בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוכן לקלוז-אפ

תצלומיו של בוריס כרמי מימי הקמת המדינה, שמבחר מתוכם מוצג בתערוכה חדשה, מזכירים למי שהיה שם וגם למי שלא את החומרים שמהם קורץ פרס ישראל. בגיל 88 הוא מצידו עדיין מעדיף לצלם בחורות

תגובות

בחודש שעבר נפתחה במוזיאון ההגנה בתל אביב תערוכה יפה מתצלומיו של בוריס כרמי. אף על פי שכרמי, בן 88, הוא ותיק הצלמים בארץ ומראשוני צלמי העיתונות, התערוכה הנוכחית היא רק התערוכה הרביעית שלו. הצילום, כאמנות, זכה בישראל לפריחה מאוחרת, וכרמי החל לתעד את ההיסטוריה הרבה לפני שההיסטוריה החלה לגלות עניין בתצלומיו.

הוא נראה צעיר בהרבה מכפי שנותיו, ומבטו הבהיר מקנה לו הבעה של תום וילדותיות. הוא עדיין מצלם, אם כי הרבה פחות מפעם. "יש דברים שאני מת לצלם אבל כבר לא יכול", הוא אומר. "מגדלי עזריאלי, למשל, את זה חייבים לצלם. אבל זה לא פשוט. אני צריך למצוא את הנקודה הנכונה לצילום ולטפס ולעמוד ולצלם, ולזה כבר אין לי כוח. אז הפרויקטים האחרונים שלי זה בחורות. אני מת על בחורות. אבל לא בחורות עם יופי סטריאוטיפי או גס, בחורות יפות ומיוחדות. אני גם חולה על רגליים".

אי אפשר לתאר את הזיכרון ההיסטורי הקולקטיווי בלי התצלומים שלו. רבות מבין עשרות אלפי התמונות שצילם (בהערכה מתונה) נעשו מוכרות עד כדי כך שהפכו כמעט לגרסה המצולמת הרשמית של מדינת ישראל, כמעט סמלים לאומיים. כמי שהחל לצלם בשנות ה-40 הוא תיעד את המדינה כבר משלהי תקופת המנדט, דרך תקופת הקמתה והמעברות ועד למבצע סיני. הצילום המפורסם ביותר מהמלחמה ההיא, של זוג נעליים שהושארו על ידי המצרים במדבר סיני, הוא פרי מצלמתו.

בתערוכה שנערכה לו לפני 14 שנים, בתיאטרון הבימה, הוא כונה "הצלם הצבאי הראשון" ובידיו שמור מכתב שכתב לו יצחק שדה ב-1950. "לאחד מצלמי הקרבות שהצליחו לספר את האמת על מלחמותינו בכישרון וחריצות", כתב שדה. אבל האמת היא שדם ומראם של חיילים מתים הבהיל אותו מאז ומעולם. "אני במלחמות אהבתי לצלם לוחמים ורגעים אנושיים כלליים ולא את כל העסק הזה של גוויות והרוגים. אני אף פעם לא יכולתי לסבול מראה של גופות ואף פעם לא צילמתי גופות, ומהבחינה הזאת לא הייתי דומה לצלמי מלחמות אחרים".

בתערוכה הנוכחית, ששמה "שווה אלף מלים", מוצגים כ-40 צילומים שצילם כרמי בחזיתות השונות במלחמת העצמאות. הוא היה אז צלם "במחנה", עורך העיתון היה משה שמיר, שבירך את כרמי בפתיחת התערוכה. מנהלת המוזיאון טלי שילו מדגישה את העובדה שכרמי לא התעניין במלחמה אלא בלוחמים. "אלו צילומים של האנשים בתוך הקרבות, של הפן האנושי של המלחמה. אי אפשר לזכור את התקופה ההיא בלי התמונות האלה, חלקן הפכו ממש לאיקונות תרבותיות".

כרמי עצמו מגדיר את סגנון הצילום שלו "אופטימי". בכל דבר, הוא אומר, הוא מחפש את הצד האסתטי. "אני אוהב למצוא את היפה בכל דבר. אפילו בעוני, ולעוני יש צדדים מגעילים, אבל אני מוצא את היפה והאסתטי והאנושי. כשהייתי צעיר האופנה היתה תצלומים שמראים את הצדדים הקשים בחיים. היתה קבוצה שזה היה הסגנון שלה, אבל אני ממש לא אהבתי את הסגנון הזה והסגנון שלי היה ההיפך מזה".

פרו נשים

הוא נולד בשם בוריס וינוגרד ב-1914 ברוסיה. אמו נפטרה כשהיה ילד קטן וכשנפטר גם אביו, כשהיה רק בן 15, החל מסע הנדודים העצמאי שלו. "הבטחתי לאבא עוד לפני שהוא נפטר שעד שאהיה בן 18 לא אהיה חבר בשום מפלגה. ברוסיה בשנת 29' זה היה בלתי אפשרי, אז היה ברור שאני חייב לעזוב את רוסיה. האחות הגדולה שלי סידרה לי פרוטקציה כדי שאוכל לצאת. נסעתי לוורשה לדוד שלי, הייתי בן 15 אבל עצמאי וחופשי לגמרי, ואמרו לי שאני יכול לבחור לאיפה אסע ואיפה אגור. החלטתי שאני רוצה לנסוע לגרמניה, משום שגרמניה היתה קרובה לרוסיה והתוכנית שלי היתה לחזור לרוסיה כשאהיה בן 18".

הוא עבר להתגורר בארנפורט בגרמניה ובחר לעצמו פנימיה ו"בגלל שפיספסתי את בחינת הבגרות בפיסיקה בשנת 33', ניצלו החיים שלי. מאוד התעצבנתי שנכשלתי בפיסיקה והחלטתי לעזוב את גרמניה ונסעתי לאיטליה, שמאז היא הארץ הכי אהובה שלי מכל הארצות". הוא חי כמה חודשים במילנו ואז החליט לנסוע לפאריס ולהירשם ללימודי אתנוגרפיה בסורבון. "עד היום אני לא יודע למה".

לפני שבע שנים, לאחר היעדרות של 60 שנה, חזר לפאריס עם אשתו שולה, בפעם הראשונה מאז שעזב את העיר. "כל השנים פחדתי לחזור לשם, אינני יודע מדוע, אולי הזיכרונות שלי היו חזקים מדי. בכלל אני מעדיף את יוון ובעיקר את איטליה. לדעתי גם צילמתי את התצלום הטוב ביותר שיש מרומא, את פיאצה דל פופולו מנקודת המבט של הסנאט, מלמעלה. אבל יש לי בעיה לחזור למקומות מסוימים. למוסקווה, למשל, מעולם לא רציתי לחזור, ולפאריס אולי רציתי אבל פחדתי. בסוף החלטתי לנסוע לשם עם אשתי האהובה ולחפש את פאריס שזכרתי".

הוא צילם אז סידרה של תמונות נפלאות, שהתווספו לחמישה נגטיווים שגילה במקרה בארכיונו ובהם תצלומים שצילם בפאריס ב-35' - אהובתו הראשונה, דייגים על שפת הסן, קלושארים ועוד ועוד. "גרתי בפאריס ברו דה בוסי, ליד הסן, ליד בולבאר סן ז'רמן ובולבאר סן מישל, ליד השוק והפנתיאון, ליד הכל, והיו לי חיים מצוינים. תמיד הייתי חובב צילום אבל עד שהגעתי לפאריס לא היתה לי מצלמה ושם, בשביל עבודת השדה באתנוגרפיה, קניתי את המצלמה הראשונה שלי, לייקה".

הוא התחיל לצלם הכל, "אבל בעיקר בחורות. אני תמיד צילמתי בחורות, כל החיים שלי. אני פרו נשים ואנטי גברים. אני לא אוהב לצלם בחורים. כמובן, אם יש איזה ראש מעניין כמו מרטין בובר, זה כבר דבר אחר". בין השאר היה אחראי לתצלומים מפורסמים ביותר לא רק של בובר: כתושב קבוע בקפה כסית וחבר קרוב של מרבית שחקני הבימה הוא זכה לצלם צילומים רבים של חנא רובינא, אלתרמן, שלונסקי, פן, גורי, מגד, בן אמוץ, זוהר ואחרים. "אני אף פעם לא הייתי זקוק לכרטיס כניסה לתיאטרון כי פשוט גרתי שם והפסקתי לצלם שחקנים פשוט כי זה כבר עלה לי יותר מדי כי לא יכולתי לקחת כסף מחברים".

לאחר שנתיים בפאריס, כשנאסר על דודו לשלוח לו כסף מפולניה לצרפת יצא לדנציג, שהיתה אז אזור חופשי. "שם התחלתי בפעם הראשונה לחשוב על זה שצריך לברוח מאירופה. אחותי שהגיעה לארץ ב-35' עם בעלה סידרה לי סרטיפיקאט אחרון והגעתי לארץ במארס 39' ישר אליהם, לבית שלהם ברחוב שינקין".

הוא היה פועל שחור בכל מיני מקומות עד שכעבור כמה חודשים ייסד עם יהודי עשיר, עולה חדש מפאריס, "פירמה של אוניות מפרש שהיו מביאות סחורות מפורט סעיד וביירות לחיפה. הגרמנים לא טרחו אפילו להפציץ אותן כי לא היה כדאי. נהייתי מסודר כלכלית אבל אז התחילה הסוכנות לבקש מאנשים להתנדב לצבא הבריטי ואני באתי לשותף שלי צ'ירינסקי ואמרתי לו: 'אני בן 27, רווק, אין לי ילדים, אני חייב להתנדב'. הלכתי לארבע שנים לצבא הבריטי, ליחידת מיפוי".

בצבא היה צלם מפות "ופעמיים נשלחתי לאיטליה ופעם אחת לפולניה, לצבא של אנדרס, כמדריך צילום". כשהשתחרר הצטרף להגנה, "ואז כבר התחלתי לצלם פרילאנס. אבל הגישה לצילום היתה אז לגמרי אחרת מהיום. קודם כל הכל היה נורא סודי ועד שיכולתי להתקרב לאיזושהי עמדה של ההגנה, זה היה קריעת ים סוף. חוץ מזה, אנשים לא התייחסו ברצינות לצילום".

מרגוט שדה, אשתו הצלמת של יצחק שדה, המליצה לבעלה לקחת לשירותו את צלם המפות וינוגרד. כרמי, כדרכו, צילם בעיקר דברים אחרים ואמנם התצלומים המפורסמים יותר של לוחמי הפלמ"ח וצה"ל בראשית דרכו הם תצלומיו. ידועה במיוחד התמונה (המוצגת בתערוכה) של קשרית מחטיבת יפתח שאקדח חגור על מותניה, כאפיה לראשה, ובמכנסיים קצרים נשענת על עץ ביער בן שמן.

את המצלמה המקצועית הראשונה שלו קנה לו יוסף ברץ, ממייסדי דגניה א'. "זאת היתה מצלמת ספידגרפיק, מצלמה של שש על תשע ואיתה צילמתי את הספר על דגניה א'. עוד קראו לי אז וינוגרד". את שמו לא הוא החליף, החליפו לו. "הייתי אז צלם 'במחנה' ובן הזוג שלי העיתונאי היה מנחם תלמי. יום אחד נסענו ביחד לנגב, חזרנו למערכת ונסענו לגליל, וכשחזרנו מהגליל פתאום ראיתי שעל הסיפור של הנגב כתוב בוריס כרמי (וינוגרד). ככה, החליפו לי את השם בלי לשאול אותי. אחרי כמעט עשר שנים החלפתי את השם בעצמי".

כאילו במקרה

כשהיה לצלם מקצועי בשנת 48' היו בתל אביב חמישה צלמים. "כולם היו ייקים - בנו רוטנברג, החבר הכי טוב שלי היינץ חיים פין, פריץ כהן, היינץ קאופמן, גולדמן וגם אני שהייתי ייקה של כבוד".

למה זה היה מקצוע של ייקים?

"זה אני לא יכול להגיד. אבל תראי, הייקעס היו פה החדשים. מי רצית שיצלם, עובדי האדמה שהגיעו מרוסיה? אם כי הצלם הראשון בארץ היה רוסי, אברהם סוסקין. הוא הגיע לארץ הרבה לפני. זה מצחיק. לפני 40 שנה צילמתי את סוסקין כי הוא היה הוותיק והזקן בין הצלמים, והיום צילם אותי אלכס ליבק כי אני הכי ותיק וזקן".

מה היה ההבדל בינך לבין צלמים אחרים?

"יש שני סוגים של צלמים. יש כאלה שמצלמים רק מה שהם יכולים למכור ויש כאלה שמצלמים הכל. אני מצלם הכל. כל מיני שטויות שאני יודע שאני אף פעם לא אשתמש בהן, אבל אני פשוט לא יכול לא לצלם".

מה הופך אדם לצלם טוב?

"אשתי היתה אומרת שהקונקורנציה היחידה שלה זה הצילום. צלם צריך עיניים פתוחות. עיניים זה לא הטכניקה ולא המצלמה, אלה לא חשובות. חשובות העיניים, וחשובה גם התרבות. אני לא חושב שצלם לא תרבותי רואה דברים כמו צלם תרבותי. צלם תרבותי רגיש יותר לדברים ולכן הוא רואה יותר".

את הקריירה שלו כצלם צבאי התחיל בסוף 47'. "היה אז עיתון בשם 'חומה', שאחר כך הפך ל'במחנה', שהופיע כעיתון יומי ואחר כך הפך לשבועון. אני התחלתי כצלם ב'חומה' ואחר כך ב'במחנה' ואחר כך, ב-52', לקח אותי מנחם תלמי לעבוד ב'דבר' ושם נשארתי עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת, ב-76'".

כשהוא התחיל להיות צלם עיתונות היו העיתונים מורכבים בעיקר ממלים, גווילים של טקסטים ובתוכם תמונות קטנות. הצילום נחשב אז לבול על מעטפת הכתבות. התפישה הזאת עברה מאז מהפך כשהעיתונות בארץ, בדומה לעיתונות בחו"ל, החלה להתייחס לצילום כאמצעי ביטוי לכל דבר וכנדבך חשוב בתוכן ובהגשה.

מה בעיניך ההבדל בין צילום עיתונות לצילום רגיל?

"אני למשל לא כל כך אוהב לצלם פורטרטים, אלא אם כן הם בסגנון של עיתונות. זאת אומרת בלי תאורה ואיפור וכל העסק הזה, אלא כאילו במקרה".

מה השתנה בצילום העיתונות ב-50 השנים האחרונות?

"מה שהשתנה זה שהיום אין שום צילום שיש בו דברים טובים. אין צילום פוזיטיווי ואופטימי. הצלמים רק רצים מאלונקה לאלונקה. תראי את הטלוויזיה. אין ספארקל של שמחה, הכל רע. אני בעד טוב. אני אופטימי, אני אוהב אנשים ואני לא אוהב שכל הזמן כולם בפאניקה. אני כבר 60 שנה חי פה במלחמות ואני לא רואה שום סיבה להיות בפאניקה".

אבל איך השתנה התפקיד של התצלום בעיתון?

"התצלום תמיד היה הצימוק שבעוגה. מצד אחד התצלום דוחף לקריאה, מצד שני הוא לא צריך הסבר. יש פה כאילו סתירה. אבל אני אגיד לך מה השתנה. העיתונות מאוד השתנתה. פעם אם היה בן אדם מרתק כמו מרטין בובר, אז כתבת עליו מקסימום 1,000 מלה. היום על אנשים לגמרי לא חשובים יכתבו 20 אלף מלים. את מי זה מעניין? פעם הקונץ היה לכתוב הרבה ובקיצור, היום הקונץ זה לכתוב פלאכטות. בגלל זה ממש אין מה לקרוא בעיתונים והתמונות אפילו עוד יותר חשובות".

ושולה איננה

ממון רב הוא לא צבר מצילומיו. "עד היום אני גר בדירה הכי קטנה מכל הצלמים, וגם לזה הגעתי רק בגלל שאשתי התעקשה, אחרת הייתי בלי דירה עד היום. הצלמים היום הרבה יותר עשירים אבל לי זה בכלל לא אכפת. היה לי טוב בדירה הצנועה הזאת והיה לי טוב עם אשתי ועם הבן שלנו ושום דבר לא חסר לי. ודבר אחד אשתי לא הסכימה, שיהיה לי פה חדר חושך או מעבדה. היא אמרה: 'אני רוצה שלפחות כשאתה בבית תהיה בבית אתנו ולא במעבדה'. היא צדקה".

הוא נישא לשולה ב-56', "ואז גם הפסקתי ללכת לכסית, שעד אז היתה הבית השני או הראשון שלי". הוא יצא לפנסיה מוקדמת לאחר שלקה בלבו, אבל לא הפסיק לצלם. נערכו לו שתי תערוכות לאחר שיצא לפנסיה, הוצאו לאור כמה ספרים של צילומים שלו, הידוע שבהם הוא "מדינה בעריסה" (זמורה ביתן, 85'). הצלם שלמה ערד, יחד עם קבוצת צלמים נוספים, הגיש לאחרונה את שמו למועמדות לפרס ישראל לצילום.

כרמי אומר שיהיה נחמד מאוד לקבל את הפרס אבל חייו אינם תלויים בו. גם התערוכה שחיכה לה בכליון נפש איננה ממלאת אותו באושר. לפני חודשיים וחצי נפטרה שולה במפתיע והוא אינו חדל מלהתגעגע אליה. "אני לא יכול לסבול את המחשבה ששולה לא תזכה לראות את התערוכה. כמה היא חיכתה לה. היו לי 45 שנים של גן עדן, שנים לגמרי מאושרות, ובבת אחת הכל נגמר, זהו. אני לא יכול לשאת את הריקנות הזאת. הייתי בטוח שאני בתור, אני בן 88 והיא היתה רק בת 71. בכלל לא ידעתי שהיא חולה. היא הסתירה ממני שיש לה בעיה בלב. כל כך היא דאגה לי וטיפלה בי שאת עצמה היא שכחה. וכמה ששולה רצתה לראות עוד תערוכה שלי, אין לך מושג. ועכשיו יש תערוכה ורק שולה איננה עוד". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו