בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחפשים את אורי פוטר

בישראל אוהבים ספרי פנטסיה, אבל רק של אחרים. אף מכשפה עוד לא התעופפה בשמי תל אביב, אף אנדרואיד לא בקע מקו הייצור של רם אורן והתשובה המקומית היחידה להארי פוטר היא דנידין. מסע בעקבות הפנטסיה האבודה

תגובות

איור: דודו גבע

הדבר הכי חם היום, אחרי טרור עולמי, זו פנטסיה. סוף כל סוף הצלחתם להשיג כרטיסים לסרט "הארי פוטר" (בתוך שלושה שבועות ראו את הסרט מספר שובר שיאים של כחצי מיליון ישראלים), וכבר יצא אל האקרנים החלק הראשון בטרילוגיה הקולנועית "שר הטבעות". הספרים שעליהם מבוססים הסרטים מכרו כל אחד כ-100 מיליון עותקים בעולם. "שר הטבעות", שנחשב לספר הפנטסיה הקלאסי והמשפיע ביותר, עשה זאת במשך כמעט 50 שנה שעברו מאז פרסומו לראשונה בשנת 54'. "הארי פוטר", שעל רמתו הספרותית ניטש ויכוח (אך כולם נוטים להתייחס אליו בחיבה), עשה זאת בחמש השנים האחרונות. מדובר בתופעה עולמית סוחפת. אבל, בניגוד לטרור, בענף הפנטסיה אין בישראל יצור מקומי. פיות אינן רוקדות מתחת הדקל שפל הצמרת, דרקונים לא נושפים אש במערת המכפלה, והארי פוטר לא גר בכפר סבא. מדוע, בעצם? למה הארי פוטר לא היה יכול להיכתב בישראל? למה ספרות הפנטסיה המקומית כל כך דלה, עד שנדמה שכמעט לא ניתן לפרסם ספר כזה במדינת היהודים?

הישראלים דווקא צרכנים לא רעים של פנטסיה. "שר הטבעות" ו"ההוביט" של ג'יי-אר-אר טולקין (בהוצאת זמורה ביתן) מכרו בארץ יחד כ-90 אלף עותקים מאז תרגומם בשנות ה-70. ארבעת ספרי הארי פוטר שיצאו מאז דצמבר 2000 (בהוצאת ידיעות אחרונות) מכרו בארץ יחד, מוסרת ההוצאה, כחצי מיליון עותקים. אבל חובבי התחום מעדיפים תוצרת מתורגמת. טולקין הישראלי עוד לא נולד.

פרופסור יגאל שוורץ, ראש המרכז לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן גוריון, מודה שזה מצער אותו באופן אישי. "אין פנטסיה ישראלית ואני חושב שזו אחת החולשות הגדולות של הספרות העברית", הוא אומר. "אני מודה שקראתי בנשימה עצורה את הארי פוטר ואת טולקין. אולי את הארי קצת פחות, אבל 'שר הטבעות' באמת ספר ענק.

"זו ספרות אינטליגנטית מאוד שפונה גם לדמיון וגם לשכל", הוא ממשיך. "זו כמו קתדרלה גותית אדירה, ואתה צריך יכולת מרחבית אדירה לקשר את כל הפרטים, כמו לשחק שחמט ברמה גבוהה, והקריאה של זה דורשת יכולת שונה לגמרי מהיכולת שנחוצה לקריאת רומן רגיל. זה ממש מביך שלא רק שאין ספרות פנטסטית בארץ, אלא שהיציאות הפנטסטיות מאוד קטנות. למשל, היה סופר בן העלייה השלישית בשם יצחק אורן שכתב פנטסיה ולא זכה להכרה בכלל. אני זוכר שבשנה שעברה באתי למסיבה של הוצאת ידיעות אחרונות, והכל היה מעוצב בסגנון הארי פוטר, והייתי במבוכה שזה מה שמייצג את הספרות שיוצאת כאן".

אין אצלנו פנטסיה בכלל?

"יש כניסות של העניין הזה, ומעניין שדווקא דרך ספרות השואה. אצל גרוסמן זה נכנס, וגם אצל עמי דביר. יש יציאות של פנטסיה אצל מאיר שלו, שמחובר למיתוסים המקראיים ואיכשהו יצר איחוד בין המיתוסים הציוניים לבין המיתוסים הקדומים. אתגר קרת בהחלט משחק עם העניין, בעיקר בעקבות קורט וונגוט, וגם אצל אורלי קסטל בלום זה מופיע כפיתוח לחרדות נשיות. אבל אי אפשר לדבר על זה בהקשר של עולמות אלטרנטיוויים. אנחנו קצת מוגבלים. מין תולעת הלפת. העניין הזה ממש הורס אותי. איך יתכן שספרות שלמה לא מתעניינת בשאלות שמטרידות מאוד את הספרות והקולנוע המודרני, כמו הקשר בין אדם לשכפולים, אדם והעתק? אמנם יש לנו את האחר שלנו, הערבי, האשה, אבל לא אחר ברמה של האנדרואידים מ'בלייד ראנר'".

סטיגמה מראש

מתברר שקשה להיות סופר פנטסיה עברי. בישראל לא מפרגנים לעופות מוזרים. מיכל קרטיס-פרץ, מהבודדים שהוציאו בארץ ספר פנטסיה, נדהמת (בכנות) מהפנייה אליה. "אני באמת מתפלאת שפתאום מישהו מתעניין בזה", היא אומרת. ספרה של קרטיס-פרץ, "הארץ שמתחת לשלולית", יצא לאור בשנת 98' בהוצאת לילך האלמונית. גיבורי הספר (שמושפע מהספר "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של הסופר הבריטי סי-אס לואיס) הם שני ילדים שקופצים לשלולית ודרכה מגיעים לארץ דמיונית. גלגולי כתב היד של קרטיס-פרץ מצדיקים את התחושה שעל הפנטסיה המקומית הודבקה סטיגמה.

היא מספרת שהוצאות גדולות כמו כתר, עם עובד ומודן דחו את כתב היד. "לא היתה לי התנגדות שמישהו יגיד לי שזה לא ברמה ואני צריכה להתאמן עוד כמה שנים. אבל התשובות שקיבלתי מההוצאות היו דו-משמעיות. מישהו אמר לי שזה לא תחום שכרגע מעוניינים להוציא בו ספרים". לבסוף התקבל כתב היד בלילך. לאחר שיצא לאור זכה להתעלמות גמורה מצד הביקורת: "שלחתי את הספר לביקורת בעיתונים שונים, כמו 'כלבו' החיפאי, אבל לא קיבלתי שום תגובה. אני מקווה שהספר איכותי, אבל אין מי שיגיד לי. לא זכיתי להתייחסות בכלל. בסוף אני חושבת שהספר נמכר בכמה מאות עותקים".

התאכזבת מההתעלמות?

"די ציפיתי לזה. דברים פנטסטיים היו כאן תמיד בקטע של תרגום ולא בקטע של מקור. אם משהו כבר הוכיח את עצמו בחו"ל, אז תירגמו. קיבלתי את זה שזה המצב, ואין לי כעס על כך".

"מראש יש סטיגמה נגד סיפורת מקורית של פנטסיה ומד"ב", אומר אלי אשד, שספרו "מטרזן ועד זבנג", הסוקר את הספרות העברית הלא-תקנית מאז המנדט, עומד לצאת בהוצאת בבל. "זה כמו שמעדיפים כאן סרטים זרים על פני סרטים ישראליים. מניחים מראש שהחומר המקומי יהיה גרוע ומחורבן. הספרים של מיכל קרטיס-פרץ אולי לא יצירות מופת אבל גם לא גרועים יותר מהרבה ספרים מתורגמים, ובכל זאת אני לא זוכר שכתבו עליה יותר מכמה מלים".

מתברר שגם לסופרים ידועים יותר מקרטיס-פרץ קשה לפרסם ספרי פנטסיה. הסופרת נורית זרחי היא אחת הבודדות שהצליחו, ואפילו היא מדווחת על קשיים. "המציאות הפנימית שלנו היא דמיונית, ולפנטסיה יש משקל חשוב בכתיבה שלי", היא מספרת. "הספר האחרון שהוצאתי בעם עובד, 'עם בת-ים', הוא על אדם שמצא בת-ים בבית על הכורסה בסלון. יש לי ספר בשם 'משושים' על ילדה שמתחילה לקרוא מחשבות של אנשים, ו'תנינה' הוא על מכשפה. יש לי גם סיפורים פנטסטיים למבוגרים כמו 'אמן המסכות' (זב"מ) ו'מכונית כמו אורכידאה' (ידיעות אחרונות)".

איך זה שהצלחת לעשות משהו שרבים לא הצליחו?

"לא יודעת. פשוט עשיתי. ובאמת, הוצאות הספרים מאוד לא אהבו את זה, ושאלו אם אין לי במקרה ספר ריאליסטי להוציא. זה קרה לי עם כל הספרים שלי".

מדע בדיוני בארון

בסולידריות עם אחיהם כותבי הפנטסיה, גם סופרי המד"ב הישראלים לא מלקקים דבש. חמוטל שבתאי היא אחת כזאת. ספרה "2020", שיצא בהוצאת כתר בשנת 97', הוא לדבריה "ספר עתידני שעוסק בשינוי של העולם תחת איום של מחלה דמוית איידס, ויש בו מחנות בידוד של חולים, רובוטים של מין ואנשים שמנסים לתמרן ולאהוב בתוך כל הבלגן הזה". שבתאי התנסתה באחד התמרונים המקובלים על מו"לים בארץ, שנבהלים מכך שהם עומדים לשחרר לשוק ספר מד"ב.

"העובדה שמדובר במדע בדיוני ממש הוצנעה", היא מספרת. "התייחסו להיבט הזה של הספר בדיסקרטיות בכל מה שקשור ליחסי ציבור ופרסום, ובאותה תקופה לא היה ברור לי למה. האמת היא שלחצתי שיתייחסו לספר בתור מד"ב. וכך גם היו מתייחסים אליו אילולי עורך הספר, שמאוד לחץ שיתייחסו לזה בתור רומן והסתיר שמדובר במד"ב. לי לא נראה שיש כאן משהו להסתיר. זו הדרך היחידה שמעניין אותי לכתוב בה".

את כועסת על זה?

"בואי נגיד שזה מצער אותי. זה בד-לאק שבארץ הז'אנר של מד"ב נחשב לבן דוד חורג של הספרות. את האנשים שסביבי זה דווקא מעניין, אבל רוב האנשים לא רואים בזה ספרות ממש".

יהיה לך אומץ להוציא עוד ספר מד"ב?

"כן. טבילת האש הזו, שלא היתה הצלחה גדולה, חישלה אותי. אני לא אכתוב ספר רק כדי שיהיה הצלחה שיווקית. מה שכן, אני לא בטוחה שתהיה הוצאה שתסכים להוציא לי את הספר הבא, כי הספר הזה לא היה הצלחה מסחרית מדהימה".

בניגוד לרוח הקרב של שבתאי, יש סופרים שמודים שחוסר הפרגון הגורף לז'אנר שינה את כיוון כתיבתם. דוד מלמד זכור לטובה לחובבי הסוגה בזכות "צבוע בקורונדי", ספר סיפורים קצרים עתידניים שהתפרסם בשנת 80' בהוצאת תמוז. לאחר מכן מלמד המשיך לפרסם, אבל נטה יותר לסיפורת מקובלת. הוא אומר שההחלטה שלו לכתוב פחות מד"ב קשורה לתגובות שקיבל. "היתה לי תחושה שגם הוצאות הספרים וגם המבקרים נותנים אור חיובי יותר למד"ב ועתידנות מתורגמים, ורואים בעין לא אוהדת ולא מעודדת מד"ב עברי, לא רק לגבי הספר שלי אלא גם לגבי אחרים. היו עוד כאלו שהתחילו לכתוב ואיכשהו לא התמידו".

וישנם שמקדימים רפואה למכה. כותבים ישראלים אחדים החליטו מראש לכתוב באנגלית. אחד מהם הוא רחביה ברמן, מתרגם בהוצאת אופוס, שמסביר בהיגיון: "אני עובד על רומן ראשון, פנטסיה היסטורית על אגריפס. אני כותב באנגלית מסיבות כלכליות. אני רוצה קהל יותר גדול. הקהל בעברית מוגבל, ומכיוון שיש לי אנגלית ברמת שפת אם, אז אין שום סיבה שאני לא אכתוב את הספר באנגלית ואנסה למכור להוצאות בארה"ב או באנגליה".

פחד מרוחניות

למה פנטסיה ומד"ב לא נבטו בחולות של ארץ ישראל? על כך יש תשובות שונות, כמו שוק מקומי קטן מדי, והשפעה דומיננטית של הספרות הרוסית הריאליסטית והפסיכולוגית על התפתחות הספרות העברית. "אני מקבל רק כעשרה כתבי יד מקוריים בשנה, ורובם המכריע לא ראוי לפרסום", אומר אלי הרשטיין, עורך המד"ב של כתר. "תשובה אפשרית אחת היא שהפנטסיה הקלאסית כמו של טולקין מבוססת על מיתולוגיה של חרבות וכשפים, עניין שמוטמע עמוק בתרבות הנוצרית. לא אצלנו. המקורות שלנו זה התנ"ך".

למה לא קם סופר ישראלי שהצליח לחבר את התנ"ך עם פנטסיה?

"הבעיה של סופר כזה שהוא יהפוך להיות הסלמן רושדי שלנו. אני לא יודע מה יעשו לי אם אני אהפוך את אלוהים למין חיזר".

ורד טוכטרמן, מתרגמת בהוצאת אופוס וכותבת סיפורי מד"ב שזכו לפרסים בתחרויות מקומיות, מזכירה את הבוז המקומי לכל דבר שנתפש כאסקפיסטי. "כל מה שלא עוסק במציאות באופן ישיר נתפש בארץ כנחות. סופר אחד אמר שמדע בדיוני עוסק בעתיד, וכאן בארץ יש לאנשים חשדנות עמוקה אם בכלל יש למדינה הזו עתיד".

פרופ' שוורץ: "אחת התשובות היא שאנחנו נמצאים במצב צבירה שאירופה נמצאה בו לפני 150 שנה. אנחנו מתמודדים עם שאלת הגבולות הטריטוריאליים ולא עם גבולות ברמה אחרת. אני חושב שזה קשור באופן עקיף וחזק עם כמה 'You let yourself go'. גם אין הרבה הומור בספרות הישראלית. הספרות רצינית מדי. יש לה הרבה אחריות. זה עדיין לא אומר שאין לנו ספרות טובה. אבל מטריד אותי שהנושאים הקוסמיים של העולם לא מעניינים אותנו כי אנחנו כל כך עסוקים בשטויות שלנו. לי כבר נמאס לקרוא על יהודים, ערבים, חילונים ודתיים, ואני מת שכבר אוכל לקרוא על נושאים שמטרידים את אירופה ואמריקה כמו שכפולים וחיזרים, או מיתולוגיות".

סדרת מרגנית בהוצאת זמורה ביתן תרמה רבות לתרגום פנטסיה איכותית לנוער. יחיעם פדן, עורך הסדרה, מעריך שמתוך כ-140 ספרים שהתפרסמו בסדרה, כמחציתם הם ספרי פנטסיה.

למה היה חשוב לך לתרגם לעברית כל כך הרבה ספרות פנטסיה?

"חשוב לי, מפני שספרות פנטסיה אומרת את האמת. היא נוגעת בדברים מאוד עמוקים ואמיתיים שספרות ריאליסטית לא מצליחה לגעת בהם. בספרות רגילה אפשר להיסחף, להיות בהולנד או בניו-זילנד, אבל לא להתחבר בחלקים העמוקים ביותר של הנפש. לפני כמה שבועות, למשל, הוצאנו את הספר 'ילדת הגבעות' מאת אלואיז מקגרו, סופרת אמריקאית עטורת פרסים. זהו סיפור של ילדה חריגה, לא מפני שיש לה עין אחת כחולה ואחת אדומה אלא מפני שהיא ילדת פיות. בעיני, המחברת הקדישה את הספר הזה לכל הילדים שהרגישו אי פעם שונים וחריגים. כל הילדים האלו יקראו את הספר הזה בהנאה אמיתית, ולדעתי רק למענם שווה להוציא ספרים, כי הם אלו שקוראים הרבה. כל השאר קוראים רק חסמב"ה".

למה יש כל כך מעט ספרות פנטסיה מקומית?

"לסופרים ישראלים יש פחד גדול מאוד מפנטסיה. אני חושב שיש פחד כללי בעולם מפנטסיה, אבל באירופה ובאמריקה יש קצת פחות נוקשות של מו"לים. היתה רתיעה מלבלבל את המוח לילדים, פחד מדברים תת-הכרתיים שנמצאים בעומק המוח שלנו. כביכול המבוגרים אומרים: 'אותנו זה לא מפחיד, אבל לילדים לא ניתן את זה'. הפנטסיה אומרת לנו אמת שאי אפשר לבטא אחרת. מידת הרוע והנבזות שמקבלות הדמויות הרעות בפנטסיה, למשל, מגלה לנו משהו על עצמנו. לדעתי זה רק מועיל לילדים להיות מסוגלים להסתכל בראי ולראות מה הם לא רוצים להיות".

ממה הפחד המקומי נובע?

"יש לנו סלידה ופחד מכל דבר רוחני. למשל דת. לציבור גדול יש סלידה מזה, ולכן כל אחד שעוסק במשהו כזה, בין אם זה קבלה או מאגיה לבנה, אז ציבור גדול מעקם את האף. אנחנו רוצים לדעת מה השורה התחתונה. מה נעשה מחר. חלק גדול מההורים, וכתוצאה גם הילדים, לא מתעניין בדברים רוחניים".

מגניב יותר מפתח תקווה

למרות שיש לפנטסיה מעריצים רבים, הם כנראה לא נמנים על מבקרי הספרות המקומיים. בהוצאת אופוס, שאחראית למרבית הספרים שיוצאים בעברית בז'אנר ומוציאה כ-15 מתורגמים מדי שנה, יצא עד כה רק ספר מד"ב מקורי אחד, "הגיאוגרפיה של סוף העולם" מאת מיכאל עומר, שם מוכר לרבים מחובבי התחום, שכתב פנטסיה הומוריסטית שמושפעת מכותבים כמו דגלאס אדמס. "אני לא זוכר שעומר זכה להתייחסות ביקורתית של יותר מכמה מלים", אומר אשד.

דוד חנוך, עורך מד"ב ופנטסיה באופוס, מבהיר בצניעות שלא מדובר בעוינות ביקורתית גלויה. "התעלמות היא מלה נכונה יותר. אנחנו שולחים כל ספר שאנחנו מוציאים למערכות העיתונים. ספרים שזכו בארה"ב לביקורות נהדרות. והמקסימום שאנחנו מקבלים זה אזכור קטנטן. אני יודע על ביקורות שנכתבו על ספרים שלנו בידי עיתונאים בעיתונים הרלוונטיים, ולא פורסמו בגלל חוסר עניין של העורכים. קיימת בארץ סטיגמה על הז'אנר. גם בחו"ל קיימת הסטיגמה, אבל הם עושים הפרדה בין פנטסיה מסחרית נטו לבין ספרות פנטסיה רצינית. באופוס אנחנו מכירים את ההפרדה הזו, אך מוציאים את כל הטווח שקיים".

איך הקורא אמור להבחין?

"היה עוזר אם היו ביקורות. הקורא צריך ללמוד להכיר כותבים. למשל 'טיגאנה' מאת גאי גבריאל קיי, ספר שמבוסס על היסטוריה בדיונית של איטליה, נחשב לאיכותי ביותר. גם הסדרה 'שיר של אש ושל קרח' מאת ג'ורג' מרטין, פנטסיה היסטורית שמבוססת על מלחמת השושנים, זכתה להרבה פרסים. אני בהחלט מבין למה קשה לקורא להבחין רק לפי העטיפה בין זה לבין סדרת 'שאנארה' של טרי ברוקס, למשל, שנחשבת לסדרה מסחרית נטו".

מבקרת שנחשבת לצדיקה בסדום היא נועה מנהיים, שכותבת ב"עיתון תל אביב" וב-ynet. "לצערי אפשר בהחלט להגיד שאני אחת המבקרות היחידות שאוהדות ומתייחסות לתחום", היא אומרת. "אין עוינות של הביקורת, אבל הייתי אומרת שיש זלזול. אם סופר נחשב כמו יצחק בן-נר או גייל הראבן חוטאים במד"ב, אז המבקרים מגדירים את זה כריאליזם פוסט אפוקליפטי ויוצאים נקיים עם מצפונם. פנטסיה מתורגמת זוכה להתעלמות גורפת. הז'אנר מאוד התפתח ונעשה מורכב בשנים האחרונות, והחובבים יודעים את זה, אבל מבחינת המבקרים בארץ, למי אכפת ומי יודע? 'שיר של אש ושל קרח', למשל, היה בארה"ב טירוף מוחלט, ובראש רשימת רבי המכר, ואילו כאן בארץ יצאו שני כרכים של הסדרה ולא היו להם מספיק קוראים כדי שיהיה כסף להוציא את השלישי. כתבתי עליה ביקורת באינטרנט אבל לא ב'עיתון תל אביב'".

העורך התנגד?

"לא ממש. זה הולך ככה. אני אומרת לעורך 'יצא ספר פנטסיה חדש', ואז הוא אומר 'אהה, יש עוד משהו?' לרוב המבקרים אין אוזן קשבת לזה. זה גם עניין של גיל. אני בת 27, וצעירה מרוב המבקרים. אולי לצעירים יש יותר גמישות מחשבתית לקבל את זה. כשאני הייתי צעירה לא קראתי עמוס עוז, אלא טולקין ואורסולה לה-גווין".

למה? מה חיפשת שם?

"אני באופן כללי מעדיפה ספרות שלא רק מאפשרת לך, אלא גם מדרבנת אותך לחלום. בעיני הדברים הכי אנושיים זה דמיון וכושר המצאה. וזה בדיוק מדע בדיוני ופנטסיה. יש בזה גם המון תקווה. הכאן ועכשיו לא סיפקו לי את זה. עמוס עוז לא ענה על התשוקות שלי. אני חושבת שאחת התשוקות הכי גדולות זה להיות במקום אחר. בעיני לנסוע לטיגאנה זה יותר מגניב מלנסוע לפתח תקווה, מה לעשות".

מדינת מדע בדיוני

ד"ר אילנה גומל מאוניברסיטת תל אביב, בעלת דוקטורט בנושא ספרות פנטסטית במאה ה-19 באנגליה, מציינת עובדה מעניינת: "מדינת ישראל הופיעה לראשונה בספר פנטסיה - 'מדינת היהודים' של הרצל. בעצם אנחנו בעצמנו חיים היום בתוך ספר מדע בדיוני".

ילדים יכולים לגדול בלי פנטסיה?

"זה לא טוב. זה כמו חוסר בויטמין. ילדים צריכים אגדות ודמיון. החיסרון אפילו יכול להיות מסוכן. יכולה להיות לילדים כאלו אפילו נטייה לאלימות. אין על זה מחקרים, אבל אני חושבת שילדים שיותר מדי קשורים לכאן ועכשיו, ושאין להם פתח לדמיון, זה יכול לגרום להם ליותר אלימות ותחרותיות, כל מיני תופעות שאנחנו רואים בחברה שלנו".

איך בדיוק זה משפיע?

"כמו שלאנשים שלא נותנים להם לחלום בלילה נגרמות תופעות פסיכולוגיות קשות עד כדי טירוף. הצורך לברוח לדמיון הוא צורך פסיכולוגי חיוני. יתכן שאם הנהגים על הכבישים בארץ היו משחקים באבירים ודרקונים, הם היו מוצאים את האנרגיה האגרסיווית שלהם בדרך אחרת. אני לא טוענת שאם נהפוך את כולם לחובבי טולקין אז ייפסקו המלחמות, אבל אולי האנשים יהיו קצת פחות אלימים".

איך ישפיעו עלינו טולקין ופוטר שסוחפים אותנו עכשיו?

"קודם כל נהיה יותר חופשיים להשתייך ליותר תת-קבוצות תרבותיות. אני מאוד מקווה שתתפתח כאן ספרות פנטסטית מקומית".

איך את מדמיינת אותה?

"אני לא חושבת שזה צריך להיות דומה לטולקין, שהושפע הרבה מהנצרות. זה יכול להיות מושפע מקבלה וממקורות יהודיים. יש ז'אנר שנקרא היסטוריה פנטסטית, סוג ספרותי שבודק אפשרויות של 'מה היה קורה אילו', וייתכן שאחד הז'אנרים שיכולים להתפתח כאן זה ספרות כזו שמבוססת על היסטוריה מקומית והתנ"ך". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו