בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפקודה תמיד אנחנו

טקסי הזיכרון לרבין ולזאבי הזעיקו את ותיקי הפלמ"ח להפגנת כוח, רעות ונוסטלגיה חוצת גבולות. מה נשאר מהפלמ"חניקים ומרוחם? האם צדק פרופ' דן מירון שראה בתופעה ביטוי להגמוניה הוותיקה, או שהצדק עם ההיסטוריון (והפלמ"חניק) מאיר פעיל שקובע כי הפלמ"ח נגמר, מת, פיניטו?

תגובות

רצח השר רחבעם זאבי העיר כמה מהפלמ"חניקים שעוד איתנו משנת צהריים סתווית. כמו לפי קריאה הם התייצבו באולפני הרדיו והטלוויזיה לספר על מורשת הפלמ"ח ועל גנדי איש הפלמ"ח, אוהב הארץ, מלח הארץ, דובר העברית השורשית, גיבור ישראל, איש הרעות. מי שלא היה אגדה בחייו (בלשון המעטה) נהפך לאגדה במותו.

לפני ארבעה חודשים הם העלו מופע מרשים לא פחות, כשחגגו 60 שנה לייסוד הפלמ"ח. אז הם הגיעו למליאת הכנסת בהרכב שכלל כ-300 איש. ראש הממשלה, אדם שיודע להעריך אחוות לוחמים, קיבל את פניהם ביציע האורחים בתוך המליאה (ולא מאחורי קיר הזכוכית כמו שמקובל לגבי אורחים רגילים). למגינת לבם של רבים מהחברים, מאחר שרק ח"כ יכול לנאום בכנסת היה גנדי הנואם המרכזי באותו אירוע. במהלך הנאום ניגש ראש עמותת דור הפלמ"ח, אלוף (מיל') שייקה גביש אל מאירק'ה פעיל ושאל אותו אם מקובל לשיר בכנסת המנונים. פעיל, ח"כ לשעבר, אמר לו שאסור. אז שייק'ה אמר למאירק'ה שרבקל'ה (מהצ'יזבטרון) מציעה שברגע שגנדי יסיים הם יתחילו את המנון הפלמ"ח. פעיל חשב רגע ואמר "טוב, אבל כמו שאמרתי לך, זה מאוד לא מקובל כאן". "נו, אז?", שאל גביש. "נו, אז בואו נלך על זה", אמר פעיל והעסק סוכם בקריצה. גנדי גמר לדבר. יו"ר הכנסת בורג נקש קלות בפטיש. שייק'ה, מאירק'ה ורבקל'ה נעמדו ופצחו בהמנון הפלמ"ח.

בעיני היו"ר זה לא מצא חן. הוא היכה בכוח בפטיש. החברים הגבירו את קולם. במהלך הבית הראשון בורג סירב להיכנע. אלא שעם כל דפיקה נוספת קמו עוד שלושים ארבעים פלמ"חניקים והצטרפו לשירה. בתחילת הבית השני התברר לבורג שהקרב אבוד. גם חברי הכנסת והשרים קמו מכיסאותיהם, נעמדו, כמו שפעיל אומר "עם התחת אל היו"ר" והצטרפו בהנאה גלויה לשירה האדירה. אי שם בין "נתיב לנשר בשמים" ובין "אנו אנו הפלמ"ח" קם גם ראש הממשלה אריאל שרון ונתן קולו בשיר.

הצער והזעזוע של אנשי הפלמ"ח מרציחתו של חברם גנדי היו טבעיים, אנושיים, מובנים. ההתלהבות שבה השתתפו אנשי מפא"י ותיקים ואנשי שמאל מן השורה הראשונה, בבניית לגיטמציה רטרואקטיווית למי שהיה רוב שנותיו הפוליטיות מחוץ לקונסנזוס, היתה קצת פחות מובנת. היו מי שההתייצבות במצעד האבל על גנדי הזכירה להם נשכחות. לפני כעשור פירסם העיתונאי רונאל פישר כתבה בעיתון "חדשות" שהפריכה את האגדה על גנדי כלוחם מהולל. אז התייצבה כמעט כל הצמרת הביטחונית של המדינה ושל הפלמ"ח, וחתמה על עצומה שבה הובעה שאט נפש מהכתבה "השקרית והחולנית", למרות שלא היו להם טענות ענייניות ביחס לעובדות הכתבה. גנדי, שהיה חבר אמיתי לרבים, טבע כזכור את המשפט הידוע "אם צריך אז באים". היתה זאת פעם אחת מני רבות שהעלית הצבאית והפלמ"חניקית חשבה שצריך. לא עלה על דעתם להשאיר חבר פצוע בשדה הקרב לבדו, גם אם שדה הקרב היה בעצם הזירה הציבורית הפנים-ישראלית.

מאיר פעיל

"אני לא חתמתי אז", אומר מאירק'ה פעיל, "וגם לא השתתפתי עכשיו בחגיגה הצבועה לזיכרו. לעניות דעתי, בניגוד לרבין, ישכחו ממנו תוך שנה-שנתיים. אבל את חייבת להבין שהפלמ"ח זה קודם כל חברותא וחברות. זה לפני הכל יחס אישי מיוחד של אחד לשני. זה הקוד הפנימי העמוק ביותר. זה כאילו שהיינו אומרים 'אם היית פלמ"חניק, אתה טוב יותר מאחרים. אפשר לסמוך עליך. מוכרח שיהיה בך משהו חיובי, איכותי. אין אפשרות אחרת'".

השבוע, בדירתו ברמת אביב ג' פעיל פותח לי את הדלת במכנסיים קצרים, חולצה משובצת מופשלת שרוולים וסנדלים. בדיוק חזר מהרצאה שנתן על דרכו של יצחק רבין. אשתו, חוסידל'ה (חסידה) אף היא פלמ"חניקית, יושבת עם הנכד בן הארבע במטבח. הוא אוכל מקערת פלסטיק בצבע תכלת בהיר כמו אלה שהיו פעם בחדרי האוכל בקיבוצים, מרק עוף עם לוקשן ושקדי מרק. הוא צופה בווליום גבוה בתוכנית בערוץ הילדים. היא קוראת ספר. איזה ילד בן ארבע מבקש לקינוח אחרי שאכל מרק עם אטריות (וגמר הכל מהצלחת), כוס תה וביסקוויטים? הנכד של מאירק'ה וחוסידל'ה פעיל. הוא לוקח ביסקוויטים של פתי בר, טובל אותם כמו מפא"יניק קשיש בתה, מוציא בדיוק בזמן, לפני שהם רכים מדי, נוגס בתאווה ואומר לסבו בגאווה בלתי מוסתרת: "סבא. נכון גם אתה אוהב לעשות ככה?". מאיר פעיל נמס. עיניו בורקות.

הכי נוח במטבח, אז פעיל משיב אותי בשולחן ממש על יד אשתו ונכדו, ושם מתקיימת שיחתנו. דבר ראשון הוא עובר על רשימה שמית, ומסמן בכתב יד פ' ליד מי שפלמ"חניק. אח"כ הוא מוסיף ח' ליד מי שפלמ"חניק וחי (ר' מסגרת). הם הולכים ופוחתים. בתקופה האחרונה זו ממש מכה, אומר פעיל. כל כמה שבועות מישהו מהחברים נפטר. בדרך כלל מבקשים ממנו לכתוב משהו להספד. בגיל 70 פלוס, הוא, לעומת זאת, נותר מלא חיים ופרא אדם כמו שהיה. השיחה איתו היא לרגע ראיון עם היסטוריון אובייקטיווי, ולרגע עם הפלמ"חניק משולח הרסן. פעיל ההיסטוריון מדבר על מורשת הפלמ"ח, מונה את מרכיביה, מנתח אותה ומספיד אותה. מאירק'ה הפלמ"חניק מתרפק על הנוסטלגיה. מתקשה להשלים עם ניפוץ המיתוס. מתמוגג מהסיפורים. וכשיש סתירות? לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר.

פעיל: "עזבי אותי מגנדי. הוא לא מעניין. כמה קיצונים לאומנים כמו גנדי היו בפלמ"ח? אפשר לספור אותם על יד אחת: הוא, משה שמיר, יואש צידון, פרופ' עזרא זהר. נדמה לי שזהו. מולם בקצה השני, השמאלי, יש אותי, את מתי פלד, יאיר ינוב, שרה ברוורמן. אולי עוד אחד. וזהו. כל יתר ה-4,000 איש הם הסיפור האמיתי. הם המיינסטרים של הפלמ"ח. חבר'ה נפלאים. בלעדיהם, המדינה לא היתה קיימת".

לא היתה בפלמ"ח לאומנות?

"בטח שכן. 'ממטולה עד הנגב, מהים עד המדבר' זה לא היה סתם מלים. בטח שהיה בנו גרעין של לאומנות, אבל מבוקרת. ועם השנים היא התעדכנה. אצל השפויים. הרוב המכריע, התשעים ותשעה אחוזים מהפלמ"חניקים קיבלו על עצמם אהבת א"י יחד עם הבנה לפרובלמטיקה של א"י השלמה, והכרה בכך שחייבים למצוא דרך חיים משותפת ומכובדת עם הערבים, על פי עקרון השוויוניות. יצחק רבין הפך למייצג הבכיר ביותר של הקו המרכזי הזה".

ומי ממשיך אותו היום?

"אף אחד לא ממשיך. הפלמ"ח היה תופעה והיא איננה עוד. מכבדים אותה, מתרפקים עליה. אבל זה היה ונגמר. מצער אותי להגיד את זה, אבל אין מה לעשות. זאת המציאות".

אחרי מצעד האבל על גנדי, פרופסור דן מירון פירסם מאמר שבו הוא כינה את גנדי "אחיהם של נערי מגש הכסף". וטען כי "בחזיון האבל, הפגינו אנשי ארץ ישראל הממסדית הישנה והפלמ"חניקים את טענתם להגמוניה". וכי "זו היתה הוכחה לכך שכוחה של האליטה הזאת במותניה והיא נכונה להיאבק על מעמדה ההגמוני גם היום".

"בדיחה לא רעה. אולי צריך להזמין אותו לבוא לכמה מההלוויות... נו, באמת. טענה להגמוניה? היום? הוא התבלבל. מעריכים אותנו. מודים בתרומתנו המלחמתית הגדולה. מתרפקים עלינו. את מכירה את השיר 'מה שהיה היה'? על יגאל אלון הרי אמרו שזהו אדם שנשקף לו עבר מזהיר... לא, ברצינות, כבר ידוע שאנחנו הפלמ"חניקים נחשבים לדינוזאורים. שלאט לאט אבל באופן עקבי אנחנו נמוגים מן העולם".

ומה על מורשת הפלמ"ח?

"לא יהיה לה המשך. בצבא אולי פה ושם יש עקרון שהופנם - עקרון הגישה העקיפה, האוגפת. לא להשאיר פצוע בשטח. מעבר לזה, מעט מאוד. הפלמ"ח היה בנוי על תרבות המעגל. על רוח שמשולבת בלחימה. הפלמ"ח היה בעצם צבא עם משמעת של תנועת נוער. עקרון היסוד היה - כל חייל הוא גנרל. לא בורג שמקבל הוראות ומבצע. צה"ל של היום הוא הייררכי, דוגמטי, נשען על תקנים ונהלים".

מה עם המורשת החברתית האידיאולוגית?

"כל מיני קבוצות אידיאולוגיות יכריזו על עצמן כממשיכות דרכו של הפלמ"ח. אבל אף אחת מהן לא כזאת. מהמורשת התרבותית נשאר מעט מאוד. חיים חפר, חיים גורי, ע. הלל, משה שמיר, דן בן אמוץ, נתיבה בן-יהודה, נתן שחם, פוצ'ו, הצ'יזבטרון, נעמי פולני, גדעון זינגר - אלה לא חומרים שהולכים היום. מה לנוער ולזה? לדור הביניים, בני הארבעים-חמישים, זה אולי עוד אומר משהו. אלה שהיו בנח"ל. בתנועות הנוער. אבל גם הסיפור הזה כבר נגמר. מי הולך היום לתנועת נוער בכלל? רק בני עקיבא. בתיכונים, בחומרי הלימוד בהיסטוריה של א"י יש השכחה של הרעיון הציוני ושל הפלמ"ח. אותו הדבר לגבי המסר החברתי. המסר היה סוציאל דמוקרטי מתון. מה נשאר ממנו? פייג. שוויוניות? גורנישט. לסיכום, כשאני מודד בגרף, זה מצער מאוד, אבל לא נשאר מזה כמעט כלום".

מה שאתה אומר בעצם הוא שתוחלת חייה של מורשת הפלמ"ח היא בעצם תוחלת חייהם של הפלמ"חניקים שעדיין עמנו?

"אפילו לא. הלוואי שזה היה כך. הבעיה היא שגם הפלמ"חניקים עצמם לא חיים לפי זה. הדבר היחיד שנשאר באמת זה החברותא. הצורך להימצא בחבורה. הערכה רבה זה לזה. והזיכרונות המשותפים. מעבר לזה, הפלמ"ח נגמר. מת. פיניטו. קפוט. ז"ל".

ההיסטוריון פעיל מסיים את ההספד שלו למורשת הפלמ"ח. כשהוא מראה לי היכן השירותים בבית מזנק מתוכו מאירק'ה הפלמ"חניק: "אבל זה רק אם את מבטיחה לא לחרבן על הקרש". כנראה שלא היה קשה לפענח את המבט בעיני. "טוב, טוב, אל תהיי כל כך מזועזעת", אומר פעיל, "רצית לספוג הווי של הפלמ"ח, לא? אז אצלנו בפלמ"ח היו אומרים ככה 'חבר נחמד, חבר יקר. בבואך להפריש פרש, שפוך חמתך על החור ולא על הקרש'".

שייק'ה גביש

מוזיאון הפלמ"ח. בוקר יום רביעי שעבר. מצרפים אותנו לסיור המודרך, אל קבוצת תיכוניסטים אתיופים - הגחל"צים של שנות ה-2000. מה זה גחל"צים? מתוך המילון העולמי של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה: "כינוי גנאי לעולה חדש. מקורו בראשי תיבות 'גיוס חוץ לארץ'. דוגמה: 'איזה פלמ"חניק? זה גחל"ץ זה!'".

הסיור במוזיאון מרתק. מבוך תת קרקעי בחדרים אפלים שמשלבים תפאורה תלת ממדית עם סרטים שמוקרנים על הקירות. המבוא - אולם ההנצחה ל-1,135 חללי הפלמ"ח, "מגש הכסף שעליו הוגשה מדינת היהודים". בסיור נכנסים האורחים לתוך סרט בהמשכים על קבוצת פלמ"חניקים. המסיירים מתלווים אליהם מרגע הגיוס לפלמ"ח דרך האימונים, הטיולים, העבודה בקיבוץ, השירה מסביב למדורה אל הקרבות ובתי הקברות. מדי פעם נשזרים קטעים תיעודיים. הכל חי מאוד, ממחיש בצורה אותנטית את חוויית הפלמ"ח ולא רק את ההיסטוריה שלו. קולות הקרב מרעידים את הקירות ואת הלב. בקומזיץ, כמעט חשים בחום המדורה ובאופן טבעי מצטרפים לשירה. כשמגיעים אל ספינת המעפילים, הרצפה מתנדנדת כמו על ים סוער. וזה עובד. החוויה אינה רק אינטלקטואלית, כמו במוזיאון רגיל, אלא אמוציונלית, מעוררת הזדהות.

בני הנוער האתיופים מתקשים להבין בהתחלה. דחיפות, צחוקים, הסתלבטויות על המדריכה, הערות ציניות. אבל ככל שחולפות הדקות ומעמיקים אל תוך המערות האפלוליות, דומה שהם נשבים בקסם. בקטעי ההעפלה, אקסודוס, המצוקה הנוראה של העולים על הספינות, כבר שוררת דממת מוות באולם. בפיות פעורים הם ניצבים מול הגחל"צים של שנות הארבעים. נפעמים, אולי, ממראות שמעולם לא ראו. מאתרים, אולי, את הדומה והשונה עם מה שעברו הוריהם. ואולי אפילו הם בעצמם. אחרי 75 דקות, הם יוצאים, חזרה אל האור המסנוור שבחוץ, מהורהרים. הרבה יותר שקטים.

אלוף (מיל') ישעיהו (שייק'ה) גביש, יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, אומר שבשנה וחצי של פעילות המוזיאון, ביקרו בו 130,000 איש. מחציתם מבוגרים והיתר תלמידים וחיילים. גביש לא אוהב את הדיבורים האלה על זן שהולך ונעלם. מה, הנקודה היא קיומם הביולוגי של הפלמ"חניקים? מה, זה סוד שהם כבר בני 70 ומשהו? מה מצפים מהם, שיחיו לנצח? הנה, רק אתמול קברו בכאב לב את גברוש האגדי בבית אלפא. חברים רבים כבר אינם. "אני מודה באשמה", אומר גביש, "כנראה שלא נחיה לעד. אבל מה שנשאיר אחרינו, הרי זה לב העניין. וכאן הדברים מדברים בעד עצמם. אני לא צריך להתאמץ להוכיח כלום. עובדה: הפלמ"ח מאוד מבוקש. הסיורים במוזיאון מוזמנים עד מאי 2002. המוזיאון הזה הוא פשוט להיט. הוא מנחיל את המורשת לצעירים דרך נקבוביות העור שלהם. כאן הם קולטים את התמצית, מה פירוש הדבר להיות חבורה שיש לה תכלית משותפת. מורשת הפלמ"ח הופנמה ועוד איך. בצה"ל היא קיימת, ביחידות המובחרות. היא באה לביטוי בששת הימים ובמלחמת יום כיפורים. מי יכול לסתור את זה?".

הקמת מוזיאון הפלמ"ח והשקעת כספי המדינה בו עוררו בזמנו סערה ציבורית. מבקרת המדינה אז, מרים בן-פורת, פירסמה ב-94' דו"ח על חריגות ממינהל תקין ועל אי סדרים בהעברת הכספים. רבין שהיה אז ראש הממשלה הגיב כמו פלמ"חניק: "מה היא מבינה בפלמ"ח ומי היא שתצפצף פה ותדבר בכלל על הפלמ"ח". כשנרגעו הרוחות יושרו ההדורים והכספים הועברו, בחסותו של שר השיכון, פואד בן אליעזר, אל העמותה.

גם בקרב הזה הפלמ"חניקים ניצחו. בנייתו של הפנתיאון הפלמ"חניקי עלתה בסופו של דבר 12.5 מיליון דולר. המדינה העבירה את מחצית הסכום. כשהושלמה הבנייה נמתחה ביקורת גם על התכנים. הטענה העיקרית היתה שהפלמ"ח מנכס לעצמו את כל תהילת השחרור הלאומי. ואכן, בסיור המודרך מוזכרים פה ושם בחצי פה האצ"ל, הלח"י וההגנה. אבל ברור שהסיפור האמיתי הוא הפלמ"ח. הגיבורים הם יצחק שדה, יגאל אלון, ובהמשך יצחק רבין.

ועכשיו, קצת על מה שאין במוזיאון, שכדרכו של מפעל הנצחה מתמקד רק בצדדים ההירואים, החיוביים: אין עדויות למעשי ביזה, לגניבות, להרג שבויים, לעינויים, למעשי גירוש המוניים. באחת הסצינות המומחשות במוזיאון מתקשר אחד הפלמ"חניקים למפקדה כדי לברר מה לעשות עם ערביי רמלה ולוד שעליהם השתלטה יחידתו. התשובה: "תעשו מה שאתם מבינים". גם המהומה, הברדק, הרישול, השרירותיות שבמינויי המפקדים לא באים לידי ביטוי. וכך גם הודאה בסנוביזם, שגבל בהתעללות, כלפי העולים החדשים מאירופה, רובם ניצולי שואה שזכו לכינוי הגנאי המעליב "סבונים".

בהקשר הזה, צריך לברך על שבנוסף על התיעוד ההיסטורי /ספרותי/לירי של נציגי פלמ"ח מובהקים כמו חיים חפר, חיים גורי, דן בן אמוץ, נתן שחם, משה שמיר ואחרים ישנה גם נציגה רגישה ואמיצה כמו נתיבה בן יהודה שמעלה בתעוד משלה ראייה אישית, נשית, מלאת עוצמה וכנות. מי שקורא את ספריה, מתוודע לחלק האינטימי, הכאוב יותר. זה שתמיד נמצא מתחת לתפארת המליצה של העבר.

גביש מתקומם נמרצות נגד הביקורת. אין שום ניכוס. בלי הפלמ"ח, המדינה לא היתה קיימת. ופעם אחת ולתמיד שיהיה ברור: לא היה שום ברדק. היה סדר מופתי. היתה משמעת ברזל. שלא יבלבלו את המוח.

אבל ממש כמו שקרה למאיר פעיל, גם גביש לא מתאפק ומיד אחרי הנאום החוצב להבות הזה הוא נזכר בספור פלמ"חניקי קטן על גבריאל רפפורט (גברוש) שהלך לעולמו לפני שבועיים: "גברוש, יחד עם מיכה פרי ועמוס חורב, פרצו את דרך בורמה. אני השתתפתי עם חטיבת יפתח בכיבוש לוד ורמלה. החטיבה של גברוש, הראל, לא השתתפה. אחרי שהערבים יצאו, היה הרבה מאוד שלל. מה הפלמ"ח היה צריך יותר מכל? קודם כל כלי רכב. אספנו עשרות משאיות וג'יפים. אז לא קראנו לזה גניבה כמובן, היינו אומרים בצחוק - רכב שפשוט אף אחד לא עמד על ידו. אירגנו שיירה וחיכו למי שהיה אמור להוביל אותה אל החטיבה. כשהוא הגיע, הוא גילה שהשיירה נעלמה. עשו בדיקה. מה התברר? גברוש הגיע למקום. נתן סימן והוביל את השיירה לחטיבה שלו. שאלו אותו למה אז הוא אמר: מה זאת אומרת, גם אנחנו היינו צריכים רכבים".

ואת זה אתה מספר כדוגמה לסדר המופתי ולמשמעת הברזל.

גביש צוחק. לא, את זה הוא מספר כדוגמה למי היה גברוש.

אניטה שפירא

את ההיסטוריונית אניטה שפירא סיפורים כאלה לא מצחיקים. בכלל, הפלמ"ח והפלמ"חניקים די מעצבנים אותה. לטענתה, הם מנסים לנכס לעצמם נתח היסטוריה גדול מכפי שמגיע להם, ומשכתבים את ההיסטוריה לנוחותם. כהיסטוריונית שלא היתה איתם באוהלי ההכשרה היא נטולת חמלה ונדיבות מהסוג שיש למאיר פעיל. היא מנתחת את מורשתם באיזמל אקדמי חד כתער.

התזה של דן מירון מעוררת גם בה גיחוך. איזה אליטה שכוחה במתניה, היא אומרת. אליטה שנפגשת בבית קברות ובמוזיאון שלה? מוזיאון הפלמ"ח הוא ההוכחה להיותם אליטה שוקעת. התחדדה בהם התחושה שהם וערכיהם עומדים להימוג מן העולם וממנה נולדה המוטיווציה העיקשת להנציח הכל במוזיאון. הריטואל סביב רצח גנדי והדרך שלקחו בו חלק, מעידים שזוהי התרפקות על הוויה שחלפה מן העולם. במציאות, שפירא מזכירה, גנדי היה עבורם טרף שבטרף, מוקצה. למחרת הרצח הוא הפך לנוסטלגיה. וכנוסטלגיה הוא כבר סימל עבורם את אותם דברים שהם מתגעגעים אליהם.

מכל מורשת הפלמ"ח - סיפורי הגבורה, הספרים, השירים, הביחד - לא נשאר בעצם כלום?

"להערכתי, לא. מורשתם היא אחת - קיומה של זהות ישראלית אותנטית והגעגועים אליה. שנית, הערכים האלה לא שיייכים בלעדית להם. למרות שהם משתדלים להציג את זה כך. מעמדו של הפלמ"ח היום מזכיר לי את הדימוי הבא: יש ביקום תופעה של כוכבים הנבלעים אל תוך חור שחור. אנחנו, על כדור הארץ, ממשיכים לראות את האור שלהם, שנים אחרי שנעלמו כי עד שהאור מגיע אלינו עוברות שנות אור. אותו הדבר עם דור הפלמ"ח. הוא כבר לא קיים. אבל אנחנו עוד תחת השפעת הקרינה ההיא של הוויה שאיננה עוד".

אבל האור הזה, בין אם הוא אשליה או לא, עדיין קיים. כשהם באים למליאת הכנסת, ראש הממשלה והשרים עדיין מתרגשים ושרים איתם את המנון הפלמ"ח.

"זה רק מוכיח שגם ראש ממשלה ושרים וח"כים הרחוקים מההוויה הזאת, מעוניינים להשתדך אליה. זה דומה לתופעת המספר שרק הולך וגדל עם השנים של מעפילי אלטלנה".

אז מהו סוד הקסם שהפלמ"חניקים מהלכים עדיין על הציבור הישראלי?

"געגועים. געגועים לאותה זהות ישראלית ברורה, חסרת סיבוכים, לא מורכבת, שהכל בה שחור ולבן, עם טובים ורעים. היא מסתמלת בדור הפלמ"ח".

יש בהם המון תום. אוהבים אותם ואת מה שהם מייצגים. למה זה מכעיס אותך?

"זה לא מכעיס אותי. רק שהם היו צעירים וצעירות שהיו משוכנעים כי נועדו לגדולה. באה המדינה והרסה להם את הכל. הם הפכו לבלתי רלוונטיים. היסטוריונים כמו יונתן שפירא וסופרים כמו עמוס עוז גרסו כי דור הפלמ"ח היה כישלון גדול, משום שהוא היה דור שלא התמודד עם אבותיו על השלטון. חלקם עד היום לא משלים עם זה. הם לא מוכנים להסתפק בהפיכתם למיתוס. כמיתוס, הם חיוביים בהחלט, ומטפחים ערכים כמו רעות, מסירות, נכונות להקרבה, אומץ לב. אבל הם מנכסים לעצמם דברים לא להם. כמו למשל את יצחק רבין".

יצחק רבין

את פגישתה הראשונה עם יצחק רבין תיארה לאה רבין בספרה 'הולכת בדרכו' כך: "בפעם הראשונה התוודעתי לקיומו של יצחק כשהייתי בכיתה י'. זה היה בקיץ של 43' כשהוא היה בן עשרים ואחת ואני בת חמש עשרה. הוא לכד את עיני ליד דוכן הגלידה של ויטמן ברחוב אלנבי בתל אביב, ונראה לי כמו דוד המלך. צבע שיערו היה ערמוני עמוק ועיניו ספק אפורות, ספק ירוקות ונוקבות במידה שלא תיאמן. מעל לכל, הוא היה טבוע בחותם הפלמ"ח. נעלם לשבועות רבים ושב ומופיע לפתע. אנשי הפלמ"ח האיצו את פעימות הלב של תלמידות תיכון לעת ההיא, אבל הקסם שהקרינו היה עמוק בהרבה מהמקובל בפנטזיה של גיל ההתבגרות. הם היו הנוטרים הצעירים של המחתרת, שחלומותיהם ומרצם נועדו ליצור מדינה יהודית ולהגן עליה..."

יצחק רבין הצטרף לפלמ"ח בשנת 41', מיד עם הקמתו. הוא היה מפקד הגדוד השני בפלמ"ח, קצין המבצעים של הפלמ"ח ומפקד חטיבת הראל. רבין נתפס בדרך כלל כבן המובהק ביותר של הפלמ"ח וכמי שמורשת הפלמ"ח היא מורשתו. אופן התנהלותו, סגנונו, פועלו הצבאי והמדיני רב השנים יצגו את דרך הפלמ"ח יותר מכל אחד אחר.

אבל, היו באישיותו ובתפיסת עולמו מרכיבים אחרים, שלא פעם סתרו את אותה מהות פלמ"חניקית. כך למשל, הוא נאבק תמיד באחד הסמלים המובהקים של דור הפלמ"ח, ה"סמוך" הישראלי המפורסם (המככב ב"ילקוט הכזבים", שהוא אולי התוצר התרבותי המובהק ביותר של דור הפלמ"ח, בדמותם של סמוך הגדול וסמוך הקטן). בטקס סיום מחזור בפו"מ באוגוסט 92' הוא נשא נאום שפגע לפלמ"חניקים הישר בבטן הרכה: "...לאחת הבעיות שלנו יש שם פרטי ושם משפחה", אמר ראש הממשלה רבין, "זהו צירוף המלים 'יהיה בסדר'... הוא צירוף מלים בלתי נסבל, שמאחוריו חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה שאין להם מקום... סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות... ה'יהיה בסדר', אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי' הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה".

זאת לא היתה הפעם הראשונה. מאיר פעיל זוכר נאום כמעט זהה של רבין מהתקופה שבה היה רמטכ"ל. "הוא נאם בפני הקצינים נגד ה'סמוך'. לא כולם הסכימו איתו. אבל זאת תזה של רבין שהלכה איתו כל השנים. הייתי אז מפקד בה"ד 1. אמרתי לו 'בצה"ל יש על מי לסמוך. מי שלא ניתן לסמוך עליו שיילך הביתה'. הוא לא קיבל את זה. אין ספק שזאת גישה מאוד לא פלמ"חניקית שלו, כי יצחק שדה, שהקים את הפלמ"ח אמר 'כל מ"כ גנרל'. כלומר, תהיו ראש גדול. לא מכתיבים לכל מפקד מה לעשות. סומכים עליו".

רבין הוא בן מובהק של הפלמ"ח או לא?

אניטה שפירא: "רבין היה בן מובהק של הפלמ"ח, כל עוד היה בפלמ"ח. אבל להבדיל מאחרים, הוא לא נשאר בפלמ"ח. הוא התקדם הלאה, בכל המובנים. להערכתי יצחק רבין הגיע לאן שהגיע על אף הפלמ"חניקיות שלו. הוא התעדכן ופרץ קדימה בזכות תכונות מאוד לא פלמ"חניקיות שהיו בו. יצחק רבין היה פלמ"חניק, אבל לא רק".

חיים גורי וחיים חפר

מאיר פעיל אומר שביאליק היה רק אחד, אבל גם בזה הפלמ"ח יצא גדול, כי לו היו גם את חיים נחמן גורי וגם את חיים נחמן חפר. "דברי איתם. הם כבר יתנו לך מורשת", הוא ממליץ.

חיים נחמן חפר מתקשה להבין איך אפשר לטעון שאין מורשת. או בכלל לשאול על זה שאלה. "הפלמ"ח יצר 350 כותרים. ישנם סופרים שצמחו מהפלמ"ח, ישנם ספרים על הפלמ"ח, ישנם רומנים על רקע תקופת הפלמ"ח, וישנם מחקרים היסטוריים. אני עצמי כתבתי אלף פזמונים. 36 שנים פירסמתי מקאמות, ממש עכשיו פורסמה האחרונה, על רבין. אני פורש מזה. כבר שנים שאנחנו, עם דנה כוגן, מפיקים סרטים על הפלמ"ח. יש 18 סרטים. מה זה, אוויר? וממה התחיל הכל? הלא בראשית היה הצ'יזבטרון. הוא קבע קו וסגנון. ממנו נולדו להקת הנח"ל והלהקות הצבאיות האחרות, ושלישיית גשר הירקון, והגשש החיוור והתרנגולים. אז מה זה אם לא מורשת תרבותית?"

על זה אין ויכוח. השאלה מה נשאר מכל זה היום.

"ראי, אני לא חי על הירח. אני יודע שיש היום דור צעיר חדש עם מושגים אחרים. שמעתי שבאחד התיכונים שאלו בחידון מי זה יגאל אלון והתלמיד ענה 'נו, ההוא השמן מפספוסים'. כן כן, אני יודע. אז חלק מהערכים נשחקו. חלק נעלמו. אבל לא הכל. מה יישאר בעוד חמישים או מאה שנה? כמו תמיד: הספרים. השירים. הסרטים. הם יפשטו וילבשו צורות חדשות, אבל הם יהיו. למה לחשוב שלא?"

לחיים נחמן גורי קראו בפלמ"ח ג'ורי. מתוך ילקוט הכזבים: "...איך ג'ורי התחיל לכתוב שירים?... בקורס הסיירים הראשון במשמר העמק ישבו כל האריות סביב המדורה, שתו קפה וסיפרו כזבים... בין האריות ישב גדי צעיר בשם ג'ורי ותלה עיניים חולמות באש. כשהשתרר לרגע שקט, נשא ג'ורי עיניו לשמים ואמר: ' אה, שמי קיץ זרועי כוכבים'... שמע ג'ורי, אמר לו גיורא זייד, מה אתה מדבר כל כך הרבה? תכתוב שירים... וג'ורי קיבל את דבריו ברצינות".

חיים גורי: "לא דובים ולא זבובים. לא היה ולא נברא. וגם לא היה משהו שמתקרב להיות דומה לזה בכלל". אחר כך הוא יוצא נגד הנטייה הישראלית לדה-מיתולוגיזציה. "אני לא מבין, מה, באים בטענות על כך שהפלמ"חניקים מתים? ודאי שהם מתים. אנשים מתים בסוף. אז מה. הפלמ"ח לא אחראי למה שקרה אחריו. היו אלון ושדה ורבין ומוטה גור וגנדי ופלד ורבים אחרים. כשאדם מת, כל שנותיו מתות איתו. מה פירוש אין מורשת? ומה נשאר ממורשת העלייה השנייה? ותנועת העבודה? ומהקיבוצים? השילוש המקודש - עבודה עברית, שפה עברית והגנה עברית - עבר אלינו, לפלמ"ח. גם אנו קיבלנו מקודמינו. לא הכל המצאנו. יש מה שקיבלנו ויש מה שהעברנו הלאה. תרבות המעגל, גם בתוך הלחימה, והיציאה מהגדר (קרי, מחשבה מהפכנית חדשנית) הם ערכים של הפלמ"ח. זו מורשת".

אניטה שפירא למשל טוענת שאתם לא מסתפקים במיתוס. שאתם מנכסים דברים לא לכם.

"זה לא כך. אם אנשים היום רואים בהתנדבות ערך, זה לא משהו מיתי. זה משום שהפלמ"ח הוריש את זה כערך. חוץ מזה, מיתוסים הם לא בדיה גמורה אלא דברים שהתרחשו במציאות ואנשים העניקו להם עם הזמן משמעות. מה רע בזה? עם השנים הדברים משנים צורה. הם מתפזרים ומופיעים בלבוש חדש. יש לזה המון דוגמאות היום".

בוא ניקח כדוגמה את שיר הרעות שלך. 50 שנה מקום ראשון או שני במצעדי הפופולריות של הזמר העברי. האם זה כשלעצמו ממוטט את התזה של העדר מורשת?

"שיר אחד לבד לא יכול למוטט תזה. אבל זאת אולי דוגמה טובה. כתבתי אותו לפני יותר מ-50 שנה. מי היו יפי הבלורית והתואר שעליהם כתבתי? חברים שלי. בחורים צעירים שנהרגו. תרבות היא שרשרת קבלה. כל דור מוסיף משהו. כשאת שרה אותו היום, הוא מרגש אותך, כי היום הוא נקשר באסוציאציה אל יצחק רבין. ולמרבה הצער, כל דור יש לו את יפי הבלורית והתואר שלו. זה שיר שכנראה נוגע באנשים, כי הוא מעלה בלבם תחושה של משהו שהיה ואבד, געגועים למי שמת. זה אנושי, זה אוניברסלי, וזה עובר. יש תרבות עברית. יש שפה עברית. יש מורשת לפלמ"ח. ודור לדור יביע אומר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו