בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללכת על ביצים

בין מטחי ביצים וקללות מצד המתנחלים לבין צליפות והתפרעויות מצד הפלשתינאים מנסה ניצב שחר איילון להשתלט על המחוז הכי פרוע של המשטרה תחת עיניהם הבוחנות של פוליטיקאים משני הצדדים. אחרי שנה בתפקיד הוא למד שכל צד רוצה חוק וסדר בצד השני

תגובות

השוטר א' לא ישכח את אותו יום מר לפני שש שנים, שבו הגיע לשרת בתחנת חברון. "אף פעם לא חוויתי עלבון כזה", הוא מספר, אף שמאז כבר הספיק לספוג ביצים רבות בסיורים בשכונות היהודיות. "זה היה יום קר, עמדנו בכיכר גרוס, שני שוטרים ועוד כמה חיילים, ואחת מנשות היישוב היהודי התקרבה אלינו עם מגש כוסות תה והתחילה לחלק אותן, 'בבקשה חייל, בבקשה חייל'. כשהגיעה אלי היא פשוט דילגה עלי באופן מופגן, והמשיכה לחלק את כוסות התה לחיילים שעמדו לידי. מישהו שאל אותה, מה אתו? 'לשוטרים אנחנו לא נותנים', היא ענתה. הייתי המום. נעלבתי נורא".

שש שנים עברו מאז והעוינות מצד המתנחלים הקיצונים למשטרה רק הלכה והשביחה, בעיקר בשני המוקדים הקיצוניים ביותר - חברון ויישובי גב ההר הקרובים לשכם: איתמר, יצהר, ברכה ואלון מורה. המתח הלך וגבר בתקופת האינתיפאדה. עד כדי כך, מספרים שוטרי תחנת חברון, שכיום כל אחד מהם מחזיק בתאו כמה זוגות מדים רזרוויים, למקרה שבסיור הקרוב יהיה זה הוא שיימרח בחלבון ביצה (גם חיתולים נזרקים מדי פעם). קשה להתייחס אל זה כאל שעשוע, מסבירים השוטרים, כאשר בעין אחת אתה מחפש צלף פלשתינאי על גבעת אבו-סנינה, ובעין השנייה אתה מחפש דרדקים עם קרטוני ביצים. מיידי הביצים הם תמיד קטינים מתחת לגיל 12 - גיל האחריות הפלילית. "לא בכדי", אומרים בש"י. "ההורים שלהם יודעים שנגדם אין לנו מה לעשות".

ביצים, קללות ויריקות

לתוך מלחמת הכל בכל הזאת, נכנס ממש לפני שנה מפקד מחוז חדש, ניצב שחר איילון. "מערב פרוע", הוא מכנה לא פעם את מחוזו הגדול, שתחילתו בדרום הר חברון וסופו בפאתי ג'נין. "מההתחלה ראיתי את התפקיד שלי כמי שצריך לעשות חוק וסדר בגזרה הבלתי אפשרית הזאת". על צמד המלים "חוק וסדר" הוא חוזר פעמים רבות. חובה, הוא אומר, שיהיה מי שיאכוף פה את החוק הישראלי - החל מחוקי התנועה, שבמשך שנים התעלמו מהם בכבישי השטחים, דרך עבירות סמים, שהתרבו בשנים האחרונות בהתנחלויות, עבירות אלימות במשפחה, וכמובן עבירות ממניע לאומני.

היעדים הללו היו תמיד קשים להשגה במחוז ש"י, אך נהיו קשים עוד יותר בשנה האחרונה. מלבד האינתיפאדה הפלשתינית ופיגועי הירי הרבים בשטחים, שאיילון מקפיד להתייצב בזירותיהם, הוא נאלץ להתמודד גם עם חוליית טרור יהודית, שביצעה ככל הנראה כבר שבעה פיגועי ירי, שבהם נהרגו חמישה פלשתינאים; עם המתנחלים הקיצונים, שטוענים כי כוחות המשטרה שבפיקודו משרתים את השמאל הפוליטי, ולכן מרבים באכיפת החוק נגדם; עם ארגוני שמאל, שטוענים כי המשטרה בפיקודו משרתת את הימין הפוליטי, ולכן כלל אינה אוכפת את החוק נגד מתנחלים. הוא גם נאלץ להתמודד עם דו"ח מבקר המדינה, שכלל ביקורת חריפה על המחוז שעליו הוא מופקד.

איילון הוא ספורטאי. ארונו במטה מחוז ש"י, ליד שכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, מלא בגביעי אליפויות ריצה, ריצות ניווט ומרוצי אופניים. רבים מסופי השבוע שלו הוא מבלה במסעות אופניים וספורט אתגרי אחר. גם על משימותיו בש"י הוא מדבר בשפה ספורטיווית. הוא מוציא ממחשבו האישי נתוני הצלחות של חשיפה, תפיסות מבוקשים, ואף מדגיש את הישגיו מול המחוזות האחרים - בתחום זה המחוז ראשון, בזה שני, בזה שלישי וכו', ממש כפי שהזכיר כמה דקות לפני כן את הישגה של נבחרת הקליעה שהקים במחוז.

בשנה האחרונה הצליח אמנם איילון להגדיל את אמון המתנחלים במשטרה, במיוחד דרך שיחות אישיות עם המנהיגים, בעיקר עם הרבנים, שמטרתן היתה להסיר מכשולים ודעות קדומות. "כשאנחנו לא מוצאים חשוד מהיישובים", הוא מספר, "אנחנו פונים לרבנים, ובחלק מהמקרים הם אומרים לבן אדם: 'לך תתייצב במשטרה'". להתנחלויות רבות הכניס שוטרים קהילתיים, שתפקידם העיקרי להעביר את המשטרה מהצד השני של המתרס לצדה של הקהילה. "בהתחלה היתה התנגדות", הוא מספר. "מי רוצה משטרה בתוך היישוב שלו? אחרי שגילו את היתרונות, הם הסכימו".

אך נועם הליכותיו של איילון לא הספיק להפחית ולו במעט את העוינות מצד הגרעין הקשה של המתנחלים בגב ההר ובחברון. הם אמנם לא עוינים אותו באופן אישי, כפי ששנאו מפקדי מחוזות קודמים, אולי אף לא היו מדלגים עליו בחלוקת התה - "הוא איש נחמד בסך הכל", הם שבים ואומרים - אך שיתוף פעולה לא בא בחשבון.

היום זה אולי נשמע מוזר, אך אחד ממפקדי המחוז השנואים ביותר על המתנחלים היה ניצב אליק רון. רון נקט יד קשה נגד הפרות הסדר של המתנחלים, ביצע מעצרים בלי מעצורים והתבטא נגדם בחריפות בכלי התקשורת. רון המשיך במדיניות שיטור זו גם כשעבר למחוז הצפון, בזמן שיותר ויותר מפקדי מחוזות החלו לאמץ גישה אחרת, שהשר לביטחון פנים, שלמה בן עמי, כינה אותה "שיטור פרלמנטרי". מוביל השיטה היה ניצב (עכשיו בדימוס) יאיר יצחקי, שהפך את הקמב"צ של העדה החרדית, יהודה משי זהב, לקמב"צ של זק"א (זיהוי קורבנות אסון), ובכך ניטרל את הפגנות החרדים בירושלים.

גם איילון ניסה בשנה האחרונה לגייס מתנחלים לצדו. הוא הצליח לרכוש את אמונם של ראשי היישובים החרדיים שבמחוזו (ביתר, מודיעין עלית, כוכב יעקב), וחיזק את שיתוף הפעולה עם התנחלויות שאוכלוסייתן מתונה יחסית. מצד שני, ניסיונו האחרון להציב שוטר קהילתי ביישוב היהודי בחברון נתקל בתגובה בוטה, דומה לזאת שנשמעה מפי ערביי אום אל-פחם, כששמעו לפני כמה שנים על כוונה להקים תחנת משטרה בעירם. שוטר קהילתי, הם טוענים, יהיה בעצם מעין משת"פ (משתף פעולה), שיעביר מידע מודיעיני לשב"כ ולמודיעין המשטרתי.

"הם פשוט לא רוצים שנהיה שם", מסביר איילון, "והם יעשו הכל כדי להרחיק אותנו. אפילו כשהשוטרים באו לתת להם כרטיסי 'שנה טובה', הם זרקו עליהם ביצים. צריך להבין, השוטרים הללו מסכנים את חייהם, חשופים לירי, ומה שהם סופגים בסוף זה ביצים, קללות ויריקות. הפגיעה היא בעיקר בכבוד, אבל למדנו להתחסן נפשית מהעניין הזה; אז זה עולה לנו בכמה כביסות. זו לא שנאה של המתנחלים; זו פשוט טקטיקה - כוונה מודעת להרחקת השוטרים מאזור המחיה, כדי להקטין את הפיקוח על מה שמתרחש".

המשטרה אוכפת מדי

א' מתקשה להבין במה פשע, ואיך בכלל הגיע למצב כזה. בשיחות פרטיות מגלים כמה מחבריו לתחנה שהם בכלל מצביעי מרכז וימינה, ומה להם ולשנאות הללו. "הציבור צריך להבין אלו מטענים נושא עמו זורק הביצה", מלמד דובר היישוב היהודי בחברון, נעם ארנון. לו ולחבריו יש משנה סדורה על מקורות העוינות. "אין לנו דבר נגד המשטרה", מסבירה תושבת שכונת "אברהם אבינו", אורית סטרוק. "הטענות שלנו הן נגד הפרקליטות השמאלנית, שמנסה לרצות אנשי רוח ופוליטיקאים. המשטרה היא הזרוע הארוכה שלה. מדובר באנשים שחושבים שאנחנו לא צריכים להיות פה; שאנחנו הרעים, ושהערבים הם המסכנים שנמצאים תחת כיבוש. כל ההתנהלות של המשטרה נגדנו מוכתבת על פי תפישת עולם זו".

כמה מהמתנחלים סבורים כי הפרק הראשון בתולדות העוינות נפתח באפריל 81', אז הוקמה במשרד המשפטים ועדה בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ, שמטרתה הרשמית היתה "להבטיח ככל האפשר שחשדות בגין עבירות שעברו ישראלים באיו"ש נגד תושבי האזור הערבים ייחקרו במהירות, בענייניות וביעילות".

הוועדה הוקמה בעקבות מכתב של מרצים למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. כותבי המכתב פירטו כמה אירועים, שבהם הפרו מתנחלים את החוק ופגעו בפלשתינאים, וקבעו: "ברבים מהאירועים לא היתה כל חקירת משטרה, או שהתיקים נסגרו בשלבי חקירה ראשונים". גם בתי המשפט, באותה תקופה, החלו למתוח ביקורת חריפה על מחדלי המשטרה בחקירת תלונות של פלשתינאים. בדו"ח קרפ, שפורסם ב-84', נמתחה ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק. הדו"ח הראה כי במקרים רבים, שבהם היה ברור כי מתנחלים הפרו את החוק, החקירות מסיבות שונות הסתיימו בלא כלום. בעקבות הדו"ח, החלה המשטרה להחמיר את האכיפה בהדרגה - בקצב אטי מדי לטעם ארגוני זכויות האדם.

כמה חודשים לפני הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-94', החל היועץ המשפטי לממשלה אז, מיכאל בן יאיר, לגבש נוהל מיוחד לאכיפת החוק בשטחים. לאחר הטבח הכפיף את הנוהל למסקנות ועדת שמגר, שחקרה את הטבח. לפני הוועדה הושמעו טענות רבות על תפקודה של המשטרה הכחולה. אחת המסקנות שפורסמו היתה להקים מחוז של משטרה כחולה בשטחים, שיוכל לאכוף בהם את החוק על האוכלוסייה הישראלית - כך הוקם מחוז ש"י, שעד אז היה שטחו מחולק בין מחוז הצפון למחוז הדרום.

הנוהל של בן יאיר כלל כמה פרטים, שנשמרו בתחילה בסוד: בין השאר הוזכר בו כי השב"כ הוא הגוף שאמור להביא מידע מודיעיני מקרב המתנחלים; ניתן אישור למשטרה לצלם אירועים המוניים בהתנחלויות; ניתן אישור לביצוע מעצרים מינהליים, ועידוד לעצור כל ישראלי שפגע פגיעה כלשהי באדם או ברכוש; החרמת כלי נשק; פתיחת תיקים נגד מתנחלים גם בהיעדר מתלונן; הוקם צוות מעקב בפרקליטות, בראשות עו"ד טליה ששון, שמטרתו לעקוב אחר הפעילות הלאומנית של גורמים ימנים קיצונים (הצוות פועל עד היום ומורכב מנציגי משטרה, שב"כ ופרקליטות); הוכנה רשימה של עבריינים מועדים בשטחים, וניתנו הוראות להוציא במידת הצורך צווי הגבלה נגד יהודים.

לאחר רצח יצחק רבין, הוחמרה האכיפה בשטחים והורחבה פעילות השב"כ בהתנחלויות. ההצלחות לא היו גדולות. השב"כ ביצע מעצרים רבים ומתוקשרים של פעילי ימין; רבים מהם הוחזקו במעצר מינהלי; כולם שוחררו. הנוהלים המיוחדים, והצוות המיוחד בראשות טליה ששון, לא הניבו פירות.

ב-98', לאחר שהמתנחלים הפעילו לחץ על ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, הוא מינה צוות שרים לבדוק את הנוהלים המיוחדים. בראש הצוות הועמד שר המשפטים צחי הנגבי. הצוות לא היה פעיל במיוחד, ומי שתיקן בפועל את הנוהלים המיוחדים היה היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין. בספטמבר הגיש אותם לאישור הממשלה.

רובינשטיין שינה את שמו של הנוהל מ"נוהל לאכיפת החוק והסדר על ישראלים ביש"ע" ל"נוהל אכיפת החוק והסדר לגבי ישראלים מפירי חוק באזור יש"ע". המתנחלים טענו כי זהו שינוי קוסמטי והנוהל "דורסני ומפלה כקודמו".

לדידם של סטרוק וארנון, זהו איפוא המטען שנושא עמו זורק הביצה. "מדוע מחברים לגבינו נוהלים מיוחדים, ולא יכולים להתייחס אלינו כאל אזרחים רגילים?" שואל ארנון וממהר להדגיש: "אין לי דבר וחצי דבר נגד השוטרים". גם לילדים שצועקים לעבר השוטרים "נאצים" אין דבר נגדם. אולי הם אפילו אוהבים אותם. "הכל נובע מזה שהמשטרה נשלחה לפה כדי להציק לנו ולדכא אותנו", טוענת סטרוק. "בתלוש המשכורת של השוטרים צריך להיות כתוב: 'עבור רדיפה ורמיסה של תושבי חברון'. שוב, אין לנו דבר נגד השוטרים, אבל הם החוליה האחרונה בשרשרת. מה, לסטודנטים ולתושבי הנגב מותר לערוך הפגנות אלימות, ועל ארץ ישראל ועל הביטחון שלנו אסור להפגין?"

חייל טוב, שוטר רע

איילון מאשר ששוטריו מבצעים בחברון מעצרים באישון ליל, מארבים ותרגילי חקירה. "אני יודע שהם לא אוהבים את זה", הוא אומר. ארנון טוען כי האכיפה סלקטיווית. "אחת הבנות שלי", הוא מספר, "הותקפה על ידי ערבי, שחנק ונישק אותה. המשטרה לא עשתה כלום. אבל לאחר שכמה בנות מהיישוב היהודי הדביקו מודעות, שבהן הן מזהירות את הערבים לא לפגוע בבנות יהודיות, המשטרה פתחה להן תיק על התנהגות פסולה במקום ציבורי". גם איש "כך", ברוך מרזל, טוען כי שלטון החוק מתעמר בו ובילדיו, שבאחרונה לא מפסיקים להיעצר על ידי חוקרי תחנת חברון.

פעמים רבות מבליטים מתנחלי חברון את עוינותם לשוטרים, על ידי הפגנת סימפתיה לחיילים. "זה תלוי", מסביר השוטר א', "אם מדובר בגדוד של נחלאים, שאי אפשר לקנות אותם בעוגות וקפה, או אם מדובר בחיילים שתומכים בהם. בקיצור, זה תלוי אם מדובר בחיילים שמאלנים או ימנים. אם אלה חיילים בני ישיבות, המצב שלהם טוב במיוחד". א' מספר שלא פעם הוא שומע בקשות מקציני צבא לחפף תיקים, או להעלים עין. "הם אומרים לי: 'עזוב, אחר כך יהיה לכולנו בלגאן'. נראה לי שהם לא כל כך מבינים את התפקיד שלנו כאן".

הפער הזה בין שתי מערכות היחסים - מתנחלים-צבא ומתנחלים-משטרה - בא לידי ביטוי מביך לפני כמה חודשים. בעת סיור של חברי כנסת מהמפד"ל בחברון הביע לפניהם מח"ט חברון, אל"מ נעם תיבון, ביקורת חריפה על המשטרה. "היחס של המשטרה כלפי יהודי חברון אינו הוגן", אמר להם תיבון. "סגרתי עשרות תיקים שנפתחו כאן נגד יהודים, סתם בלי סיבה אמיתית. היו כאן יהודים שסחבו חמישים-שישים תיקים, הם לא ישבו אפילו יום אחד בכלא, מכיוון שמאחורי התיקים לא היה דבר. אנשים שהשתתפו בהפגנות חטפו תיקים. הבעיה היא לא רק עם המשטרה, אלא עם המערכת השיפוטית, שלא תמיד יודעת להבחין בין עיקר לטפל. לפעמים הם משחררים חוליגן בגלל עניין טכני, ואחד שלא עשה כלום נעצר". בעקבות הסערה שעורר פרסום דבריו ב"הארץ" על ידי נדב שרגאי, התנצל תיבון לפני איילון על הפגיעה בשוטרים.

א' מספר שהוא ועמיתיו נעלבו מהדברים, אך לא הופתעו מהם. לדבריו, בחברון שירתו יחידות שחייליהן נמנעו באופן קבוע לדווח למשטרה על הפרות סדר של מתנחלים, ועל פגיעות של יהודים בערבים. אין פלא, אם כן, שברוך מרזל מצהיר כי ילדיו אוהבים חיילים ושונאים שוטרים. "מבחינתם שוטר הוא נגד היהודים, וחייל הוא בעד היהודים", הוא מפשט.

אף שיחסי המשטרה והצבא טובים בדרך כלל, שוטרים טוענים כי קשה לאכוף את החוק כשהצבא הוא הריבון. "בחודשים הראשונים של האינתיפאדה היו חריקות", מאשר איילון. "הצבא, באמצע הלחימה, ראה בכוח המשטרתי גורם שאפשר לעכב את הפעולות שלו. בחודשים הראשונים היה מושג מקובל, 'פריקת זעם' - לתת לתושבים להוציא את הזעם שלהם בדרכים שונות. המושג הזה נמחק. כאשר הפיקוד הצבאי הבין את המשמעות המצטברת של הפרות סדר ישראליות, את ההפרעה ואת הנזק שנגרם לתדמית, לאט לאט שיתוף הפעולה בין הצבא והמשטרה הלך וגדל".

חוליית הטרור היהודית

בעוד שהמתנחלים מציגים מזוודות מסמכים ודוגמאות על מה שבעיניהם נראה אכיפה מוגזמת, מציקה וטרדנית, ארגוני זכויות האדם מציגים מחקרים, שלפיהם אי אכיפת החוק הישראלי בשטחים נמשכת. מהמחקרים מתברר שפגיעה בשטחים חקלאיים של פלשתינאים, מעשי ונדליזם והצתות שלפי החשד מבצעים מתנחלים, אינם נחקרים, כמו גם מקרי אלימות וירי.

גם מבקר המדינה הבחין בתופעה כזאת. בדו"ח האחרון שלו הוא כותב, כי מנתונים על תיקי הפרות סדר של ישראלים, "שהתקבלו ביחידת התביעות בשנים 2000-1998, עולה כי למעלה מ-75% מתיקים אלה, שהיו פתוחים בשנים 1999 ו-2000, נסגרו בעיקר מחוסר ראיות ומחוסר עניין לציבור, בלי שהוגש בהם כתב אישום... בביקורת נמצא כי התובע מתחיל את הטיפול בתיק החקירה 18-5 חודשים לאחר שהתיק התקבל ביחידה; לכן, כאשר נדרשת המשטרה לבצע השלמת חקירה, היא נתקלת בקשיים רבים עקב הזמן שעבר מאז תחילת החקירה".

במארס 2001 מצא מבקר המדינה 52 תיקי חקירה במחוז ש"י העוסקים בסכסוכי קרקעות, הסגות גבול ופגיעה במקרקעין, שטרם הוחלט בעניינם. "אף לא תיק חקירה אחד בנושא סכסוכי קרקעות הגיע לכדי הגשת כתב אישום", כתב המבקר. המבקר מצטט את תשובתה של המשטרה על שאלותיו ביוני 2001: "הליקויים שנמצאו ביחידת התביעות בטיפול בהפרות סדר וסכסוכי קרקעות נובעים בעיקר מאי שיתוף פעולה מצד הנאשמים, שכן מדובר בעבירות על רקע אידיאולוגי, ומבעיות משפטיות בהוכחת הבעלות על הקרקע, מאחר שחלק גדול מן המסמכים שמציגים המקומיים הם ישנים מאוד והבדיקות אורכות זמן רב".

הביקורת הציבורית על אופן אכיפת החוק בשטחים הלכה והחריפה, כשחוליית הטרור היהודית החלה להשתולל. השב"כ והמשטרה ניצבו חסרי אונים, ללא קצה קצהו של חוט, מול שבעה פיגועי ירי שבהם קופדו חייהם של חמישה פלשתינאים. "איך זה", שואלת עו"ד יעל שטיין מארגון בצלם, "שהמשטרה והשב"כ מפענחים כל-כך מהר פיגועי ירי שמבוצעים על ידי פלשתינאים, ואחרי כל כך הרבה חודשים לא מצליחים להגיע אפילו לקצה חוט, כשמדובר בפיגועים נגד פלשתינאים?"

את החקירה מנהלת המחלקה היהודית בשב"כ בשיתוף צוות מיוחד במפלג התשאול המחוזי, שמינה איילון. "לא התקדמנו הרבה בחקירה", הוא מודה. עד הפיגוע השלישי, יש לומר, הנחת המשטרה היתה שמפגעים פלשתינאים טעו בזיהוי. בפיגוע הירי הראשון, שהתבצע בתחילת אפריל באזור חברון, נפצעו שני פלשתינאים. במשטרה הניחו כי הערפל הכבד ששרר באותו לילה גרם למחבל פלשתינאי לא להבחין בלוחיות הזיהוי הפלשתיניות, שנשאה מכוניתם של השניים. המשטרה קיבלה בביטול את הודעת "הוועד לביטחון בכבישים" שהוא מקבל עליו את האחריות על הירי.

ספק דומה הוטל כמה שבועות אחר כך בהודעה שנשלחה לכתבים, לאחר רציחתו של עוני עלי חדאד, בן 46 מחברון, על כביש חיזמה-מישור אדומים. מודיעים אנונימים, שקראו לעצמם גדודי "גלעד שלהבת", לקחו על עצמם את האחריות, והודיעו כי ביצעו את הירי כנקמה על רציחתה של התינוקת שלהבת פס בחברון. זמן לא רב אחר כך בוצע ירי דומה בשומרון - שלושה פלשתינאים נפגעו. רק אז השכילו במשטרה ובשב"כ להבין שחוליית טרור יהודית מסתובבת בשטחים.

כשבועיים אחר כך היכתה שוב חוליית המחבלים היהודית, הפעם באופן כואב במיוחד: שלושת בני משפחת טמייזי, ובהם התינוקת דיא מרוואן בת החודשיים, נהרגו כשהיו בדרכם לחתונה. כחודש אחר כך נרצח חיידר ג'דוע כנעאן בדרך מישור אדומים; בשני פיגועי ירי נוספים, ליד ההתנחלות מגדלים וליד צומת בני נעים, נפצעו שני פלשתינאים. "שילשנו את צוות החקירה", אומר איילון, "לא השגנו תוצאות". באחרונה פנה איילון לרבני ההתנחלויות, בהם הקיצונים ביותר, וביקש מהם שיגנו את הפעולות של חוליית הטרור. כמה מהם נענו בחיוב.

מדוע אין כמעט הצלחות בחשיפת עבירות אלימות חמורות של יהודים? "אין לי על זה תשובה ברורה", אומר איילון. "אני מתאר לעצמי שיש רגישות מיוחדת להפעיל מודיעין בתוך אוכלוסייה יהודית". גורמים במערכת הביטחון מסבירים, כי אכן יש קושי רב במציאת מקורות מודיעיניים בקרב המתנחלים; לדבריהם, מאז רצח רבין המתנחלים הקיצוניי ערים מאוד לניסיונות להחדיר משת"פים לסביבתם.

תחקירי "בצלם" מצביעים על כך שהתופעה רחבה יותר מהמשתקף בנתוני המשטרה, ושרוב מקרי האלימות של המתנחלים לא מגיעים לידיעת הציבור. בתחקירים מצוינים מקרים רבים כאלה, בהם שריפת רכוש בכפר סינג'יל ליד רמאללה; שריפת רכוש בכפר לובן א-שרקייה; התפרעויות ופגיעה ברכוש בחברון; תקיפת נהגי משאיות פלשתינאים, ועוד. מפקדי התחנות בש"י טוענים כי המחוז סובל מהטרדות שווא רבות. לדבריהם, במקרים רבים השוטרים נוסעים מרחקים אדירים, כדי להגיע לכפר שממנו התקבלה תלונה, ולא מוצאים דבר. "רבים מהפלשתינאים", אומר מפקד מרחב שומרון היוצא, ניצב משנה רפי פלד, "פשוט רוכבים על הגל הזה, ולא מפסיקים להטריד את המשטרה סתם. רוב המקרים שעליהם אנחנו מדווחים הם פרי דמיון מזרחי פרוע".

המפקדים גם מזכירים את הבעיה הקשה בשיתוף פעולה עם הפלשתינאים, שאינם באים להתלונן, ושאינם מעבירים מידע לחוקרי המשטרה. "אני דוחה את הטענה הזאת", אומרת יעל שטיין. "איך הם בדיוק מצפים שפלשתינאים יעברו את המחסומים ויגיעו לתחנות המשטרה להתלונן? התפקיד של המשטרה הוא לבוא בעצמה לזירות כאלה, ואם מתברר שזאת התרעת שווא, אז זו התרעת שווא. גם התרעות על חפצים חשודים במרכזי הערים מתגלות בסופו של דבר כהתרעות שווא, אז מה? השוטרים מחליטים לא לקפוץ בגלל זה?"

שק החבטות האזורי

במשטרת ש"י חושבים שהביקורות על אכיפה קיצונית מצד אחד, ועל התעלמות ממעשי מתנחלים מצד שני, מקזזות זו את זו. איילון מקווה שהשקעתו הרבה בשיטור הקהילתי בהתנחלויות תיצור שיתוף פעולה בין המשטרה לקהילה, תחסוך עימותים מיותרים, וממילא תמנע הפרות סדר עתידיות ופגיעה בפלשתינאים.

במטה הארצי של המשטרה נחשב מחוז ש"י כטרדה מעצבנת, בעיקר בשל העובדה שהוא כפוף לצבא. בכירים במשטרה אומרים שהמפכ"ל הקודם, רב-ניצב יהודה וילק, היה אחוז אובססיה לפרק את המחוז. החלטה כזאת אכן התקבלה על ידו ועל ידי השר, אך נגנזה לאחר פרוץ האינתיפאדה. המחוז אף זכה אז לחיזוקים תקציביים ולתוספת כוח אדם.

יחד עם זאת, היחס אל מחוז ש"י הוא עדיין כאל ילד חורג; מי שנשלח לפקד עליו יודע שהוא בא לתחנה זמנית, עד שיתפנה לו מחוז חדש. כך, למשל, פיקד ניצב מיקי לוי על המחוז במשך שבעה חודשים, עד שהתפנה בשבילו מחוז ירושלים. במשטרה נשמעת ביקורת על הנורמה הזאת, ועל כך שדווקא אל מקום שבו דרושה יציבות פיקודית, מתייחסים השרים והמפכ"לים כאל תחנת מעבר.

גם איילון יודע כי לא ירחק היום שבו ייקרא לפקד על מחוז נורמטיווי. הוא בן 46, נשוי ואב לשני ילדים, ומתגורר במושב בשרון. הוא התגייס למשטרה ב-77' כמפקד מחלקה בימ"מ, ולאחר מכן שירת בתפקידי סיור ואג"מ בתל אביב ובירושלים. הוא פיקד על תחנת הבירה בירושלים, שם קיבל את אות המופת. לאחר מכן פיקד על תחנת אילת, היה סגן ראש אג"מ במטה הארצי, וסגן מפקד מחוז תל אביב. ההערכה בקרב הניצבים היא כי באחת משתי ההזדמנויות בחמש השנים הקרובות יהיה איילון מועמד לתפקיד המפכ"ל.

כשרוב המשאבים והזמן מושקעים בעיסוקים הביטחוניים, קשה למשטרה להתפנות לתפקידיה הקלסיים. ועבודה לא חסרה. בשנים האחרונות התעוררו ראשי יש"ע מהחלום המתוק על אוכלוסייה מיוחדת החסינה מנגעי הפשע הרגילים במרכז המדינה. מלבד עבירות רכב ופריצות לבתי עסק, שמבוצעות בעיקר על ידי פלשתינאים, איילון טוען כי בשנה האחרונה נאלצו 1,050 השוטרים במחוזו לעסוק רבות גם בעבירות סמים ונוער בהתנחלויות. במשטרה מספרים על חגיגות סמים, לא רק בהתנחלויות שניקזו אליהן תושבים משכונות מצוקה, אלא גם ביישובי הדגל - אפרת, עפרה וקריית ארבע.

כמה מראשי ההתנחלויות משתפים פעולה עם המשטרה; אחרים עסוקים בהכחשה, ומעדיפים לבוא בטענות למשטרה כשידיעות על עבירות פליליות מתפרסמות בתקשורת. "מה שאתה יכול למצוא בתל אביב, בירושלים ובחיפה, אתה יכול למצוא גם בהתנחלויות", אומר איילון. "אנחנו נכנסים ליישובים, מבצעים חיפושים וחושפים אנשים שמוכרים סמים לקטינים. אנחנו חושפים גם חבורות סחר בסמים משותפות ליהודים ולערבים. מתברר שהעניין הזה חוצה גבולות, והאינתיפאדה איננה משפיעה כהוא זה על קשרים פליליים בין יהודים לערבים".

השוטר הוא שק החבטות האזורי, מסכם איילון, אך טוען כי המצב החמור רק ליכד וחיזק את פקודיו. "מספר ימי המחלה שהשוטרים שלנו מנצלים הוא הנמוך בכל המחוזות", הוא מתגאה. לדבריו, "השוטרים לא מבקשים פינוקים, ורק שלושה דברים מעניינים אותם: אפוד מגן, אם 16, ורכב ממוגן". אחד השוטרים אמר בתגובה: "עם כל הכבוד לגאוות היחידה, גבול הסבולת שלנו אינו רחוק". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו