בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משטורם אונד דרנג לדרנג נאך אוסטן

דווקא בשעה שהתדפקה על דלתו של נתן אלתרמן שמחת עניים הראשונה שלו, הצלחת "כוכבים בחוץ", עמדה עליו סכנת האבדון הגרמני. מאמר שלישי בסדרה "שנה למלחמת ראש השנה ושישים שנה ל'שמחת עניים'"

תגובות

ל"שמחת עניים" לאלתרמן, כמודל או כמשתנה, הצעתי במלאות לה שישים שנה (2001-1941), שלושה דיוקנאות הפותחים במכוון בהווה האקטואלי ביותר, כאן ועכשיו, בעצם הימים האלה:

1. דיוקנה של "שמחת עניים" כפעמי השלום של דור אוסלו, שהוא כלל וכלל לא במקרה גם דור ה"כאילו", ה"כאילו" שהניב את אוסלו, והאוסלו שהפך ל"כאילו".

2. דיוקנה של "שמחת עניים" כפעמי המדינה של דור תש"ח, שהפכו אף הם למחרת 29 בנובמבר 1947 משמחה טהורה, נדירה ואדירה למלחמה איומה ונוראה, שפתחו בה הפלשתינאים דווקא בשעה שקיבלו מאומות העולם את מדינתם, בגבולות נהדרים מבחינתם, ובהסכמתנו המלאה.

3. דיוקנה של "שמחת עניים" כפעמי הניצחון של דור מלחמת ששת הימים (דור הביניים החוצץ בין דור תש"ח ובין דור אוסלו), ניצחון-הצלה מדהים, שנהפך כבר "ביום השביעי" של מלחמת ששת הימים, על-ידי חלקים גדולים של האליטות הישראלית, ל"כיבוש המשחית", אף שמדינת ישראל הציעה מיד לאחר הניצחון להחזיר כמעט את כל השטחים שכבשה תמורת משא ומתן לשלום ונענתה בארבעת הלאווים המפורסמים וההחלטיים של חרטום, על דעת הפלשתינאים ומדינות ערב.

אך, בכל אחד משלושת הדיוקנאות הללו, ולא רק בדיוקן השלישי, הופכת שמחה שציפו לה מזה זמן רב ובכליון עיניים ל"משחית" כמעט מיד עם בואה; כל זאת כנדרש על-ידי המודל כבר בשלושת הבתים הראשונים של "שמחת עניים", כפי שהובאו זה עתה, במאמרי הקודמים ב"תרבות וספרות", בראש השנה ובשמחת תורה, כשהבית השלישי, הדרמטי והטראומטי, על ארבעת הלאווים ההחלטיים שלו הפועמים בריתמוס כה מדכא וכה מושלם, הוא הוא המבצע את ההפיכה המחרידה הזאת:

ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,

לא, כי בא לך יום אחרון.

לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גתך,

רק אלך עם נושאי הארון.

אך בטרם נייחס לאלתרמן דגמים נבואיים מהממים, שמכוחם הצליחו כמה בתי שיר שכתב ב-1940 ופירסם ב-1941 לקרום עור ובשר ולהפוך מאז, שלוש פעמים בתוך שישים שנה, לממשות היסטורית חיה, פועמת ומאיימת, פועמת והולמת, חובה עלינו כמובן לנסות ללכת גם בכיוון ההפוך, היינו, לא רק לחלץ כביכול מן השיר, כמודל או כמשתנה, מצבים היסטוריים טראומטיים שבאו אחריו ו"חיקו" אותו כמעט מלה במלה, אלא גם לחלץ כביכול את השיר עצמו מתוך מצבים היסטוריים או ביוגרפיים שקדמו לו או התחוללו יד ביד עמו, כפי שעשו כבר חוקרים ומבקרים, שהראשונה שבהן לענייננו היתה אסתר נתן, וכפי שעשיתי אני במסתי, "מי מפחד משמחת עניים". אלא שאני הלכתי בשני הכיוונים כאחד: הן מן השיר אל העתיד, והן מן השיר אל העבר ("אלפיים", גיליונות 5 ו-1992 ,6); וכיוון שמסה זו הופיעה זה-עתה מחדש, במהדורה מורחבת (ולא מתוקנת, כמו שנאמר שם בטעות), כמבוא לספרם של יריב בן-אהרון ועלי אלון: נתן אלתרמן, שמחת עניים, מסכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד והמדרשה באורנים - ארחיב כאן גם את המהדורה המורחבת ואומר כי בחודש שבט שנת ת"ש, ינואר 1940, שנה ויותר לפני שיצאה לאור "שמחת עניים" - נפל דבר בחיים הספרותיים של ארץ-ישראל: כתב-עת ספרותי חדש החל להופיע, "מחברות לספרות" שמו, שאלתרמן כיכב בו לא רק כאיש החזק (העורך היה ידידו, מו"לו ומעריצו ישראל זמורה) אלא גם כאל"ף והת"ו שלו, האלפא והאומגה שלו, ראשון ואחרון, פותח וסוגר, אחרי שהיה סמוך זמן רב ובעוני רב על שולחנם של כתבי-עת ועיתונים אחרים, מנוצל על-ידם בחלקם ותלוי בהם. לא ייפלא איפוא שאת הגיליון הראשון של "מחברות לספרות" נהג אלתרמן ביד רמה, פתח עצמו בשירים ונעל בעצמו במנשרים.

במרכז השירים האלתרמניים הפותחים את הגיליון עמד שיר חידה פנטסטי בשם "הסדנה", שיובא כאן מיד להלן עם פתרונו, ובראש המנשרים האלתרמניים הסוגרים את הגיליון התנוססה כותרת חידה פנטסטית, "סער ופרץ" שמה, שתידון אף היא מיד להלן, עם פתרונה. מה שמדהים הוא, שלשתי החידות האלתרמניות הללו, השונות כל כך זו מזו בצורתן ובתוכנן, הן זו הפותחת את הגיליון והן זו הסוגרת אותו - פתרון אחד, פתרון זהה; ומה שמדהים עוד יותר הוא שאנו מוצאים כאן את אלתרמן בשתי חידות המפתח הללו, שנכתבו על סף או בראשית מלחמת העולם השנייה, במצב רוח מרומם של אופוריה ממש; כששמחה עצומה מתדפקת על דלתו, הן בראשית הגיליון והן באחריתו:

בהלום ה�פח הלם-פעם ראשון,

נפעמים נערי הכפר.

רם הוא קול הברזל! בשמים ראשו!

הבינה מהשיג תקצר!

בו היו לאחד הז�וק והשיא.

לדתו וחייו - אנך!

הללו לתמרות כחותיו ההורסים,

כי פטיש נפחים צנח!

כי אחת ולעולם! כי נחרץ מסלולם

ובמספד ותשואה שגב!

זה משפט הקולות בשיאי הסלם,

הם חיים עם סכין בלב.

אך לפני תם רגעו ליובלות ושנים,

נערי הסדנה קוראים - הך!

אז מוריד ה�פח הלם-פעם שני,

והיום ה�צול נמשך.

את החידה הזאת, המובאת כאן במכוון בנוסחה המקורי, שנכתב קרוב לוודאי בשנים 1939/1938, נפתור כאן בעיקרי הדברים הנוגעים לענייננו, ואת השאר אפרסם בהזדמנות אחרת.

הסדנה היא סדנת המשורר, והנפח הוא הוא המשורר, שהלשון היא לו כברזל לנפח; ומיהו המשורר הזה אם לא נתן אלתרמן בכבודו ובעצמו, ש"הלם-פעם ראשון" שלו, כבר בשורה הראשונה של השיר, אינו אלא ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", שראה אור לפני "הסדנה", בראשית 1938, וש"נערי הכפר" ה"נפעמים" ממנו כל כך כבר בשורה השנייה של השיר אינם אלא הצברים הצעירים, שכעצי פרי או שיחי פרי קוצניים ועסיסיים הם גדלים באמת במבואות הכפר, וכבני אדם, בני הארץ, אינם אלא האליטות הצעירות, הצבריות והכמו-צבריות, של אותה תקופה, חניכות תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת, מסוגם של חיים גורי ומשה שמיר, שההליכה ל"כפר", לקיבוץ ולחקלאות עמדה אז במרכז עולמן וחזונן, ועם זאת, ואלי גם בגלל זאת, הפכו מהר מאוד מ"נערי הכפר" שבראשית השיר ל"נערי הסדנה" שבסוף השיר, כלומר לנערי הספרות, שהתפעלותם מ"כוכבים בחוץ" העירוני למחצה עברה אז כל גבול אפשרי, והזניקה את אלתרמן כמעט בבת אחת ממעמד של ליריקן-בוסר הכותב שירים פסוודו-מודרניסטיים(1), שלהישגיו הבשלים הגיע רק בתחום הבידורי - העיתונאי והתיאטרוני גם יחד - למעמד של מלך השירה העברית המודרנית, כפי שמנסח זאת יעקב אורלנד:

וזאת לדעת:

בימים ההם אין מלך בישראל

לבד מ�תן(2)

וכפי שמנסח זאת אלתרמן עצמו, בכותבו בעצמו על עצמו ועל "נערי הכפר" המעריצים שהפכו כאמור להיות גם "נערי הסדנה" בחידה שלפנינו:

הללו לתמרות כחותיו ההורסים,

כי פטיש נפחים צנח

("הורסים" לאו דווקא במובן של מחריבים אלא במובן של פורצים, כבכמה וכמה מקומות, הן ב"כוכבים בחוץ" והן בתנ"ך, ועיין עוד להלן).

ואם נזכור כי כבר ב"כוכבים בחוץ" מופיעה "זעקת ברזל כורע לנפח" (עמ' 126) וכבר בו צועדים בצמדים ובמצעדים הנפח והברזל, בהקשרים שונים:

ה�ה הברזל, האליל והעבד,

נפח הימים ה�ושא בעלם (עמ' 49)

כשזעקת הברזל הכורע תחת מהלומות הנפח ומפיק מהן קולות איומים ונהדרים מקבילה ל"רם הוא קול הברזל! בשמים ראשו" אחרי "בהלום הנפח פעם ראשון" בשיר הסדנה, כש"אלף המגן" הבא מיד אחרי "זעקת הברזל" ("כוכבים בחוץ" עמ' 126) מקפיץ אותנו בבת-אחת לשיר השירים ד, ד - נבין כי הקשר בין "הלם פעם ראשון" של השורה הראשונה בשיר הסדנה לבין ספר השירים הראשון של אלתרמן אינו מקרי, מה גם ששתי היצירות כאחת הן סחרחרות משיאים, ו"כוכבים בחוץ", על כל בעייתיותו, יישאר תמיד לנצח שיר השירים האלתרמני ואין בלתו. וכיוון ש"כוכבים בחוץ" כרוכים לא רק בתשואות ובחגיגות של ענות, יופי ועוצמה, אלא גם בשכול ובמספד, ו"חיים עם סכין בלב" בשיר הסדנה מקביל ל"הוא נושא בלבו כדור עופרת" ועוד ועוד ב"כוכבים בחוץ" - הולם המשפט "ובמספד ותשואה שוגב" בשורה העשירית, הן את חידת הסדנה שמתוכה הוא לקוח והן את ספר "כוכבים בחוץ" שהוא פתרונה. אכן, כמלאכי אלוהים בסולם ("זה משפט הקולות בשיאי הסולם" בשורה האחת-עשרה) עולים ויורדים שירי "כוכבים בחוץ" ממספד לתשואה ומתשואה למספד, כשאין הם מפסיקים לפנות לאלוהים ולדבר אליו בגוף שני ממש, הן בתשואותיהם והן במספדיהם; הדו-משמעות של הסולם, הסולם המוסיקלי והסולם היעקובי ש"ראשו מגיע השמימה" ("בשמים ראשו" בשורה השלישית) הוא אחד ממוקדי הכוח הסמויים של השיר.

"הלם פעם שני" שבו כמעט מסתיים שיר הסדנה אחרי שפתח ב"הלם פעם ראשון" הוא, כמובן, אבל רק בדיעבד, ספרו השני של אלתרמן, "שמחת עניים", שבזמן כתיבת שיר הסדנה לא עלתה אפילו במחשבה להיבראות, אבל אלתרמן כבר ידע שיהיה זה ספר המסתיים בבשורת הצלה; ואכן מסתיימת "שמחת עניים" בבשורת הצלתו של הבן המשותף לגיבור ולגיבורה, למת החי ולבת:

את גורך את החי, בתי,

בש�יך מלטת ממע�ינו.

כשם שמסתיימת חידת הסדנה בבשורת הצלתו של "היום", הלוא הוא האור, הלוא היא השירה, על-ידי הלם הפעם השני, הלוא הוא ספרו השני, מפני האלם והדומייה שעמדו לבלעה כליל בשירים האחרונים של "כוכבים בחוץ".

אז מוריד ה�פח הלם-פעם שני,

והיום ה�צול נמשך.

בבשורת הצלה מעין זו מסתיימת גם חידת הסער והפרץ הסוגרת, כאמור, את הגיליון הראשון של "מחברות לספרות". "סער ופרץ - לא פלא הוא אם הספרות העברית, אשר מאות שנים רצופות של דממה גדולה ואפס מעשה עמדו עליה כסיוט, לא שבעה ולא תשבע עוד עת רבה את חגי המולתכם הקצרים. הן גם עכשיו, בתקופה פלאית זו של מהפכה הנמשכת בלי-הפוגות וטפח טפח, היא פוחדת ורוחבת אל זינוקכם הקל והמשחרר. אבל עם זאת יודעת היא כי בה הנכם עכשיו, כי בסלעה בציפורניים ושן אתם מטפסים וכל שטח נכבש שלכם הוא, והזמן הזה - זמנכם".

זמנו של מי? זמנו של אלתרמן כמובן! שהרי מיהו הסוער? מיהו הפורץ? מיהו המהפכן? מיהו המזנק? מיהו המשחרר? מיהו הכובש? אם לא נתן אלתרמן ב"כוכבים בחוץ"? "כי סערת עלי - לנצח אנגנך"; "הסער עבר פה לפנות בוקר"; "סער על הסף"; "כשה בסופה"; "סופה סוחפה"; "מצדיעים הבתים לסופה הדוהרת"; "הרוח עם כל אחיותיה"; "והרוח תשוב/ חזקה". גם הסתיו, לעתים, אינו אלא שם אחר לרוח: "והיתה זו הרוח, היה זה הסתו"; ואפילו רוח סערה: "ויהיה אז הסתו העתיק לך מיין / המכה בתריסים את קרעי אזיקיו". גם ה"פרץ" אינו פחות תוקפני: "הוא פורץ מתוכנו כמו מבית כלא"; "היא פרצה אל דברי הימים"; "פורצת חישוקיה"; "תפרוץ בראשך"; וגם לו מלים נרדפות כגון "להרוס", שמובנה כאמור הן אצל אלתרמן והן במקרא (גם ב"הסדנה"!) הוא, לעתים, לפרוץ ולהתפרץ, וגם זאת, לעתים קרובות, על דרך "סער ופרץ" - בקשר עם הרוח: "יום הסוסים ההורסים אל הרוח"; ולעתים בכפל משמעות: "היום אהבתך ככפור אלי הורסת" ועוד. "סער ופרץ" אלה, על כל נרדפיהם וגלגוליהם, מופיעים ב"כוכבים בחוץ" למעלה משבעים פעם, יותר ממספר השירים הכלולים בספר. ואף שבמסתו של אלתרמן, שבה הם מופיעים כעשרים פעם, הם מתייחסים בבירור גם ל"סער ולפרץ" של דורות קודמים, בישראל ובעמים, עד לדור שלונסקי ועד בכלל, כפי שכבר היטיבו לציין דן מירון ומנחם דורמן, בווריאציות שונות ולמרות הוויכוח ביניהם - הרי מה שעומד בעיקר לנגד עיני אלתרמן ומה שמעסיק אותו באמת ובתמים הם הסער והפרץ שחולל הוא עצמו, הטלטלה הכבירה שטילטל הוא את השירה העברית בספר שיריו הראשון, ב"כוכבים בחוץ", עם הגיליון הראשון של "מחברות לספרות", שהיו שניהם שמחת עניים הראשונה שלו, עוד לפני שנכתבה, וכמוה, בתוך זמן קצר מאוד, פינו את מקומם למשחית שלא היה אלא הסער והפרץ במהדורתם המקורית, במהדורתם הגרמנית, כאשר השטורם אונד דרנג הגרמני הספרותי הפך להיות גוף שטורם אונד דרנג פוליטי וצבאי, ואיזה דרנג היה זה אם לא הדרנג נך אוסטן המפורסם, הפריצה מזרחה של קואליציה גרמנית-איטלקית-צרפתית-ערבית שהקיפה את ארץ-ישראל מכל צד, ממצרים, מסוריה ומעיראק, ועמדה להשמיד בסערה את היישוב היהודי בארץ-ישראל בכלל ואת נתן אלתרמן בפרט, דווקא בשעה שהתדפקה על דלתו שמחת עניים הראשונה שלו, שעה שבה הגיע, וזוהי הטראומה העיקרית, לשיא כוחו, לשיא השפעתו ולשיא ניצחונו, בסער ופרץ שלו שנתגלה לפתע, כהרף עין, כסערה עלובה בצלוחית של מים מול הסער ופרץ של האבדון הממשמש ובא בוודאות שאין למעלה הימנה:

ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,

לא, כי בא לך יום אחרון.

לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גתך,

רק אלך עם נושאי הארון.

כאדם בעל נפש רליגיוזית עסוקה, ובעל חינוך יהודי-דתי לא מבוטל בגימנסיה עברית דתית מאוד בקישינייב, לא היה אלתרמן יכול שלא לקשר בין הסער והפרץ שהתדפקו על דלתו שמבחוץ לבין הסער והפרץ שהתדפקו על דלתו לפני-כן מבפנים, מה-גם שהוא עצמו קרא להם באותו שם. הזימון בין השטורם אונד דרנג והדרנג נך אוסטן שהסתערו עליו להשמידו כמעט באפס תקווה להינצל מהם, לבין נצחונותיו הספרותיים והאדיפליים המדהימים שבאו לפני-כן כמעט בד בבד - הוליד בו רגשות אשמה עצומים, ו"שמחת עניים" היתה לו, בין השאר, כמעין עונש על "כוכבים בחוץ", שהעונש עליהם מסתתר כבר עמוק עמוק גם בתוכם.

השמחה הפכה איפוא למשחית לא רק שלוש פעמים אחרי הולדת שמחת עניים, כפי שראינו במאמרים הקודמים, אלא גם בשנים שקדמו לה, שגרמו במידה רבה ליצירתה, ואף-על-פי-כן, ועם כל זאת, בראשית היה הדבר, ולא בראשית היה המעשה, כפי שיוכח במאמר הרביעי.

(1) ראו מרדכי שלו, "מי מפחד משמחת עניים", "אלפיים" 1992 ,5, עמ' 167 ועוד, וראו גם במהדורה המורחבת שהוזכרה לעיל. (2) יעקב אורלנד / כ"ז שירים, נתן היה אומר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו