בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות ההסברה

ליאנה בדר, במאית, סופרת ומנכ"לית משרד התרבות וההסברה הפלשתיני, לא אוהבת לדבר על בעלה, השר יאסר עבד רבו, ובטח שלא על הקשר היהודי של משפחתה. היא טוענת שאינה עוסקת בפוליטיקה אבל כל אמנותה צומחת מתוך הקונפליקט הלאומי ומשועבדת לו

תגובות

הקומה החמישית במשרד התרבות הפלשתיני ברמאללה מיועדת למנכ"לית ליאנה בדר. יום עבודה באמצע השבוע, שעת צהריים והקומה נראית ריקה מאדם. באחד החדרים יושבת הפקידה היחידה בקומה, מזכירתה של בדר שמבטיחה: "אם קבעתם איתה, אז היא צריכה להגיע". לבדר מותר לאחר. הבוס שלה הוא בעלה, יאסר עבד רבו, שר התרבות וההסברה ברשות הפלשתינית.

בדר נכנסת למשרד ומשחררת את הפקידה הביתה. אחר כך היא מתקרבת לחלון ומצביעה לעבר האופק: "הרעפים האדומים שם זה פסגות. לא מפסיקים לירות משם. שכנה שלי הלכה להחליף נעליים לבנה ובדרך חזרה חטפה כדור בראש ומתה".

על קירות המשרד תלויות כרזות גדולות של שני סרטי התעודה שביימה: "פדוא", על המשוררת פדוא טוקאן, ו"זיתונאת" שעוסק בחיילים ומתנחלים שעוקרים עצים ובגעגועים לעץ הזית בגן עדן הפלשתיני שלפני 48'. סרטה השלישי "ילדים" נמצא בשלבי עריכה מתקדמים. בדר מתארת בו את חייהם של ילדי האינתיפאדה החדשה. יש שם ילדה אחת שרוצה להיות טייסת וילד שרוצה לעסוק בקרמיקה כשיהיה גדול. בסרט רואים ילדים משחקים ושרים וגם ילדים בני 12-10 שעובדים כרוכלים ברחובות 12 שעות ביום בשביל לעזור לפרנסת משפחותיהם.

בדר: "אני מתארת חיים של ילדים פשוטים, אני מדברת איתם על צבעים, חלומות, קשר עם ההורים והחברים. זה סרט על משחקים וחלומות ואני מופתעת מהמידה שבה הילדים האלה ממשיכים לחיות באופטימיות, למרות שהם כלואים ומפוחדים". למען האמת, הילדים בסרט אינם בדיוק דמויות מייצגות. רובם המכריע הם ילדיהם של עובדי משרד התרבות הפלשתיני או משרדי רשות אחרים.

בנוסף לשלושת סרטי התעודה כתבה בדר ארבעה רומנים, שישה ספרי ילדים וספר שירים אחד. היא מקפידה לציין שהיא שונאת סיסמאות, תעמולה ופוליטיקה אבל גם יצירתה וגם דבריה בראיון רוויים בהן. "אני מרגישה חובה תרבותית כלפי בני עמי", היא אומרת, "לכתוב, לתעד ולהעביר תמונה על העם הפלשתיני. ספרים שלי תורגמו לאנגלית, הולנדית, ספרדית וצרפתית, רק לא לעברית. הבעיה היא שגם אם אכתוב עוד מאה שנה, מו"לים ישראלים לא יתרגמו את הכתבים שלי".

למה את חושבת כך?

"כי הם לא רוצים להכיר בכך שהעם הפלשתיני עבר ועובר אסון. הממסד הישראלי לא מעוניין שהציבור יכיר את הפלשתינאי כבן אדם בעל רגשות, כי זה יכול לגרום לאנשים להתבייש. אנחנו חומר מוצק שיש להשמיד. אני משוכנעת שאם הישראלים יכירו את האמת על העם הפלשתיני הם יצאו להפגנות, כמו שקרה בארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם".

אבל ספרים שכתבו פלשתינאים כן מתורגמים לעברית, כמו שירי מחמוד דרויש.

"זה שום דבר. יש אולי ספר או שניים. בישראל לא רוצים לראות את התרבות שלנו, לא את הספרות ולא את הסרטים, מכירים רק אותו צד מלא שנאה. הם לא מבינים מה זה להיות פלשתינאי וזה מביא אותם להתייחס לפלשתינאים כאל קבוצה אחת חסרת רגשות וחסרת אנושיות.

"אני יודעת שבישראל יש מחנה של אוהבי שלום ואני רוצה לפנות אליהם. קולו של מחנה זה נדם בגלל חוסר ארגון. הם לא יודעים לעבוד נכון. הבורות היא גם מחלתם של אוהבי השלום הישראלים. גם בשבילם אנחנו גוש חסר תווים, בניגוד לפלשתינאים, שמכירים את הישראלים; כולם עבדו בישראל והכירו את החברה הישראלית".

ואת עוקבת אחר ספרות ישראלית?

"בטח. הספרות הישראלית מתורגמת, חלקה לאנגלית וחלקה לערבית ואת כתביהם של סופרים ישראלים אפשר לקנות בכל חנות ספרים ברמאללה. אני יודעת שיש כמה יוצרים בספרות ובקולנוע שמנסים לצייר לפלשתינאים פנים אנושיות, כמו הסרט על הנשים בחברון, וכתביהם של סופרים כדויד גרוסמן, עמוס עוז, א"ב יהושע, בתיה גור, יהושע קנז ועוד רבים. אני קוראת ספרות ישראלית כי אני רוצה להבין. ואחרי שאני קוראת אני לא מבינה כיצד יוצאים סופרים כאלה מתוך עם מעניש, מכאיב ומדכא".

נפגשת פעם עם יוצרים ישראלים?

"פגשתי את סביון ליברכט בכנס סופרים שהתקיים בספרד. היא סיפרה על חלום הארץ המובטחת, ואני הייתי מופתעת. אני מכירה את ספריה וחשבתי שהיא אחרת, שמאלנית, אוהבת שלום אמיתית. אמרתי לה שלפני 800 שנה המוסלמים שלטו בספרד, אז אולי הם יבקשו זכות על המדינה עכשיו? אני, אמרתי לה, מצפה לשלום כזה שבעתיד אני אוכל לגור לידך ואת תוכלי להיות שכנה שלי ברמאללה. ואז היא אמרה, לא, אני לא מוכנה שתבואו לגור לידי, והיא השתמשה במלים כמו 'אתם תאכלו אותנו'. לפי ההיגיון שלה, הרומאים צריכים גם הם לדרוש זכויות על המזרח התיכון. היא חושבת שהיא מכירה את הפלשתינאים בגלל שכתבה סיפור, 'חדר על הגג', לאחר שפועלים פלשתינאים בנו לה חדר. היא הכירה פועלים וחשבה שהכירה את התרבות הפלשתינית".

"תאכלו אותנו, זה לא מונח שאני משתמשת בו", אומרת סביון ליברכט. "אני מאוד מתונה, אני לא מדברת ככה". ליברכט נזכרת בשיחה שניהלה עם בדר במונית לשדה התעופה: "הקשר בינינו היה מאוד נחמד, עד אותה שיחה על זכות השיבה. לא הבנתי כיצד אשה מתונה כמוה מדברת בשוויון נפש על זכות השיבה. זה הקו האדום מבחינתי. אם ייכנסו לישראל שני מיליון פלשתינאים, נאבד את הצביון היהודי. אני תומכת בהקמת מדינה פלשתינית, אין לי סנטימנטים גם לירושלים המזרחית. אם אני מכירה בזכות הפלשתינאים, אני מצפה מהם להכיר בזכות שלי".

ליברכט מכחישה גם שדיברה על אלפיים שנות געגועים. "אלה המונחים שלה, לא שלי. אם כבר, הייתי מדברת על זיקה יהודית. יהודים תמיד התפללו לכיוון ירושלים. זה לא שבלגיה החליטה להקים קולוניה במזרח התיכון".

"הישראלים לא חושבים על שלום", אומרת בדר. "הם חושבים שהשלום זה לבנות סביבנו גדר כמו בגן חיות, שיוכלו להסתכל עלינו מרחוק".

איך את מציירת את השלום?

"הפסקתי לחשוב על צורת השלום. עכשיו אני חושבת רק על הישרדות. אנחנו חיים מלחמת השמדה והעיקר עכשיו זה להחזיק מעמד ולחיות".

אני ירושלמית

בדר נרתעת מעניינים אישיים ומשפחתיים ומתעצבנת במיוחד כשמזכירים לה שהיא אשת שר בכיר: "אז מה? אני אמנית, אני סופרת ובמאית, אין לי קשר לפוליטיקה. זה התחביב שלו, ואני לא עוסקת לו בתחביבים".

בכל זאת, הוא שר בתקופה עדינה שבה מותחים עליו ביקורת גם ישראלים וגם אנשי ג'יהאד.

"מה זה קשור אלי? אני לא רוצה שתכתוב בכלל שאני אשתו של שר. תכתוב על העבודה שלי, לא של בעלי. אני לא דוחפת את עצמי לפוליטיקה וזה לא מעניין אותי. אני לא יודעת מה סיפרו לך עלינו. שאנחנו חיים חיי פאר? זה לא נכון. אולי רק עשרה אנשים עושים את זה ברשות, וזה דבר שקיים בכל העולם. אנחנו חיים חיים פשוטים מאוד".

בדר אינה משתכנעת שמדובר בשאלות ללא כוונות זדון ומפסיקה את הראיון: "זהו, קיבלת מספיק חומר לכתבה". היא שולפת משולחנה פיסת נייר רשמית ומבקשת: "תרשום שאתה מתחייב לכתוב רק דברים שאמרתי לך ושלא תוסיף עליהם מלה. תכתוב את השם, את מספר הזהות ותחתום למטה". ההתחייבות כי דבריה יצוטטו במדויק אינה מספקת אותה והיא מוסיפה עוד כמה סעיפים לפני שהיא מסכימה להמשיך.

לא רק על בעלה היא אינה מוכנה לדבר אלא גם על סבתה היהודייה, אמו של אביה, ד"ר עבד א-רחים בדר. "פעם ירושלים היתה עיר קוסמופוליטית, לא כמו היום. מוסלמים רבים התחתנו עם יהודיות". סבה של בדר היה איש מוכר בירושלים. הוא התחתן עם יהודייה ונודע בכינוי עובדיה. לזוג נולדו עשרה ילדים: שלושה מתוכם בחרו להיות יהודים, שבעת האחרים בחרו בצד הפלשתיני.

ליאנה בדר נולדה בירושלים בשנת 51'. אמה היתה מנהלת בית ספר לבנות ולאביה היתה מרפאה ביריחו. "אני ירושלמית. עד היום אני מגדירה את עצמי ככזאת. למשפחה היה עוד בית ביריחו, שם הקים אבי גם מצפה כוכבים. אבי היה רופא ומדען שעסק באסטרונומיה. הוא בנה את הטלסקופ הידני הראשון במזרח התיכון; שישה חודשים הוא ליטש את העדשה. אבי גם היה הראשון שתירגם את 'תורת היחסות' של אלברט איינשטיין לערבית, והפך לדמות מוכרת בעולם הערבי.

"אמא מתה זמן קצר לפני המלחמה ב-67' וכשהמלחמה החלה, והמטוסים הישראלים התחילו להפגיז ולפזר הוראות לתושבים שיניפו מעל הגגות בדים לבנים, אבא החליט להעביר אותנו לקרובי משפחה בירדן. הוא חשב שבתוך שעה הוא ישוב ליריחו לטפל בפצועים, אבל המטוסים הפגיזו את שיירת המכוניות מירושלים לעמאן והדרך ארכה יותר מארבע שעות. היינו צריכים להתחבא בכל פעם שמטוס ריחף באוויר. מכוניות רבות נשרפו וראיתי את האנשים מתים בתוכן. במכונית אחת שזיהיתי ישבה ילדה מהכיתה שלי; היא נשרפה בתוכה יחד עם כל משפחתה.

"הגענו לעמאן בפיג'מות. לא לקחנו איתנו מהבית שום דבר. אבא ניסה לחזור ליריחו וגילה שהגשר הופגז. נשארנו בעמאן בלי בית, בלי רכוש, בלי פרנסה ובלי אגורה שחוקה. שכבנו על הרצפה. אבא מעולם לא הצליח להתאושש ולעסוק שוב ברפואה. הוא מת בירדן לפני שזכה לראות שוב ולו פעם אחת את ביתו בירושלים ואת מרפאתו ביריחו. אז התחלתי להבין מה משמעות המלה פליט".

גם הציפור נהרגה

בירדן הספיקה בדר לסיים את התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה ולהיות עדה לקרבות ספטמבר השחור ב-1970. זמן קצר אחר כך עברה ללמוד בביירות, שם התחיל הרומן שלה עם עיתונות, עם מחנות פליטים ועם אש"ף. בדר: "עשר שנים הייתי בלבנון, במסגרת עבודתי ראיינתי את הבולטים שביוצרים הערבים. באותם ימים ביירות היתה מרכז לתרבות ולהשכלה ערבית".

יום אחד, כשישבה במשרדי עיתון בביירות, נכנס אחד העמיתים שלה עם תמונה של חוטף מטוס לופטהנזה. בדר: "ראיתי תמונה של פלשתינאי צעיר. העיתונאי שטיפל במקרה סיפר לי שהחוטף הוא מהנדס משכיל, ואני התחלתי לחשוב לעצמי מה מביא בחור כמוהו, שכל החיים לפניו, לחטוף מטוס ולרסק את חייו. אז התחלתי לעבוד על הרומן הראשון 'מצפן למען החמניות', ובו ניסיתי לתאר 24 שעות בחייו של חוטף מטוסים. ניסיתי להבין את המניעים ולא היתה לי ברירה אלא לחזור ל-48', לאובדן האדמה, הזהות, המולדת, ההפיכה לפליט. זה משהו שקשה לתאר אם לא חווים אותו אישית".

היא הצטרפה לארגוני נשים של אש"ף, והתחילה לפקוד את מחנות הפליטים כמורה מתנדבת, המלמדת נשים קרוא וכתוב. בדר: "הגעתי למחנות גם כשהפגיזו אותם. היה לי חשוב ללמד את הנשים את משמעות החופש. במחנות גיליתי חלקים גדולים מהעם הפלשתיני שלא הכרתי. פתאום אני נפגשת עם אנשים מהגליל ומתחילה לאסוף עדויות בעל פה".

היא חוותה יחד איתם את ההתקפות הישראליות. "כשהתנדבתי במחנות הפליטים שנאתי ימים שאין בהם עננים, כי זה היה סימן שיהיו הפצצות. ביולי 81' המטוסים הישראליים הפגיזו את ביירות המערבית, שם עבדתי באחד העיתונים, וראיתי כיצד מאות, בהם חברים, ילדים ונשים, נהרגים. באותה תקופה אהבתי לגדל ציפורים וציפור שנתתי במתנה לחברים נהרגה יחד איתם בהפגזה. ואחר כך ישראל באה ואומרת שהיא מגינה על האזרחים. בלבנון ראיתי הרוגים על שמאל ועל ימין. מוות שלט גם במחנות פליטים שלא היה בהם כלי נשק אחד.

"את הספר 'מרפסת באל-פכהאני' כתבתי על אנשים פשוטים וכיצד הם מתמודדים עם המלחמה. שם גם גיליתי את הרצון הפלשתיני לחיים: ראיתי שבתוך מחנות הפליטים, בתוך הבתים הקטנים, כולם דואגים לאסוף פחיות, להכניס בהן מעט אדמה ולשתול בתוכן פרחים וצמחים, לשתול חיים".

בספרה "עין המראה" המשיכה בדר לתאר את החיים בתוך מחנות הפליטים, הפעם חיי משפחה במחנה הפליטים תל א-זעתר בעת המצור הממושך שהטילו עליו המיליציות הנוצריות בשנת 76', מצור שהסתיים בטבח המוני. בדר מלווה את עאישה המתבגרת, האוהבת והמתאכזבת בצל חודשי המצור על המחנה. "אני בכלל רוצה לכתוב סיפורי אהבה", היא אומרת, "אבל כל פעם שאני מתחילה פורצת מלחמה. 'עין המראה' מבוסס על עדויות מתושבי תל א-זעתר. שבע שנים חקרתי את אנשי המחנה, בעיקר את הנשים, אספתי עדויות וסיפורים והתחלתי להעריץ את האשה הפלשתינית, שיכולה להתאים את עצמה ולהתמודד גם עם מצבי החיים הכי קשים. הנשים הן הגיבורות האמיתיות, הן אלה שלמדו להכין לחם מעדשים, וממיץ עדשים הן עשו מזון לתינוקות. בשבילי מחנות הפליטים הם הסמל לניסיונות להשמיד את הפלשתינאים בתפוצות, והטבח שעברו הפלשתינאים מעולם לא נפסק".

בין הפגזה להפגזה הצליחה בדר גם להתאהב ולהתחתן עם פליט מיפו ששמו יאסר עבד רבו, שהיה פעיל בחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. כך קשרה בדר את גורלה בגורל אש"ף. ב-82', כאשר בעקבות פלישת ישראל ללבנון נאלצה ההנהגה הפלשתינית לנטוש את המדינה, עברו בדר ועבד רבו לדמשק. "החיים בסוריה היו שלווים ותרבותיים", היא נזכרת. "הסורים אוהבים ומכבדים אמנות. וגם שם, בסוריה, חיפשתי את נשות תל א-זעתר כדי לתעד את הסיפורים שלהן". כעבור חמש שנים בדמשק נטש עבד רבו את החזית הדמוקרטית, והצטרף להנהגת פת"ח בתוניס.

כוכבים ביריחו

בתוניס התחילה בדר לכתוב את "כוכבי יריחו". "כשפרצה מלחמת המפרץ הרגשתי אבודה", היא מספרת. "הרגשתי שנגזר עלי לחיות בעולם מלא מלחמות. התחלתי להיזכר בתקופת הילדות שלי, שבה עדיין לא ידעתי מלחמות. נזכרתי ביריחו והחלטתי לכתוב ספר על יריחו שלפני 67', לעשות פסק זמן ולחזור אל הגיבורים ביריחו שלאחר מלחמת המפרץ. אני מאמינה שהמלחמה מחסלת את הזיכרון ועל כן בחרתי בריק שבין שתי המלחמות".

בגלל העיסוק ביריחו דווקא, נקלעה בדר למלכוד פוליטי. "את הספר כתבתי בלי לדעת בכלל על אוסלו או על משא ומתן בין ישראל לפלשתינאים. הספר היה גמור עוד לפני שדיברו על 'עזה ויריחו תחילה', אבל בכל זאת מו"לים בעולם הערבי לא הסכימו לפרסם את הספר, כי חשבו שמדובר בנורמליזציה עם ישראל. בסוף בית הוצאה מצרי הסכים להדפיס את הספר, לאחר שהבין שאין קשר בין ההסכם לבין הכוכבים של יריחו, שבהם אהבתי לצפות בילדותי יחד עם אבי".

בעקבות הסכם אוסלו חזרה בדר ליריחו יחד עם בעלה. "זאת לא היתה אותה יריחו שהכרתי בילדותי. יריחו של 94' נראתה לי כעיר רפאים. מחנות הפליטים שלידה התרוקנו ב-67'. הפרדסים נעקרו והבתים ננטשו. השם יריחו מקורו מהמלה ריח ובעונת פריחת התפוזים נדף מהעיר ריח נהדר. אין יותר ריחות יפים שם. חיפשתי את בית הורי בעיר וגיליתי שהוא הופקע ב-67' ונחשב רכוש נעדרים. המשפחה ששכרה את הבית שילמה דמי שכירות לישראל; 28 שנים גבתה ישראל את הכסף שמגיע למשפחה שלי. היה קשה מאוד לפנות את השוכרים מביתם, אבל עשיתי הכל כדי לקבל את הבית בחזרה. שיפצתי אותו ובשש השנים האחרונות טיפלתי בעצי התפוזים שהפסיקו להניב פרי. אני יודעת שעכשיו אפשר לקטוף את הפירות מהעצים, אבל הסגר מונע ממני לצאת מרמאללה ולהגיע לבית הורי ביריחו".

עם מסירת רמאללה לידי הרשות הפלשתינית עברו בני הזוג עבד רבו לעיר האורות הפלשתינית. את הבית ביריחו תרמה בדר לעמותת "מפגש נשים יוצרות". מדי שנה נהגה העמותה לקיים שם כנס ליוצרות ערביות, ולהצגת תערוכות. מאז האינתיפאדה כל הפעילות נפסקה. בדר: "הפלשתינאים שהגיעו לכאן אחרי אוסלו מצאו תרבות הרוסה. לאנשים לא היה קשר לסרטים, ספרים, פסטיבלים, אפילו לא לשירים. באינתיפאדה הראשונה כל התקהלות, גם אם היתה תרבותית, נאסרה. ישראל סגרה תיאטראות ובתי קולנוע. המשטר צבאי עיכב את התפתחות התרבות הפלשתינית. הם רוצים שנהיה פועלים. אמנים פלשתינאים? חס וחלילה, רק עבדים.

"מוסדות התרבות ברשות דאגו לשיקום תרבותי. התחלנו להוציא ספרים, להקים בתי ספר לאמנות ולמוסיקה, לערוך פסטיבלי קולנוע, שירה ותיאטרון. כל שנה הסתובב יריד ענק של ספרים מכל מדינות ערב בערים הפלשתיניות. כל מה שעשינו נהרס. עכשיו אנחנו שואפים למינימום. 40 אלף מורים פלשתינאים לא יכולים להגיע לבתי הספר בגלל העוצר. הלימודים בבתי הספר מופסקים לעתים תכופות. סטודנטים בביר-זית לא יכולים להגיע לקמפוס. להיות סטודנט פלשתינאי הפך לסיוט. בישראל לא מבינים שהם מונעים מאיתנו גם ללמוד. זה דבר שאני לא יכולה להבין, במיוחד כאשר מדובר במדינה שמציגה את עצמה לעולם כדמוקרטית, מודרנית ותרבותית".

תסביך הקורבן

בדר אוהבת להגדיר את עצמה כיוצרת וכאזרחית העולם. אך למרות הצהרותיה על א-פוליטיות ואמנות אוניברסלית, קשה לנתק את עבודותיה מההקשר הפלשתיני התיעודי. בדר אולי לא מצליחה להיות דוברת פלשתינאית רהוטה ולא אמנית אוניברסלית, אבל המפגש בין שני המרכיבים הללו שבה, כשהוא עובד, מצליח להרשים. ב"עין המראה", אולי החשוב בספריה, הצליחה בדר לשזור סיפור אהבה, התבגרות ואכזבה יחד עם אוסף תיעודי מרתק של טרגדיות פוליטיות.

ברמאללה, כשהיא יושבת בכיסא משרדי גדול, החליטה בדר שהגיע הזמן להשקיע בתחביב חדש: קולנוע. סרטה הראשון "פדוא" עסק בסיפור חייה של זוכת פרס פלשתין לשירה, פדוא טוקאן. בדר: "הוריה של פדוא הוציאו אותה מבית הספר בגיל 12 בגלל שילד אחד נתן לה פרח. אחד האחים שלה כלא אותה בבית ובכל זאת היא המשיכה לכתוב והצליחה, דרך יצירותיה, להתגבר על הדיכוי ועל מעצר הבית שלה. מדובר במשוררת שכתבה בהתחלה שירי אהבה, וזה היה נדיר אצל אשה ערבייה מבית שמרני בשכם. לאחר הכיבוש הישראלי היא התחילה לכתוב שירים בעלי גוון פוליטי וזכתה להיות סמל פלשתיני ופמיניסטי".

בדר מבקשת לבטא ביצירתה את "קולה של האשה הפלשתינאית" ומצהירה שכל עבודותיה נעשות מנקודת מבט נשית. "אני חושבת שכל המלחמות מכוונות נגד הנשים. הן אלה שצריכות לשרוד עם הילדים. המאבק הפלשתיני מילא תפקיד משמעותי בכניסתה של האשה לתמונה. המאבק נתן לנשים הפלשתינאיות הזדמנות להשתתף בו, לצד הגברים. מה גם שהנשים הן אלה שנושאות ומשמרות את הזיכרון, הן מעבירות הלאה את הסיפורים העממיים בעל-פה והן שומרות על הפולקלור".

בסרטה "זיתונאת" (עצי זית) מספרת בדר בין היתר על אדמת משפחתה שהופקעה ב-67'. בסוף הסרט, שעוסק בנשים פלשתיניות ועצי זית, רואים את ליאנה בדר עומדת ומסתכלת על חורבות ביתה הישן ועל מה שהיו פעם עצי הזית של משפחת אביה. בדר: "בהתחלה הופקע חלק מהאדמה ונמסר לאוניברסיטה העברית. האוניברסיטה הפכה אותו לגינה ותקעה שלט שמסביר למטיילים שהאדמה נתרמה לאוניברסיטה על ידי משפחה קנדית כלשהי, וזה שקר. והם יודעים שזה שקר.

"אחרי הסכמי אוסלו היה נדמה שמתחילים בחשבון צודק, הפלשתינאים לא האמינו שאדמות נוספות ייבלעו בהתנחלויות, ועוד אדמה תופקע לטובת הכבישים העוקפים. אחרי אוסלו הפקיעה ישראל את שאר אדמתה של סבתא בשביל כביש עוקף, והרסו את בית משפחת א-שהאבי, ארמון ישן בן מאה שנים. אני מחשיבה את עצמי לעוד פלשתינאית שנפגעה מישראל, שאדמתה נלקחה בכוח - איש אפילו לא שאל ולא הודיע. לא רוצים לשמוע, לא רוצים להבין.

"משפחתי התפזרה בגלל המלחמה. אחיותי נמצאות כל אחת בארץ אחרת ומעולם לא ביקרו יותר בפלשתין, חיות כפליטות בעל כורחן. בעידן רבין היתה לי תקווה לשלום, כי הוא היה איש חזק והיה משוכנע שהשלום יביא לישראל רק טוב. לאחר חיסולו חזרה על עצמה מדיניות הדיכוי והפרת ההסכמים ושבירת הרוח הפלשתינית".

ועכשיו אין פרטנר ישראלי לשלום?

"הדור ששולט עכשיו בישראל הוא דור שגדל ומבין רק במלחמות. זה דור זקן שלא מהסס להקריב את הצעירים. אני משוכנעת שהדור הישראלי הצעיר מעדיף ללמוד באוניברסיטה במקום לעמוד כל היום במחסום ולחפש בתיקים של זקנים, או לירות ולהרוג ילדים".

ומה את חושבת על דור צעיר של פלשתינאים מתאבדים?

"כשצעיר מחליט להרוג את עצמו זה אומר שהוא איבד כל תקווה. מי שהפסיק להתעניין בחייו שלו, למה לו לחשוב על חייהם של אחרים? אני נגד הריגת אזרחים, החיים הם קדושים בשבילי. אבל אני מבינה את המניעים שגורמים לצעירים להיות מתאבדים. צעירים שעתידם או כלא או חיי עבדים בישראל, צעירים שגדלו לראות את היהודי כחייל שפולש לביתם ומתעלל בהוריהם. יש צעירים שהופשטו מכל ערך אנושי בגלל הכובש הישראלי. הפלשתינאים הם מזרח תיכוניים, אוהבי חיים ואוהבים לשמוח. אבל פה הם חיים בכלא ומעדיפים לברוח, מעדיפים להתאבד.

"לפלשתינאים אסור להיות כמו הישראלים, המרגישים כל הזמן שהם הקורבן. אני שונאת את דמות הקורבן. גם אם ישראל כולאת אותי ומענה אותי, היא עדיין לא יכולה למנוע ממני ליהנות מכוכבים ומעצים. אסור לנו להיות כמו היהודים, אנחנו חייבים לשרוד בלי להיות קורבנות. כי תסביך הקורבן יכול להצדיק כיבוש והשמדה המונית. גם אם יבוא יום ולפלשתינאים יהיה נשק גרעיני, אסור להם להתנהג כמו הישראלים".

יריות וטלפון מליאנה

ביציאה מרמאללה אנחנו מצטרפים לשיירה ארוכה של ארבעה טורי מכוניות המחכה לצאת מהעיר דרך המחסום בקלנדיה. החיילים משחררים את המכוניות בקצב של אחת לחמש דקות. כמה מהנהגים יורדים מהמכונית ומעבירים את הזמן בסיורים בין הבסטות המאולתרות ליד המחסום, שזכו בכינוי "דיוטי פרי פלשתין". עם רדת החמה ילדים ממחנה הפליטים קלנדיה מתקרבים לגדר של שדה התעופה ומתחילים ליידות אבנים לעבר המוצב הישראלי. שני חיילים יוצאים לקראתם, כורעים ומדי כמה שניות יורים. החושך יורד וכמה ילדים מצליחים להתקרב אל החיילים שבמחסום, מסתתרים בין המכוניות וזורקים אבנים. המכונית שלנו, עם השלט "עיתונות", כבר התקדמה לראש התור, ממש מול החיילים. חייל אחד מסמן בתנועת יד שנוריד את הראש. הצלמת ואני מתכופפים והחייל יורה מעל המכונית שתי יריות.

הטלפון הסלולרי מצלצל ואני שומע את ליאנה בדר: "חברים שלי במשרד אמרו שהעיתונות הישראלית הוציאה צו שאוסר לראיין פלשתינאים".

מה?

"כך שמעתי, שאסור לכתוב בעיתון דברים שפלשתינאים אומרים".

אני נשבע לך, אין צו כזה.

"אז אתה תכתוב כל מה שאמרתי?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו