בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלם כבוד השופט העליון גד פרומקין

מחקר חדש מציע הסבר מפתיע לאחת התעלומות הגדולות של המשפט הישראלי: מדוע לא מונה גד פרומקין, השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי, לבית המשפט העליון של מדינת ישראל. החוקר נתן ברון טוען ששר המשפטים אז, פנחס רוזן, טפל על פרומקין עלילת שוחד כדי להביא למינוי שותפו וחברו, משה זמורה, לנשיא בית המשפט העליון הראשון

תגובות

פרשת אי בחירתו של השופט גד פרומקין לבית המשפט העליון שנוסד בישראל היא אחת התעלומות הגדולות בעולם המשפט הישראלי. פרומקין היה השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי, שכלל מלבדו ארבעה שופטים בריטים ושופט ערבי. למרות זאת הוא לא נכלל בין חמשת השופטים שנבחרו לבית המשפט העליון.

העיתונאי נתן ברון, בשני מאמרים בכתב העת "קתדרה" בהוצאת יד בן-צבי (הראשון ראה אור בגיליון האחרון, השני יראה אור בגיליון הבא בעוד כמה חודשים), המתבססים על עבודת דוקטורט במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מנסה לפענח את התעלומה ופורש סיפור מרתק ומסועף.

המשימה של הקמת מערכת המשפט הישראלית הוטלה על שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פליקס רוזנבליט). התשתית האנושית והמוסדית כבר היתה קיימת בדמות 23 שופטים יהודים, שכיהנו ערב הקמת המדינה: 13 בבתי משפט השלום, תשעה בבתי המשפט המחוזיים ופרומקין בעליון.

רוזן היה נחוש בדעתו שלא למנות את פרומקין. הסיבה המרכזית, לטענת ברון, היתה רצונו למנות את ידידו ושותפו ד"ר משה זמורה לנשיא בית המשפט העליון. רוזן וזמורה היו שותפים במשרד "זמורה, רוזנבליט, קרונגולד, בר-שירה". זמורה היה זה שהכניס את רוזן כשותף לפירמה.

כדי לדחוק את רגליו של פרומקין, המועמד הטבעי להנהגת בית המשפט העליון, נדרשה עילה בעלת משקל. רוזן עצמו, כותב ברון, סיפר שלקוח שלו נתן שוחד לפרומקין. רוזן כעורך הדין של הלקוח קיבל את הכסף בחזרה מהשופט כי לא הצליח לספק את הסחורה ולהטות את הדין לטובת הלקוח. האשמה כבדה זו - שמעולם לא נדונה ולא הוכחה - יצרה עננת חשד שריחפה מעל ראשו של פרומקין עד יומו האחרון וחיסלה למעשה את הקריירה הציבורית שלו.

לצד השמועה הקונקרטית בדבר השוחד הוטל בפרומקין ספק נוסף. מדובר בשתי שורות, "15 מלים גורליות" כדברי ברון, שכתב משפטן צעיר ושמו חיים כהן (לימים ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון) בדו"ח שהכין בעבור מוסדות המדינה שבדרך ושנועד להעריך את פועלם של השופטים היהודים שפעלו במסגרת המנדטורית.

הדו"ח עדיין חסוי, אלא ש-15 המלים הללו הופיעו במכתב ששיגר רוזן ב-25 ביוני 1948 לכל שרי הממשלה לקראת ישיבה, שבה עמדו לדון בהרכב בית המשפט העליון. כדי להצדיק את ההתנגדות לפרומקין ציטט רוזן: "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו לשירות המדינה היהודית". כמו סיפור השוחד גם ה"רינונים" מעולם לא נבדקו.

אך לא רק המוטיווציה למינוי זמורה היתה ברקע ההתרחשויות. פרומקין עצמו סיפק לפחות עילה אחת שחזרה אליו כבומרנג: כשהוצע לו לעזוב קריירה משגשגת כעורך דין ולהצטרף למערכת המשפט המנדטורית, הוא אמנם ראה בכך הזדמנות, אבל גם אובדן הכנסות בגלל הפער בין השכר הממשלתי הזעום לשכר בשוק הפרטי. מוסדות המדינה שבדרך, ובעיקר הקרן הקיימת לישראל, רצו במשפטן יהודי שידאג לאינטרסים של היישוב בתוך מערכת המשפט המנדטורית. לכן הציעו ראשי היישוב לפרומקין "השלמת הכנסה" שיקבל בין השאר מהקרן הקיימת.

במושגים של היום זה נשמע נורא: שופט מקבל תשלום (שהוסווה כתמורה לחוות דעת), ועוד מגוף שלעתים מתדיין אצלו. אך יש לזכור שהסיטואציה האבסורדית הזאת נגזרה מתקופת המאבק על הקמת המדינה. אילו היה פרומקין נרתם לעניין הלאומי ללא התנאי של השלמת ההכנסה, מצבו מן הסתם היה טוב יותר. בשנת 2000 אמרו חיים כהן ונשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי לברון, כי "פרשת השלמת ההכנסה" היתה הסיבה להתנגדות רוזן לפרומקין.

ארבעה חודשים חלפו בין ההכרזה על הקמת המדינה לפתיחת בית המשפט העליון ב-14 בספטמבר 1948. לטענת ברון, פרומקין בעצם השאיר את הזירה לרוזן, שגיבש בינתיים הרכב לבית המשפט העליון תוך כדי טפטוף סיפורי השוחד, הרינונים וסיפורים נוספים כמו העדר תמיכה של הקהילה המשפטית בפרומקין. רוזן, שרצה סמכות מינוי בלעדית, נאלץ לקבל את עמדת זרח ורהפטיג, אז משפטן דתי במועצת המדינה, כי הממשלה תמנה את שופטי בית המשפט, לפי הצעת רוזן ובאישור מועצת המדינה. רוזן רקח פסיפס קואליציוני שהתקבל בסופו של דבר: זמורה כנשיא (מפא"י) והשופטים יצחק אולשן, מנחם דונקלבלום, שניאור זלמן חשין והרב שמחה אסף.

ייתכן שנחישות רבה יותר מצד פרומקין היתה משנה את מהלך הדברים, אילו היה משכיל לגבש את התמיכה שזכה לה בקהילה המשפטית מול ציר רוזן-זמורה, ובעיקר מנצל את הרגע הדרמטי של עזיבת הבריטים. הוא היה השופט היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי, איש לא פיטר אותו. כל שנדרש ממנו היה לקבל הכרעה מהירה ואמיצה: להתייצב ביום ראשון, 16 במאי 1948, בלשכתו, לשבת על כס השיפוט ולהתחיל לנהל דיונים. בכך היה פועל כמו השופט שמעון אגרנט, שמיד עם הכרזת המדינה בא לבית המשפט בחיפה, פרץ בבעיטה את הדלת הנעולה וקבע עובדות בשטח.

במקום זאת הלך פרומקין לבן-גוריון לתבוע את עלבונו. אבל לבן-גוריון היתה מלחמת עצמאות לנהל, ובעניין מערכת המשפט הוא סמך על רוזן. עם זאת, מכיוון שביקש למנוע אפשרות שערורייה, מינה "ועדת בירור של כבוד" שתדון בטענות של פרומקין נגד רוזן.

הרכב הוועדה, שניהלה ארבע ישיבות בין מארס למאי 1949, היה מכובד ביותר: ההיסטוריון פרופ' בן-ציון דינבורג (דינור), הרב מאיר ברלין (בר-אילן) ויצחק בן-צבי. אבל לא היו לפניה תיק או כתבי טענות. פרומקין תבע את בירור העניין, הסרת הכתם ו"ריצוי ציבורי על ידי מעשה פומבי". בנוסף, דרש פיצוי על המשכורת שהפסיד מכיוון שלא מונה לעליון. שוב עלה העניין הכספי כמו בפרשת "השלמת ההכנסה".

מסקנות הוועדה ביקשו לרצות את שני הצדדים. חבריה השתכנעו ששר המשפטים אכן האמין בקיומו של "רינון" בנוגע לפרומקין, אבל לדעתם הדברים שאמר השר בעניין היו בבחינת פגיעה חמורה בפרומקין ולכן יש לתת לו פיצוי ציבורי. הפיצוי היה מינויו ליו"ר ועדת החקירה "בענייני החינוך במחנות העולים". הוועדה קמה בעקבות האשמות מהציבור הדתי והחרדי, שלפיהן ילדי עולים "מועברים על דתם" (הכוונה לחינוך חילוני).

נתן ברון במאמרו מבטל את עניין קבלת השוחד כדבר בלתי מבוסס שאינו אמת. הוא גם דוחה את הטענה בדבר הרינונים בקרב קהילת המשפט, למעט אולי רינונים בחוג יוצאי גרמניה שהיה קשור עם המשרד של זמורה ורוזן. לעומת זאת, סיפור השלמת ההכנסה והתשלומים מהקרן הקיימת יצר לדבריו עננה מסוימת. לדעת ברון, ההסבר שרוזן סבר בכנות שפרומקין אינו ראוי לכהן בעליון אינו עומד במבחן; רוזן העריך את כישוריו המקצועיים והישגיו של פרומקין.

ברון מסכם: "רוזנבליט רצה בכל מחיר להכשיר את הדרך למינויו של ידידו הוותיק זמורה". רוזן ידע שזמורה אינו מוכן אפילו שפרומקין יכהן כשופט רגיל בעליון על רקע העוינות ביניהם. "לכן", כותב ברון, רוזן "פעל כדי לסכל כל אפשרות למינויו של פרומקין. הוא התגייס למטרה זו בכל מאודו, וייתכן אפילו ששגה בהתלהבות יתר וגייס לשם כך נימוקים מרחיקי לכת". בכך, נדמה, מגייס ברון את מיטב משאבי האנדרסטייטמנט לאמירה מרחיקת הלכת שלו: האשמה כי רוזן טפל אשמת שוחד בלתי מוכחת ורינוני שווא משחירים כדי לחסום את דרכו של פרומקין לעליון.

כיהן בעליון המנדטורי 28 שנים

גד פרומקין נולד בירושלים העתיקה ב-2 באוגוסט 1887. סבו היה ישראל ב"ק, המו"ל הראשון של העיתון העברי "החבצלת". אביו היה ישראל דב פרומקין, שנשא את בתו של ב"ק וערך אחריו את העיתון.

בשנת 1913 הוסמך פרומקין לעורך דין לאחר לימודים באוניברסיטת קושטא. ביוני 1918, בגיל 31, מונה לשופט שלום בירושלים. בספטמבר 1920 מונה לשופט בית המשפט העליון המנדטורי בלי שכיהן כלל כשופט מחוזי. פרומקין כיהן בבית המשפט העליון עד 14 במאי 1948.

בתו סעדה נישאה לקולין גלקמן (גילון) והשניים היו שותפים למשרד עורכי דין שאליו הצטרף פרומקין לאחר קום המדינה. קולין גילון היה לימים פרקליט המדינה. בניו, נכדיו של פרומקין, הם כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר והיום שגריר ישראל בדנמרק, והשופט אלון גילון.

מינואר עד מאי 1950 עמד בראש "ועדת פרומקין לחקירת ענייני החינוך במחנות העולים". ב-1955 יצא לאור ספרו "דרך שופט בירושלים". מת בגיל 73 ב-10 במארס 1960.

השופט חיים כהן: רינון מספיק

מיכל זמורה, בתו של נשיא בית המשפט העליון הראשון של מדינת ישראל ד"ר משה זמורה, נשואה לחיים כהן, שלפני 53 שנים חיבר את 15 "השורות הגורליות". כהן, כיום בן 90, מסר את התגובה הבאה:

"איש לא העלה את המועמדות של פרומקין באותו הזמן. אצלנו כתוב שאם מרננים אחר אדם, אין ממנים אותו לשופט ולא צריך להוכיח כלום. אגב, הרינונים האלה קיימים עד היום ולא הושתקו אף פעם. היו גם שחשבו שהוא לא מגיע לרמה של שופט עליון".

מיכל זמורה: "גם ברון לא טוען שרוזן ייחס לפרומקין שוחד. נכון שגם רוזן וגם אבא לא חשבו שפרומקין מתאים להיות שופט בבית המשפט העליון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו