טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הידיעות על קצה היו מוקדמות

קץ שלטון האחוסלים

תגובות

ברוך קימרלינג. הישראלים - הסדרה, הוצאת כתר, 124 עמ', 68 שקלים

ההכרה שהחברה הישראלית עומדת על פרשת דרכים משותפת לרבים. הקונפליקט האלים שהולך ומקבל ממדים אימתניים בין יהודים לפלסטינים מצד אחד, והתמורות התרבותיות והדמוגרפיות הכבירות שחלו בחברה הישראלית לפני כשלושה עשורים מן הצד האחר מעוררים צורך עז ואמיתי ברעיונות חדשים. ספרו הקומפקטי והמרתק של ברוך קימרלינג, מבכירי הסוציולוגים בישראל, לא יכול היה להיכתב בעיתוי טוב יותר, משום שהוא מבקש לענות בדיוק על הצורך הזה.

הספר הוא פרויקט נוסף בסדרה "הישראלים" בעריכתו של גדעון סאמט, והוא מיועד לקהל קוראים רחב. הקריאה בספר קולחת והוא כתוב בשפה רהוטה ונטולת ז'רגון מקצועי, וכל זאת מבלי לאבד את חדות ההבחנה ובהירות הניתוח.

ספרו של קימרלינג נחלק לשניים. בחלק הראשון הוא מציע ניתוח סוציו-פוליטי, שממנו עולה המסקנה על "קץ שלטון האחוסלים". מי הם "האחוסלים"? ובכן, תוך כדי שימוש מאולץ וצורם משהו באמנות השימוי (nomenclatur) קימרלינג מגדירם כ"אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים ולאומיים (או ציונים", עמ' 11).

החלק השני הוא פרוגרמטי ביסודו: קימרלינג מציע לאמץ הסדר פוליטי - "דמוקרטיה הסדרית" - המתבקש לדעתו מקץ שלטונם של הוואספים הישראלים, "האחוסלים", והירידה בחשיבותה של השקפת העולם שניצבה בבסיס שלטונם. הסדר זה מחייב למעשה, כפי שנראה בהמשך, כרסום ניכר באופיה של ישראל כמדינה יהודית.

ניתוחו הסוציו-פוליטי של קימרלינג, לתפיסתי, לוקה בכשלים מתודולוגיים מבניים, והצעותיו הפרוגרמטיות ניצבות בפני קשיים יישומיים ההופכים אותן ללא-רלוונטיות למציאות של החברה הישראלית. אך קודם לבחינת טענתו של קימרלינג, מן הראוי לערוך הבחנה אנליטית בין שני מובנים מרכזיים של הביטוי "קץ השלטון".

המובן הראשון והעמוק יותר של הביטוי, קצו של השלטון, מלמד על מהפך פוליטי של ממש, משום שהוא כרוך בתמורות ניכרות ביותר במבנה העומק של החברה. במקרה זה, ההנחה היא שקיימת זיקה עמוקה ומתמשכת בין קבוצות חברתיות ואינטרסים כלכליים מצד אחד לבין מוסדות פוליטיים מן הצד האחר. זיקה זו באה לידי ביטוי בכך, שהמוסדות הפוליטיים מקדמים בעיקר את האינטרסים הצרים של קבוצות דומיננטיות בחברה, תוך כדי שימוש ברטוריקה אוניוורסלית וממלכתית על מחויבותה של המדינה לטוב משותף ולקידום האינטרסים של כלל האזרחים. על-פי ההמשגה הרעיונית שפיתח אנטוניו גראמשי, התיאורטיקן הניאו-מרקסיסטי האיטלקי, זו הדרך שבה פועלת הגמוניה שלטונית. ההגמוניה מרווה את התודעה של כולם, של הקבוצות הדומיננטיות ושל הקבוצות הלא-דומיננטיות כאחת. היא מהווה מערך סבוך של ערכים ומשמעויות המאששים זה את זה במציאות היום-יומית ומעניקים לגיטימציה למציאות החברתית, על עוולותיה והאי-צדק שבה.

המובן השני והמצומצם של הביטוי קץ השלטון מעיד רק על תום השליטה של מפלגה מסוימת באחד ממוסדות השלטון הנבחרים כגון ראשות ממשלה, נשיאות או פרלמנט. שינוי מסוג זה אינו כורך בחובו מהפך הגמוני משום שהוא אינו משקף תמורות משמעותיות במערכת הערכים השלטת בחברה או במבנה העומק שלה.

קימרלינג אינו מותיר מקום לספק שהוא מתכוון לקץ שלטון "האחוסלים" במובן הראשון והעמוק יותר. בעמ' 16, לדוגמה, הוא מדבר במפורש על "קץ השלטון ההגמוני של האחוסלים". אבל גם כאשר קימרלינג מנתח את החברה הישראלית במסגרת ההמשגה הרעיונית של גראמשי, הוא עובר באופן בלתי-מבוקר ממשמעות אחת למשמעות אחרת של המושג "אחוסלים" ונגזרותיו. בעוד שפעם מתייחס המושג "אחוסלים" לקבוצה (קטגוריה מהותנית), הנושאת קווי מתאר מובחנים, בפעם אחרת הוא מתייחס לאמונות וערכים המתלכדים לכלל מערכת ערכים הגמונית שביכולתה להטמיע יחידים וקבוצות בתוכה.

אם בהתחלה ה"אחוסליות" "מאופיינת על-ידי מוצא אתני מעין מערבי ודימוי עצמי החותר לתווית תרבותית כזאת" (עמ' 11), הרי שבהמשך קימרלינג מדבר על "הגמוניה אחוסלית" המטמיעה בתוכה, למשל, פוליטיקאים מזרחים הפועלים בליכוד כמו מאיר שטרית, משה קצב וסילבן שלום. פוליטיקאים אלה, כותב קימרלינג, מקבלים "לפחות חלקית את הצפנים התרבותיים-האשכנזיים ה'מערביים'" (עמ' 16). לאלה יש גם להוסיף, מצד אחד, את בנימין בן אליעזר ושלמה בן-עמי הפועלים במפלגת העבודה, ומצד שני את נתן שרנסקי ואביגדור ליברמן, מנציגיהם הבולטים של יוצאי חבר-העמים בזירה הפוליטית, שאף הם עברו תהליכים שונים, אך דומים, של הטמעה אל תוך "ההגמוניה האחוסלית". במלים אחרות: לשיטתו של קימרלינג, אלה וגם אלה הם חלק בלתי-נפרד מהגמוניה זו.

מכל מקום, בין אם בקביעתו על "קץ שלטון האחוסלים" מתכוון קימרלינג לכך ש"האחוסלים" מאבדים את מעמדם כשכבה חברתית דומיננטית, ובין אם הוא מתכוון לכך שהם חדלים לתפקד כקבוצה המספקת את מערכת הערכים ההגמונית, התוקף האמפירי של קביעה זו נתון בספק רב. בחינת קביעה זו, לפי המשמעות הראשונה של קץ "האחוסלים", מעלה את השאלה: האומנם התערער מעמדם של "האחוסלים", צאצאי המייפלאור של החברה הישראלית? מסופקני. ספק זה עולה בעיקר בעת ההתבוננות במבנה העומק של החברה הישראלית. אלא שלשם קימרלינג ממעט להפנות את מבטו, וכאשר הוא בכל זאת מעיף מבט חטוף לכיוון זה, הראיות שהוא עצמו מספק מסייעות דווקא להפרכת טענתו. הוא מציין, לדוגמה, "שהפערים המתרחבים בחלוקת ההכנסות... פועלים לטובת האחוסלים" (עמ' 19) ושפעילותו של בית המשפט העליון, הנמצא תחת שליטת "האחוסלים", בסוגיות פוליטיות ואזרחיות, משקפת את ניסיונם לשמר את מעמדם הדומיננטי בחברה (עמ' 15).

אך לא די בזאת. מה בדבר אופיו ומאפייניו הדמוגרפיים של הריבוד המעמדי בחברה הישראלית? מהו הרכבן הדמוגרפי של האליטות הכלכליות, התרבותיות, התקשורתיות והאקדמיות? האם ניתן לעמוד על מגמות משמעותיות המורות על אובדן "ההגמוניה האחוסלית" בתחומים אלה? כנאמר, קימרלינג אינו מקדיש דיון מעמיק לשאלות אלה. אבל בעמוד הלפני אחרון של הספר נראה שהוא נמלך בדעתו ביחס לטענה בדבר קץ שלטון "האחוסלים". "האם האחוסלים", הוא שואל, "מחוסלים כשכבה חברתית? התשובה, בסופו של דבר, היא לא. שלטונם פג; הם - לא" (עמ' 106).

גם הקביעה על התפוגגות שלטונם של "האחוסלים" מעוררת תמיהות וספקות רבים. נדמה שקימרלינג אינו מבחין בתקרת הגג הקשיחה, המונעת עד כה קריאת תיגר רדיקלית על מערכת הערכים של "ההגמוניה האחוסלית". קימרלינג אינו מבחין שהכוחות הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, המשתקפים בהתפצלות החברה לתרבויות שונות, מתאזנים על-ידי כוחות צנטריפטליים המבטיחים את המשך הזיקה העמוקה של קבוצות אלה למערכת הערכים של ה"הגמוניה האחוסלית". למעט אזרחי ישראל הפלסטינים, שרובם המכריע לא קיבל מעולם מערכת ערכים זו, קבוצות אלה (כגון החרדים האשכנזים והמזרחים, עולי חבר המדינות, עולי אתיופיה) מבקשות לפלס לעצמן דרך אל תוך מערכת הערכים ההגמונית, מבלי לערער על הפרמטרים המרכזיים שלה. כאן יש לציין כי קבוצות אלה אינן סוציאליסטיות כלל אבל בכך אין הן שונות באופן מהותי מסוכניה המסורתיים של ההגמוניה "האחוסלית", שמחויבותן לסוציאליזם היתה תמיד בערבון מוגבל מאוד-מאוד (לשם דיון נרחב בנושא זה ראו, למשל, ספרו של זאב שטרנהל, "בניין אומה או תיקון חברה?"). מאבקן נע, אם כן, בין תביעה לצירוף מורשתן התרבותית בעיצוב הזהות של הקולקטיב הציוני-יהודי לבין תביעה לעמדת הנהגה בקולקטיב זה. וכך, הגם שסוכניה המסורתיים של "ההגמוניה האחוסלית" נדחפים ומוסטים קמעה הצדה ממרכז הכובד של המפה הפוליטית על-ידי שחקנים חדשים, שחקנים אלה אינם קוראים תיגר על הגמוניה זו אלא מבקשים להיות נושאי כליה החדשים.

יתרה מזאת, הם נוטים להעניק לה פירוש מיליטנטי יותר, לאומני ודתי יותר מאשר קודמיהם. ואכן, קשה שלא להתפעל מגמישותה המופלאה של "ההגמוניה האחוסלית" ועד כמה היא מצליחה - גם עתה, יותר מיובל לאחר הקמת המדינה - לספק את החומרים שמהם נוצרת "הקהילה המדומיינת", הקהילה היהודית-ציונית על עושר קבוצותיה האתניות, לשונותיה הרבות, תרבויותיה המגוונות וגזעיה השונים. וכך קורה שההגמוניה "האחוסלית" ממשיכה בגאון במצעדה - ואף במצעד האיוולת שלה - על כתפיהם של נושאי כליה החדשים.

דחיית קביעתו של קימרלינג בדבר "קץ שלטון האחוסלים", על שתי המשמעויות שלעיל, מותירה על כנה משמעות נוספת לקביעה זו, שטחית וטריוויאלית יותר. משמעות זו עולה בקנה אחת עם המובן השני שהצעתי לביטוי "קץ השלטון". על פי משמעות זו, הקביעה על קץ שלטונם של "האחוסלים" מתייחסת רק לעובדה ש"אדוניה הבלתי מעורערים של הארץ" עד-לא-מכבר איבדו את השליטה הבלתי-מעורערת שלהם בזירה הפוליטית-מפלגתית. ניחא. על קביעה זו יכולה להיות הסכמה רחבה. אבל גם אז יש לתת את הדעת על תהליכים מרתקים המתרחשים בו-בזמן בזירה הפוליטית-מפלגתית.

עם אובדן הדומיננטיות שלהם בזירה זו, רבים מבניה ובנותיה של השכבה החברתית הזאת מבקשים לצמצם את השפעתה ותפקידה של זירה זו על החברה הישראלית. עם תנועתן של קבוצות חדשות אל קדמת הזירה הפוליטית והשתלטותן על משרדי הממשלה ומשאביהם הציבוריים ניתן לראות כיצד הם מנסים (בין היתר עקב קביעת הטון בתחום המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלות בישראל בעשורים האחרונים) לעקר את המדינה מהפונקציות שתרמו רבות לביצורם כשכבה חברתית דומיננטית בחברה הישראלית (על תפקידה של המדינה בביצור מעמדם של ה"אחוסלים" כשכבה דומיננטית, ראו, למשל, מאמרם של שולמית כרמי והנרי רוזנפלד, "הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל", בתוך הקובץ "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים", בעריכת אורי רם). רבים מנציגיה של שכבה חברתית זו מאמצים לחיקם, באדיקות ובלהט הראויים לציון, את האידיאולוגיה של הימין (החברתי) החדש, המעלה על נס את תהליכי הגלובליזציה בתחום הכלכלה, התומכת באופן גורף בכלכלת השוק וקוראת להפרטה מואצת של השירותים החברתיים (בריאות, רווחה וחינוך). שוב קשה שלא להתפעל מההצלחה של נציגי שכבה חברתית זו להשפיע על מערכת הערכים השלטת בחברה הישראלית באופן המשרת בעיקר את האינטרסים הכלכליים שלהם. "ציונות לשנות ה-2000", כך מכונה אידיאולוגיה אנטי-חברתית זו.

לסיכום, ניתוחו הסוציו-פוליטי של קימרלינג כרוך, לדעתי, בכשל מבני עמוק. קימרלינג ממשיך מסורת ארוכה ובעייתית בסוציולוגיה הפוליטית, הנוטה להתמקד בתמורות המתרחשות בזירה הפוליטית ולהקיש מהן על החברה בכללותה ועל השינויים שהיא לכאורה עוברת. הפניית זרקורי המחקר לזירות אחרות של החברה הישראלית תגלה מן הסתם שהידיעות על קץ "ההגמוניה האחוסלית" הן מוקדמות, מוקדמות מדי.

החלק השני של הספר אמור להתבסס על הניתוח הסוציו-פוליטי המוצע בחלקו הראשון: התמורות שחלו בחברה הישראלית ואשר הביאו ל"קץ שלטון האחוסלים" מעניקות, לטענת קימרלינג, "סיכוי לצמיחת דפוסים חדשים שאת אפשרויותיהם טרם שיערנו" (עמ' 85). תמורות אלה, כפי שקימרלינג טוען בהמשך, עולות בקנה אחד עם ההסדר הפוליטי שהוא מציע לחברה הישראלית - "הדמוקרטיה ההסדרית".

אם דוחים את עיקרי ניתוחו הסוציו-פוליטי של קימרלינג, מתבקשת השאלה מהי הרלוונטיות של הדמוקרטיה ההסדרית לחברה הישראלית? מה גם שקימרלינג אינו מספק הגדרה חד-משמעית לדמוקרטיה ההסדרית, שכן מדבריו על הסדר זה ניתן לגזור לפחות שני מודלים שונים. ניתן להגדיר את המודל הראשון כדמוקרטיה ליברלית פוסט-לאומית, המגלה נייטרליות ערכית כלפי הזהויות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות של הקבוצות השונות המתקיימות בחברה (עמ' 95). לפי מודל זה, משמעה של הנייטרליות הערכית הוא הפרדה חדה בין דת למדינה, בין תרבות למדינה ובין לאום למדינה. הסדר פוסט-לאומי מסוג זה, כפי שמציע, לדוגמה, הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס, תובע הפרדה מוחלטת בין מוסד האזרחות לבין התרבות והמורשת ההיסטורית של כל הקבוצות החברתיות. כלומר, אין המדינה מזדהה עם האתוס התרבותי, הזהות הלאומית או הדוגמה הדתית של קבוצה כלשהי, ואין היא מקדמת, אם במישרין אם בעקיפין, את האינטרסים שלה. הדמוקרטיה הליברלית מחייבת הפרדה ברורה בין המדינה לבין החברה האזרחית, קרי המרחב הציבורי, שמן הראוי שיתקיים בין התא המשפחתי למדינה, ואשר בו פועלות התאגדויות שונות על בסיס וולונטרי. החברה האזרחית היא המרחב הציבורי, אם כן, שבו ניתן ביטוי לזהויות התרבותיות והלאומיות של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה.

את המודל השני הנגזר מהגדרתו של קימרלינג את הדמוקרטיה ההסדרית ניתן לתאר כדמוקרטיה ליברלית שאינה נוקטת עמדה נייטרלית כלפי הזהויות התרבותיות והלאומיות של אזרחיהן. למעשה, באמצעות מודל זה מחייה קימרלינג את הרעיון הכנעני בגרסה מתונה ומעודנת שלו. כלומר, מודל זה מציע את "שיקומה מחדש של זהות-על ישראלית" (עמ' 96) המתגבשת, מחד גיסא, על בסיס של סמלים וערכים משותפים, ומותירה, מאידך גיסא, מרחב חיים גדול לתרבויות השונות בחברה האזרחית.

כל ניסיון ליישם מי משני המודלים של הדמוקרטיה ההסדרית דינו להתאייד באקלים הפוליטי והתרבותי של ישראל, וזאת דווקא בשל המגמות שקונות להן אחיזה בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. חולשתו המרכזית של המודל הראשון, שהוא ללא ספק הפחות מעשי מבין השניים, מתגלה כאשר הוא נדרש להתמודד עם שאלת הזהות הלאומית של היהודים והפלסטינים. מודל זה מתעלם מהעובדה (וכך גם ניתוחו הסוציו-פוליטי של קימרלינג) שהתפצלותה של החברה הישראלית לתרבויות שונות אין בה כדי להמעיט מכוחו של האתוס הלאומי והיא אינה מלווה בהכרה של הרב-תרבויות כעיקרון ערכי. כפי שקימרלינג מציין בעצמו במקום אחר, החברה הישראלית מאופיינת ב"ריבוי תרבויות ללא רב-תרבותיות" (אלפיים, 16).

נמצא שבניגוד לתודעה הפוסט-סכסוכית, שהתעצבה בעקבות הסכמי אוסלו ושבהשראתה מציע קימרלינג את הצעותיו, ובניגוד לרוח הדטרמיניזם ההיסטורי-פרוגרסיווי נוסח פוקוימה המוסיפה לנשוב בעקשנות מניתוחו (עמ' 85), החברה הישראלית אינה נמצאת על ספו של עידן המאופיין בדה-מיליטריזציה ונורמליזציה; להיפך, עידן זה הולך ומתאפיין בחוסר סובלנות, בקנאות דתית, בלאומנות ובהתחפרות בעמדות מדיניות בלתי-מתפשרות. על רקע מציאות זו, האפשרות שהחברה הישראלית תאמץ מודל פוליטי התובע את דחיקתן של הזהויות הלאומיות לחברה האזרחית, ולפיכך מחייב אותן להמיר את טבען, לא קיימת. כלומר, כל מודל כזה, התובע להפוך את הזהויות הלאומיות לזהויות אתניות גרידא ואת ישראל למדינת כל אזרחיה, הוא אוטופי בעליל ותלוש מהמציאות.

יתרה מזאת, מודל זה מנוגד לעמדתו של קימרלינג, שלפיו "היהודים מהווים לאום, ולפיכך זכאים מבחינה פוליטית ומוסרית להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית" (עמ' 92). הקריאה ל"דמוקרטיזציה אמיתית של מדינת הלאום היהודית" (עמ' 94) במסגרת המודל הפוסט-לאומי, שקימרלינג מציע, ימנע מהם למעשה לממש את זכותם להגדרה עצמית. בשל אותן סיבות ממש, הסיכוי שמודל זה יהיה קביל על הפלסטינים, הרואים עצמם כמיעוט לאומי ולא כמיעוט תרבותי או אתני, הוא קלוש ביותר.

זאת ועוד, חיזוק החברה האזרחית על חשבון המדינה משקף אינטרס "אחוסלי" מובהק, משום שהוא יאיץ תהליכים כלכליים החותרים תחת יכולתה של המדינה לתפקד כגורם העוסק בחלוקה מחודשת של משאבים.

עם זאת, למודל זה כמה יתרונות, כאשר הוא מתמודד עם השונות התרבותית בחברה היהודית. חיזוק המרכיב של החברה האזרחית במודל זה יש בו כדי לאפשר לקבוצות היהודיות השונות להיחלץ מהמכבש הדכאני של כור ההיתוך (שלמרות ההכחשות וההתכחשויות ממשיך בפעילותו), ולשמר את הייחוד התרבותי במידה ניכרת. אבל גם אז אין לוותר על תפקידה של המדינה כגורם המבטיח את המשך קיומן של קבוצות לא דומיננטיות ב"שוק החופשי של התרבויות".

למרות שהמודל השני שקימרלינג מציע בעייתי פחות מהראשון, אף הניסיון ליישמו דינו להתנפץ, כקודמו, אל מול סלעי המציאות של החברה הישראלית. עיקר הקושי נעוץ בתביעה שהוא מציג לשתי הישויות הלאומיות לערוך שינויים מפליגים בזהותן הלאומית. שינויים אלה מחייבים גריעה של יסודות מסוימים והוספה של יסודות אחרים כדי ליצור זהות-על ישראלית. היסוד המרכזי שיש לגרוע מזהות זו, לשיטתו של קימרלינג, הוא היסוד הדתי. זהות-העל הישראלית מחייבת, לפי קימרלינג, הפרדה של הדת לא רק מהמדינה אלא גם מהלאומיות.

האם הפרדה כזאת אפשרית בעתיד הנראה לעין? כלל וכלל לא. ההצעה של קימרלינג לאמץ מודל המחייב הפרדה כזאת נובעת, לדעתי, מקריאה לא נכונה של המציאות החברתית בישראל. שוב, נדמה שקימרלינג לא נותן את דעתו לעובדה שהתפצלותה של החברה הישראלית לתרבויות שונות מתרחשת בד בבד עם התחזקות הממד הדתי בהגדרתן העצמית של תרבויות אלה. ממד זה אינו פוסח בוודאי על הסכסוך הלאומי: אנו עדים לתהליכים מואצים המוסיפים לסכסוך הלאומי משמעויות וקונוטציות דתיות. תהליכים אלה קיבלו ביטוי חד במאבק הבלתי-מתפשר שניהל נציג "אחוסלי" קלאסי, כמו אהוד ברק, על המשך השליטה הישראלית על "קודשי ישראל", ובהצטרפותם של אזרחי ישראל הפלסטינים למאבק הלאומי של אחיהם בשטחים הכבושים למען שמירת הנכסים הדתיים המוסלמיים בעיר העתיקה.

גם הדרישה שלזהות הלאומית המשותפת יהיו סממנים ותכנים היונקים משתי הזהויות הלאומיות אינה פשוטה כלל ועיקר. שינוי ההמנון והדגל, שינוי בחוקי ההגירה, הכנסת חגים לאומיים וימי זיכרון חדשים ושינוי משמעותם של הישנים דורשים נכונות בקרב אזרחי ישראל, שספק אם ניתן למוצאה כיום.

בשל הקשיים הרבים הכרוכים ביישום הצעותיו של קימרלינג, מתבקשת השאלה: מדוע נפקד מקומו של עקרון הדו-לאומיות מהצעותיו? עיקרון זה אינו גורס הפרדה בין לאומיות לבין דת, וגם אינו תובע יצירה של זהות-על לאומית המתגבשת על בסיס הזהויות של שתי היישויות הלאומיות. יתרה מכך, עיקרון זה יכול לתת מענה ליחסי יהודים ופלסטינים, החיים במלוא המרחב הגיאוגרפי המשתרע בין הירדן לים.

למרות הסתייגויותי מניתוחו של קימרלינג ומהצעותיו, אין ספק שספרו הוא צעד חשוב ונועז בחיפוש אחר פתרון מבני לבעיות הפוליטיות, התרבותיות והכלכליות שאתן מתמודדת החברה הישראלית. הנחת העבודה של ספרו היא שכל הסדר פוליטי המבקש להתמודד עם השונות התרבותית והלאומית המאפיינת את החברה הישראלית חייב לשאוף לכך שהזכויות האזרחיות, הפוליטיות החברתיות והקולקטיוויות של כלל האזרחים יקבלו ביטוי הולם בהסדרים הפוליטיים ובמוסדות הציבוריים של המדינה. הסדר שכזה, העולה בקנה אחד עם הזכות להגדרה עצמית של ישויות לאומיות שונות ועם זכותן של קבוצות תרבותיות לשמר את ייחודן, הוא הכרחי, בלי קשר לשאלה אם תם עידן ה"אחוסלים" כקבוצה מובילה בחברה הישראלית. כלומר, גם אם דוחים את קביעתו של קימרלינג שה"אחוסלים" מחוסלים, יש בספרו כדי לדרבן את החיפוש אחר הסדר פוליטי החורג מעבר לשלטונם ולהשקפת עולמם.

אלא שאליה וקוץ בה. מסקנתו של קימרלינג בדבר קץ שלטון ה"אחוסלים" יכולה להעיר מרבצם קומיסרים תרבותיים מטעם, שתפקידם לחשוף מזימות פוסט-מודרניות ופוסט-ציוניות העולות מקרב "עוכרי ישראל" שמשכנם באקדמיה, ולהקדים להן מכה. כפי שקומיסרים אלה עושים במרץ רב למען מיגור התופעות של התקינות הפוליטית והרב-תרבויות עוד בטרם יכו שורש בחברה הישראלית, כך יבקשו, מן הסתם, לטכס עצה כיצד לחזק את ה"אחוסלים" ומורשתם התרבותית, גם אם ההודעה על קצם, או אף על ירידה דרסטית בכוחם, היתה מוקדמת, מוקדמת מדי.

ד"ר יוסי יונה הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true