בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תסמונת זיוה שמיר

תגובות

דומה כי הגענו למצב שבו אין נושא, בפוליטיקה כבספרות וביחסים שבין אדם לחברו, שבו ניתן עוד לגעת מבלי שינוגע בהזדהמות הכללית, כולל מה שניתן לכנות בשם "תסמונת ז"ש", על משקל "סינדרום א"ב" של הפרופסורית המלומדת.

גם את זה וגם את זו ניתן למצוא ברשימתה "קנאת סופרים ונתן החכם" שנתפרסמה במוסף זה בשבוע שעבר, שבה ניצלה שמיר את הקרנת סרטם המרשים של אלי כהן וצבי שפי "אלתרמניה" כדי לבוא חשבון עם שנואי נפשה - ולא בפעם הראשונה.

בעיניה התמימות והמיתממות ובלשונה המשתלחת נחלק עולמה של הספרות העברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בין "לנו" ובין "לצרינו". "לנו" הם כמובן "הטובים", ה"תמיד אנחנו", ו"קבוצת סופרי 'דור הרעים'" - כנראה על שם החוברות שהוציאו במשותף, "ילקוט הרעים" - "שניתן היה להאמין לכל מלה שהצליחו להשמיע" בסרט.

מנגד ניצבים כמובן הרעים, אנשי "קבוצת 'דור המדינה', ובראשה נתן זך", אשר "השתמשו בדמותו של המשורר כבתירוץ להבלטת דמותם, ולשם כך לא בחלו בשום תחבולה וטכסיס", ואף לא נרתעו מפני "רכילות חסרת אמינות ובסיס עובדתי" לצורך "חיסול חשבונות פשוט".

"וכך שמענו בסרט" - או לפחות ברשימתה של בעלת התסמונת - "סיפור פנטסמגורי, המגולל כיצד הציל אלתרמן את זך מאנשי העולם התחתון בבר זונות זול", וכן את הטענה הפנטסמגורית באמת כי זך זה נטל "סצינה" דומה מתוך ספרו המאוחד של אלתרמן, "חגיגת קיץ" (1965), "ניכס את אירועיה לעצמו" ובסופו של דבר נפתה להאמין כי בו עצמו אירע המעשה, וכך יצר את סיפורו הבדוי.

ובאמת, כיצד ניתן להאמין "באמת ובתמים" כי אלתרמן "הדגול" "ביקר עם זך בבר זול (ומה בדבר בר יקר?! - נ"ז) והשליך את נפשו מנגד כדי להציל את יריבו?"

אם גם שאר "מחקריה" של הפרופ' זיוה שמיר "אמינים ובעלי בסיס עובדתי" דוגמת טיעון זה, אינני מקנא בתלמידיה, ואני מבין בהחלט לרוחו של מורה לשעבר ושנוא נפשה בהווה, דן מירון, שהיסס לסייע בקידומה האקדמי והוא מככב כמובן אחרי ברשימת ה"רעים".

אבל איתרע מזלה של "המחסלת" וכל הסיפור הפנטסמגורי הבדוי-כביכול התרחש גם התרחש, בשנת 1960, כמה חודשים לאחר פרסום מאמרי הראשון על אלתרמן, בנוכחות תריסר - ויש אומרים יותר מתריסר - סופרים, משוררים ומחזאים עבריים, בקפה הבוהמה "קוויק בר", או בלשון חיבה "קוויקי", ששכן אז ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בית אחד צפונה מן הקולנוע הפתוח תחת כיפת השמים "גן רינה", שאף הוא כבר אינו קיים מזה שנים רבות.

גירסות רבות מהלכות עד היום באשר למה שהתרחש באותו "לילה גדול", כפי שנהגנו אותן שנים לכנות את לילות הבוהמה רוויי הידידות, השנאה, הפאתוס והאלכוהול. שתיים מהן אף נתפרסמו, 21 שנים לאחר האירוע, בחוברת 14 (יוני 1981) של הרבעון "סימן קריאה" שבעריכת מנחם פרי, תחת הכותרת "הערב ההיסטורי: אלתרמן וזך", פרי עטם של גבריאל מוקד ויאיר הורביץ.

מבין שתי ה"עדויות", כמי שהן מכונות, זו של מוקד היא המדויקת וההוגנת יותר, אף כי אינה נכנסת לפרטים. בפתח הרשימה כותב מוקד כי זכורה לו פגישה עמי "בערב גדול אחד, שתחילתו באיזו מסיבה" (ברמת אביב, לרגל צאתו לאור של ספרו של ידידנו יוסף בר-יוסף, "בורות המים" - נ"ז), המשכו ב"כסית" שבה נתלכדו שתי חבורות - זו שחזרה ממסיבת בר-יוסף וזו שישבה שם סביב אלתרמן, ו"סיומו בבר קוויקי ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, ששימש כמפגש קבע של זונות ורועיהן... נתן זך הזמין, על-פי מסורת הנדיבות המופלאה שלו, את כולנו, ואף את נתן האחר ואת פמלייתו של הלה, ביד רחבה... אך גם אלתרמן לא קמץ ידו".

"עדותו" של יאיר הורביץ על מה שהתרחש באותו ערב אמינה הרבה פחות, שהרי היא רצופה כווני חן לעבר אלתרמן איש חסותו, ולא מעט עקיצות ובדותות זדוניות המכוונות לכתובתי (אולי משום כך גם לא פירסם את הרשימה בשמו, אלא תחת הפסוודונים י. איש-ליל). כך הוא, הורביץ, "שידל" את אלתרמן לעבור למסעדה אחרת ("השורצת דרך קבע אנשי העולם התחתון ורועי זונות"). הוא, הורביץ, ושלמה גבעולי תמכו "מזה ומזה" באלתרמן, שעה שנשא את נאומו, כיוון שהלה סבל מ"אי-יציבות גופנית" (אפילו את המלה שכרות אינו מעז להעלות על דל שפתיו בהקשר עם נערצו). דווקא משום חוסר אהדה בולט זה כלפי חשוב שבעתיים סיפורו על אותו "איש העולם התחתון שביקש את נפשו של זך (שעלב בו) תוך איומי-רצח". וכן גם המשכו במסעדה "שרחשה כל אותה עת יצאניות" ואשר יושביה ה"חביבים"... "לא קיבלו את דברי זך בהבנה יתרה" ו"הסתערו עליו כשבקבוקי טמפו (מנותצים, כפי שייאמר להלן. אגב, עדיין לא היו אז בקבוקי טמפו, ומדובר כמובן בבקבוקי בירה - נ"ז) בידיהם. כאן עזרה לזך התערבותו של אלתרמן" וכו' וכו'.

דומני כי די בשתי עדויות ממין אלה כדי להמחיש את אקלימו ואת אירועיו של אותו "לילה היסטורי", וכן לאשש את המעט שסיפרתי עליו בסרט "אלתרמניה". יש גם לזכור כי אמרתי מה שאמרתי לא כדי להגדיל ולהאדיר את חין ערכי, כי אם כדי להעיד על אומץ לבו וחברותו של אלתרמן האיש.

הנה זוהי איפוא הסצינה ה"פנטסמגורית" שאותה "ניכסתי" לי מתוך ספר שיצא לאור חמש שנים (!) אחרי שאירעה. לפתע עולה בי רעיון: אולי דווקא אלתרמן הוא שניכס אותה לצורך ספרו...

לולא תסמונת ז"ש הייתי מצפה לפחות להתנצלות. אבל מי עוד מצפה להתנצלויות בימים אלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו