בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שלמדתי בישיבה

הנכים השובתים לא יכלו למצוא לעצמם דובר מוצלח יותר: איך אפשר להגיד לא לנכה כמו יואב קריים, עלם חמודות נטול רחמים עצמיים, יקיר התקשורת משחר ילדותו, שנלחם במגבלותיו לעיני כל ומתעקש להיות כמו כולם אפילו אצל יאיר לפיד?

תגובות

צילומים: פלאש 90

בערב היום ה-17 לשביתת הנכים הולך יואב קריים להתראיין אצל יאיר לפיד. הוא מגיע לאולפן באותו סוודר מיוזע שלבש בבוקר. פניו אינן מגולחות וכפות ידיו שחורות ומלוכלכות מדחיפת גלגלי כיסא הגלגלים שלו במשך כל היום. כשמעירים לו על הופעתו המוזנחת הוא משיב: "חשבתי להסתפר ולהתגלח, אבל אני לא צריך להיות יפה. אני בשביתה".

תפקיד דובר הנכים תפור על קריים. "קהל ממריץ אותי", הוא מודה. הוא יודע היטב להשתמש בתקשורת. הוא לא צריך להתחנף אליה, מפני שהיא אוהבת אותו. אבל הוא לא טראבל-מייקר אמיתי, כי בסופו של דבר, הרצון לשתף פעולה חזק אצלו לפחות כמו העקרונות. חצי שעה לפני תחילת התוכנית הוא מודיע שבכל זאת הוא רוצה לרחוץ את הידיים.

מתברר שהמשימה כמעט בלתי אפשרית. לוקחים אותו לשירותי הגברים והדלתות צרות מדי, נפתחות לכיוונים לא נכונים. נראה שאולפני הרצליה לא תוכננו בראש ובראשונה לאפשרות שאיזה נכה יצטלם לתוכנית אצלם. קריים מתפתל בכל מיני תנוחות שמכאיבות לו, ומצליח לבסוף במשימתו. אבל זה עוד כלום לעומת המכשול הבא.

מתעוררת שאלת הכניסה. חלק מהאורחים של לפיד דופקים כניסה דרמטית לתוך האולפן, כשהם מגיחים מאחורי הקלעים בעוד הקהל מוחא להם כפיים; חלק כבר יושבים מול לפיד כשהמצלמה נכנסת לפעולה. זה עניין של בחירה. קריים, שועל התקשורת, רוצה כמובן לעשות כניסה בכיסא הגלגלים שלו, שתדגיש את נכותו. אבל יש בעיה. השולחן של לפיד מוצב על במה מוגבהת. קריים לא יכול לעלות את המדרגה אל הבמה לבדו. צריך מישהו שידחוף אותו מאחור. על הסט מתרגלים את כניסתו. ברור שהעסק מסורבל, אטי ולא מצטלם. קריים, מבחינתו, מתעקש על הכניסה. "זו בדיוק המטרה שלי, שיראו שאולפן טלוויזיה לא מתאים לנכים", הוא אומר.

מישהו זורק שיש באולפן רמפה שאפשר לחבר למדרגה, כך שיואב יוכל להחליק למעלה בלי בעיות. הוויכוח כביכול נגמר. קריים יעשה כניסה חלקה על הרמפה. אבל בדרך החוצה מהסט, מישהי מצוות ההפקה לוחשת לתחקירנית, גבוה מעל ראשו של קריים ומחוץ לטווח שמיעתו, שאין רמפה לתוכנית. כנראה שיש רמפה אחת בכל האולפנים. ואיפה מוצאים את הרמפה הזו עכשיו?

ברוך. התחקירנית צריכה בדחיפות לשכנע את קריים לוותר על הכניסה. אבל אסור לה לגלות לו שאין רמפה, כי ברור שהוא יכעס. יתמרמר, בצדק, על חוסר ההתחשבות בנכים. את העקשנות שלו מפצח לבסוף טיעון מחוכם במיוחד: "הכניסה שלך תגזול זמן, וכדאי לך לחסוך את הזמן היקר הזה לראיון עצמו". התקשורת בעורמתה הנצחית. קריים נכנע. הידידותיות שוב מתגברת על האידיאולוגיה. הוא לא יעשה כניסה. אבל בכל זאת לא נוח לו. הוא חושד שמסתירים ממנו את האמת לגבי הרמפה. שאין רמפה.

ברגע האחרון ממש פוגש לפיד את קריים מאחורי הקלעים. לפיד, שוחר טוב, מזהה מיד את המצוקה שלו. "אתה תיכנס אצלי לאולפן כמו כל אורח רגיל", הוא מבטיח. וככה העסק נסגר. לבקשת לפיד, מישהו דוחף את קריים פנימה, מעל המדרגה, והוא עושה כניסה בדיוק כמו שרצה. "לא תיארתי לעצמי שכניסה יכולה להיות כזה עניין", ממלמלת התחקירנית המותשת.

כשאתה נכה, הכל נעשה עניין.

באמת מיוחד

זה הילד שאבא שלו אמר עליו, בראיון שזיעזע רבים, שהיה עדיף להניח לו למות בעודו תינוק השוכב באינקובטור. יואב קריים, לוקה בשיתוק מוחין, הוא בנו של יוסי קריים, העורך של כתב העת הספרותי "פרוזה" שנפטר לפני עשר שנים. האב אמר את דבריו מעוררי המחלוקת בראיון לעיתון "חדשות" שהעניק לדן בן אמוץ לפני 14 שנה. הילד בן ה-12, בעל אינטליגנציה גבוהה, הקשיב אז לדבריו של אבא. הוא הבין את טיעוניו. לא נבהל. לא כעס. העלה טיעונים נגדיים למה מגיע לו לחיות.

הרושם שנוצר היה קשה. בימים שלאחר מכן הוצפה המשפחה בטלפונים נסערים. אנשים טענו שהמשפחה אכזרית וגורמת לעוול. היו גם כאלו שחשבו שנפלא לגדל ככה ילד, תוך חשיפת האמת. בשנים הבאות הפך הילד הנכה לחביב התקשורת. היום קריים הוא ממנהיגי שביתת הנכים ודובר מטה המאבק. כבר שלושה שבועות הוא גר בקור הירושלמי המקפיא באוהל פלסטיק דק, נרטב בגשם, ישן בכניסה של משרד העבודה והרווחה, מתעקש להישאר שם עד שהממשלה תשתכנע ללכת לקראת הנכים.

לכל מי שעדיין מרחם על אותו ילד נכה, מחכה הפתעה. קריים, בחור ביישן בכיסא גלגלים, שופע חום ובעל הומור עצמי מפותח, הוא איש אוהב ומוקף באהבה. הנכים נותנים בו אמון ומעריכים את נחישותו. "אני מעריצה אותו, הוא איש מדהים", אומרת אחת הנכות. ההפגנה קשה, לפעמים אלימה. המפגינים כבר חסמו את הכניסה לירושלים, שרפו צמיגים, פרצו למשרד העבודה והרווחה ואף ניסו לפרוץ למשרד האוצר ונבלמו על ידי שוטרים. לילה אחד, קריים אושפז לאחר שלקה בהתקף עוויתות בגלל הקור והתשישות. אבל סביבו נוצר מין מעגל טבעי של חיוכים. בדרך בין אוהל הנכים למשרד העבודה והרווחה, כל מי שבא מולו טופח לו על השכם, לוחץ לו את היד, מחליף בדיחה.

מי שנמצא בצד השני של המתרס לא מתרשם אחרת. "יואב בחור מקסים, כובש ואינטליגנטי, ויש לו יכולת מילולית מרשימה", אומר אלכס גולדנגורן, המשנה למנכ"ל ראש הממשלה, שמנהל את המשא ומתן מול הנכים. "האיש באמת מיוחד מאוד, והוא מייצג בצורה מרשימה את הנכים. זה מאוד לא פשוט להתמודד מול קבוצה כזו של אנשים שיש להם כל כך הרבה מצוקות, ובחלקן מוצדקות. אנחנו מנסים לתת פתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים, אבל באופן אישי אני מאוד מתרשם מיואב".

הצוואה

מאבק הנכים הוא לא רק על כסף. "אני נאבק על זה שנכה יוכל להיות חלק מהחברה הישראלית", אומר קריים. החיים שלו הם ניסיון מתמשך להוכיח שהוא בעצמו מסוגל להיות חלק מועיל של החברה. הוא בן 25, לומד חינוך בלתי פורמלי בבית ברל ומרצה במספר אוניברסיטאות על שילוב ילדים חריגים בקהילה. הוא זכה ב-14 מדליות זהב בתחרויות ספורט לנכים בארה"ב. ממוצע הבגרות שלו הוא 9.8, והאיי-קיו שלו עומד על 180. אבל זה לא עוזר הרבה כשהוא בכיסא גלגלים. "לאנשים יש תכונה מוזרה. כשהם רואים נכה ברחוב, הם לא ידברו אליו ישירות אלא עם האיש הבריא שהולך אתו. כשאנשים רוצים לתת לי מחמאה, להגיד שראו אותי בטלוויזיה ושאני חכם, הם יגידו את זה למי שהולך אתי. אני יכול לשבת עם חברים בבית קפה, וישאלו אותם: 'מה הוא רוצה לשתות?'"

הוא חי את מאבק הנכים, מאמין בו בלהט. "במאבק שלנו אני מקיים את צוואתו של אבא שלי. אנשים לא הבינו את מה שאבא אמר לדן בן אמוץ. אבא אהב אותי אהבה עצומה. ברמת העומק של אותו ראיון, אבא אמר שהבעיה היא חברתית, ושהחברה תסגור בפני דלתות. וזה בדיוק מה שקורה. החברה הישראלית אכזרית וצבועה בכך שהיא אומרת להורים 'תגדלו ילד נכה', אבל לא נותנת את התנאים. אומרים לאדם נכה: אנחנו מאוד נאורים ורוצים שתחיה, אבל שום מקום לא נגיש לך, וקשה לך לעבוד, ותקבל את המינימום של תמיכה כספית. אז אני דואג לזה שהחברה הישראלית תהיה פחות אכזרית. שתיתן לנו להיות חלק ממנה".

הוא לוקה בשיתוק מוחין (סי-פי) מלידה. גידול בבטנה של אמו ההרה דחף אותו החוצה, וכך נולד פג בחודש השביעי. חוסר חמצן בזמן הלידה גרם לפגיעה במוח. "יש לי עין אחת עיוורת, הרגליים שלי לא תקינות והשרירים בכל הגוף נוקשים. חוץ מזה אני סובל מדיסלקציה קשה. כמעט לא מסוגל לקרוא ולכתוב או לעשות חשבון, ולא מסוגל להתמצא במרחב".

מתי הבנת שאתה לא כמו כולם?

"תמיד ידעתי. סיפרו לי שבגיל ארבע הלכתי לבנק יחד עם אמא וזחלתי שם על הרצפה, ואיזו גברת הסתכלה עלי במבט כזה של 'איזה אמא יש לו, נותנת לו לזחול והוא ילד גדול כבר'. הסתכלתי עליה בחזרה ואמרתי לה: 'אני נכה, אני גם לא הולך, גם לא רואה בעין אחת, ואם יש לך בעיה עם זה, זה הבעיה שלך'".

ההתבגרות שלו היתה מאבק רצוף להוכיח את עצמו. הוא בוכה כאשר הוא נזכר במעבר מבית הספר היסודי לתיכון. "זו היתה אחת התקופות הקשות בחיים שלי. התמודדתי עם הדיסלקציה, הצלחתי לסיים בית ספר רגיל ויצאתי מנצח גדול. חשבתי בתמימותי כילד שעכשיו יישרתי קו עם החברים הבריאים שלי. והתברר שלמנהלי בתי ספר תיכון זה ממש לא הזיז. היו בתי ספר שאמרו: 'אנחנו חייבים לקבל אותך, אבל נדאג להעיף אותך'. רק בתיכון חדש קיבלו אותי. בסוף סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה. הייתי יושב ראש מועצת התלמידים והקמתי את עיתון בית הספר. אותם בתי ספר שלא קיבלו אותי ראו את העיתון שערכתי ואמרו לי שהדלת שלהם פתוחה לפני. לפחות היתה לי ההזדמנות לטרוק להם את הטלפון".

אותו סיפור חזר על עצמו כשניסה להתקבל לאוניברסיטה. לבסוף התקבל לאוניברסיטת בר אילן, שהתחרטה כמה ימים לפני תחילת הלימודים. "שלחו לי מכתב שהכל מבוטל. כנראה נבהלו מהשילוב הקטלני בין נכות לדיסלקציה. נתן זהבי, חבר ותיק של אבא, מאוד עזר לי אז וכתב על הנושא בעיתון, והם נכנעו. אבל זאת היתה השנה הגרועה בחיי, כי הם עשו כל מה שיכלו להוכיח שאני לא יכול ללמוד אצלם. החל מזה שסירבו להוריד כיתות שלמדתי בהן לקומת הקרקע, וכלה בזה שלא איפשרו לי להיבחן בעל פה. העדפתי לעבור לבית ברל, שם אני משלים עכשיו את לימודי".

לא קל אתי

הוא לא נרתע להיחשף בפרטים הכי אינטימיים. "אני בנאדם נורא פתוח, והנכות חידדה לי את הפתיחות. אבל בגלל זה אני הרבה פעמים מוצא את עצמי עירום מול הציבור. אני מתפשט מול עשרות אלפי אנשים. בדרך כלל לא אוהבים את ההתפשטות המהירה הזו, אבל כשמדובר בנכה יש רצון להבין, ואז אפילו דורשים את החשיפה".

אחד הדברים המביכים שהוא מדבר עליהם בגלוי זה שלפעמים הוא לא שולט בצרכים שלו. "זה הדבר שהכי קשה לי לקבל בנכות. זה די משפיל. זה ההיפך המוחלט מלהיות בנאדם עצמאי, חכם, יוצר. פעם זה קרה לי לפני מבחן בעל פה שנאבקתי לקבל אותו במשך שנתיים בבית ברל. כשסוף כל סוף המרצה הסכימה, הייתי צריך לבוא אליה ולהגיד לה: 'יצא לי קקי, ניפגש מחר'. והיא בוודאי גם הריחה שיצא לי קקי". פעם רצה להיות פסיכולוג. "בסוף הבנתי שקצת קשה להגיד לפציינט באמצע פגישה: 'סליחה, אבל הפסיכולוג חירבן עכשיו במכנסיים'", הוא צוחק.

מה זה בשבילך להיות נכה?

"הדבר הקשה ביותר זאת ההשלמה עם הפער המתמיד בין הפוטנציאל לבין יכולת הביצוע".

זה פער שגם אנשים בריאים חווים.

"זאת בדיוק הנקודה. אין שום דבר שרק נכים נאבקים בו. נכה הוא לא חייזר. זה מה שאני רוצה ללמד את החברה".

קשה להתרגל למצב שבו בן השיח האינטליגנטי הוא גם מין חבילה. צריך לדחוף אותו, להעמיס אותו, לפרוק אותו. לפעמים זה יכול להיות מביך מאוד. קרה שעובדת סוציאלית, ידידה של קריים, הגיעה, ובלי לברר אם סיימנו את שיחתנו תפסה את כיסא הגלגלים שלו והתחילה לדחוף אותו לאוהל הנכים, כמו מריצה.

בעיות צצות ברגעים הכי לא צפויים. למשל, אנחנו חוזרים מירושלים במכונית שלי, קריים מרצה ברהיטות את דעותיו בענייני פוליטיקה וכלכלה. כשאנחנו מגיעים למחלף השלום הוא מנסה להסביר איך מגיעים לבית שלו, ופתאום לא יודע אם זה ימינה או שמאלה. הוא מבקש לפנות שמאלה, ואני מסבירה ששמאלה זה לתוך תל אביב. הוא לא מצליח לקלוט. זו בעיה בתפישה המרחבית שלו. אנחנו מזגזגים בנתיבים, מעצבנים את התנועה. לרגע הוא ילד בן חמש שהלך לאיבוד. ברגע האחרון אנחנו מפענחים את הדרך, ותוך שנייה הוא ממשיך את חוט השיחה.

ככל שזה נשמע מוזר, לפגיעות הזאת יש גם יתרונות. "אני חושב שכמות החברים שלי, והעובדה שהם חברים כל כך טובים, היא תוצאה של הנכות", הוא אומר. "קשה לפעמים להיות אתי, צריך לפעמים להרים אותי במדרגות ולסבול קקי במכנסיים. אבל זה גם אומר שצריך להיות הרבה יותר אינטימי. לכן יש לי המון חברים, ואף אחד מהם הוא לא סתם מכר. יש לי המון חברים וכולם טובים".

האחריות של אבא

יוסי קריים נפטר בשנת 91' ממחלת לב, מותיר את משפחתו עם החובות של "פרוזה" שנקלע לקשיים. נעמי אשתו, גננת, נחנקה עם 150 אלף דולר לשלם לנושים. גם לאחר הסדרים ופריסת חובות היו הסכומים מכבידים. חברים עזרו, אבל את התשלום האחרון שילמה רק השנה. היא מודאגת מהעתיד של בנה. "אנחנו מאוד חוסכים", היא אומרת. "חושבים על כל אגורה, חיים ברמת חיים לא גבוהה. אין לי אוטו כי אני לא יכולה להרשות לעצמי. יואב לא מקבל טיפולי פיזיותרפיה שנחוצים לו בגלל שאין לנו 150 שקל לטיפול בשבוע. אני בת 56, ומה שיהיה בעוד 20 שנה מאוד מטריד אותי. אנחנו נצטרך לוותר על בית הורי שבו אנו גרים, למכור אותו ולסדר את יואב במקסימום שנוכל".

יואב מודה שהעתיד מדאיג אותו יותר מאשר ההווה. "זה שאני לא על פת לחם זה מצב זמני. אני לא רוצה עד גיל 40 לחיות עם אמא. אני לא רוצה כל החיים לחיות על גב המשפחה שלי".

חלק מזה שאין לך ביטחון כלכלי זה לא בגלל המדינה אלא בגלל אבא שלך, אז למה להאשים אם המדינה?

"מה שאת אומרת נכון אבל לא רלוונטי. בסדר, אז אבא שלי טעה כלכלית. זה לא סותר שום דבר מהמאבק של הנכים. מה תגידי לילד נכה במצב שלי, שאבא שלו לא בנאדם משכיל שיכול לערוך את 'פרוזה', אלא פועל במפעל כושל באופקים? יש אנשים שמצבם קשה הרבה יותר משלי. המצב הכלכלי שלי, יואב קריים, חשוב כקליפת השום. העניין זה כלל הנכים במדינת ישראל".

המדינה במצב כלכלי קשה.

"זה לא שאין כסף. זה עניין של עדיפויות, כלומר פוליטיקה. ואני כבר לא מדבר על שחיתות ועל שרים בלי תיק שעולים הון. מובטלים אקדמאים, למשל, אסור לשלוח לעבודות פשוטות והם יושבים בבית ומקבלים כסף, בזמן שנכים שלא מסוגלים לעבוד חיים ברמת חיים הרבה יותר נמוכה. זה לא צודק. יש הצדקה לדמי אבטלה בצפון הארץ או בנגב, אבל בתל אביב, מי שצעיר ובריא לא צריך לקבל דמי אבטלה".

ובכל זאת, זה הזמן לבוא בדרישות?

"שמישהו יצביע לי על נקודת זמן בהיסטוריה שכן היתה הזמן המתאים. נותנים לנו קצבאות דלות ועלובות כדי שנחיה ונשתוק. אומרים: 'שלא יגידו שאנחנו חברה לא מוסרית, כי אתם חיים'. אבל על איזה מין חיים מדובר? אני נאבק על זה שנכה יוכל להיות חלק מהחברה, וזה מתחיל מכסף ואוכל. אני רוצה שנכים יוכלו לחיות בכבוד, ויוכלו גם לצאת לעבוד ולתרום לחברה".

בנוי לקשר

בין שריפת צמיגים לניפוץ דלתות משרדים ממשלתיים פורצת בהפגנות הנכים גם רומנטיקה. בהפגנה הקודמת, בשנת 1999, היה לקריים קשר עם מפגינה אחרת. "זה היה רומנצ'יק, שנגמר פשוט בגלל שראינו שאנחנו לא ממש מסתדרים. היו אכזבות שלה ממני ואכזבות שלי ממנה, וזה התפרק. היא היתה נכה יותר קשה ממני בהרבה, וזה בהחלט הפחיד אותי".

היית מעדיף אשה בריאה או נכה?

"אם אבחר קשר על הנייר, אז עם נכה כמוני, כי אז אנחנו שוויוניים. אבל לא בוחרים קשר על הנייר. כל קשר דורש ויתורים משני הצדדים, לפעמים על דברים מאוד מהותיים. לכן לא חשוב מי זו תהיה, העיקר שזו תהיה אהבה כזאת שיהיה שווה לה לעשות את הוויתורים האלה כלפי, ושיהיה לי שווה לעשות את הוויתורים האלה כלפיה".

היתה לך פעם חברה?

"לא משהו רציני. היו לי חברויות קצרות, אולי חודש, אבל שום דבר לא התפתח לקשר זוגי ממש. אני מאוד חסר ביטחון וביישן. למה שמישהי תרצה אותי? מה יש לי לתת? אני לא אוהב את הגוף שלי. אני חושב שאני לא בנאדם יפה ולא בנאדם מושך".

היו לך גם קשרים גופניים?

"כן, ולרוב המקרים האלה באו מיוזמה של הצד השני. אני לא צד יוזם גם בקטעים הגופניים".

עד כמה אתה חסר ביטחון?

"אני לא מסוגל לבוא לבחורה ולהגיד לה שהיא מוצאת חן בעיני. הפחד הגדול הוא לשמוע את ה'לא'. כבר שמעתי הרבה 'אם לא היית נכה', וזה קשה מאוד. פעם ישבנו בפאב ארבעה חבר'ה, שלושה חברים שלי ואני, וסתם כזה התחלנו לדבר עם המלצרית, והיה נחמד. בסוף הערב היא באה עם החשבון, ואומרת: 'חבר'ה, למי משלושתכם אני נותנת את הטלפון שלי?' אבל לא היו שם שלושה. היו שם ארבעה אנשים, והיה ברור לגמרי מי הרביעי. יש לי בעיה כי אני נכה. בכל פגישה עם בחורה, ישר אני מתחיל לדבר ולספר, ולהראות לה שאני ראוי דרך השכל, אבל אז אני הופך להיות הידיד הטוב. אני ידיד הנפש של המון בנות. הן מספרות לי הכל, אבל הולכות אחרי זה בערב הביתה לחבר.

"מה שקשה בקשר אתי, וזה מה שנשים אומרות לי, זו ההתחייבות לנכה. ככה יוצא שיש לי קשרים מיניים וקשרים אחרים. חלק בוחרות את החלק של הסקס, והרוב בוחרות את החלק המנטאלי שלי, כי ברור שהוא החלק החזק. ברור שהייתי רוצה פעם קשר שלם".

זו בעיה שיש לאנשים רבים, להגיע לקשר שלם.

"כבר אמרתי, שום דבר שקורה לנכים הוא לא רק קורה לנכים. אני אדם כמו כל אדם, ואני מתמודד עם אותן בעיות, ואני לא יודע מתי אני ארגיש מספיק טוב עם עצמי לבוא למישהי ולהתחיל אתה כמו שממש צריך לעשות את זה".

עכשיו יש לך מישהי?

"לא, אבל יש לי פוטנציאלים".

אתה רוצה משפחה?

"בהחלט".

אתה חושב שתהיה אבא?

"אם אני אמצא את האמא הנכונה, אז אני אהיה אבא".

איזה מין אבא תהיה?

"וואו. אני לא יודע לענות על זה. זה יהיה יומרני מצדי להגיד שאני יודע איזה אבא אהיה. אני חושב שלילד שלי יהיה יותר קשה מאשר לילד של אבא הולך. הוא יצטרך להתמודד עם המבטים ברחוב ועם זה שאבא לא יכול להיכנס לגן. אבל אני חושב שיש לי הרבה מה לתרום לילד שלי, ויהיה לילד שלי אבא שמאוד יאהב אותו וישקיע בו את כל מה שהוא יכול. אני חושב שזה הרבה יותר ממה שיש להרבה ילדים. ולכן, בלהיות בן שלי, כמו בלהיות בן של כל אחד, יהיו גם יתרונות וגם חסרונות. חלק מהחסרונות לא יהיו באשמתי, ועל זה אני שוב קובל על המדינה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו