בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור הגדול של כתיבת הארץ הזאת

ארץ בראי עברה מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל / יהושע בן-אריה

תגובות

ערכו: רן אהרנסון וחגית לבסקי הוצאת מאגנס ויד בן-צבי 513 עמ', 115.80 שקלים

לפני כשנתיים התעוררה סערה-זוטא בקרב קהילת הגיאוגרפים בישראל. פרופ' יורם בר-גל מאוניברסיטת חיפה פירסם בכתב-עת מוביל מאמר המנתח את התפתחות הגיאוגרפיה. בר-גל ניסח שורה של טענות ביקורתיות כנגד שורשיה הגרמניים-אירופאיים של הדיסציפלינה, שמרנותה המתודולוגית והרעיונית, הדומיננטיות הבולטת של מספר קטן של "אבות מייסדים" מהאוניברסיטה העברית, וההתגייסות ל"שירות הממלכה" והממסד ולאו דווקא לחיפוש אחרי האמת המחקרית. בקיצור, קהילה מדעית הרחוקה מהדימוי הפתוח, הפלורליסטי והבלתי תלוי המיוחס לעתים לאקדמיה.

מאמרו של בר-גל גרר כמה מאמרי תגובה, ודיון מליאה בכנס השנתי של האגודה הגיאוגרפית. אך לאחר תקופת מה נראה שהוא נשכח, ואתו הדיון הפנימי שראוי היה שיתקיים בקרב הגיאוגרפים, המתכננים והציבור הגדול של מורים ואנשי מקצוע העוסקים יום-יום בתיאור ובעיצוב מפת הארץ. נראה שדעיכת הדיון אינה מקרית, ומשקפת את האופי השמרני והממסדי של הגיאוגרפיה הישראלית, המקשה עליה לפתח דיון ביקורתי, בניגוד להיסטוריונים, לסוציולוגים או לאנתרופולוגים, שם מתקיים כבר עשור דיון נוקב ומאתגר.

אחד מאותם "אבות מייסדים" דומיננטיים הוא פרופ' יהושע בן-אריה, אשר ספרו האחרון מונח כעת לפנינו. אף על פי שלא כיכב כדמות מרכזית במאמרו של בר-גל, בן-אריה למעשה ייסד, כמעט לבדו, את תחום הגיאוגרפיה ההיסטורית, שהיא היום אחד מענפיה המרכזיים והפוריים ביותר של הגיאוגרפיה הישראלית. על מידת הצלחתו בביסוס ומיסוד תחום חשוב זה ניתן ללמוד מהישגיו האישיים (למשל, כרקטור האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל), מפעילותם הענפה של המוסדות שעזר להקים ולבסס, וממספרם הרב של חניכיו המאיישים כיום עמדות מפתח בחקר הגיאוגרפיה הישראלית, כגון הפרופסורים רות קרק, יוסי בן-ארצי, ריכב רובין, גדעון ביגר ויוסי כ"ץ.

אך תרומתו המרכזית ביותר של בן-אריה טמונה בכתיבתו הפורייה. הספר שלפנינו מאגד בתוכו את "מיטב כתביו", פרי ארבעה עשורים של מחקר וכתיבה. הספר מרשים בהיקפו ובצורתו, ועל כך ראויים העורכים וההוצאה לשבחים. נוסף על תיאורים טקסטואליים וניתוחים של עבודות שדה הוא כולל גם שלל מפות, איורים וטבלאות, ופותח לקוראים נתיב מעורר השתאות אל עבודותיו המחקריות של בן-אריה, כמו אל הסיפור הגדול של כתיבת הארץ הזאת, שאותו הוא מתאר, צעד צעד, בעקביות ובפרטי פרטים. ניתן בהחלט לומר, שעבודתו רבת השנים של בן-אריה משקפת את הישגיה של הגיאוגרפיה הישראלית, כמו את כמה מהחולשות שעליהן עמד בר-גל, ושאליהן עוד נחזור.

אך תחילה - לאן לוקח אותנו הספר? המבט, כאמור, הוא היסטורי-מרחבי, ומתמקד בארץ-ישראל במאות ה-19 ובתקופת המנדט הבריטי. הפרקים מנסים להתחקות אחרי "מה שהיה במרחב" בנקודות זמן שונות (מעין "שקופיות מרחביות"), בתור בסיס להבנת שינויו והתפתחותו עד ימינו אלה. בן-אריה פותח בשני מאמרים כלליים, על מהות הגיאוגרפיה ההיסטורית על שיטותיה, אבותיה המדעיים ומחלוקותיה הפנימיות. מכאן הוא לוקח אותנו אל פרקים שונים במסעו המחקרי, המתחיל במערות בית גוברין, עובר דרך השימושים החקלאיים העתיקים בחבל לכיש ומגיע למדידות של קו החוף של ים המלח. לאחר מכן מובאת סדרת פרקים המשרטטים את מסעותיהם של החוקרים במערביים הראשונים שנסעו וכתבו את הארץ עם התעוררות העניין בה במאה ה-19, בעיקר בקרב החברות הנוצריות של אירופה ואמריקה.

מה הביא חוקרים, נוסעים וציירים אלה לארץ? בעיקר הפן הדתי, והניסיון לאשש או למקם במרחב האמיתי את סיפורי ישו והמקרא. ביסודיות שקטה ועניינית מתאר בן-אריה את המשלחות השונות, את מטרותיהן ואת דיווחיהן על הארץ. שמות כמו אדוארד רובינסון, ג'ורג' אדם סמית או קרל ריטר אולי לא אומרים הרבה לקוראים הממוצעים, אך כאן הם גיבורים של פריצה למסע מחקרי ותרבותי ארוך. בן-אריה מעביר לקוראים בנאמנות את רשמי המסעות המתארים ארץ המתחילה, לפי תיאורו, "להתעורר" ממאות שנים של חורבן ושיממון, ו"לחזור" אל ההיסטוריה ואל העולם.

אך האוריינטציה הנוצרית-מערבית גם סימאה את עיני החוקרים, וגרמה להם כמעט שלא להתייחס אל תושבי הארץ. אלה נותרו לרוב שקופים, או לחלופין, שימשו "תזכורת" לנופיה האנושיים של ארץ התנ"ך - מעין תפאורה חיה. נראה שהמבט המערבי החל כבר אז את התהליך הארוך והעמוק של הדחקת הערבי תושב הארץ (ואתו את היהודי הספרדי) אל שולי התודעה. כבר אז הוא מגלם תפקיד פסיווי, שולי או שלילי, כגורם לשקיעת הארץ ו"תרדמתה". בן-אריה עצמו אינו מתעלם מהאוכלוסייה המקומית, ומקדיש כמה פרקים מפורטים לניתוח, סיווג, קיטלוג ותיאור תושבי הארץ בתקופה זו. אך גם בפרקים אלה האוכלוסייה נותרת דוממת, והם מזכירים במעט גיליונות של מפקדי אוכלוסין - נקיים, מסודרים, יבשים.

אותה "ההתעוררות" המתוארת בארץ מתרחשת איפוא ללא קשר אל - או אפילו למרות - תושביה הערביים. כפי שכותב בן-אריה (עמ' 238): "חורבנה ושיממונה של הארץ היו לגבי הנוסעים תוצאה של השגחה עליונה. הם צפו לה התחלה חדשה". כאן הוא רומז לשינוי על-ידי כוח חיצוני, ובעיקר על-ידי ההשתלטות הבריטית והציונית. הפרקים האחרונים אכן מביאים אותנו אל אותה "התעוררות" תחת המנדט הבריטי. הפרקים כאן מתמקדים בירושלים/אל-קודס, ובמאמצים הגדולים שהשקיעו הבריטים בתכנונה, סידורה ושימורה של הבירה. בן-אריה מתעד גם את עליית מעמדה של העיר במערך העירוני, עקב ריכוז המוסדות הבריטיים, הציוניים והערביים בה.

לפנינו אם כן אוסף עצום של פרטים, אישים, תוכניות, מסמכים והתרחשויות היסטוריות שיחדיו עיצבו בעבר את המרחב הישראלי/פלסטיני. אבל האוסף המרשים הזה גם לוקה בחסר, וזאת בכמה תחומים. ראשית, הכתיבה התיאורית והפרטנית משדרת התפתחות היסטורית "חלקה", שפירה ו"טבעית". כתיבתו של בן-אריה נוטלת את העוקץ מהדרמות הגדולות ומהתהפוכות הכואבות שידעה הארץ. ההיסטוריה של המרחב הישראלי/פלסטיני, כפי שעולה מתיאוריו של בן-אריה, היא כמעט נטולת יחסי כוח, ניצול, כיבוש ואלימות. הארץ כמעט שאינה עולה כמושא לקרב האדירים שהלך והעצים מסוף המאה ה-19, או כארץ מקלט לתפוצות היהודים הרדופות.

בנוסף, כתיבתו של בן-אריה חפה כמעט מביקורתיות, והיא אדישה להשלכות החומריות, לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים ולזרימת הכוחות מתחת לשכבה הדקה של מונחים ועובדות מדעיים. אך שם דווקא מתרחשות תמורות עמוקות המשנות - בדיוק בתקופות אלה - את העולם כולו, והמונעות על-ידי כוחות ענק כמו הקולוניאליזם, הלאומיות או הקפיטליזם. אך אלה בקושי עולים בתיאורים ההיסטוריים הפרטניים של בן-אריה. אין הכוונה רק לתזכורות (שהרי הם מוזכרים פה ושם) אלא לשזירת הסיפור המרחבי של הארץ עם הביטויים המקומיים, היום-יומיים, של כוחות אלה ששינו ללא הכר את פניה המיוסרים. הקוראים מקבלים סדרת "שקופיות" שבהן מרחב רודף מרחב, אך "המנועים" של השינויים הגדולים נותרים מוצפנים.

עקב כך, גם אין בעבודה של בן-אריה התדיינות משמעותית עם אסכולות היסטוריות ותיאוריות גיאוגרפיות שהתמקדו בקשרים בין תופעות היסטוריות לבין שינוי הנוף והמפה האנושית. אלה כוללות, למשל, את הכתיבה הפוסט-קולוניאלית, ובתוכה האוריינטליזם הסעידי, שיכול היה לסייע בפרשנות החומר העשיר המוצג בספר, אך כלל אינו מוזכר. בנוסף, מחקר גיאוגרפי-היסטורי פורה מתקיים בעשורים האחרונים בנושא לאומיות וזהויות קולקטיוויות, ובוחן את תהליך "המצאת" המולדת וכינונה כאיקון של כל תנועה לאומית. אין מדובר בכתיבה של כמה חוקרים אזוטריים, אלא בזרמים שנעשו דומיננטיים בגיאוגרפיה ובהיסטוריוגרפיה הבינלאומית, ואשר יצרו שיח מפרה בין חוקרים מתרבויות שונות - הודים, ערבים, אירופיים ואמריקאיים.

זאת ועוד: למרות אצטלת האובייקטיוויות המשודרת בסגנון ובשפע הפרטים, כתיבתו של בן-אריה מדחיקה את ערביותה ההיסטורית של הארץ, ואת הקשר שלה ללאומיות הפלסטינית. בו-בזמן מתייחס בן-אריה לציונות כמובנת מאליה. הדבר נעשה בעדינות יחסית, בין השורות. למשל, המערך העירוני בארץ, ואתו התמורות העמוקות שעברו ערים כגון חיפה, עכו ויפו (הכולל את ייהודן הכמעט מוחלט) מוצגות (עמ' 308) כחלק של "ההמשכיות ההיסטורית". הקורא הממוצע יכול לקבל את הרושם שמדובר בהתרחשות טבעית, ולא באחד השינויים והסכסוכים האתניים המשמעותיים של המאה העשרים, המדמם עד ימינו אלה.

באופן דומה טוען בן-אריה: "הפעילות הציונית החלה מחזקת בקרב האוכלוסייה הערבית רגשות לאומיים ערביים" (עמ' 398). הציונות נכתבת כאן כעובדה שאינה זקוקה להסבר, הבלטה או ביקורת, והיא הופכת בעצמה לכוח המחולל את הלאומיות הערבית (שהיתה כמובן מתפתחת גם בלעדיה). במיוחד חסרה כאן התייחסות הולמת לאפקט המרחבי האדיר של חדירתו של גוף קולקטיווי בעל מטרות ברורות של התנחלות ושליטה בארץ שנתפסה בעיני יושביה הערבים-פלסטינים כמולדתם.

השימוש שעושה בן-אריה במושגים שונים גם הוא מעלה כמה תמיהות. קצרה היריעה כאן מלהרחיב בנושא מרכזי זה, אלא בהקשר של מושג מפתח אחד, המהווה את לוז הספר - "ארץ-ישראל". כפי שבוודאי ידוע, מושג זה היה עד לתקופת המנדט הבריטי חסר הגדרה ברורה. אפילו בתנ"ך הוא מופיע רק 11 פעמים, וגם שם ללא גבולות ברורים. לעומת זאת, במגילת העצמאות מופיע המונח 22 פעם, ובשיח הפוליטי הציוני, לפחות משנות השבעים ועד התשעים, הוא נהפך לאחד המושגים השגורים ביותר, בו-זמנית עם עלייתה של "פלסטין" כמקום ואיקון פלסטיני מקודש. אך בספר "הארץ" היא רק "ארץ-ישראל", דבר הבולט באינדקס, שם מופיעות הפניות ל-93 עמודים שבהם מופיע המונח "ארץ-ישראל", אך באותו אינדקס המונח "פלסטין" כלל אינו מוזכר!

בן-אריה כותב בעצמו (עמ' 314): "ערב תחילת מפעל ההתיישבות הציוני בארץ, לא היווה השטח המכונה כיום ארץ ישראל כל יחידה מדינית נפרדת". עם זאת, במהלך הספר - המוקדש רובו לתקופות שלפני העידן הציוני - הוא משתמש במונח "ארץ-ישראל" ללא היסוס או הסתייגות. כך משליך בן-אריה "אחורה" את המפה הציונית על אזורים ותקופות שבהם לא היתה לה כל משמעות מדינית, פוליטית או תרבותית. כידוע, הגיאוגרפיה ההיסטורית של עם ישראל בארץ הזאת אף פעם לא חפפה למפה ששירטטו הבריטים.

ודוק: אין כאן ויכוח אקדמי גרידא, אלא מהלך בעל השפעות ממשיות ועכשוויות. כל הנכנס לחדרי הלימוד בבתי הספר הישראלים, או למשרדי הממשלה, יראה את המפות התלויות המשדרות יום-יום את דימויה של אותה "ארץ-ישראל". היא נהפכה לאיקון "קדוש" של מערכת דתית, תרבותית, חינוכית, ובעיקר פוליטית. המשכה הקיצוני של מערכת זו מופיע מאז שנות השבעים בצורת ההתנחלות היהודית בשטחים הכבושים. כל זאת למען שמירתה של אותה "ארץ ישראל שלמה" המבוססת על מתיחה כמעט מקרית של קווים על המפה הבריטית. (המיתוס של "הארץ השלמה" הקדושה קיים כמובן בחברה הפלסטינית, אך זהו נושא לסקירה נפרדת.)

אין הכוונה לערער את הלגיטימיות של המושג "ארץ-ישראל", הטבוע עמוק בדת ובלאומיות היהודית זה דורות רבים. יש גם לציין למען ההגינות שחלק רב מהפרקים בספר נכתבו בתקופה שבה כמעט שלא היתה כתיבה ביקורתית בגיאוגרפיה הישראלית, או דיון ישראלי על הלאומיות הפלסטינית. אך כתיבתה של "הארץ" - במיוחד בספר היוצא בתחילת המאה ה-21 - היתה יכולה לשזור לתוכה גם את הערביות-הפלסטינית כדי להראות בצורה אמינה יותר כיצד התפתחו בד בבד שתי תפיסות קולקטיוויות של אותה הטריטוריה, על רקע ההתפשטות הציונית, ובמסגרת עלייתה העולמית של הלאומיות ככוח מארגן פוליטי הנזקק תמיד ל"מולדת" היסטורית שלמענה ניתן לגייס את המוני העם.הפלסטינים היו מודעים, מן הסתם, לניסיונות ההדחקה שלהם מההיסטוריה של הארץ, וניסו להיאבק נגדה - אם באלימות או במלים. כדאי אולי להזכיר כאן את מלותיו החדות של תאופיק זיאד - מי שהיה אחד המשוררים והמנהיגים הבולטים של העם הפלסטיני. זיאד כותב-מתריס אל מול הציונים (בתרגום חופשי):

"כאן אנו נשארים:

אנו כעשרים גילויים של הבלתי-אפשרי

בלוד, רמלה ובגליל

כאן, על חזיכם אנו נשארים כמו גדר

ובגרונכם

כמו חתיכת זכוכית, כמו הצבר,

בעינכם"

אם היה בן-אריה מפיח יותר רוח חיים בנוכחות הערבית-הפלסטינית, היה יכול לקשור את עבודותיו המאירות-עיניים עם גוף עשיר ופעיל של ספרות העוסק בעליית הלאומיות הפלסטינית והציונות במאות ה-19 וה-20 ובקשריהן עם המרחב המקומי והאזורי. נזכיר רק בקצרה את עבודותיהם פורצות הדרך של ההיסטוריון הפלסטיני בשארה דומאני, של הסוציולוג ברוך קימרלינג ושל המזרחן הבריטי רוג'ר אוון, שדנו בתקופה דומה לזו שדן בה בן-אריה, אך קיימים גם רבים אחרים. ללא דיון עם חוקרים שכאלה, בן-אריה מותיר אותנו עם תיאורים שטוחים למדי של תקופה מבעבעת ותוססת.

אם כך, אנו נותרים עם אסופת מאמרים מכובדת, מפורטת, אך גם מתסכלת. כפי שהעלתה ביקורתו של בר-גל שבה פתחנו, הגישה התיאורית, החפה מתיאוריה ומביקורתיות, מאפיינת את הגיאוגרפיה הישראלית עד היום. זאת לאחר שצמח כבר דור שלישי של חוקרים באוניברסיטאות, שעדיין לא קרא תיגר על הנחות היסוד המדעיות, הלאומיות והחברתיות-כלכליות של דור המייסדים, ובתוכם בן-אריה.

ואולם קיימים גם בגיאוגרפיה יוצאים מן הכלל, המחפשים את המפתח לשינוי המרחב בניתוח ביקורתי של יחסי הכוחות, ובהשפעת השיח והתודעה על הפרקטיקות המרחביות. נזכיר כאן את עבודותיהם החשובות של שלמה חסון, יהודה גרדוס, אבינועם מאיר ויובל פורטוגלי, ואת מאמריהם החריפים של ראזי פלאח ומירון בנבנשתי. באחרונה נוספו גם עבודותיהם של טובי פנסטר, אורנה בלומן, יצחק שנל, דייוויד נוימן וכותב שורות אלה. חוקרים אלה ניסו להוסיף ממד עיוני, השוואתי או ביקורתי לכתיבתה של הארץ. אך הם נותרו במיעוט, או ששינו מאוחר יותר את גישתם, והדיון הביקורתי בהיווצרותו של המרחב בישראל/פלסטין עדיין מחפש בסיס לפריצה משמעותית.

חוסר היכולת להתמודד עם גישות ביקורתיות הוא סוג של נכות, כי רק דיון המשלב בתוכו בחינה עצמית מתמדת יכול להתקדם לעבר תיקון, שיפור וגיבוש הבנות מעמיקות יותר. ללא ממד ביקורתי, תיהפך האקדמיה למנגנון עקר של שעתוק ומיסוד ידע וכוח. נראה שהגיאוגרפיה הישראלית עומדת בפני סכנה זו, ללא צמיחתו של זרם ביקורתי משמעותי. הביקורת הבונה לא תשפיע כמובן רק על הלימוד האקדמי אלא תחלחל אל המעשה הגיאוגרפי עצמו, כלומר עיצובו, תכנונו ופיתוחו של המרחב "האמיתי".

סופו של דבר: ספרו של בן-אריה בהחלט מומלץ. הוא מעין סיכום לפרק עשיר ומכובד ביצירתה וגיבושה של הגיאוגרפיה הישראלית, אך נראה שהגיע הזמן לפרוץ קדימה ולהפיח רוח חיים ומידה של ביקורתיות בריאה בכתיבתה של הארץ. אם לא נשכיל להבין נכון יותר את ההשתנות המתמדת של נופיה הקשים, יהיה קשה להיחלץ מהבצה שאנו מדשדשים בה כעת.

ד"ר אורן יפתחאל מרצה במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו