בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביי, ביי, לוסי?

עימותים גדולים במדע

תגובות

האל הלמן. תירגם מאנגלית: מנשה ארבל. הוצאת הד ארצי, ספרית מעריב, 237 עמ', 89 שקלים

העניין שמחבר הספר בחר לעסוק בו, עשרה עימותים גדולים במדע, הוא נושא ראוי לספר לא רק משום שמעימותים כאלה ניתן ללמוד על התהליך המדעי ועל מסעה המפותל של החשיבה האנושית בדרכה להבנה עמוקה יותר של הטבע, אלא גם כדי להראות, כלשון המחבר, כי "אנשי המדע אינם משוחררים מרגשות אנושיים (וכי) הם מושפעים מחולשות אנושיות, כמו גאווה, תאוות בצע, תוקפנות, קנאה ושאפתנות".

אבל אם לא ניתן להפריד בין טבע האדם לטבע הדברים, ואם התהליך המדעי צבוע בצבעים עסיסיים של ייצריות אנושית, למה עשרת העימותים המובאים בספר אנמיים כל כך? חמור מזה, למה אחדים בהם לוקים באי-דיוקים ובחוסר מידע רלוונטי?

אין מדד אובייקטיווי לגודל המחלוקת, ולפיכך על כל עשרה עימותים שנבחרו היה אפשר להציב עשרה עימותים אחרים. עם זאת, לו היתה הבחירה בידי לא הייתי מחסיר את המחלוקת בין אנדרו שאלי לרוג'ר גילמין, שהיתה אחת הסוערות והארוכות שידע המדע במאה העשרים. השניים יצאו למסע מפרך וראוותני אחר הורמונים מוחיים, במטרה להוכיח כי מוחנו מפיק לא רק מחשבות אלא גם הורמונים. בני הפלוגתא נבדלו לא רק במזגם ובהופעתם, כי אם גם ברקעם הלאומי והתרבותי (גילמין, צרפתי מעודן, גבה קומה ובעל חזות אצילית, ואילו שאלי - פליט פולני, נמוך קומה, בוטה וכוחני). המאבק ביניהם היה מלווה השמצות, תחבולות ומכות מתחת לחגורה. הוא היה כרוך גם בבזבוז עצום של משאבים, מה שהביא על שניהם לחץ ואיומים מצד מוסדות לאומיים וארגונים בינלאומיים לחדול ממחקרם. אך השניים המשיכו בשלהם וגילו את ההורמונים החמקמקים. ב-1977 תוגמלו מאמציהם בפרס נובל.

הפרק העוסק בעימות בין גליליאו לכנסייה הנוצרית מעורר געגועים לפרטים החסרים. בשנת 1623 נבחר הקרדינל ברבריני לאפיפיור אורבן השמיני. הלמן מתאר את הידידות האמיצה ששררה בין הקרדינל ברבריני לגליליאו, שנהפכה לשנאה יוקדת לאחר שנבחר לאפיפיור. הסיבה להתערערות יחסיהם נעוצה בספרו של גליליאו, "דיאלוג על שתי השיטות הגדולות של מערכות היקום". הספר מגולל שיחה בין ארבעה אנשים על חסרונות השיטה הגיאוצנטרית של תלמי (המאה השנייה לספירה), שלפיה כדור הארץ עומד על עומדו במרכז היקום, לעומת יתרונות השיטה ההליוצנטרית של קופרניקוס (המאה ה-16), המציבה את השמש במרכז היקום ומניעה את הארץ ואת כוכבי הלכת סביבה. מה שעורר את חמתו של האפיפיור היה הצגתה הלעגנית של השיטה התלמאית, שיטה שנהנתה ממעמד של דוגמה מחייבת בעולם הנוצרי. חורשי רעתו של גליליאו נחפזו להוסיף שמן למדורה ולחשו על אוזנו של האפיפיור כי סימפליציו, המוצג בספר כחסיד שוטה של השיטה התלמאית, אינו אלא הוד קדושתו.

יתרה מזו, גליליאו הערים על הצנזורים של הכס הקדוש, ובכך הפר צו כנסייתי משנת 1616 שאסר עליו לצדד בגלוי בתורת קופרניקוס כבתורה מוכחת. אולם הלמן, כרבים לפניו, מתעלם מהסובלנות שגילתה הכנסייה כלפי המודל ההליוצנטרי בכלל וכלפי גליליאו בפרט. עובדה, היא לא החרימה את ספרו של קופרניקוס ולא אסרה את הדיון בו במשך 73 שנים, ובלבד שתורתו המהפכנית תוצג כהשערה או כהנחת עבודה ולא כתורה מוכחת. גליליאו עצמו הוסיף ליהנות מכבוד והערצה גם לאחר קבלת הצו הכנסייתי. למעשה, יוקרתו התעצמה עד כדי כך, שראשי המסדר הדומיניקני מצאו לנכון להתנצל לפניו על דבריו החריפים של אחד מחבריהם נגד תורת קופרניקוס.

הלמן מייחס את התעלמות הכנסייה מתורתו של קופרניקוס לעובדה שספרו נכתב בלטינית ותפוצתו היתה על כן זניחה. אין זה מדויק. ספרו של קופרניקוס לא הגיע אמנם לידיעת הקהל הרחב, אבל הוא הודפס במהדורות אחדות ושימש נושא לדיון ער ורציני בקרב הקהילה האינטלקטואלית של אותה עת, אשר הקרדינל ברבריני נמנה עם חבריה הבולטים. ולראיה, השיחה התקיימה בשנת 1613 בסלון ביתה של הדוכסית הגדולה כריסטינה. רק אחרי שמכתבו של גליליאו לדוכסית הגדולה (בהמשך לאותה שיחה) התפרסם ברבים, החליטה הכנסייה לנקוט צעדים משמעתיים נגד גליליאו ושיגרה אליו ב-1616 התראה חמורה לא לדון בתורת קופרניקוס כבתורה מוכחת.

מה היה באותו מכתב לדוכסית הגדולה (שלא מוזכר כלל אצל הלמן) אשר הוציא את הכנסייה משלוותה? מתברר שהיו בו קביעות בוטות, ששלוש בהן ראויות לציון מיוחד: 1. יש להבחין בין טענה מדעית מוכחת לבין הצהרה. אם טיעונים מדעיים סותרים את הפירוש המילולי של פסוקים בתנ"ך, צריך לפרש מחדש את הפסוקים; 2. טיעונים הסותרים את כתבי הקודש ואינם מוכחים כהלכה, צריך להוקיעם ככוזבים; 3. כדי לדחות טענה פיסיקלית יש להוכיח את אי-תקפותה. חובת ההוכחה על מי שרואים אותה ככוזבת.

על פי הקביעה הראשונה, בהנחה שהטענה לנייחותה של השמש בתיאוריה הקופרניקאית היא טענה מדעית מוכחת, הכנסייה אמורה לפרש מחדש את הפסוק בספר יהושע, "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". מצד שני, אם - כלשון הקביעה השנייה - טענה זו לא הוכחה כהלכה והיא סותרת את כתבי הקודש, אזי צריך להוקיעה כטענה כוזבת.

מיד נראה אם גליליאו הצליח להוכיח את נכונות הטענה הקופרניקאית, אבל נפנה תחילה לקביעה השלישית, שהיא המעניינת מבין השלוש. שכן אם נקבלה, אזי כל אדם רשאי להפריח ספקולציות פרועות עד שיטרח מישהו להפריכן, כפי שאכן עשה גליליאו במכתבו לדוכסית הגדולה. גליליאו מסביר לכריסטינה שכוכבי שביט אינם גופים ממשיים, אלא אשליות אופטיות, וכי גופים נופלים מתקררים בגלל התחככותם באטמוספירה, כפי שביצה חמה מתקררת כאשר מסובבים אותה במהירות באוויר. הסברים אלה מופרכים מיסודם, אבל על פי קביעתו השלישית חובת ההפרכה חלה על מתנגדיו.

פקידי האינקוויזיציה התמקדו בקביעה הראשונה של גליליאו, שממנה משתמע כי אמיתותם של פסוקי קודש נחותה בהשוואה לפסוקים מדעיים. הם הזכירו לגליליאו שתורת קופרניקוס היא בגדר השערה, וכי עליו להתייחס אליה בהתאם (ואמנם כבר ב-1712 הודיע הכס הקדוש כי אינו מתנגד שילמדו את התורה ההליוצנטרית כהשערה). אולם גליליאו דחה ברוב יהירותו את הסולם שהוגש לו. הוא עמד על כך שקופרניקוס לא התייחס לתורתו כאל השערה (אף כי דברי ההקדמה של אוסיאנדר לספרו של קופרניקוס קובעים כך מפורשות) ואשר על כן יש לאמצה או לדחותה בשלמותה.

אלא שהקרדינל בלרמינה, ראש מסדר הישועים ואחד האנשים היותר משכילים בתקופתו, החזיר את הכדור לגליליאו: או שיוכיח את אמיתותה של תורת קופרניקוס או שיתייחס אליה כאל השערה. גליליאו הגיב בשצף קצף ושלף את "ההוכחה הניצחת": הגאות והשפל של הימים. תנועה מחזורית זו, קבע גליליאו, נובעת מהתנועה המשולבת של כדור הארץ סביב צירו וסביב השמש. שבע שנים קודם לכן קבע קפלר כי מחזור השפל והגאות נובע מכוח המשיכה של הירח, אבל גליליאו לעג לטענתו של קפלר (שלימים הוכחה כנכונה). בלרמינה דחה את "ההוכחה" של גליליאו, ובצדק. השתלשלות מרתקת זו של הפרשה חסרה בספרו של הלמן.

בעיה חמורה יותר צצה בפרק התשיעי של הספר, המתאר את העימות החריף בין ריצ'רד ליקי ודונלד ג'והנסון בשאלת האב הקדום של המין האנושי. הטעויות והשיבושים מתחילים בזוטות, אבל מחמירים בהמשך. בעמ' 156, למשל, תוהה הלמן על "ניו יורק טיימס", על כי הקדים לשמו של ליקי את התואר "מר", אך בעמ' 161 הוא שוכח את תהייתו ומספק לקורא את הסיבה: "הוא מעולם לא למד בקולג'" (אגב, ריצ'רד הלך בעקבות אמו, שאף היא לא רכשה השכלה פורמלית). פרשת האדם מפילטדאון, שהיתה לא רק השערורייה בה' הידיעה של הפליאונטולוגיה במאה ה-20, אלא גם הקפיאה את החשיבה המדעית בתחום זה ל-40 שנה, נזכרת אצל הלמן בשורות ספורות. להשלמת החסר, הנה סיפור המעשה בקיצור נמרץ.

ב-1912 הציג צ'רלס דוסון שברי גולגולת שמצא כביכול בסוללת עפר בפילטדאון שבחבל אסקס באנגליה. למאובן הסנסציוני היתה לסת גדולה כשל קוף וקדרת גולגולת כשל אדם מודרני. התקשורת והממסד המדעי הריעו לדוסון על גילוי החוליה החסרה המיוחלת בין האדם המודרני לקוף. יתרה מזו, מבנה הגולגולת של האדם מפילטדאון אישר את הדעה הרווחת בקרב הפלאונטולוגים כי המוח הוא האבר שהוביל להתפתחות האדם המודרני. דוסון זכה לתהילת עולם, וכשנפטר ב-1916 אף הוצע לכנות את האדם מפילטדאון על שמו (האדם הדוסוני).

כעבור 40 שנה התברר שהאדם מפילטדאון היה מעשה הונאה מכוון, שהורכב משיניים משויפות, מקדרת גולגולת של אדם מודרני ומלסת של אורנגאוטן. צ'רלס דוסון היה ונשאר החשוד העיקרי, אבל גם שמו של הפליאונטולוג והתיאולוג הנודע, טאייר דה שארדן, השתרבב לפרשה מבישה זו. מעבר לכך, מעשה רמייה זה מראה איך אובססיה מדעית לגילוי חוליית המעבר בין קופי אדם ליצורים אנושיים, המשולבת בפטריוטיות ילדותית, יכולה לעוור גם את עיניהם של חוקרים טובים וישרי דרך. האיש מפילטדאון היה אמור להיות התשובה הבריטית לאדם הניאנדרתלי שהתגלה ב-1856 בגרמניה, ואשר הגרמנים הצביעו עליו בגאווה כעל החוליה החסרה. שתי היומרות הלאומיות הוכחו עם הזמן כשגויות, אבל לרוב הצער הן מנעו את ההכרה בתגלית חשובה אחרת בתחום הפליאונטולוגיה.

ב-1924 גילה ריימונד דארט בדרום אפריקה גולגולת זעירה של הומיניד, שזכתה מידו לתואר קוף אדם מדרום אפריקה (אוסטרלופיתקוס אפריקנוס). כמנהג אותם הימים, דארט תבע לראות במאובן שלו את החוליה החסרה בין ההומינידים להומו, כלומר להכיר בו כבאב הקדמון של השושלת האנושית. תביעתו של דארט נדחתה בלעג בידי הקהילה הבריטית, הן משום שתווי גופו העדינים של אוסטרלופיתקוס אפריקנוס לא התיישבו עם מאפייניה של החוליה החסרה דוגמת האדם מפילטדאון (לסת פרימיטיווית וקודקוד מודרני) והאדם הניאנדרתלי (גולגולת עבה וגדולה), והן משום שהוא איים להעביר את ערש האדם המודרני מאירופה למושבה הבריטית הנידחת של דרום אפריקה. רק לאחר חשיפת התרמית של פילטדאון זכה אוסטרלופיתקוס אפריקנוס להכרה כהומיניד קדום שחי לפני שלושה מיליון שנה, אם כי תביעתו של דארט להכיר בו כאבי השושלת האנושית, או אפילו כאחד מבניה, לא התקבלה. מוזר על כן, שהלמן מודיע על הצלחתו של רוברט ברום לשכנע את באי כינוס מדעי ב-1947, שהאוסטרלופיתקוס האפריקני של דארט "אכן מהווה חלק בשושלת האדם" (עמ' 159).

זאת ועוד, הלמן טועה בכותבו שתגליתם החשובה הראשונה של בני הזוג מרי ולואיס ליקי היתה ב-1959. כבר ב-1948 גילו השניים את עצמותיו של הפרוקונסול, אב קדמון של קופי אדם, ובניגוד לקביעתו של הלמן איש לא סבר שאלה שרידיו של "אדם מתקדם" (עמ' 160). בקיץ 1959 גילתה מרי שרידים בני 1.75 מיליון שנה של אוסטרלופיתקוס בעל לסתות ענקיות, שכונה בפיה זינג'אנתרופוס בואיזי. גילויו זיכה את בני הזוג לואיס ומרי ליקי בתהילת עולם, אבל גם יומו של בנם, ריצ'רד, לא איחר לבוא, אלא שהתגליות הנזקפות לזכותו שונות מאלה שהלמן מייחס לו.

לפי הלמן (עמ' 161), ריצ'רד גילה ב-1972 גולגולת בת 1.8 מ"ש של הומו הביליס, ולא כן הוא. הומו הביליס, אבי השושלת האנושית, התגלה עשר שנים קודם לכן, ב-1962, ותגלית זו נזקפת לזכותו של אביו, לואיס ליקי. מה שריצ'רד גילה ב-1972 היה הגולגולת 1470, השייכת להומו אחר, שרבים נוטים לזהותו (אם כי לא בוודאות מלאה) כהומו רודולפנזיס. ושוב טועה הלמן כשהוא מבלבל (עמ' 161) בין ה-1470 של ריצ'רד לבואזי של אמו. מה שמוסיף פליאה נוכח בלבול זה הוא העובדה שבעמוד 163 הוא כותב כי דונלד ג'והנסון שמע על גילוי הומו הביליס ב-1962, דהיינו התאריך הנכון של גילוי הומו הביליס על ידי לואיס ליקי, ולא כפי שנכתב בעמוד 161.

ועכשיו ללבה של המחלוקת הגדולה. ב-1974 מגלים שני חוקרים צעירים, דונלד ג'והנסון וטים וייט, שלד של אוסטרלופיתקוס בן 3.6 מיליון שנה, שזכה תיכף לגילויו לכינוי לוסי (על פי שירם המפורסם של "החיפושיות", לוסי ברקיע היהלומים). ללא היסוסים רבים ממהרים השניים לשייך אותה למין נפרד של אוסטרלופיתקים ולהעניק לה את השם אוסטרלופיתקוס אפארנזיס. יתרה מזו, הם מכריזים כי גילה הקדום של לוסי ותווי גופה המיוחדים מזכים אותה בתואר הנחשק ביותר בעולם הפליאונטולוגיה: האם הקדומה של שתי שושלות ההומינידים - משפחת האוסטרלופיתקים ומשפחת האדם. תביעתם היומרנית נתקלה בהתנגדות לא מעטה בחוגים המקצועיים, והיא שעמדה ביסוד המחלוקת הגדולה שלהם עם משפחת ליקי.

גם כאן לא מדייק הלמן בכותבו (עמ' 164) שבמתן השם אוסטרלופיתקוס אפארנזיס ללוסי "הוא (ג'והנסון) ידע היטב כי למונח האדם הקדום ביותר ישנה תכונה מאגית". ג'והנסון לא טען מעולם שהאוסטרלופיתקוס אפארנזיס שלו הוא אדם, אלא אב קדמון של האוסטרלופיתקים וההומו. למעשה, וייט וג'והנסון הצטרפו לרשימת הטוענים לפרס הגדול של עולם הפליאונטולוגיה: גילוי חוליית המעבר מקופי אדם ליצורי אנוש. תחרות זו החלה בגילוי האדם הניאנדרתלי (1856), המשיכה בהומו ארקטוס של דיבואה (1891), עברה לאדם מפילטדאון של דוסון (1912), דילגה לאוסטרלופיתקוס אפריקנוס של דארט (1924), והתגלגלה לאוסטרלופיתקוס אפארנזיס (1974).

מבחינתו של ריצ'רד היה בגילויה של לוסי בידי ג'והנסון משהו יותר מסתם הפסד יוקרה ליריבו, דבר שהלמן מתעלם ממנו לחלוטין: התנגשות חזיתית בין שתי תזות מנוגדות. ריצ'רד ואביו (אמו, מרי, סירבה בעקשנות לעסוק באינטרפרטציות), טענו לקיומו של הומו קדום, אולי בן שישה מיליון שנה, אשר חי בערוב ימיו במקביל לאוסטרלופיתקים, ואשר ממנו השתלשל המין האנושי. מטעם זה התנגד ריצ'רד להגדרתה של לוסי לא רק כאם כל ההומינידים, כי אם גם כמין בפני עצמו. אשר על כן הוא עירער על גילה הקדום של לוסי והעמידו על 2.5 מיליון שנה, דהיינו כגילו של אוסטרלופיתקי רגיל. יתרה מזו, ריצ'רד התעקש לייחס לגולגולת שחשף (1470) גיל של שלושה מיליון שנה, למרות שבדיקות מאוחרות הראו שגילה אינו עולה על שני מיליון שנה. לא בכדי, שכן אם תיארוכה של 1470 תואם את גרסתו, אזי הוא מזכה אותו בניצחון משולש: הוא מחסל את תביעתו של האוסטרלופיתקוס האפריקני של דארט לייצוג החוליה החסרה, הוא נוטל מלוסי את התואר של אם כל ההומינידים, והוא מאשש את התזה של משפחת ליקי בדבר קיומו של הומו קדום, שקדם להופעת האוסטרלופיתקים. הוויכוח שב והתלהט ב-1976. מרי ליקי גילתה באפר וולקני בלאטולי (צפון טנזניה) טביעות רגליים מאובנות של הומינידים הולכי על שתיים בנות 3.6 מיליון שנה. התגלית הסנסציונית העלתה את השאלה למי שייכות טביעות הרגליים: ללוסי (כגרסתו של ג'והנסון) או להומו קדום (כגרסת משפחת ליקי)? ככל שנקפו הימים ביצרה לעצמה לוסי את המעמד שייחד לה ג'והנסון, אבל מי שהימר על סיום המחלוקת עשה מיקח טעות.

חבל שההתפתחויות המרתקות של העשור האחרון נסקרות אצל הלמן באופן חלקי, תחת הכותרת "ממצאים חדשים". הלמן מזכיר שתי תגליות של מייב ליקי (אשתו השנייה של ריצ'רד) ושל טים וייט משנת 1994, שמן הדין להרחיב עליהן את הדיבור, וכן על מאובנים חדשים שנחשפו לאחר שהספר ראה אור, שכן הם שופכים דלק חדש על מדורת המחלוקת.

שרידי ההומינידים שחשפה מייב הם בני ארבעה מיליון שנים לערך, דהיינו קדומים מהאוסטרלופיתקוס אפארנזיס (לוסי) של ג'והנסון. בשל גילם ומאפיינים ייחודים אחרים הם זכו להכרה כבמין חדש: אוסטרלופיתקוס אנאמנזיס. התגלית הנחיתה מכה קשה על ג'והנסון, שכן קיומו הקדום של אנאמנזיס שולל את כתרה של לוסי כראש וראשונה להומינידים. וכאילו לא די בכך, בשנים 1999-1998 חשפה מייב הומיניד חדש, בן 3.5-3.2 מיליון שנים, שזכה לשם קניינתרופוס פלאטיופס (שטוח הפנים מקניה). לוסי ספגה מכה שנייה, כי אם אנאמנזיס נטל ממנה את התואר אם כל ההומינידים, שטוח הפנים (הצעיר ממנה) איים על מעמדה כאם הישירה של שושלת ההומו. מה שמחזק את תביעתו של שטוח הפנים לתואר אבי שושלת ההומו הוא הדמיון בינו לבין הגולגולת 1470 שגילה ריצ'רד ליקי, שיש המשייכים אותה להומו רודולפנזיס (ואחרים לאוסטרלופיתקים). במקביל לתגליתה של מייב, מצא טים וייט (שותפו בעבר של ג'והנסון לגילויה של לוסי) שרידים קדומים יותר של הומיניד, שזהותם לא מפורטת בספר, אך כוונתם כנראה לארדיפיתקוס ראמידוס, בן 4.4 מיליון שנה.

מקבץ צפוף זה של תגליות שינה ללא הכר את מפת ההומינידים. התרשים הפשוט משנות ה-70, שלפיו התפתחו מאוסטרלופיתקוס אפארנזיס האוסטרלופיתקים מצד אחד, ושושלת ההומו מצד שני, פינה את מקומו לתמונה מורכבת ועמומה יותר. בתרשים החדש, ארדיפיתקוס רמידוס (4.4 מ"ש) הוא בכיר ההומינידים, אחריו אוסטרלופיתקוס אנאמנזיס (4.2 מ"ש) ואוסטרלופיתקוס אפארנזיס (3 עד 3.8 מ"ש). על פי התרשים הקודם התפתחו מלוסי שלוש שושלות נפרדות של הומינידים: שושלת הפאראנתרופים החסונים (אתיופיקוס, רובוסטוס ובואזי), שושלת האוסטרלופיתקים העדינים (אפריקנוס וגרהי) ושושלת ההומו. אולם על פי התרשים החדש, בין לוסי לבין שתי השושלות הראשונות תקוע שטוח הפנים מקניה.

הבעיה היא שהוא לא חולק מאפיינים משותפים עם אנאמנזיס ועם לוסי, ועל כן איש אינו יודע מה מקומו של שטוח הפנים בשביל המוביל למשפחת ההומו - אם בכלל. מכל מקום, בתרשים החדש נעלם הקו המחבר את לוסי עם שני הנציגים הקדומים של משפחת האדם: רודלפנזיס והביליס. משמע, אין הכרה בלוסי כאם הישירה של משפחת ההומו. וכאילו כדי להכעיס, התרשים החדש מחייה את טענתו הישנה של ריצ'רד לקיומה של שושלת הומו עצמאית, שלא יצאה מרחמה של לוסי ואשר לשיטתו הולידה את רודלפנזיס והביליס. סוף הסיפור? אולי רק תחילתו.

ביולי 2001 גילו טים וייט והיילה סילאסיה שרידים של הומיניד בן 5.2 עד 5.8 מיליון שנה, דהיינו קדום יותר מארדיפיתקוס רמידוס. שני החוקרים גרסו שהמאובן החדש הוא תת מין שלו, ולפיכך כינוהו ארדיפיתקוס רמידוס קאדאבה. לתגלית החדשה השלכות מעניינות על התמונה ההומינידית. אם אכן יתברר שרמידוס קאדאבה היה הומיניד, משמע ההתפצלות בין קופי אדם להומינידים אירעה לפני הזמן שסברנו. מצד שני, אם יתברר שהוא לא הלך על שתיים, ונפח מוחו היה מתחת לסף ההומינידי (600 סמ"ק), אזי נקודת ההתפצלות התרחשה מאוחר יותר.

בנקודה זו צץ סיבוך נוסף. בתחילת שנה זו תיארו מרטין פיקפורד ובריג'יט סנו הומיניד בן שישה מיליון שנים מקניה, שכונה בפיהם אורורין טוגננזיס. המעניין הוא שלמרות גילו המופלג, לאורורין יש שיניים טוחנות קטנות, דמויות שיני אדם, מה שמציב אותו קרוב יותר להומו מאשר לוסי בעלת הטוחנות הגדולות. האומנם אורורין טוגננזיס הוא ההומו הקדום של משפחת ליקי, שעל קיומו נאבקה בחירוף נפש? לעתיד פתרונים.

כמו במדעים אחרים, הפלאיונטולוגיה מניחה תיאוריות מסוימות, אבל אין בידה להיעזר בניסויים לאישוש הנחותיה. זהו מדע התלוי תלות מוחלטת בגילוי מקרי ובר מזל של שברי עצמות, וכל תגלית חדשה עשויה להפוך על פיהן את ההנחות הקיימות. זהו מצב לא נעים, רווי אי-ודאות כרונית - ומחייב על כן שימוש אינטנסיווי מדי באינטרפרטציות - אבל חדור מתח משכר. מעיד על כך התרשים ההומינידי של שני מיליון השנים האחרונות, מהופעת הומו הביליס ועד לידתו של הומו סאפיינס-סאפיינס. תרשים זה אינו פחות יצרי ושנוי במחלוקת מהתרשים ההומינידי עד להופעת הומו הביליס, אבל על כך, אולי, בספר הבא על עשרה עימותים גדולים אחרים במדע.

ספרו של צבי ינאי, "החיפוש האינסופי - שיחות עם מדענים", ראה אור בספריית אופקים, הוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו