בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריקודי עם ברחוב מדינת ישראל

פחות מ-300 יהודים חיים כיום במוזסוויל, עיירה נידחת מצפון לבואנוס איירס. ובכל זאת, סיור בה הוא חוויה מרתקת, אפילו סוריאליסטית, במונחים יהודיים

תגובות

בדרך לשדה שלו, ארמיניו סייפרהלד מצביע בידו על השדות שבסביבה ונאנח: "הנה, זה היה השדה של ליבוביץ, ולידו השדה של ברקוביץ', ולידו השדה של סגל. ושם היה שדה של ליבוביץ' אחר". וכך, על פני כל השטח הרחב שמסביב. בילדותו, לפני 50 שנה, היו עשרות חקלאים יהודים במוזסוויל ובשכנתה פלאסיוס, שתי מושבות חקלאיות השוכנות כ-650 ק"מ מצפון לבואנוס איירס. למעשה, כמעט כל השדות שבסביבה היו שייכים לחקלאים יהודים. היום הוא אחד האחרונים שבהם.

הוריו הגיעו מגרמניה, בשלהי שנות השלושים - האב ברח משלטון הנאצים ב-1938, האם שנה אחר כך. אביו הגיע לבדו, ולכן לא קיבל אדמות משלו ונאלץ לעבוד כשכיר בשדות אחרים. האם, לעומת זאת, שבאה עם כל משפחתה, ירשה אדמות. סייפרהלד אומר שבמשפחת אמו לא התקשו להסתגל לעבודה החקלאית. "עוד בגרמניה היתה להם רפת קטנה, והם מכרו חלב. וחוץ מזה, לפני שהגיעו לפה גם עברו תקופה של הכשרה חקלאית. אבא היה פחות רגיל לזה, אבל מבחינתם העיקר היה שבבריחה לארגנטינה הם הצילו את חייהם, כך שכל הקשיים היו חשובים פחות".

ארמיניו נולד ב-1942 (בפלאסיוס ולא במוזסוויל, שבה הוא חי היום) ומאז מלאו לו 11 שנים עבד ברפת. בית המשפחה עמד בלבה של האחוזה המשפחתית, ומרחק רב מפריד בינו לבין הבתים של בעלי השדות האחרים. כדי להגיע לבית הספר צעד ברגל בין 11 ל-15 ק"מ, בכל כיוון. אפילו בית הכנסת שבו התפללו בני המשפחה הוקם בלבו של השדה שבו עבדו. שם גם ערך ארמיניו את טקס הבר מצווה שלו. עד היום עומד המבנה בלב השדה, אם כי אין בו דבר, ורק גומחה קטנה בקיר מזכירה את המקום שבו שכן פעם ארון הקודש.

הם חיו שם עד 1973, אז הוצף הבית בשיטפון, והמשפחה עברה לחיות במוזסוויל. סייפרהלד החל מגדל בקר, ושאר בני המשפחה המשיכו לטפל ברפת. לפני כתשע שנים מכר את הרפת, וכיום יש לו 700 ראשי בקר, שהוא מגדל למאכל. בעיני זר הכמות הזאת אולי מרשימה; במושגים מקומיים, לדברי סייפרהלד, "זה עדר די קטן".

ארבעה ילדים נולדו לו, וקורותיהם מייצגות את פני ההגירה של בני מוזסוויל: בת אחת למדה בעיר המחוז הסמוכה רוסריו ונשארה לחיות שם. בת אחרת עלתה לישראל, נישאה לבחור מצרפת, והם חיים היום באיים הקאריביים. בן שלישי חי תקופה מסוימת בישראל, חזר לארגנטינה, וכעת הוא שוב בישראל, חי בירושלים ועובד כמורה דרך. ואילו הבן הצעיר גילי, בן 23, למד תרגום מאנגלית לספרדית ברוסריו, ולפני כשלוש שנים חזר למוזסוויל ונענה להצעה לנהל את הסמינר המקומי להכשרת מורים יהודים, מוסד שהוא חלק בלתי נפרד מלימודי התיכון היהודי.

על כתפיו של סייפרהלד הצעיר מונח במידה רבה משא החינוך היהודי במוזסוויל (40 תלמידים בבית הספר היסודי, ועוד כעשרה בתיכון; בשני המקומות הלימודים מתקיימים אחר הצהריים, לאחר לימודי התיכון הממשלתי). כך נראה סדר היום שלו: בבקרים הוא מתרוצץ בין 14 "בתי ספר שדה" - בתי ספר הממוקמים בלב השדות ומופעלים למען ילדי החקלאים - של האוכלוסייה הכללית ומלמד אנגלית, ובשעות אחר הצהריים הוא משמש מנהל הסמינר ומורה בבית הספר היהודי. בין לבין הוא גם מלמד שיעורים פרטיים. "העבודה התאימה לי, כי זה איפשר לי לעבוד במקצוע שלמדתי. לא מצאתי עבודה ברוסריו, וכשהציעו לי את העבודה הזאת גם מאוד החמיא לי לחזור למקום שבו למדתי כמורה ומנהל".

העברית שבפיו שוטפת; הוא גם חובב של מוסיקה וריקודי עם ישראליים. כרגע, הוא אומר, הוא עובד באינטנסיוויות והעדרם של חיי חברה בעיירה הקטנה אינו מטריד אותו כל כך, לפחות לא במשך השבוע. בסופי שבוע הוא יוצא לבלות עם חבריו באחת מערי המחוז הסמוכות.

כ-2,500 תושבים חיים כיום במוזסוויל, מהם פחות מ-300 יהודים. ובכל זאת, סיור בעיירה הוא חוויה מרתקת, אפילו סוריאליסטית, במונחים יהודיים. זו עיירה שכוחת אל המזכירה תיאורים קולנועיים של עיירות קטנטנות, אי שם במדבריות ארה"ב. בכל העיירה יש כ-20 רחובות קטנים, ואפשר להקיף אותה בעשר דקות נסיעה. בשעת צהריים חמה (סוף דצמבר בחצי הכדור הדרומי חל בעיצומו של הקיץ - י"ש) אין איש ברחובות; כולם בסיאסטה, ובמסעדה המקומית מאוורר תקרה יחיד מנסה, ללא הצלחה, להפיג קצת את החום.

העיירה הנידחת הזאת היא במקורה מושבה חקלאית יהודית. אף שרק כשמינית מתושביה הם יהודים כיום, עדיין ניכר בה הרקע היהודי שלה. כמה מרחובותיה הבולטים נושאים את השמות תיאודור הרצל, הברון הירש (שסייע למושבה בקשיים הכלכליים שפקדו אותה בשנותיה הראשונות), ויש בה אפילו רחוב מדינת ישראל. סניף הבנק המקומי נקרא "בנקו דה לה איזראליטה" (בנק היהודים), ובראשו מתנוסס מגן דוד. אולם המופעים המקומי הוקם במקור כאולם ללהקת תיאטרון היידיש שפעלה במקום. עד היום נושא הבניין את שמה של הלהקה "פאראיין קדימה" (חברת קדימה), וגם מעליו מתנוסס מגן דוד. ביום שני שעבר התאמנה בו להקת צעירים בריקודי עם ישראליים, לצלילי "משיח משיח" ו"יחד" של להקת "שבע" - לקראת המופע השנתי של הלהקה באמצע ינואר.

הרוקדים הם תלמידי התיכון היהודי המקומי ובוגריו. אחת מהם, דנה ליבנבוק, בת 18, היתה השנה בין עשרת בוגרי התיכון, וכמו שאר חבריה, גם היא סיימה במקביל לימודי הוראה בעברית. הלימודים בבית הספר, היא אומרת, הם חלק טבעי ומובן מאליו של בני המשפחות היהודיות, "ואף על פי שלפעמים אנחנו מתלוננים על העומס הנוסף שזה מטיל עלינו, מלבד הלימודים בבוקר בבית הספר הכללי, בסופו של דבר אנחנו יודעים שזה חשוב ומעריכים את המאמץ של המורים". היא מתכוננת ללמוד אנגלית באחת הערים הגדולות יותר במדינה, ובה בעת להתפרנס - כפי שעשו ועושים רוב בוגרי מוזסוויל - מהוראת עברית ויהדות בבתי ספר יהודיים. עם זאת, היא אינה רואה בהוראת יהדות את הקריירה המקצועית העיקרית שלה. המורה שלה, אסתר גבריאל, לעומת זאת, עשתה דווקא מסלול הפוך: היא באה למוזסוויל במיוחד כדי להשתלם בלימודי הסמינר למורים, ומאז קבעה שם את מושבה. אפילו הוריה כבר עזבו מזמן ועלו לישראל.

בכיכר המרכזית של העיירה מוצב בסוף דצמבר עץ אשוח גדול מואר במנורות, כמקובל במדינות נוצריות, אבל במוזסוויל אפילו בראשו של עץ האשוח מתנוסס מגן דוד. רבים מיהודי העיירה דוברים עברית שוטפת. יש בה גם שלושה מבני בתי כנסת, באחד מהם עדיין מתכנסים בכל שבת יהודי העיירה לקבלת שבת. זאת ועוד, המוזיאון המקומי, המתעד את תולדותיה של העיירה - מוחזק על ידי המועצה המקומית, לא על ידי הקהילה היהודית - גדוש בפריטים יהודיים ומציג בפועל את סיפורה של העיירה כעיירה יהודית לכל דבר.

חוה רוזנטל, מנהלת המוזיאון, וגילי סייפרהלד, שהיה בעבר תלמידה, מגוללים את סיפור העיירה. משפחתה של אמה רוזנטל הגיעה למוזסוויל מבוברויסק שברוסיה (עירו של ברל כצנלסון), משפחתו של אביה באה מליטא, שתיהן בראשית המאה העשרים. את העיירה עצמה ייסדה, לדבריה, ב-1889 קבוצה של כמה מאות יהודים חרדים ממחוז קמיניץ-פודולסק שברוסיה. הקבוצה הגיעה לארגנטינה, בעקבות הפרעות ביהודים באותה תקופה באזורי "תחום המושב", שבהם הוגבלה ישיבת היהודים במזרח אירופה. למעשה, סיפורה של הקבוצה הזאת רצוף הקבלה מרתקת לאנשי העלייה הראשונה - אותם יהודים, באותה תקופה ממש, שהגיעו מסיבות דומות לארץ ישראל ויצרו את ראשית ההתיישבות החקלאית בארץ.

אנשי הקבוצה הגיעו לארגנטינה, משום שזו עודדה בשנים ההן (ולמעשה, עד מלחמת העולם השנייה) הגירה המונית, בעיקר מאירופה, בניסיון להגדיל ולהשביח את כוח האדם במדינת הענק. "באותה תקופה היה הרבה יותר קל ליהודים מאירופה להגיע לארגנטינה מאשר לארץ ישראל", אומרת רוזנטל. ככל הנראה, התעניינותם בחקלאות לא נבעה דווקא מסיבות אידיאולוגיות, ובכך נבדלו מעמיתיהם בארץ ישראל, אלא משום ששלטונות ארגנטינה קבעו זאת כתנאי לרשיונות ההגירה (שהרי כל מטרתם היתה פיתוח המדינה); אם כי מי שכבר נכנס למדינה היה יכול להסתנן גם לתוך הערים, כפי שאמנם עשו יהודים רבים אחרים באותה תקופה - בעיקר ממרוקו וסוריה". עם זאת, לטענתה של רוזנטל גם למתיישבי ארגנטינה, בדומה לבני העלייה הראשונה וראשוני הציונות בכלל, היתה אידיאולוגיה של "פרודוקטיוויזציה", כלומר חזרת היהודים למקצועות יצרניים, להבדיל מעסקי המסחר שבהם נהגו לעסוק.

עוד לפני בואם רכשו בני הקבוצה אדמה חקלאית ליד בואנוס איירס. אולם כשהגיעו לארגנטינה מנעו המוכרים את מסירתה בתירוצים שונים. יתר על כן, לנוכח כתבות ביקורתיות שהופיעו בעיתונות הארגנטינית בעת ההיא, שהתלוננו על הממשלה המעודדת יבוא יהודים שאינם רצויים אפילו בארצות מוצאם, נמנעה מהיהודים במשך כמה ימים אפילו הירידה מהאונייה. הכתבות האלה עוררו את תמיכת הקהילה היהודית הקטנה, שכבר ישבה בבואנוס איירס, וזו לחצה על השלטונות לאפשר את ירידת היהודים מהספינה, וכן לרכוש קרקע חלופית בצפון המדינה.

בני הקבוצה, 824 בני אדם, המשיכו איפוא את מסעם צפונה לאורך הנהר פרנה, עד שהגיעו לעיר המחוז רוסריו. משם נסעו ברכבת לאזור ההתיישבות שלהם. שם התברר להם ששוב רומו: הבתים והבקר שהובטחו להם בחוזה המכירה לא היו קיימים. בצר להם, נשארו לגור במשך כמה שבועות בקרונות הרכבת שבהם הגיעו. תנאי המגורים הללו גבו מחיר כבד: בין אנשי הקהילה פרצה מגיפה, ויותר מ-60 ילדים מתו. לדברי רוזנטל, "הילדים האלה נקברו בתוך קופסאות הנפט וקופסאות הברגים, כי לא היה בית קברות מסודר והקבוצה האמינה שתגיע בקרוב להתיישבות הקבע, ושם כבר תקבור את הילדים". רבים החלו להיפרד מהקבוצה ולחפש את מזלם בחוות שבאזור.

אלמלא עבר במקום הד"ר גילרמו לוונטהל, רופא יהודי מאוסטריה שנסע בשליחות ממשלת ארגנטינה לארגן באזור תוכנית התיישבות, אין לדעת מה היה עולה בגורלם. מצוקתם של אחיו היהודים נגעה ללבו, וכשחזר לבואנוס איירס לחץ על מוכר האדמה שיממש את הבטחותיו. כך נפתחה סוף סוף הדרך להתיישבות. רב הקבוצה, הרב אהרן הלוי גולדמן, בחר את שם המקום. כשהגיעו לאתר ההתיישבות, הכריז גולדמן שמסע הייסורים שעברו דומה ליציאת מצרים, ולפיכך ראוי שייקרא בשם "קריית משה". המתורגמן, שעמד בקשר עם השלטונות בעניין השם, לא היה ספרדי במוצאו אלא דווקא צרפתי, והוא תירגם את השם ל"מוזסוויל", אם כי בכמה תעודות ישנות עוד נמצא גם השם העברי שקבע גולדמן.

בינתיים נסע הד"ר לוונטהל לפאריס, והחל לעניין את רבה של העיר, הרב צדוק הכהן, ואת הברון מוריס דה-הירש, בסיפור ההתיישבות בארגנטינה. הוא דיבר על כך במונחים של פתרון כולל למצוקת היהודים במזרח אירופה. השניים התלהבו, והברון הירש הקים את חברת יק"א, חברת התיישבות היהודים (Jewish Colonization Association), שהחלה מקימה בשיטתיות מושבות חקלאיות יהודיות בארגנטינה, בהנהלתו של לוונטהל. בני מוזסוויל, עם זאת, מקפידים להדגיש, ש"בניגוד לדימוי, המושבה שלנו לא הוקמה על ידי הברון אלא באופן עצמאי, ורק שנתיים אחר כך לקח אותה הברון תחת חסותו. בכך היא שונה מהמושבה מאוריסיו (ליד בואנוס איירס), שטוענת גם כן לראשוניות, אבל היא בעצם רק המושבה הראשונה מבין אלו שהקים הברון".

כך הושלמה גם ההקבלה לסיפור העלייה הראשונה: בני המושבות בארגנטינה הועמדו תחת חסות הברון הירש, כפי שהועמדו המושבות בארץ תחת חסות הברון רוטשילד, ושתי הקבוצות נאלצו לחיות במתח שבין ההיזדקקות לכספי הברונים לבין אי הרצון לציית להוראות פקידיהם (אגב, כשנמאס לברוני משפחת רוטשילד לממן את המושבות בארץ, הן עברו גם כן לחסות הברון הירש, שהקים למענן את חברת פיק"א).

במשך 50 השנים שבין 1889 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ידעו המושבות בארגנטינה, ומוזסוויל בראשן, שגשוג - בשל המשך המצוקה היהודית במזרח אירופה והמשך מקביל של עידוד ההגירה בארגנטינה. לקראת סוף התקופה הזאת בא גל ההגירה הגדול השני (לאחר גל המייסדים), של מהגרים מגרמניה שברחו מהמשטר הנאצי. אז הגיע מספר המושבות היהודיות לשיאו: כ-40 מושבות, שמנו כ-20 אלף תושבים והשתרעו על פני שטח חקלאי של כ-6,000 קמ"ר.

עוד מימי הרב גולדמן האמינו במוזסוויל בחינוך יהודי בעברית. כדי לטפח מורים, הוקם במקום ב-1943 סמינר להכשרת מורים. רוזנטל מספרת שהתלמידים באו מכל רחבי המושבות וערי הפריפריה בארגנטינה. במקום אף הוקמה פנימייה, שבה יכלו הסמינריסטים לגור. בשיאה התגוררו בה כ-200 פרחי הוראה, ויצאו ממנה מורים לעברית וליהדות לכל רחבי ארגנטינה. מוזסוויל הקטנה נהפכה איפוא למותג בתחום החינוך היהודי, שאף זיכה אותה בכינוי, שבניה גאים בו עד היום, "ירושלים דארגנטינה". בשנים האחרונות נסגרה הפנימייה, ובסמינר לומדים רק התיכוניסטים המקומיים.

דעיכתה של מוזסוויל היהודית החלה כבר בשנות הארבעים. בניהם של החקלאים לא רצו להמשיך את הוריהם, ונמשכו יותר למקצועות החופשיים בעיר. במקרים רבים עזבו גם ההורים בעקבות ילדיהם. הקמת מדינת ישראל יצרה יעד עזיבה נוסף; לבני מוזסוויל, בעלי חינוך ציוני ויודעי עברית, היתה מוטיווציה כמו אפשרות נוחה יחסית להגיע לישראל. במקום אף הוקמה הכשרה ציונית לקראת יציאה לארץ, וסניף תנועת הנוער "הנוער הציוני" פועל שם עד היום. קבוצה של בני מוזסוויל הגיעה לקיבוץ בחן שליד כפר סבא. קבוצה אחרת הגיעה לקיבוץ מפלסים. אריאל סייפרהלד, אחיו (הישראלי) של גילי, מעריך שבישראל מצויים כמה מאות מתושבי מוסזוויל, מספר משמעותי בהתחשב בגודלה של העיירה. הם גאים במוצאם, ועד היום מקיימים מפגש שנתי, קרוב ליום העצמאות, ביער בן שמן. לדברי סייפרהלד, כ-100 בני אדם מגיעים למפגשים האלה.

כיום רובם המוחלט של תושבי מוזסוויל אינם יהודים. לדברי גילי סייפרהלד, "היחסים עמם מצוינים. הם מכירים את החגים היהודיים, ולקראת ראש השנה תמיד מברכים אותנו בשנה טובה". בגלל גודלו של המקום, רבים באופן טבעי גם נישואי התערובת, שכן היהודים המעטים מתקשים למצוא דווקא בני זוג יהודים. ברוב המקרים האלה, צאצאיהם של בני הזוג לומדים בבית הספר היהודי.

בוריס טרומפר, בן לאב יהודי מרוסיה ולאם לא יהודייה מאורוגוואי, הוא אחד מהם. הוא למד בבית הספר היהודי, חגג את החגים היהודיים "ובכלל", הוא אומר, "התרבות שלי היתה יהודית". כיום הוא מגדל בקר מקומי ובעבר אף ניסה להיקלט בישראל, אך חזר למולדתו. בקבוצת הבנות המתכוננות למופע ריקודי העם יש גם צעירה אחת, לומילה שמה, ששני הוריה אינם יהודים. היא למדה בגן הילדים עם החברים היהודים, ומתוך הקשר אתם המשיכה ללמוד בבית הספר היהודי ובסמינר למורים. כמוהם, היא דוברת עברית וחבריה קוראים לה ליאת.

אבל מספרם הנמוך של היהודים כיום, והעזיבה המתמדת, אינם מותירים סיכוי רב לעתיד היהודי של מוזסוויל. אף שלדברי רוזנטל, "בשנים האחרונות, בגלל המצב הכלכלי, דווקא חזרו כמה צעירים שלמדו בערים הגדולות הביתה, דבר שלא קרה כבר 40 שנה", נראה שזה רק עניין של זמן. הצעירים האלה, בהם גילי סייפרהלד, חזרו כדי למצוא עבודה במקום שהם מוכרים יותר, אבל כשירצו לבנות את עתידם המקצועי לטווח ארוך יותר, ואם יתעקשו על בן זוג יהודי, ייאלצו גם הם לעזוב את מוזסוויל.

גאוצ'וס תרבותיים

החקלאים היהודים בארגנטינה מכונים גאוצ'וס חודיוס (הבוקרים היהודים). את הביטוי טבע אחד מבני המושבות החקלאיות, אלברטו גרשונוב, בספר שכתב עליהן עוד בשנות העשרים של המאה שעברה - ומאז נהפך למושג מדובר. ההיסטוריון היהודי-הארגנטיני ליאו ישעיה קראמר, שחקר את סיפורן של המושבות, מגחך למשמע הביטוי הזה. "הגאוצו'ס היו אנרכיסטים", הוא אומר, "לא היה להם רכוש, לא היה להם בית קבוע והם נעו ממקום למקום. הם גם נהגו לקחת מה שהם רוצים. ליהודים, לעומת זאת, היו חוות קבועות, והתנהגותם היתה מהוגנת יותר".

גם ארמיניו סייפרהלד ספקני אשר לכינוי. "היה לנו לבוש כמו לגאוצ'וס, והעבודה היתה דומה, אבל לא היה לנו אורח-החיים הפראי שלהם. אפשר לומר שהיהודים היו גאוצ'וס תרבותיים".

לעומת זאת, מי שדבקה בכינוי ההיסטורי היא דווקא ממשלת ארגנטינה, שהגיעה בשנים האחרונות למסקנה שסיפורן של המושבות היהודיות יכול להוות פוטנציאל תיירותי מצוין (בעיקר לתיירים יהודים, מן הסתם), וממילא מתכון להזרמת דולרים יקרים לקופתה המדולדלת של המדינה. כך נולד פרויקט "ארגנטינה שלום", שבמסגרתו הוכרזו האתרים היהודיים ההיסטוריים במושבות כנכסים לאומיים. ליד כל אחד מהם, כמו ליד בתי הכנסת של מוזסוויל, הקימה המדינה שלט הסבר, והורכבו 12 מסלולי סיור שונים במושבות, שהכותרת המשותפת שלהם חוזרת לכינוי הישן: גאוצ'וס חודיוס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו