיש מקומות בעולם השלישי המתנהלים טוב הרבה יותר. בריטניה שבלייר עומד בראשה הרוסה מגזענות מוסדית, שליטה גברית לבנה, כוחות משטרה השרויים בתוהו ובוהו, מערכת משפט הסובלת מעצירות, עושר פרטי מגונה ועוני ציבורי מחפיר ומיותר. כשנבחר מחדש הכיר בלייר ברעות החולות האלה והודה בהכנעה שמצפים ממנו לטפל בהן.

לכן, כשישמעו אזרחי בריטניה את הטון האצילי בקולו בשעה שהוא מוביל אותם באי רצון למלחמה, וכשלבם יתרונן לשמע מליצות הרטוריקה הבוטחות שלו, כדאי שיזכרו שאולי הוא בעצם גם מזהיר אותם, בשקט בשקט, ששליחותו למען המין האנושי חשובה כל כך, עד שייתכן שייאלצו לחכות שנה לניתוח הרפואי הדחוף שלכם, ועוד הרבה יותר לפני שיוכלו לנסוע בבטחה ובדייקנות ברכבת. אינני בטוח שזה מה שיביא לניצחון בבחירות בעוד שלוש שנים. כשאני צופה בבלייר ומקשיב לו, איני יכול להימנע מן הרושם שהוא חי בתוך חלום, נדחף אל עבר אובדנו שלו.

האם אמרתי מלחמה? תמהני אם בלייר או בוש ראו אי פעם ילד מתרסק לרסיסים, או חזו בתוצאות נפילתה של פצצת מצרר יחידה על מחנה פליטים חסר הגנה. ההתנסות בדברים האיומים האלה אינה תנאי הכרחי לניהול צבא וגם אינני מאחל אותה לאיש מהם. אך מפחיד אותי בכל זאת להתבונן בפרצופים פוליטיים נקיים מצלקות שזורחים בלהט הקרב, ולשמוע קולות פוליטיים אליטיסטיים שמפתים אותי לצאת למלחמה.

ואנא, הנשיא בוש וראש הממשלה בלייר, השאירו את אלוהים מחוץ לסיפור הזה. מי שמדמיין את אלוהים לוחם מלחמות כאילו מייחס לו את כל שיגיונותיו האיומים ביותר של המין האנושי. אלוהים, אם אנחנו יודעים עליו משהו (ואני מודה שהבנתי בעניין מוגבלת), מעדיף הצנחות מזון יעילות, צוותים רפואיים מסורים, נחמה ואוהלים טובים לחסרי הבית ולשכולים, וגם קבלה מכובדת של עוולות העבר שלנו ונכונות לתקנן, בלי תנאים מוקדמים. הוא מעדיף אותנו תאבי בצע פחות, יהירים פחות, מטיפים פחות ומזלזלים פחות במפסידנים של העולם.

אין כאן סדר עולמי חדש, לפחות לא בינתיים, ואין זו מלחמתו של האל. זו פעולה משטרתית איומה, הכרחית ומשפילה הבאה לפצות על כישלונם של שירותי המודיעין שלנו ועל עיוורוננו הפוליטי, על שחימשנו וניצלנו פנאטים מוסלמים במטרה להילחם בפולש הסובייטי, ואז נטשנו אותם בארץ הרוסה ונטולת הנהגה. כתוצאה מכך, זו גם חובתנו לחפש ולהעניש חבורה של קנאים דתיים, שהמוות שאנחנו מכינים להם יזכה אותם במעמד מיתי.

וכשכל זה ייגמר לכאורה, זה לא יהיה הסוף. צבאות הצללים של בן לאדן, לאחר חורבנו של מנהיגם, יתרבו במקום להצטמק. יצמח גם עורף של אוהדים שקטים שיספקו להם תמיכה לוגיסטית.

בזהירות, בין השורות, מפתים אותנו להאמין שמצפונו של המערב ניעור מחדש לבעיית העניים וחסרי הבית בעולם. ואולי, מתוך פחד, כורח ורטוריקה, אכן נולד מוסר פוליטי חדש. אך כשהדי הירי יתפוגגו, והשקט ישוב לכאורה, האם יישארו ארה"ב ובעלות בריתה בעמדותיהן או, כפי שאירע בסיומה של המלחמה הקרה, יתלו את נעליהן ויילכו הביתה לטפל בחצרות האחוריות שלהן? אף אם אותן חצרות אחוריות לעולם לא יהיו עוד בטוחות כפי שהיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו