בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשים מפוחדות בבתים גדולים

הסרט "האחרים" ממשיך מסורת בת עשרות שנים של סרטי אימה על פרנויה, חרדות והדחקה מינית, כולן של נשים

תגובות

בתמונה, מימין למעלה ובכיוון השעון: קתרין דנב ב"הרתיעה", טיפי הדרן ב"ציפורים", ג'נט לי בשתי סצינות מ"פסיכו". במרכז: ניקול קידמן ב"האחרים"

"האחרים" הוא סרט על פרנויה נשית. ניקול קידמן בטוב שבתפקידיה מגלמת את גרייס, אם לשני ילדים, המתגוררת בבית מבודד על אי מול חופי אנגליה ומחכה לבעלה, שיצא למלחמת העולם השנייה ולא חזר. גרייס היא קתולית אדוקה, המחנכת את ילדיה ביד קשה, וסיפוריה על העולם הבא מהלכים עליהם מורא. כשבתה מתחילה לספר שהיא חשה בנוכחות זרה בבית, גרייס אינה יודעת אם היא משקרת לה כדי להטריף את דעתה, או שהיא דוברת אמת והבית רדוף שדים.

סרטו השקט של אלחנדרו אמנבר, שהיה ללהיט מפתיע בארצות הברית, נראה יוצא דופן על רקע אימתונים צווחניים מן הזמן האחרון כמו "הצעקה" וספיחיו. אבל בעצם אין בו שום דבר חדש; הוא מצטרף לתת-ז'אנר של סרטי אימה על נשים מבוהלות בבתים גדולים, עם כמה שיותר מדרגות, שפרח בשנות הארבעים (העשור שבו בחר אמנבר למקם את זמן ההתרחשות של "האחרים"), וחזר למסך, בכל מיני שינויים, בשנות השישים. האימה שסרטים אלה הילכו על הצופה נבעה מכך שהבית, ממלכתה המסורתית של האשה, נהפך לכלאה המאיים. ותמיד יש איזה חדר נעול, צופן סוד, שהכניסה אליו אסורה.

"אין דבר מפחיד יותר מאשר הפחד עצמו", אומר הצלם בסרט האימה "המציצן" של מייקל פאוול (1960). צלם זה נוהג לרצוח נשים בסכין הנשלפת ממצלמתו ולצלם אותן תוך כדי חדירת הסכין לגופן. כדי להעצים את פחדן בשביל המצלמה הוא אף הרכיב על מצלמתו מראה, שבה הן רואות השתקפות של עצמן בשעת הרצח. אותה תפישה עומדת מאחורי "האחרים" והסרטים שקדמו לו, המפיקים את מרב האימה לא מאפקטים מיוחדים, אלא מצפייה בפחדה ההולך ומתעצם של הגיבורה, הנובע מכך שאינה יודעת מה היא רואה.

הסרטים הגותיים של שנות הארבעים, בהם "רבקה" ו"חשד" של אלפרד היצ'קוק, "ג'יין אייר" של רוברט סטיוונסון, "לכודה" של מקס אופולס, "לאור העששית" של ג'ורג' קיוקור ו"הסוד שמעבר לדלת" של פריץ לנג, היו תת-ז'אנר של מה שמכונה "סרטי הנשים" - מלודרמות מזוכיסטיות שגיבורותיהן נשים, שיועדו לקהל של נשים, שיצאו מהבית כדי להחליף את הגברים שגויסו למלחמה. סרטים אלה אימצו רבים מהאלמנטים של הרומנים הגותיים שהיו פופולריים במיוחד בסוף המאה ה-18 ("מנזר נורת'נגר" של ג'יין אוסטן הוא פארודיה ישירה על ספריה של אבירת הז'אנר אן רדקליף), וסיפרו לרוב על אשה שנישאה לגבר אפלולי בעל סוד מאיים שהוא נועל מאחורי דלת ומחביא את המפתח. לרוב תורמות לתחושת האימה היעדרויותיו הממושכות של הגבר מן הטירה הגדולה והמבודדת ונוכחותה של משרתת או סוכנת בית אפלולית, כמו גברת דנברס הידועה לשמצה, המהלכת במסדרונות כרוח רפאים.

הסרטים האלה צבועים בגוונים אפלוליים של סאדו-מזוכיזם. האשה מאופיינת בפריז'ידיות מינית המייצרת פנטזיות של רדיפה, אונס ומוות, שהבעל מקבל בהן את תפקיד הרוצח הסאדיסט. "לאור העששית" (1944), למשל, מתרחש בלונדון הוויקטוריאנית והערפלית. אינגריד ברגמן (שזכתה באוסקר על התפקיד) מגלמת זמרת המוותרת על קולה, נישאת לשארל בואייה וחוזרת להתגורר בבית שעמד ריק מאז נרצחה בו דודתה הזמרת לפני עשר שנים. הבעל נוהג להיעדר בלילות, ובשעות האלה היא מתחילה לשמוע רעשים חשודים מהתקרה ולתהות מדוע תאורת הגז נחלשת וגוברת לסירוגין. בתגובה, בעלה עושה כמיטב יכולתו לשכנע אותה שדעתה הולכת ונטרפת עליה. בחרדתה הגוברת היא אינה יוצאת מהבית ומתהלכת בו כסהרורית, עולה ויורדת במדרגות, ורק לעליית הגג הנעולה אינה נכנסת. נוכחותה של משרתת צעירה וחוצפנית (אנג'לה לנסברי) אינה עוזרת להפגת הבדידות אלא להיפך - בעלה משתמש בה כדי להגביר את תחושת האימה. הסוד שבעליית הגג נחשף רק כששוטר סקרן (ג'וזף קוטן), שבמשך הסרט כולו עקב אחרי המתרחש בבית, פורץ לתוכה ומגלה שהבעל מחפש שם באובססיוויות את תכשיטיה של הדודה שרצח. השוטר אמנם מציל את האשה ומציע לה את אהבתו, אך קשה להשתחרר מהתחושה שהוא עצמו מציצן שעקב אחריה בלא ידיעתה, ושהיא עומדת להיכנס למלכודת חדשה.

בחוקרו תופעות של פרנויה, פרויד הגיע למסקנה שאחד הסימפטומים הבולטים שלה הוא התחושה שמביטים בך. חוקרת הקולנוע הפמיניסטית, מרי אן דואן, השליכה את המסקנה הזאת על הסרטים הנ"ל וטענה שהתחושה התמידית של להיות מוצגת לראווה למבט שיפוטי של האחר היא סימפטומטית לנשיות. כלומר, הפרנויה היא בעצם הקצנה של האקסהיביציוניזם הנשי "הנורמלי".

כמו גיבורת "לאור העששית", גם גרייס ב"האחרים" כלואה בבית גדול ואפוף ערפל ואינה יוצאת מעבר לשער החצר. גם מקומם של המשרתים המאיימים, בהם נערה אילמת, אינו נפקד. אמנבר מעבה את האווירה בעזרת המצאה חזותית ופסיכולוגית מוצלחת. הילדים לוקים בתסמונת מוזרה - אסור להם להיחשף לאור השמש פן ימותו, ולכן הווילונות בחדרים תמיד מוסטים ושום דלת אינה נפתחת לפני שדלת אחרת ננעלת. התסמונת הזאת היא, כמובן, מטאפורה להדחקת האמת, אבל היא גם מקנה לילדים פן ערפדי ומאפשרת למלא את הסרט בחדרים אפלוליים, מנורות גז, וילונות ודלתות נעולות - כולם סמלים עתירי אסוציאציות תודעתיות של סרטי אימה.

אבל עוד יותר מהסרטים הגותיים של שנות הארבעים, "האחרים" מזכיר את סרטי האימה הבולטים של שנות השישים, כמו "הרתיעה" של רומן פולנסקי, Haunting" "The של רוברט וייז ובעיקר "התמימים" של ג'ק קלייטון, על פי סיפור הרוחות "סיבוב הבורג" של הנרי ג'יימס מ-1898, שגם היה הבסיס לאופרה של בנג'מין בריטן. גם כאן מסופר על נשים מבוהלות בבתים גדולים ומבודדים, אלא שברוח המהפכה המינית של שנות השישים, הגיבורות אינן כלות צעירות אלא בתולות בודדות והיסטריות, והסרטים מטפלים בהדחקה מינית באופן ישיר וברור הרבה יותר.

פרט לסוף השונה, "התמימים" מספר סיפור כמעט זהה לזה של "האחרים", על נוצרייה אדוקה ואובססיווית (דבורה קר) ושני ילדים בטירה מבודדת, שהיא אולי רדופת רוחות ואולי לא. אלא שכאן אין זו אמם של הילדים אלא אומנת בתולה, בתו של כומר, שחרדותיה המיניות מתעוררות בעקבות משיכתה אל דודם הנעדר של הילדים (באחת הסצינות היא מנשקת את הילד על פיו, כמו מאהבת).

ב-"The Haunting" הבתולה הזקנה ג'ולי האריס בורחת מאמה האיומה ומצטרפת לקבוצת מחקר בפחד, המתבודדת בטירה עתיקה בניו אינגלנד שהתחוללו בה אירועים נוראים (לחידוד אווירת הזרות צולם הסרט באנגליה). מצד אחד היא מבוהלת מתשוקתה המתעוררת למדען הנשוי המפקח על הניסוי, ומצד אחר מאיימים עליה חיזוריה האגרסיוויים של שותפתה הלסבית לחדר. את החרדה הזאת מעצימים מסדרונות לבירינתיים ורעשים מסתוריים, שאף פעם אינם מתגשמים לחלוטין כרוחות. שני הסרטים מעלים את האפשרות שהבתים אמנם רדופים על ידי רוחות, אבל גם את האפשרות החלופית שהחזיונות הם תולדה פסיכוטית של חרדותיהן המיניות של הגיבורות. ואילו ב"הרתיעה" ההדחקה המינית של קתרין דנב, שנשארה לבדה בדירתה של אחותה המשוחררת, מעוררת אצלה התקפים פסיכוטיים שבהם היא רוצחת את הגברים שמנסים להתחיל אתה.

ההבדל העיקרי בין "האחרים" לבין הסרטים הגותיים של שנות הארבעים ולבין סרטי האימה של שנות השישים הוא שגרייס אינה בתולה מבוהלת וגם לא כלה צעירה רדופת חרדות מיניות. היא אם מסורה, שלמרות קשיחותה הקתולית חוותה סיפוק מיני בחייה, וסצינת המין היחידה בסרט בולטת דווקא בהיותה רגועה ומרגיעה. הסרט רלוונטי מאוד, ואפילו עכשווי, כי ברוח הזמן, בהעדרו של האב "האחרים" הוא בעצם סיפור על משפחה חד הורית, שבמרכזו יחסי האם עם ילדיה. והיחסים האלה הרי טומנים בחובם את החרדות הגדולות מכולן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו