בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיטור ישן לעולם חדש

ספר על אמנות הקרמיקה הארמנית בירושלים מחדד את התחושה שבתרבות המקומית טמונים אוצרות שטרם נחשפו

תגובות

בעידן המכונה "גלובלי" מקבלים המונחים מקום וזמן משמעות חדשה, ובמקביל עולה ומתחזקת השאלה בדבר הזהות המקומית. רבים מורידים את מבטם מן האופק ומביטים אל סביבתם הקרובה, ופתאום מוקדשת תשומת לב רבה לאסתטיקה המקומית.

ספרה של הפרופ' נורית כנען-קידר, "הקרמיקה הארמנית של ירושלים", פורש את ההיסטוריה המרתקת של שלושה דורות של אמני קרמיקה ארמנית בעיר. הוא מחדד את התחושה שבתרבות הים-תיכונית טמונים אוצרות שטרם נחשפו, כמו יחסי הגומלין המרתקים בין המסורת הארמנית ובין הסביבה שהיא הושתלה בה, ירושלים.

אומנות הקרמיקה הארמנית בירושלים נולדה וצמחה במקביל לייסודה של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. בשני המקרים בולטים אידיאולוגים אדוקים של תנועת "ארטס אנד קראפטס" ("אמנות ואומנות"), שנוסדה באנגליה בשלהי המאה ה-19 וניסתה ליצור חלופה לפסי הייצור התעשייתיים, שהחלו לדחוק את רגליהם של בעלי המלאכה המסורתיים.

"ארטס אנד קראפטס" נוסדה על ידי ג'ון רסקין וויליאם מוריס כתנועת נגד לעידן המכונה של אמצע המאה ה-19. אנשיה מרדו ברעיונות המהפכה התעשייתית ובחלוקת העבודה ל"התמחויות" בפס הייצור. התנועה היתה ערכית ואידיאליסטית - השתקפות שלה אפשר לראות בעשורים האחרונים בתנועות "הירוקות" המתנגדות לגלובליזציה. החזון הסוציאליסטי הביא את אנשי "ארטס אנד קראפטס" להקים גילדות בסגנון ימי הביניים, כמשקל נגד לקפיטליזם ולהשפעתו הדכאנית על מעמד הפועלים. ואולם, למרות השאיפות האוטופיות והעתידניות, הסגנון והאסתטיקה של התנועה ינקו את השראתם מהקלאסיקה.

ההיסטוריה של הקרמיקה הארמנית בירושלים מתחילה בחברה הבריטית פרו-ג'רוזלם ובאדריכל צ'ארלס אשבי, ממנהיגי "ארטס אנד קראפטס" באנגליה, שיזמו ב-1919 את הבאתן של המשפחות הארמניות אוהנסיאן, בליאן וקרקשיאן לירושלים. המשפחות באו לארץ ישראל תמורת הבטחה להכנסה ארוכת טווח מעבודתם כקרמיקאים, וכנראה גם ממניעים דתיים.

הפרויקט הראשון של היוצרים הארמנים בירושלים היה שיפוץ אריחי כיפת הסלע בהר הבית. הם החלו להתאים את מיומנותם הטכנית לפרויקטים החדשים, אך שמרו על מסורת העיטור ארוכת השנים של ארצם. הספר של כנען-קידר עשיר בדוגמאות לפרשנות של היוצרים הארמניים למצבים החדשים שזימנה להם העבודה בירושלים. לאמנים שהגיעו מאזור שבו הלקוחות העיקריים היו מוסלמים, היה זה אתגר לבחור ולפתח מוטיווים דתיים חדשים.

מעניין במיוחד תפקידם של פסיפסים עתיקים כמקורות ההשראה של האמנים הארמנים. מסורת הפסיפסים, המעטרים בתי כנסת, כנסיות ומסגדים, התחזקה בימי הביניים והגיעה לשיא בכנסיות בראוונה שבאיטליה. הצבעוניות הסיבולית של מסורת זו שימשה את האמנים הארמנים של ירושלים כדי ליצור שילוב מרהיב של צבעים וצורות. גם השימוש בבעלי חיים, כמו ציפורים, עופרים וצבאים, אריות ודגים, נלקח ממסורת עתיקה. כחול, צהוב, לבן, ירוק, טורקיז ואדום משמשים בערבוביה מרהיבה, ולכל צבע וסמל יש תפקיד ערכי ואסתטי.

האופנתיות של "ארטס אנד קראפטס" אולי היתה מובנת באירופה המתועשת, אך בישראל כלל לא היתה תעשייה באותה עת, והרעיונות החדשים הוכתבו ליוצרים המקומיים. כך היה גם בבצלאל. לא ידוע אם לאשבי היה קשר מוקדם עם הפרופ' בוריס שץ, שבא לישראל בתחילת המאה והקים ב-1906 את בצלאל כסדנת לימוד וייצור של פריטי אומנות, אך ברור שרעיונותיהם היו דומים.

פרק הסיום של הספר מלמד עד כמה זקוקה התרבות הפלשתינית לחיזוק תשתית האמנות והעיצוב שלה. בחברון, למשל, נפתח לפני שנים מפעל לייצור מוצרי קרמיקה בסגנון ארמני. אבל בניגוד לאידיאולוגיה של אשבי, זהו מפעל שבו פועלים קווי ייצור: קבוצה אחת יוצרת את הקרמיקה, אחרת מייצרת את קווי המתאר של הדוגמה והאחרונה צובעת את הצלחות. איכות המוצרים התעשייתיים כמובן אינה משתווה לזו של הקרמיקה הארמנית המקורית. נראה שבחברון לא הבינו שהאופי הייחודי של תעשיית הקרמיקה הארמנית נולד בירושלים בתהליך הטמעה אטי והדרגתי.

המתודה הביקורתית המודרנית, המסתמכת על ניתוח לוגי של צורה וצבע, כלל אינה מתייחסת אל המסורת הזאת. האמנות המודרנית זנחה את העיטור ולא השאירה לו מקום. רק כיום, בעידן הפוסט-מודרני, הוא מתגלה מחדש. ה"קישוט" מתחיל להתקבל כאמצעי ביטוי לגיטימי בשדה האמנות והעיצוב. מרי בליאן, האומנית הארמנית החשובה ביותר שעדיין עובדת בירושלים, הצליחה לפרוץ את העיסוק של העיטורים בדת. כיום היא משלבת בעבודותיה תכנים חדשים, ובהם אהבה ומיתולוגיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו