בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המנגינה נגמרת

עם תקציב מגוחך, כוח אדם זעום ותנאים מחפירים, קשה להעריך עד מתי תמשיך קול המוסיקה לתפקד. לא רק שהרשת אינה יכולה לשקף כך את העשייה המוסיקלית בישראל, היא אף נתונה בסכנת סגירה. נראה שברשות השידור פשוט לא מכירים בערכה התרבותי וההיסטורי

תגובות

ותיקי קול המוסיקה, רשת המוסיקה הקלאסית היחידה בארץ, זוכרים התבטאות קשה של מנהל קול ישראל, אמנון נדב, בכינוס עובדים בתל אביב לפני שנים אחדות: "בשמחה הייתי סוגר את קול המוסיקה, אבל אני לא יכול לעשות זאת בגלל כמה פריקים שיקימו צעקות".

אולי הצעקות של ה"פריקים" האלה הן מה שהציל את קול המוסיקה - לפחות באופן זמני - ממכת מוות שהונחתה עליה באחרונה. ימים אחדים לאחר שניתנה הוראה להפסיק את השידורים החיים ואת הקלטות החוץ של הרשת, שהם בעצם לב לבה של קול המוסיקה, יצאה הודעה מתקנת ולפיה יהיו הקלטות ושידורים "לפי הצורך, העניין והחשיבות", כדברי דוברת קול ישראל.

מנהל קול המוסיקה, אבי חנני, מסביר את ההודעה המעורפלת: "לאחר שהובהר למנהל הרדיו שלא יעלה על הדעת שהתזמורת הסימפונית ירושלים, הממומנת על ידי הרשות, לא תוקלט ותשודר, הוא התרצה ואישר ברגע האחרון שידור מירושלים, אבל בעתיד כל פעולה תדרוש את אישורו".

הדברים רק מחזקים את הרושם כי זו גלולת הרגעה זמנית בלבד. גם אם המצב יחזור לקדמותו - לתקופה שלפני ההוראה לבטל את ההקלטות והשידורים החיים - מצבה של קול המוסיקה בכי רע.

"אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הקונצרטים שלנו שהוקלטו בעשר השנים האחרונות", טוענת מנהלת "סימפונט רעננה", אורית פוגל, "ואנחנו אחת התזמורות שמזמינות ומבצעות הכי הרבה יצירות ישראליות. בשביל מה יש בכלל תחנה כזאת? כדי להשמיע מוצרט וברהמס? המנדט שלה הוא לקדם את המוסיקה המקומית".

גם מנכ"ל "הסינפונייטה באר שבע", מישה גרוס, מתלונן: "בעבר העבירו שידורים חיים של קונצרטים שלנו, אבל בשנים האחרונות הפסיקו לגמרי לבוא לבאר שבע. רק כשהופענו בירושלים הקליטו ושידרו אותנו, אבל כיום אין לנו אפשרות לשכור אולם בירושלים. גם את הסדרה שלנו במוזיאון תל אביב הם לא מקליטים, ולכן בקול המוסיקה לא קיימת 'סינפונייטה באר שבע', אלא אם כן משתמשים בהקלטות מהעבר".

לדעת עובדי הרשת, כל המהלך - ההחלטה של ביטול ההקלטות והנסיגה ממנה - הוא צעד נוסף בניסיון מתוכנן לסגור את קול המוסיקה, שסובלת בשנים האחרונות מיחס עוין מצד הנהלת הרדיו ומכרסום בלתי נסבל בפעולותיה ותקציביה. את התסכול שלהם הביעו באסיפה שקיימו לפני כשבועיים בירושלים, ובה המשילו את מצבם לסוס שהורעב למוות. "איננו רוצים לגמור כך", סיכמו ב-8 בחודש במכתב שהועבר לחנני, ששהה באותה עת בחו"ל. על עובדי הרשות חל איסור חמור להתראיין, אבל התסיסה גדולה.

אליטיזם להמונים

קול המוסיקה היא רשת קטנה וחשובה, אליטיסטית במכוון. כרשת ממלכתית יחידה למוסיקה קלאסית, תפקידה העיקרי אינו להשמיע דיסקים מסחריים, אלא לשקף את חיי המוסיקה בישראל בהקלטות ובשידורים חיים של קונצרטים והפקות אחרות. אמנם אי אפשר לשפוט רשת כזאת בקריטריונים של שיעור האזנה, אבל בניגוד לדעה הרווחת, קהל מאזיניה הנאמן הולך וגדל. לפי הסקר האחרון של איגוד המפרסמים טי-ג'י-איי, מיולי 2001, שיעור ההאזנה של בני 25 ומעלה לרשת גדל השנה ב-12%, והוא כעת 8.9% מכלל מאזיני הרדיו. לעומת זאת, ברשתות א', ב' וג' חלה השנה ירידה במספר המאזינים.

התקציב של הרשת מעורר הרמת גבה. תקציב 2001, שכולל תשלום לאמנים, לעובדים זמניים, לזכויות יוצרים ולהקלטות קונצרטים, הוא 454 אלף שקלים בלבד. לשם השוואה, עלות פרק בסדרת הדרמה "דום לב", שרשות השידור מימנה לערוץ 1, היתה 750 אלף שקלים, כלומר שלושת פרקי הסדרה עלו למשלם האגרה יותר משני מיליון שקלים. על רקע זה, תליית הפגיעה בקול המוסיקה בקיצוצים בתקציב הרשות נראית מגוחכת ומקוממת.

קול המוסיקה היא רשת טובה באמות מידה בינלאומיות, למרות התנאים הבלתי מתקבלים על הדעת שבהם היא פועלת, ובזכות עובדים מצוינים שמוכנים לכל מאמץ במשכורת עלובה. אבל כיום המסירות שלהם אינה מספיקה, והרשת מתקשה לתפקד.

ב-1983, כשקול המוסיקה נפרדה מרשת א' והחלה לשדר באופן עצמאי מ-06:00 עד חצות, היא תיעדה כמעט כל ביצוע של יצירה ישראלית. כבר אז פעלה בתת-תקנים, אבל שנות ה-80 היו שנותיה היפות. תמונת המצב העדכנית, לעומת זאת, עגומה למדי: כוח האדם הצטצמם ביותר ממחצית.

מספר העובדים ברשת אף פעם לא תאם את גודל המשימה - אותו צוות שהפעיל את שידורי המוסיקה ברשת א' (ארבע-שש שעות שידור ביום) הפעיל את קול המוסיקה כרשת נפרדת, ללא תוספת עובדים. כיום מספר עורכי המוסיקה במשרה מלאה הוא 9, במקום כ-20 בעבר. ברשת נמצאים כיום 15 עובדים קבועים (לרבות העורכים), שישה מהם בתפקידי מינהלה, לעומת כ-30 עובדים קבועים בעבר. בשל מחסור בעורכים, חנני משמש גם כעורך מוסיקלי במשרה מלאה וממלא משימות נוספות.

דור שלם של עורכי מוסיקה פרש לגמלאות (עדנה ענתי, אלכס תמיר, דני אור-סתיו ואחרים), וחדשים לא מונו במקומם. "סותמים את מקומם בזפת", אומר חנני. הזפת הזה היא לעתים עובדים זמניים, שחלקם גמלאים וקצתם עוסקים במוסיקה רק כתחביב. לדברי חנני, כעת הוא אינו רשאי להעסיק אפילו עובדים זמניים, אפילו הם גמלאי התחנה. "ברשות השידור שמחו שלא צריך לחייב אנשים להתפטר, הם פרשו באופן טבעי ולא מילאו את מקומותיהם", הסביר.

אמנון נדב, בתגובה, מגלגל את האחריות לפתחה של רשות השידור: "הרשות לא איפשרה בשנים האחרונות קבלת עובדים חדשים במקום אלה שפרשו, בכל הרשתות".

חנני מכהן כמנהל קול המוסיקה זו הקדנציה השלישית. בתקופה זו קוצצו סמכויותיו וכוח האדם שלו. אפילו התקנים של שני מנהלי מחלקות בוטלו. בשיטה הזאת הרשת עלולה להתחסל מעצמה, ללא מאבקים ופיטורי עובדים. כבר היום קול המוסיקה אינה משקפת את חיי המוסיקה בישראל, אבל משום מה מנהלי רשות השידור וקול ישראל אינם מכירים בערכה התרבותי וההיסטורי.

תקלה במחלקה הטכנית

הפקת תוכנית מגזין ברשת היא כיום משימה בלתי אפשרית, כי אין אפשרות להעסיק כתבים. אם משיגים כתב, יש קושי להשיג טכנאי, ואם משיגים טכנאי, אין אולפן. מאזיני קול המוסיקה יכולים רק להתגעגע למגזין המוסיקה של דני אור-סתיו, ל"צלילי עמים" של ישראל דליות, ל"החידון המוסיקלי" של שלמה הד ולתוכניות הדיוקן של עדה ברודסקי, מיכאל אוהד, עדנה ענתי ודוד חן. את מקומן תופסות כיום תוכניות המשדרות דיסקים מהאולפן. בשל דרישת המאזינים, משודרות שוב ושוב התוכניות הישנות, שהן לעתים גם מיושנות.

גם הפקת אירועים ביוזמת קול המוסיקה נעלמה. האחרון שבהם היה פסטיבל "קול המוסיקה בגליל העליון", שיזמה עדית צבי והיה גאוות הרשת. כיום הפסטיבל התנתק מקול המוסיקה, ולרשת נשארה הפקה יזומה אחת בלבד - סדרת הקונצרטים השבועית "אתנחתא".

הקלטות הקונצרטים ואירועי המוסיקה חורגות רק לעתים נדירות מאזור ירושלים. אפילו בפסטיבל אבו גוש, ששודר בעבר כמעט בשלמות, לא הוקלט השנה ולו קונצרט אחד. "אני לא מצליחה להבין מה קורה", אומרת עדנה ענתי, עורכת מוסיקה שייסדה בעבר את מערך ההקלטות בתל אביב, "גם כשהוכחנו שאין בעיה מבחינת השעות הנוספות של הטכנאים, איכשהו הורידו לנו את את הקונצרטים".

בעיית הטכנאים היא עיקר ההסבר לירידה בהיקף הקלטות החוץ. יש הטוענים כי קול המוסיקה משלמת את מחיר המאבק המתחולל זה שנים בין מנהל הרדיו, אמנון נדב, לבין מחלקת ההנדסה שלו. מצבת טכנאי המוסיקה הידרדרה עד כדי כך, שפשוט אין עם מי לעבוד. חמור מכך, לא הוכשר דור המשך של טכנאי מוסיקה.

נדב ביטל את מחלקת טכנאי המוסיקה בתל אביב (שכללה בעבר ארבעה-חמישה עובדים שהוכשרו במיוחד לעבודה בתחום). כיום הטכנאים עסוקים במשימות כמו שידורי חדשות וספורט, שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר ממוסיקה. "רק אם מתפנה טכנאי, נותנים אותו למוסיקה", מספר אחד העובדים. "כל שעה של טכנאי שיוצא להקלטת מוסיקה נחשבת שעה נוספת, כי טכנאי אחר צריך לבצע את העבודה השוטפת".

גם בירושלים המחלקה מחוסלת. מתוך חמישה-שישה טכנאי מוסיקה בעבר נותר אחד, שיפרוש לגמלאות בסוף השנה. אם בתל אביב יש בין הטכנאים מתאם צליל אחד, שמועסק בקושי פעם בשבוע, בירושלים לא נשאר איש. כשהאחרון פרש לגמלאות לא התקבל במקומו איש מקצוע, ואת התפקיד ממלא כיום באופן חלקי עורך. "המדיניות של מנהל הרדיו היא להקפיא תקנים", מסביר חנני, ונדב אומר בתגובה: "הבקשה לקבלה והכשרה של טכנאים חדשים ב'קול המוסיקה' לא נענתה בשנים האחרונות, בגלל בעיות תקציב ברשות השידור".

"בשנים האחרונות הרשת כמעט לא הפיקה אירועים, אבל לפחות תיעדה אותם. כיום אפילו זה לא קיים", אומר המלחין עודד זהבי, שהיה עורך ברשת בשנות ה-90. "זה סקנדל ברמה לאומית, פשע תרבותי ומעילה בתפקיד הבסיסי של קול המוסיקה".

אין חניה - אין הקלטות

לפני כשלוש שנים יצאה ניידת שידור ובה שלושה טכנאים להקליט קונצרט בבית אריאלה בתל אביב. כשנדרשו לשלם תמורת החנייה - סירבו, וכל הצוות חזר כלעומת שבא. עובדי הרשת מספרים כי בגלל בעיית החנייה לא התקיימו הקלטות גם במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, להוציא מקרים חריגים.

כך, למרבה הפלא, תל אביב, שהיא מרכז התרבות הארצי ומתקיימים בה בין קונצרט אחד לשלושה קונצרטים ביום, אינה מקבלת ביטוי בקול המוסיקה. מספר ההקלטות השנתיות מחוץ לירושלים (בכל הארץ, לרבות תל אביב) צנח מ-90-80 לפני חמש שנים, ל-8 בלבד כיום. בעבר הוקלט כל קונצרט חדש של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, כ-15 בשנה. בשנת 2000 הוקלטו ארבעה קונצרטים שלה והשנה אחד בלבד. אפילו הקונצרטים שפתחו את העונה, ובהם יצירות של נעם שריף ויוסף טל - לא הוקלטו. האולפן הקבוע בהיכל התרבות בתל אביב משמש כיום הרבה יותר להקלטות של הופעות רוק ופופ, כנסים ואירועים פוליטיים מאשר למוסיקה קלאסית.

המצב בתל אביב חמור עד כדי כך, שאין שם אפילו מזכירה-מפיקה של קול המוסיקה (האחרונה פרשה לגמלאות ואין תקן לעובד חדש); גם אם יהיו פתאום הקלטות או הפקות, לא יהיה מי שיפיק אותם. לדברי חנני, בעבר הוא תיכנן את מערך ההקלטות, אך כיום הוא רק ממליץ למנהל הרדיו אילו קונצרטים להקליט, ונדב מחליט אם לאשר את ההקלטות, לפי שיקולים של קול ישראל.

ביקור בספריית ההקלטות של קול המוסיקה ממחיש יותר מכל את מצב הרשת. אין מזגן, אין חימום ואין אוורור, סרטי ההקלטות הנדירות נדבקים לעצמם ומעלים עובש. "אני יוצא משם מיוזע", מספר אחד העובדים, "אין מי שדואג לאחסון הולם של ההקלטות, והעברת ההקלטות לדיסקים מתבצעת באטיות נוראית ובחוסר מקצועיות".

הרבה מאוד סרטי הקלטה לא קוטלגו כלל, כי נשארו אצל העורכים שהשתמשו בהם. "במסדרונות קול המוסיקה ובחדרי העורכים מונחים קרטונים של הקלטות נדירות וחשובות שלא הגיעו לקטלוג", מספר העובד. "התנאים רעים", מודה חנני, אך אינו מתרגש מבעיית הקטלוג: "בסופו של דבר הכל מגיע לספריית ההקלטות, גם ההקלטות שעורכים אוהבים לשמור בחדרם".

מי ישמע

עובדי הרשת טוענים כי מדיניותו של נדב מושתתת על שיקולי רייטינג וכסף, והוא מעדיף להשקיע ברשת שנושאת רווחים - כמו רשת ב' - על חשבון קול המוסיקה. זה בא לביטוי גם באיכות השידור והקליטה של קול המוסיקה, שמאזינים מתלוננים עליה. רפי קוחנובסקי, מנהל תיאום וקשר בקול ישראל, טוען שהבעיה נובעת מהתחנות הפיראטיות המשתלטות על התדרים, והתלונות למשרד התקשורת לא מניבות פרי.

משדרי קול המוסיקה הותקנו בשנות ה-70 ולא הוחלפו מאז. החלפתם יקרה, אבל בעלות נמוכה יחסית אפשר לפתור את הבעיה, או לפחות לצמצמה, על ידי הוספת משדרים קטנים בכמה אזורים, כפי שנעשה לרשת ב'. "לא התקנו משדרים שיתמכו בקול המוסיקה, כי לא היתה החלטה של ההנהלה על כך", אומר קוחנובסקי.

אמנון נדב טוען כי רשות השידור מקיימת דיונים על התקנת משדרים חדשים, במקום אלה המשדרים כיום ומצויים באחזקת בזק. בכלל, נדב טוען שמעולם לא הצהיר כי היה שמח לסגור את התחנה, אלא נלחם למענה לאורך השנים.

נראה שאף אחד לא מוכן לקבל אחריות למצב הרשת. אף על פי שרן גלינקא, המנכ"ל החדש של רשות השידור, וכן נחמן שי, יו"ר הרשות, ומתן וילנאי, שר התרבות, שמחים להצהיר על תמיכתם בתחנה והכרתם בחשיבותה הציבורית, אף אחד מהם אינו מוכן להתחייב בפועל לשיפור מצבה, וכולם מסתפקים בהצהרות לא מחייבות. וילנאי אמר כי ימשיך "לעקוב אחר מצב הרשת ולתבוע מרשות השידור להעמיד לרשותה את הכלים הדרושים"; שי אמר כי מאז נכנס לתפקידו לא התקיים כל דיון על קול המוסיקה "וממילא לא התקבלה כל החלטה"; וגלניקא, שאחת מפעולותיו הראשונות בתפקיד היתה ביטול הקלטות החוץ של התחנה, מעדיף להתייחס למצוקת התקציב של הרשות, ומסתפק בתגובה מעורפלת כי "כדי למצוא משאבים לקול המוסיקה יש לאתר אותם מתוך תקציב הרשות".

כיצד איפוא יכול לתפקד מנהל התחנה במצב כזה? "אני מתפקד כמו להטוטן שיש לו עשרה כדורים באוויר, ויכול להיות שהכדור ה-11 יפיל את כולם", אומר חנני, "זה לא יכול להימשך. אני מקווה שהשיקולים והערכים התרבותיים הנכונים יגברו ויפרצו דרך לראשם, לבם וכיסם של האחראים. אני בפירוש מאמין בזה, ואחרת הייתי נהפך לברוקר בבורסה".

גם חנני מסכים שקול המוסיקה אינה עומדת במחויבותה לשקף ולקדם את בשורת המוסיקה בארץ. "אנחנו לא עושים די ולא נמצאים בכל מקום שצריכים להיות בו. כשהתזמורת הפילהרמונית פתחה את העונה ביצירות של יוסף טל ונעם שריף, או כשתזמורת חיפה ביצעה קונצ'רטו לפסנתר של אהרון חרל"פ וקול המוסיקה לא היתה שם - לא ישנתי בלילה. אני חש שאני לא ממלא את תפקידי, ולא באשמתי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו