בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חג המולד הנוצרי וחג המולד הצברי

סיפור לידתו של ישוע בברית החדשה מחוויר לעומת סיפור לידתו של הצבר המושיע בקובץ שיריו של נתן אלתרמן, "שמחת עניים" (1941), שהוא מיתוס הלידה הפראי והיצירתי ביותר עלי אדמות. גיבורתו היא האם הישראלית-ציונית, שהיא גם הבת, שהיא גם הרעיה, שהיא גם האחות שהיא גם הכלה של אביה היהודי, הלא הוא המת החי האונס אותה בחמת רצח ובאהבה אין קץ, וממשיך לאנוס אותה, לפי הרגשתה כמובן, עד עצם היום הזה

תגובות

במרכזה של "שמחת עניים" לנתן אלתרמן מסתתר גילוי עריות, ובמרכזה של "הכלה המשחררת" לא"ב יהושע, שראתה אור במלאות שנה למלחמת ראש השנה ושישים שנה ל"שמחת עניים", שוב מסתתר גילוי עריות, שהוא בגדר סוד היצירה, ושהקורא נקרא במרץ רב לחושפו יד ביד עם הגיבורים ועם המחבר.

בשתי היצירות שוכב "אב" עם "בתו", אך בעוד שב"שמחת עניים" ה"אב" הוא גם האונס את ה"בת" - ב"הכלה המשחררת" הבת היא זו "האונסת" את האב, או לפחות מפתה אותו. יתר על כן: בין שני גילויי העריות הזוועתיים הללו, ששישים שנה, כאמור, מפרידות ביניהם (2001-1941), מופיעות שתי יצירות נוספות שבמרכזן גילוי עריות או קירבה לגילוי עריות: "אותו הים" לעמוס עוז, ספר בעל חשיבות רבה הסולל דרכים חדשות-ישנות, אפיות וסינאופטיות, בצורה ובתוכן, אך כבר על גבי כריכתו אנו מתבשרים באורח פרובוקטיווי מאוד ודו-משמעי מאוד על "האב החי עם חברתו הצעירה של בנו" - ללמדך שכבר הגיעו כביכול ימות המשיח, והפקרות ומתירנות שולטות בכל, כפי שניבאו חז"ל (סנהדרין צ"ז-צ"ט) על "יום שבן דויד בא בו"; כל זאת כאשר ברומאן קודם, הלוא הוא "מר מאני" (1990), הנחשב על ידי רבים, ובצדק, לפאר יצירתו של א"ב יהושע(1) - מופיעות בראשית הרומאן ובסופו שתי "כלות משחררות" קודמות, הגר ותמר, שהראשונה שבהן מתקרבת לגילוי עריות, והשנייה משיגה אותו ואף יולדת בן כתוצאה ממנו, באופן שלא רק ל"כלה המשחררת", אלא גם ל"מר מאני" ול"אותו הים" אפשר היה לקרוא בשם "הכלה המשחררת"!

ומכיוון שלכלה המשחררת היולדת בן לחמיה ב"מר מאני" קרא א"ב יהושע תמר, ולאב השוכב עם בתו ב"כלה המשחררת" קרא בשם יהודה - הרי לפנינו מאפיה שלמה של גיבורי עריות שאי-אפשר בשום פנים ואופן שלא לקשרה עם סיפור יהודה ותמר מבראשית ל"ח, המזכיר לנו בחיוניות רבה כי גילוי עריות עם כל זוועתיותו, ואפילו בגללה, הוא, לעתים, חלק אורגני של סיפור ייעוד, הן במובן השלילי, אדיפוס, והן במובן החיובי, דויד, שהוא צאצאו הנסתר לעתיד לבוא של סיפור יהודה ותמר, וכן גם אברהם אבינו ושרה אמנו, שהם אח ואחות מצד אביהם (בראשית כ, יב), האסורים בתכלית האיסור זה לזו על-פי התורה שבכתב, שאמנם טרם ניתנה בזמנם (ויקרא יח, ט) - ודווקא מחלציהם יצוא יצא העם הנבחר! לא כל שכן שהנצרות, המתעקשת בכל כוחה לנכס לסיפור חג המולד הנוצרי, כפי שאנו רואים בימים אלה, את בית לחם יהודה ואת בית דויד בתפרים גסים מאוד - הופכת על ידי כך את גילוי העריות של סיפור יהודה ותמר לחלק אורגני של סיפור הייעוד של ישוע הנוצרי.

הייפלא איפוא כי כאשר ניגש נתן אלתרמן, באלף תשע-מאות וארבעים, לחבר בעבור הצברים (הלוא הם "נערי הכפר", ה"נפעמים" כל כך מן "הנפח" בשיר "הסדנה", שנותח כאן חלקית במאמר השלישי של סדרתנו - "תרבות וספרות", 23.11.01) את "הלם הפעם השני" שלו, את סיפור הייעוד הצברי, אחרי שכבר חיבר בעבורם "הלם פעם ראשון" בדמות ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" - מצא לנכון להשתית גם אותו על גילוי עריות? הווידוי על גילוי העריות ב"שמחת עניים" נתון כמובן קודם כל במלים "בת", "בתי" ו"בתי בתי" החוזרות כשבעים פעם בשבעת פרקי היצירה, ויותר מכפליים ממספר שיריה, ומשתלטות כמעט על כל נקודות המפתח שלה, ובמיוחד על השיר הראשון של הפרק הראשון ועל השיר האחרון של הפרק האחרון. השתלטות מהפנטת זו כוללת בתוכה את משפט המפתח המאיר את היצירה כולה גם ממרכזה, ועל כן נקרא גם השיר שבתוכו הוא מובא "שיר של אור":

כעוף כנף לקראת ק?ו, בתי בתי

יוצא לבך אל סכינו, בתי בתי

העובדה שבתו בפועל של אלתרמן הורתה ונולדה, פחות או יותר, בחפיפה מדהימה ל"שמחת עניים", באופן שתרצה אתר ו"שמחת עניים" הן כמעט תאומות הן מבחינת התחלת ההריון, הן מבחינת זמן הלידה, והן מבחינת המוטיב המרכזי של "יוצא לבך אל סכינו", המגיע לשיאו ב"שיר משמר" - תורמת אף היא להאדרתו ולהעצמתו של נושא ה"בת" ב"שמחת עניים" הרחק הרחק מעבר לפניות הרומנטיות הרגילות.

אם נארגן את החומרים לפי מידת חומרתם בארבע היצירות הספרותיות שהוזכרו לעיל - יהיה המקרה החמור ביותר המקרה של "שמחת עניים", שהרי מאחורי גילוי העריות מסתתר כאן גם אונס, שניהם ברבדים שיכולים להיות בלתי מודעים לחלוטין הן לקורא והן למחבר:

בידי השבות צמתך תחטף,

כי קשרתי עליך קשר.

בידי המצוות תאנק עוד ותבך

גזרתך ה?קשתת כגשר (שיר מחול).

האונס המסתתר כאן מאחרי ה"מחול" הוא אכזרי וסדיסטי במיוחד, שכן הנאנסת הבוכייה נעקדת בצמתה שלה (!) שנחטפה ממנה, וכשהיא מנסה להשתחרר היא נעקדת בה בכל פעם מחדש לקול צרחותיו של העוקד שהן צרחות העיט.

ב?דחת מכל זויות הבית

צועקה, צועקה, אהבת העיט.

וכן גם:

כי נתקת ואני מעטף.

כי נתרת ואשיב הקשר.

כי ידי ה?ה שבו ותבך

גזרתך הקשובה כגשר.

העובדה שבין השורות המחרידות האלה ודומות להן, שאפילו בפעם המאה קשה עד מאוד לקוראן, מושמעים גם וידויי אהבה, מסירות ואמפתיה, מרגשים ונרגשים, יפים ועמוקים - אינה גורעת מאומה מחומרתן, אלא אדרבה - מוסיפה עליה, מה גם שהגיבור משתמש לא רק במונחים של אונס ועקדה אלא גם בדימויים של רצח וכליון, כשהצמה המצמררת אינה פוסקת מלהיות נוכחת בכל שלב!

וככלות בשרב

הקמה,

כן תכלי במצריו

עד צמה

או:

ושמתיך לשמה, וישבת נשמה,

לא ח?ך ירצה, לא קולך ישמע (הזר מקנא)

כשדימוי העיט הדורסני שהגיבור מאמץ לעצמו יותר מכל בשירים המצוטטים כאן, שולט בכל:

ואני מעגל עולמים לך עג,

ואני על קוו כמו עיט חג.

ברם "שמחת עניים" הוא, בסופו של דבר, שירת ייעוד, שירה המסתיימת בהולדתו של גיבור ייעוד, הלוא הוא הצבר, הנולד מתוך ואל תוך מאבק אימים אינצסטואוזי מטורף בין שני הוריו: המת החי היהודי ובתו-רעייתו הישראלית. מאבק המתנהל בתנאים בלתי-אפשריים, תוך כדי מאבקם המשותף באויב חיצוני הזומם לכלות את שניהם. דווקא מפני שהתנאים הם בלתי אפשריים, אלו הם התנאים האופטימליים להולדתו של גיבור ייעוד החייב להינצל ולהציל וגם להשכין שלום בשתי החזיתות, הפנימית והחיצונית, בעת ובעונה אחת. על כן כתבתי לפני עשר שנים במסתי "מי מפחד משמחת עניים", בשינויים קלים ("אלפיים" 1992 ,6-5, ועכשיו גם, במהדורה מורחבת, במבוא וכ"תוספות" לספרם של יריב בן אהרון ועלי אלון על שמחת עניים): "'בן' זה, 'גור' זה, השורד על אדמת הארץ, 'אדמת בריתי'(!), כפי שמוטעם בכוח רב בראשית היצירה ובסופה, הוא הוא ה'צבר' המפורסם שבשיר, שהוא גם קוצני ('דרדר') וגם בן הארץ ('על ארץ אבנים יקומו הפנים') שיחסה אליו הוא כיחס בין ה'בת' לבין ה'חבוק לה בסודר';

ברוך נותן כחו על ארץ ודרדר

ולה ולחבוק לה בסודר (על ארץ אבנים)

וכך גם בווריאציות נוספות, ההופכות להיות פזמון חוזר שלוש פעמים, ברווחים מתאימים, המשתלט על השיר כולו:

ואת הבן חובקת בסודר (213)

והיא הבן חובקת בסודר (214)

על דרך ההגד הנבואי:

'למועד הזה, כעת חיה, את חובקת בן' (מלכים ב ד, טז)

ושוב גם לקראת סוף 'שמחת עניים' (221)

רק הבן עוד חבקת לישועהגדולה.

במישור הנגלה תפקידו של הסודר הוא, כמובן, ליצור את תמונת האם החובקת תינוק בזרועותיה, שהיא התמונה השלטת לקראת סוף 'שמחת עניים' על כל הקונוטציות המשיחיות, היהודיות והנוצריות, הכרוכות בתמונה זו ובנסיבות אלה, כשהבן התינוק המושיע נולד כמעט בד בבד עם החורבן שאותו צפה אלתרמן ("ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל") על פי האגדה הידועה מן התלמוד הירושלמי (ברכות ב, ד) וממדרש איכה רבתי (א, נ"א). אגדה זו נהפכה להיות אחד הלהיטים הגדולים של 'הבימה' במחזה 'היהודי הנצחי' לפינסקי, שהוצג בתקופת אלתרמן פעמים רבות לאין-ספור בכיכובה של חנה רובינא הנערצה עליו כל כך"; וראו השיר הענק שכתב עליה ב"טור השביעי", המרמז לא אחת לתפקידה המכריע כאם המשיח במחזה זה, וראו גם ב"סמטה ירושלמית" ליעקב אורלנד.

סיפור לידתו של ישוע בברית החדשה מחוויר לעומת סיפור לידתו של הצבר המושיע ב"שמחת עניים", כשהגשר ביניהם הוא כמובן המשיח מבית דויד והסכנה האיומה לחייו מיד עם לידתו. אכן, המיתוס על לידת הצבר ב"שמחת עניים" הוא מיתוס הלידה הפראי ביותר, הנועז ביותר, העשיר ביותר והיצירתי ביותר שנולד אי-פעם עלי אדמות, עד כמה שידיעתי מגעת, כשגיבורתו היא האם הישראלית-ציונית, שהיא גם הבת, שהיא גם הרעיה, שהיא גם האחות שהיא גם הכלה (שום אפשרות אינצסטואוזית לא הוחמצה כאן) של אביה היהודי, הלא הוא המת החי האונס אותה בחמת רצח ובאהבה אין קץ, וממשיך לאנוס אותה, לפי הרגשתה כמובן, עד עצם היום הזה! היחס המורכב, המסובך והמתוחכם בין יהדות לבין ציונות, בין יהדות לבין ישראליות, בין ישראליות לבין ציונות, שהיו אמורות להיות שלוש שהן אחת, אך נסתלפו במרוצת הדורות עד לבלי הכר בידי נושאי דגלן - הוא הוא המפתח להבנת האונס הזה, להבנת גילוי העריות הזה, שמתוכו ואל תוכו נולד הצבר, וזאת, בין השאר, משום שגיבור הייעוד הגדול ביותר חייב להיוולד על-פי החוקיות האימננטית של גיבורי ייעוד, אל תוך המצב הקשה ביותר, המסובך ביותר, הנואש ביותר וחסר הסיכוי ביותר, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית, ואף על פי כן ולמרות הכל, הן על-פי "שמחת עניים", הן על-פי "שלושה ימים וילד" והן על-פי "מר מאני", הוא ניצול משתיהן ומציל משתיהן.

את גורך, את החי, בתי,

בש?יך מלטת ממע?ינו.

קום החי בן המת! קרא אתי!

וחיתה הורתך לעינינו!

הממלא או ימלא הצבר את הייעוד שהציב לו אלתרמן לפני שישים שנה ב"שמחת עניים"? לא צבר פה וצבר שם, יגאל אלון או משה דיין, שלא הצליחו מעולם להעפיל לפסגה אף כי הטביעו את חותמם לטוב או לרע, במידה זו או אחרת, אלא דור שלם של צברים נבחרים, בזה אחר זה, ובראשם רבין, נתניהו, ברק ושרון, שכל מוסרות השלטון ניתנו בידיהם? איך צעק הצבר הראשון שעלה לשלטון? "אני אנהיג! אני אמשול! אני אנווט!" והוא אמר זאת מדעת או שלא מדעת, לא רק בשם עצמו אלא גם בשם הצברים שעלו לשלטון אחריו, שלא אמרו זאת אבל עשו זאת מתוך תחושת ייעוד עצומה ובביטחון גמור, אחד אחרי השני, שלא יכזיבו?

את התשובה לשאלה שהצבתי כאן בראש סעיף זה נתתי עוד בראשית 1995, ב"בכיוון הנגדי", כשנה אחרי אוסלו וכשנה לפני רצח רבין, ועוד אוסיף עליה כהנה וכהנה במאמר הבא: "שנות התשעים", כך כתבתי אז, "הן שנות הצבר, ושלום שנות התשעים הוא שלום הצבר, Pax tsabariana. זוהי הפעם הראשונה בתולדות הציונות ובתולדות מדינת ישראל שליד הגה הגורל היהודי יושב צבר גזעי חניך כדורי, והוא מודרך על ידי צברים רבים, רובם צעירים ממנו, שכולם נולדו בארץ או לפחות התחנכו בה. האם רק מקרה הוא שבפתח שנות התשעים, זמן קצר מאוד לפני שמתרחשים כל הדברים הללו, התייצבו כמעט בבת-אחת שלושת נביאי הייעוד הצברי - יהושע, עוז ויזהר - ובישרו כל אחד על-פי דרכו ביצירות ספרותיות ולא פובליציסטיות, את ניצחון הצבר, שלאחר כל התלאות והעקידות האיומות והנוראות שעברו עליו, פיסית ורוחנית, והכשירו אותו למילוי ייעודו, הוא אמור להביא לנו את השלום הנכסף, הן השלום הישראלי-ערבי והן השלום הישראלי-יהודי?

"מה ישלוט בשלום זה לפי מר מאני? יצר ההשמדה העצמית שכבר כילה לפחות שניים מן המאנים שמצאו פתרון לבעיה היהודית-ערבית" (הדברים פורסמו ב"כיוון הנגדי", בעריכת פרופ' ניצה בן דוב מאוניברסיטת חיפה, כחצי שנה לפני רצח רבין); או חזון הגאולה והפריון מן הסוג של תמרה והגר? ובלשונה של "שמחת עניים", שכבר ניבאה את הישרדותו של הצבר המושיע עוד לפני חמישים שנה, מה יאפיין תשועה זו: "כעוף כנף לקראת קנו בתי בתי / יוצא לבך אל סכינו בתי בתי" או "ברוך נותן כחו על ארץ ודרדר / ולה ולחבוק לה בסודר"?

תשובתי לשנות התשעים ולראשית שנות האלפיים היתה התשובה הפסימית, כשאני צועד מן היצירות הספרותיות אל העתיד: "רוני מאני, בן התערובת, שהוא-הוא תקוותה הגדולה של היצירה (כמוהו גם דימי טוביאס של עוז ואפילו גיבורו של יזהר), אינו יכול עדיין על-פי גילו למלא את ייעודו, לא בשנות התשעים ואף לא בראשית שנות האלפיים. השלום שהוא יעשה ייכון רק בעוד עשרים-שלושים שנה"! וכדי להראות שאין כאן שום מניפולציה שלאחר מעשה ושכך הובנו הדברים גם ממש (בשעה שנכתב), היינו יותר משנה אחרי אוסלו ופחות משנה לפני רצח רבין, אביא כאן את דברי פרופ' ניצה בן דוב במבוא הגדול שכתבה ל"בכיוון הנגדי" שנדפס יחד אתם (עמ' 37):

"לשני מאמריו החלוציים הוסיף מרדכי שלו חלק שלישי... החלק של המסה העוסק במר מאני, ונכתב ברגע האחרון, בשעה שכל הקובץ כבר עמד לצאת לאור (פברואר 1995)... חלק זה במסתו של שלו הוא פרשנות סוציו-תרבותית למר מאני, הוא מכיל אמירה חשובה על ספרות שנות התשעים, הוא נוגע בהסכם אוסלו, הוא מנבא את זמנו של השלום". משמע שהולדת הצבר ועלייתו לשלטון, על-פי "שמחת עניים", היא עוד אחת מהשמחות שהפכו למשחית שמנינו במאמרים הקודמים. ומה שאמר ניטשה על בשורת הנצרות "הבשורה הטובה שהפכה להיות הבשורה הרעה מכל" - אפשר להחיל לפי שעה גם על בשורת הצבריות, בהבדל חשוב אחד, שיבורר במאמר הבא.

1. ראו "בכיוון הנגדי", קובץ מחקרים על "מר מאני" שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1995. עריכה למבוא: ניצה בן דוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו