בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי רצח את אלברט גלוק

לפני עשר שנים בדיוק נרצח בביר זית פרופ' אלברט גלוק, אמריקאי שהיה ממייסדי הארכיאולוגיה הפלשתינית וממתנגדיה החריפים של ישראל. אלמנתו, לואיס גלוק, חזרה לניו ג'רסי אך עדיין מקווה לקבל תשובות על השאלות הרבות שנותרו פתוחות. האם נפל בעלה קורבן לקנוניה פוליטית? האם נרצח בגלל תככים באקדמיה? ואולי מדובר בפרשיית אהבים טראגית?

תגובות

בשבת שעברה ציינה לואיס גלוק את יום השנה העשירי להתנקשות בחייו של בעלה, הפרופסור לארכיאולוגיה אלברט גלוק, בטקס צנוע בכנסייה האוונגלית הלותרנית של אמריקה. גלוק חיה כיום במדיסון שבניו ג'רסי. אלברט גלוק קבור ברמאללה. את נסיבות רציחתו אופפים מסתורין חוצי תרבויות ויבשות. חקירת המשטרה הסתיימה בכישלון. "החקירה בעניינו נמשכה שלוש שנים", אומר דובר מחוז ש"י, רפ"ק רפי יפה. "התיק נסגר ב-1 בינואר 1995 מחוסר מובילי חקירה, בעילה שהעבריין לא נודע".

ה-19 בינואר 1992, היום שבו נרצח, היה יום ראשון קר וזועף. אלברט ולואיס גלוק החלו אותו בתפילה בכנסייה בעיר העתיקה בירושלים. גלוק, כתמיד, מיהר לחזור לעבודתו במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת ביר זית, שאותו ייסד בין היתר כדי לתרום למאבק הלאומי של הפלשתינאים. הוא עזב את הכנסייה לפני שהמתפללים התפזרו, התניע את הוולוו שלו, ונסע למשרדו באוניברסיטה.

במשרד עבד לבד כמה שעות. "הוא היה אדם מסור מאוד למחקר שלו, נודניק בכל מה שקשור לארכיאולוגיה", מספר על אודותיו ד"ר נזמי ג'ועבה, שהיה אחד מעוזרי המחקר שלו. "איש חרוץ, אבל מוזר, לא אחד שמחמם את הלב לפגוש אותו", אומרת פרופ' טרודה דותן, כלת פרס ישראל לארכיאולוגיה. "לפעמים הוא היה מטייל ברחובות ירושלים; תמיד לובש בלייזר כחול, תמיד הולך בדד".

בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים נעל גלוק את דלת החדר, ויצא לבית משפחתה של עוזרת המחקר שלו ומושא-תשוקותיו, מרחק קילומטר נסיעה ממרכז ביר זית. ביתה שכן במורד מדרון תלול. במבט מהכביש אפשר היה לראות רק את דודי השמש ואת אנטנת הטלוויזיה שעל גגו, בין עצי הזית. גלוק החנה את מכוניתו בצד הכביש, וצעד ברגל לעבר הבית. כשהתקרב אל השער, זינק אליו מבין העצים צעיר לבוש מכנסי ג'ינס, ז'קט כהה וכאפייה, נעול בנעלי ספורט. הצעיר התייצב מולו, ירה שלוש יריות בקור רוח, ונמלט. גלוק מת במקום.

הידיעה על מותו זיעזעה את אוניברסיטת ביר זית והביכה את ההנהגה הפלשתינית. בישראל לא גילו בה עניין מיוחד, אף שסוקרה בעיתונים ובחדשות הערוץ הראשון. טקס האשכבה התקיים בכנסיית העלייה השמימה במתחם אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. כ-200 בני אדם, כמעט כולם פלשתינאים, נכחו בו. גופתו של גלוק הונחה בארון עץ בהיר, שהוצב על בד לבן ועליו צלב גדול, מודפס בסגול. "בל נניח לשלוש היריות לגרור אותנו אל הפיתוי לפרש את הנסתר", קבע הכומר.

איש לא הועמד לדין באשמת רציחתו של גלוק. אלמנתו לואיס התרשמה שלישראל ולפלשתינאים לא היה עניין לגלות את האשמים. "בכל פעם שדיברנו עם משטרת ישראל דחו אותנו, הרגשנו שאנחנו נתקלים בחומה", אמרה השבוע. "כמה פעמים אמרו לי במשטרה, שפשוט אין להם המשאבים או היכולת לחקור את הרצח. ברשות הפלשתינית ביקשתי את עזרתו של ג'יבריל רג'וב. הוא הבטיח בהתלהבות לחקור את העניין, אבל שום דבר לא יצא מזה. הייתי במשרד של ערפאת ביריחו. הפקידים אמרו לי שאין להם מה לעשות, זו בעיה ישראלית. חלפו עשר שנים מאז הרצח, אבל חשוב לי שילכדו את האשמים. לא כדי שיענישו אותם, אלא כדי שנדע סוף סוף מי עשה את זה - ולמה?"

תעלומת מותו של אלברט גלוק עשויה מהחומרים שמציתים את הדמיון בליל חורף קר. בעלילה המוליכה אליה יש תככים אקדמיים, פרשיית אהבים, קנאות פוליטית והרבה רומנטיקה של ארץ הקודש. יהיו שיראו בה משל. חייו ומותו של גלוק מלמדים על מה שעלול לקרות לאנשי המערב שמגיעים לאוריינט עמוסים בכוונות טובות, ומתעקשים לנעוץ אתי חפירה בלבו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

הכומר לומד להטיל ספק

העניין בסיפור חייו של אלברט גלוק התעורר באחרונה מחדש, עם פרסומו של הספר "גיאוגרפיה קדושה" מאת העיתונאי החוקר אדוארד פוקס, אמריקאי היושב בלונדון. פוקס למד על הפרשה כמעט באקראי. ב-1994 הוא עיין בכתב העת "ג'ורנל אוף פלסטיין סטאדיס", ונתקל בהערת שוליים שעסקה ברצח. ההערה, שממנה השתמע שישראל יודעת על מותו של גלוק יותר מכפי שהיא מגלה, סיקרנה אותו. הוא יצא לביר זית בעקבות גלוק, וקיבל מלואיס את יומניו הפרטיים. העיון ביומנים איפשר לו לשרטט בנדיבות את עלילותיו של הארכיאולוג שנרצח.

הוריו של אלברט גלוק, ארנסט ומטה, היו לותרנים ממוצא גרמני, שהשתייכו לכנסיית "הסינוד של מיזורי". הם התגוררו בגיפורד שבאיידהו, עיירה כפרית, מוקפת יערות. ארנסט היה כומר הקהילה. אלברט נולד ב-1925. כמה שנים אחר כך עברה המשפחה להתגורר בעיירה קטנה אחרת, ואשבורן שבאילינוי. בבית דיברו רק גרמנית. החינוך שקיבל אלברט היה חינוך פרוטסטנטי נוקשה. לימדו אותו שעליו לקרוא ולהבין את כתבי הקודש כלשונם; שהקתולים הם אויבי האלוהים; שפרוטסטנטים שאינם נמנים עם "הסינוד של מיזורי" תועים באמונתם; ושתיאוריות מדעיות על היווצרות היקום הן כפירה. גילויים של מרדנות או של יצירתיות נחנקו באיבם. צניעות וצייתנות היו ערכים עליונים. כשלא התנהג כראוי, ספג מלקות.

בגיל 13 בחר גלוק לצאת לבית ספר תיכון במילווקי, ששימש מכינה לסמינרים להכשרת כמרים. הוריו הסכימו שייצא ללימודים, אבל אמרו לו שלא יוכלו לממן את עלויות הנסיעה היומית. גלוק, שרצה לעזוב את העיירה הקרתנית ולראות את העולם, לא הרים ידיים. במשך חמש שנות לימודיו בבית הספר במילווקי עשה את הדרך בטרמפים. הוא למד לטינית, יוונית ועברית. נטייתו להטיל ספק היתה חזקה מהאיסורים החמורים של הקהילה הדתית שעמה נמנה, והוא החל לקרוא את הברית הישנה באופן ביקורתי.

כשגמר את לימודיו התיכוניים נרשם לסמינר התיאולוגי קונקורדיה בסנט לואיס. בתום הלימודים היה אמור לקבל הסמכה לכמורה, אבל גלוק לא ויתר על תחומי העניין שפיתח כנער. הוא יצא לשנת לימודים באוניברסיטת היידלברג בגרמניה, שם בחר בכמה קורסים בביקורת המקרא, ולמד באוניברסיטת שיקגו את שפות המזרח התיכון. ב-1950, בן 25, סיים את לימודיו בסמינר, ושנה אחר כך התחתן עם לואיס, בתו של פרופסור לתיאולוגיה לותרנית, גם היא ממוצא גרמני.

גלוק מונה לכומר בנורמל שבאילינוי, לא רחוק מהעיירה שבה גדל. פוקס הסיק ממכתביו, שהיה מאושר מהמשרה. חייו יכלו להסתיים כחייהם של כמרים פרוטסטנטים רבים בעיירות שלוות. אבל היצר האינטלקטואלי שלו היה חזק יותר. הוא נרשם ללימודי עברית באוניברסיטה של מישיגן. באמצעות אחד ממרציו, ג'ורג מנדנהול, נחשף לתפישה שלפיה בני ישראל היו למעשה כנענים, שהקימו תנועת שחרור תיאוקרטית ושינו את החברה הכנענית "מבפנים". בהשפעתו החליט גלוק לוותר על הכמורה לטובת קריירה אקדמית. ביומנו כתב: "ביזבזתי שבע שנים מחיי בנורמל, אילינוי".

פה ושם בארץ ישראל

בקיץ 1962 יצא גלוק בפעם הראשונה לגדה המערבית, שהיתה אז בשלטון ירדן, עם כמה חוקרי תנ"ך נוספים. הוא השתתף בחפירות באתר תל בלאטה, ליד שכם. שנה אחר כך הצטרף לחפירות בתל תענך, כתשעה קילומטרים דרומית-מזרחית לצומת מגידו, בשטח הגדה המערבית. האחראי על החפירות היה פרופ' פול לאפ, כומר לותרני, מנהל "מכון אולברייט" למחקר ארכיאולוגי במזרח ירושלים ואויב מושבע של ישראל.

לפי התנ"ך, תענך היתה אחת מערי המדינה הכנעניות שכבש יהושע. את החפירות מימנו כמה ארגונים פרוטסטנטיים, בהם "סמינר קונקורדיה" שבו לימד גלוק. תקוותם היתה שהממצאים יאששו את אמיתותו הנצחית של התנ"ך. גלוק היה איש יחסי הציבור של הפרויקט. תפקידו היה לשכנע את בני קהילתו בארצות הברית, שהחפירות בתל תענך משרתות את האמונה בקריאה של התנ"ך כפשוטו. הוא שיגר לעיתונים נוצריים בארצות הברית מאמרים שדיווחו על התקדמות העבודה. "מאז 1930 היה לארכיאולוגיה תפקיד חשוב בהערכה המחקרית הגוברת לאמינותו של התנ"ך כהשתקפות נאמנה של העולם העתיק", כתב באחד מהם.

החפירות נמשכו גם לאחר שהשטח עבר לשלטון ישראל במלחמת ששת הימים. בין השאר התגלה בהן מזבח כנעני עשוי חימר. גלוק היה אחראי לאחת התגליות המרשימות: כן מחרס, מעוטר בדמויות עשויות באמנות.

באותן שנים פיתח גלוק עוינות גדולה לישראל. "בעלי היה תמיד בצד של האנדרדוג", אומרת לואיס גלוק. "הוא הרגיש שמה שנעשה לפלשתינאים לא היה הוגן. חיינו בכפר ערבי, למדנו מהם תנאי החיים של הפלשתינאים, והזדהינו עם מצוקתם. אבל אנחנו לא התנגדנו לקיומה של מדינת ישראל. בעלי הזדהה עם היבטים רבים של החיים היהודיים. מה שקרה זה שהיינו צריכים לבחור צד - ובחרנו בצד של מי שהכרנו הכי טוב, הפלשתינאים".

"היו לנו, כישראלים, בעיות עם הרבה אמריקאים ובריטים כמו גלוק, שהאוריינט קסם להם", אומרת פרופ' דותן. "חשבנו שאחרי מלחמת ששת הימים הם ישמחו לפגוש אותנו, וזה היה נאיווי מצידנו. הם חיו חיים טובים בכפרים הערביים, ואנחנו הרסנו להם את עולמם. איזה עניין היה להם להיפגש איתנו?"

ב-1970 טבע פול לאפ בים, כששהה בחופשה בקפריסין. גלוק תפס את מקומו כאחראי על החפירות בתל תענך וכמנהל מכון אולברייט. הוא הפך מחוקר תנ"ך שעוסק בארכיאולוגיה לארכיאולוג במשרה מלאה. לאפ השאיר אחריו אוסף עצום של חלקי כלי חרס מתקופת הברונזה, שנאספו בשלוש עונות החפירה בתל תענך. משימתו של גלוק היתה למיינם ולחבר את הדין וחשבון המקיף והסופי על החפירות בתל.

גלוק הגה רעיון, לבחון לא רק את אופן עיצובם של כלי החרס, אלא גם את הטכניקה ששימשה להכנתם. החרסים נחתכו למאות חתיכות זעירות ודקות ונבחנו במיקרוסקופים. "הוא לקח את החרסים לבית לחם, וחתך אותם במכונות חיתוך כדי לראות את המבנה שלהם טוב יותר", אומרת פרופ' דותן. "ניתוח טכני כזה של כלי חרס היה די חדשני בזמנו. היום אנחנו כבר עוסקים בזה בצורה מתוחכמת יותר".

התפישה של גלוק, כותב פוקס, הניבה עבודה סיזיפית. מתודת המיון שלו לא השיגה תוצאות משביעות רצון. עמיתיו הטילו ספק בעבודתו. שנים של עמל הסתיימו במפח נפש.

יש חרסים פלשתיניים

ב-1976 היה גלוק אדם מתוסכל. הדוקטרינה הדתית שעליה התחנך לא סיפקה אותו. הקריירה שלו כארכיאולוג לא עלתה יפה. הוא החל ללמד ארכיאולוגיה פעם בשבוע באוניברסיטת ביר זית, וההרצאות מילאו את החלל בחייו. גלוק התמסר למאבקם של הפלשתינאים. הוא הקים תוכנית ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה והחל לייחד את עיקר זמנו לענייניה.

ב-1980 החליט חבר הנאמנים של מכון אולברייט לא להאריך את כהונתו כראש המכון. גלוק לא התרגש. ביומנו כתב: "עד סוף המאה יהיה (מכון אולברייט) חלש מאוד, ואנחנו בביר זית נהיה חזקים מאוד".

התחזית הנחרצת שיקפה מהפך בחייו. בתחילת שנות השמונים גלוק כבר לא היה כומר אמריקאי שחופר בארץ הקודש, אלא שותף נאמן למאבק ולאתוס של הפלשתינאים. הוא הגיע למסקנה, שהחפירות הארכיאולוגיות שהתקיימו בארץ ישראל לאורך השנים הזיקו לעניין הפלשתיני. השקפתו היתה שהארכיאולוגים המערביים התמקדו - אם בשל אמונתם הדתית ואם בשל היותם ציונים - בחקר תקופת התנ"ך ובניסיון להוכיח את הקשר בין העם היהודי לארצו. גלוק חשב שהחפירות של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת ביר זית צריכות לחשוף את עברה ה"פלשתיני" של הארץ. הוא רצה להמחיש את דרך חייהם של האיכרים הפלשתינאים תחת 400 שנות שלטונה של האימפריה העותמאנית. הארכיאולוגיה היתה האמצעי. הפוליטיקה היתה המטרה: גלוק ביקש להראות שקיים קשר היסטורי ותרבותי רציף בין הפלשתינאים לבין האדמה שעליה השתלטו היהודים.

היתה רק בעיה אחת בדרכו של גלוק אל המטרה: רבים מהפלשתינאים לא היו שותפים להתלהבותו ולא רצו להצטרף למסע הצלב שלו. בכל מקום שבו ערך חפירות נתקל בחשדנות, בעוינות ובחוסר הבנה. היו פלשתינאים שחששו שאם יתגלו בקרבת ביתם עתיקות, ישתלטו ארכיאולוגים ישראלים על האדמה. היו שחשדו בגלוק שהוא מחפש אוצר של מטבעות זהב, ולא את האתוס הלאומי של בני עמם. היו שסברו שהוא מרגל אמריקאי או ישראלי שמתחזה לארכיאולוג.

החפירה הראשונה של גלוק עם הסטודנטים מהמכון לארכיאולוגיה שהקים בביר זית החלה ב-1977. היא התקיימה בתל ג'נין, תל עתיק במרכזה של ג'נין. שלוש שנים אחר כך כתב ביומנו: "ברור שג'נין אינה מקבלת אותנו בברכה באופן רשמי. אחת הסיבות היא הפחד מפני הכיבוש. הם לא רוצים שהכיבוש יטען שזהו תל היסטורי - שהרי אם הוא היסטורי, של מי ההיסטוריה?"

ב-1982 הטיל על הסטודנטים שלו לחפור במחנה פליטים נטוש ליד יריחו, באתר ששמו עין א-סולטאן. כוונתו היתה שהסטודנטים ישחזרו את החיים במחנה בהתאם לממצאים שיעלו בחפירות: מה אכלו הפליטים, מה לבשו, כיצד גרו. התלמידים מצאו את עצמם מפרידים בין קופסאות שימורים של סרדינים לבין שקיות זבל. כמה מהם לא הבינו מדוע הפרופסור המכובד מתעקש שיחטטו באשפה, במקום לתור אחר שרידים מתקופות הזוהר של האיסלאם. "אנשים חשבו שזה מוזר מאוד", אמר אחד מהם לפוקס.

ב-1985 חידש גלוק את החפירות בתל תענך. הוא רצה לגלות את הכפר תיעניך כפי שהיה בתקופה העותמאנית, ללמוד כיצד נראו חיים פלשתיניים בין המאה ה-16 למאה ה-19, ולהראות שתענך המקראית אינה היחידה שראויה להיחקר. 539 תושבי הכפר תיעניך לא קיבלו באהדה את פניו ואת פני הסטודנטים שלו. תוכניות החפירה נגעו לאדמה שהיתה בבעלותן של כמה משפחות יריבות. קצתן תמכו בחפירה, קצתן התנגדו.

פרופסורים ומזימות אחרות

שבועיים אחרי שהחלו העבודות נתלשו העמודים שסימנו את נקודות החפירה. יומיים אחר כך הושלכו אבנים גדולות לשטח שנחפר, וקיר שגילו החופרים הופל. גלוק ביקש את עזרתו של המוכתר, אבל לא היתה בכך תועלת. "הגיע הזמן שהם יתנו בנו אמון", כתב ביומנו. "לאורך תקופה ממושכת ניסינו להתיידד עם הכפר. במקרה של אחת המשפחות החשובות בכפר, לא הצלחנו בכך. אבל אני מאמין שהדבר עוזר לנו להבין טוב יותר את האנשים שאליהם אנחנו מתייחסים. נראה שמקצת התושבים, אם לא רובם, חושבים שארכיאולוגיה היא רעיון מסוכן".

לא רק בחפירותיו נתקל בעוינות. גם באוניברסיטת ביר זית אפשר היה למנות את ידידיו על כף יד אחת. הוא נחשב אדם יהיר ומסוגר. ערבית מדוברת לא ידע, שליטתו בערבית ספרותית לא היתה שלמה, ואת שיעוריו העביר באנגלית. "אני חושב שאנשים רבים גילו עוד לפני פרופסור גלוק, שצריך לחיות בחברה הפלשתינית זמן רב כדי להתקבל בה. זו חברה מורכבת מאוד", אומר פוקס. "חוץ מזה, היו אנשים שלא אהבו את פרופסור גלוק בגלל האישיות שלו. הוא לא היה אדם קל".

ההערות שרשם גלוק ביומנו הראו, שרבים מהסטודנטים שלימד איכזבו אותו. במיוחד היתה גדולה אכזבתו מעוזר המחקר שלו, חמדאן טהא, שהיה תלמידו מיומו הראשון בביר זית. טהא, תושב חלחול שבקרבת חברון, היה הראשון מבני משפחתו שלמד באוניברסיטה. אחד מאחיו נהרג באינתיפאדה. הוא היה צעיר ואמביציוזי. גלוק חשב שלאמביציה אין כיסוי.

ביומניו הגדיר את עבודותיו של טהא כרדודות, את טיעוניו כלא-לוגיים, ואת חשיבתו כלא מפותחת. כאשר קיבל טהא מלגה ללימודי דוקטור באוניברסיטת ברלין, כעס גלוק על כך שלא הגיש את טופס הבקשה באמצעות המכון בביר זית. כשחזר טהא ב-1990 לגדה המערבית כדוקטור, נשוי ואב לילד, הוא פנה לקבל תקן כמרצה במכון לארכיאולוגיה. גלוק לא הסכים להעניק לו את המשרה.

חילוקי הדעות שהתגלו ביניהם לא היו אישיים בלבד. גלוק רצה שהמכון יתמקד במחקר; טהא רצה שיתמקד בהוראה. גלוק הציע לסדר לטהא משרה באוניברסיטת א-נג'אח. טהא לא קיבל את ההצעה. גלוק עמד על שלו. הוא הגדיר את עבודת הדוקטור של טהא, שעסקה בגילויים בתל תענך מתקופת הברונזה, "חסרת ערך".

טהא החליט לצאת למאבק. הוא גייס את תמיכתם של כמה מחברי המכון. באוגוסט 1991 כינסו החברים ישיבת הנהלה שלא מן המניין, והחליטו למנות סגן-מנהל למכון ולהעביר אליו רבות מהסמכויות של גלוק. אחר כך גייס טהא לעזרתו את תמיכת ועד העובדים של האוניברסיטה. חברי הוועד כתבו לגלוק מכתב, ובו תבעו ממנו להעניק לטהא את התקן. מכאן התגלגל הסיפור לעיתונות הפלשתינית. עד לפרשת טהא לא היו שמו של גלוק ומחקריו מוכרים ברחוב הפלשתיני. בעקבות הפרשה הם הפכו לנחלת הכלל - ובהקשר שלילי. גלוק הוצג כפרופסור אמריקאי מתנשא, שחוסם את דרכם של פטריוטים פלשתינאים להצלחה. הסטודנטים הפגינו נגדו. המרצים דיברו עליו מאחורי גבו. בסופו של דבר הסכים לפשרה, ולפיה טהא ילמד כמה קורסים בהיסטוריה במסגרת המכון.

"אני חושבת שלחמדאן טהא היה חלק באווירה השלילית שהיתה סביב בעלי", אומרת לואיס גלוק. "העובדה היא שהפרשה הזאת יצאה לעיתונות. האם ציפיתי שחמדאן ימלא תפקיד ממתן? אינני יודעת. אני לא רוצה להטיל אשמה על אף אחד. אבל מה שחמדאן עשה תרם להתלהטות באוניברסיטה".

"פרופסור גלוק לא היה מייסדה של הארכיאולוגיה הפלשתינית", קובע ד"ר חמדאן טהא, כיום ראש רשות העתיקות הפלשתינית, כאשר נשאל על תרומתו של מורו-יריבו לחברה הפלשתינית. "אף על פי כן, הוא הופיע בזמן שבו העניין הפלשתיני בארכיאולוגיה גדל. תרומתו היתה בהקמתה של תוכנית אקדמית במחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת ביר זית ובהוראת ארכיאולוגיה באוניברסיטה".

"פרופסור גלוק היה מייסדה של הארכיאולוגיה הפלשתינית", קובע ד"ר נזמי ג'ועבה, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ביר זית. "הוא בא לכאן בזמן שהארכיאולוגיה הפלשתינית לא היתה מוכרת בכלל. כל הארכיאולוגים הפלשתינאים עבדו בחו"ל. בישראל השתמשו בארכיאולוגיה כאמצעי פוליטי, והיתה לכך השפעה גדולה על החברה שלנו. הארכיאולוגיה הפלשתינית היתה מתעוררת גם אלמלא גלוק, כריאקציה לישראל. אבל תרומתו היתה גדולה מאוד".

אהבת עוזרת המחקר

בסבך המריבות ואי ההבנות שנתקל בהן בחברה הפלשתינית היתה לגלוק נחמה אחת - עוזרת המחקר שלו, צעירה ערבייה נוצרייה וחדת לשון. לפי פוקס, גלוק ראה בה לא רק תלמידה למופת, אלא גם חברה לדרך, מקור השראה - ומושא לתשוקות סמויות.

הם נפגשו בראשונה ב-1978. היא עבדה אז כשרטטת בחברה הנדסית ברמאללה. לימודיה באוניברסיטת ביר זית הופסקו פעמיים בגלל הישגיה הדלים ובגלל מה שהוגדר "אופי מרדני". אחרי ששוחח איתה, שיכנע גלוק את רשויות האוניברסיטה לתת לה הזדמנות נוספת. היא היתה לשרטטת של המכון לארכיאולוגיה, ואחרי שהשלימה תואר ראשון - לעוזרת המחקר שלו.

יומניו של גלוק מלמדים שהיא הציתה בו רגשות עזים. ב-1983 כתב: "אינני יכול להכחיש, שאני מאוהב בה עמוקות. אבל אני חושב שהיא שואלת את עצמה, מה התועלת לאהוב אותי?". הוא העלה ביומנו את ההשערה, שהיא משתמשת בו כדי להתקדם באקדמיה, ושינן לעצמו, שמוטב שיחסיהם יישארו מקצועיים.

פוקס לא הצליח להגיע למסקנה חד-משמעית על טיבו של הקשר. "הייתי זהיר מאוד בכתיבה על העניין", הוא אומר. "לא רציתי לצער את המשפחה שלא לצורך. הקשר ביניהם היו נוירוטי, אבל לא בהכרח אירוטי". הקשר גם היה בבחינת סוד גלוי. "כולם ידעו שהיחסים ביניהם לא היו סתם יחסים שבין מורה לתלמידתו", אמר השבוע אדם שהכיר את גלוק היטב. "אבל מה היה בדיוק טיבו של הקשר הזה - אף אחד לא ידע".

תלמידיו של גלוק קינאו בה על יחסיה הקרובים עם הפרופסור. בקמפוס ריכלו על טיבו האמיתי של הקשר. ייתכן שהיו שחשדו בגלוק, שהוא מחלל את כבודה של הצעירה הערבייה.

"אני חושבת שאדוארד פוקס היה צריך לקבל ממני אישור לצטט את הקטעים מהיומן כפי שצוטטו", אומרת לואיס גלוק. "הרשיתי לו לקרוא את היומנים בלי להטיל עליו מגבלות - וזאת היתה טעות. הסיבה שבגללה נתתי לו את היומנים היתה שחשבתי שהוא ימצא מידע שיוביל ללכידת הרוצח, או ייצור לחץ על הממשל האמריקאי ללחוץ על ישראל ליישב את העניין. לא חשבתי ששני שלישים מהספר יעסקו בענייניו האישיים של בעלי. הציטוטים האלה פגעו בי מאוד. פגעה בי גם המחשבה מה זה יעשה לאנשים בכנסייה שלנו, לאנשים במכון אולברייט, ולבני משפחתה של הבחורה. בעלי כתב את מה שכתב ליומן כווידוי אישי, מתוך מחשבה שאיש לא יקרא את הדברים לעולם".

האם ידעת שאלה היו רגשותיו של בעלך כלפי עוזרת המחקר שלו?

"לא ידעתי על כך במונחים האלה. ידעתי שהיה לו קשר אישי קרוב איתה, ושהוא היה מעוניין לקדם אותה כיורשת שלו. אבל הופתעתי לקרוא את הציטוטים האלה. בעלי כתב ביומנו דברים רבים, כדי להוריד מעצמו דברים שטרדו אותו. לא היה בינו לבינה רומן, וכולם יודעים זאת".

דה איזראליז דיד איט

כשיצא פוקס לחקור את תעלומת מותו של גלוק היתה הנחת העבודה שלו שישראל אחראית להתנקשות. "המשימה שנתנו לי ב'אסקווייר', ששלח אותי במקור לבדוק את העניין, היתה - לך וגלה איך הישראלים עשו את זה", הוא מספר. הפניית החשד כלפי ישראל היתה טבעית בשביל פוקס, שאהדתו למפעל הציוני דומה לזאת של מושא המחקר שלו. "אם יש לך לב, ואין לך חברים או קרובים בישראל, אתה תחוש אמפתיה למפסידים בסכסוך הזה", הוא אומר. "והמפסידים הם הפלשתינאים".

כמו בכל סיפור בלשי טוב, שמסיט את העלילה אל חשוד חף מפשע, לישראל היה לכאורה מניע - והיתה יכולת. המניע היה גישתו האנטי-ציונית של גלוק, או אולי הרצון להציג את אוניברסיטת ביר זית באור מביך. היכולת היתה ניסיונה המוכח של ישראל בהתנקשויות שאינן מותירות אחריהן עקבות.

הפלשתינאים הצביעו על ישראל מהיום הראשון כאחראית לרצח. רדיו אש"ף שידר מאלג'יר, כי "הנהגת אש"ף מגנה בחריפות את הפשע הנתעב של רציחת הפרופסור האמריקאי ד"ר אלברט גלוק, ראש המחלקה הפלשתינית לעתיקות באוניברסיטת ביר זית, שתרם במחקריו הטכניים להפרכת הטענות הציוניות לזכות על פלשתין. הידיים הציוניות לא היו רחוקות מהרצח הנתעב הזה". ההנהגה המאוחדת של האינתיפאדה גינתה גם היא את הרצח וקבעה: "הארגונים החשאיים של האויב הציוני אחראים להריגתו של ד"ר גלוק, שהעניק שירותים יקרים מפז לעם הפלשתיני".

בתחקיריו הראשונים בשטחים שמע פוקס שוב ושוב, שידיים ישראליות שפכו את הדם. מרואייניו הצביעו על כך שכוחות הצבא הגיעו לזירת הרצח רק שלוש שעות אחרי התרחשותו. "הם רצו לתת לאיש שביצע את הרצח זמן לחמוק מהמקום", אמר לו פרופ' גבי בראמכי, נשיא האוניברסיטה. "הרצח היה מקצועני מדי. היו שתי יריות קטלניות, אחת לראש ואחת ללב. הפלשתינאים לא עושים זאת כך. כאשר פלשתינאי רוצח מישהו, הוא פשוט מכוון אליו את האקדח ויורה בנג בנג בנג", אמר לו העיתונאי הפלשתיני נבהאן חריישה, שהיה חבר בוועדת חקירה שהוקמה בביר זית לחקירת הרצח, לפי דרישת אש"ף-תוניס. "הישראלים מנסים זה שנים לסגור את אוניברסיטת ביר זית", אמר לו פעיל זכויות האדם חוסיין דיפאללה. "עד היום לא היתה להם סיבה שתתקבל על הדעת, במיוחד באמריקה. כל מי שחושב שפלשתינאי ביצע את הרצח חושב את מה שהישראלים רצו שיחשוב".

אלא שאחרי שבועות אחדים נאלץ פוקס להכיר בכך, שהגרסה הפלשתינית הרשמית אינה סבירה. הוא שמע הרבה תיאוריות קונספירציה, אבל לא הוצגה לו אפילו ראיה אחת שקושרת את ישראל לרצח. האופן שבו בוצע הרצח - מתנקש יחיד, ללא חיפוי - סתר את מה שנודע לו מארגונים כמו "בצלם" על דפוסי הפעולה של יחידות מיוחדות בשטחים. "התברר לי שההנחה שאיתה הגעתי לביר זית מוטעית", אומר פוקס. "חשבתי יותר ויותר על כך, שאם הישראלים לא רצו את גלוק בארצם, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לא לחדש את אשרת התייר שלו. גיליתי גם שישראלים מעטים מאוד בכלל הכירו את אלברט גלוק, כך שלא יכול להיות שהיה אכפת להם עד כדי כך ממה שהוא כותב. אבל מהפניית האצבע המאשימה לעבר ישראל אפשר ללמוד הרבה על הפרנויה הפלשתינית".

כשהשתכנע פוקס שלא ישראלים רצחו את אלברט גלוק, הוא החל לבחון את האפשרות שנרצח בידי פלשתינאי. היו מניעים אפשריים רבים לרציחתו על ידי פלשתינאים: היותו אמריקאי שהסתובב בחופשיות בגדה המערבית הזועמת על המפלה שהנחילה ארצות הברית לעיראק; הסכסוך המתוקשר עם חמדאן טהא; השמועות על קשריו הרומנטיים עם עוזרת המחקר שלו.

אבל פוקס לא הצליח לבסס אף אחת מהשמועות כמניע ישיר לרצח. גלוק, הבהירו לו הפלשתינאים, לא היה האזרח האמריקאי היחיד שהסתובב בשטחים, ולא היתה סיבה לרצוח דווקא אותו כנקמה על תבוסתה של עיראק במלחמת המפרץ. הסכסוך של גלוק עם טהא יושב לפני הרצח, כך שלאיש ממקורביו של טהא לא היה עניין לרצוח אותו. הכללים של רצח בגלל "חילול כבוד המשפחה" היו אמורים להביא לרציחתה של האשה, לא לרציחתו של גלוק.

גם היום רומזים הפלשתינאים לכך שידיה של ישראל אינן נקיות בפרשה. אבל הם כבר אינם מאשימים אותה באחריות ישירה. "מניסיוני כאזרח שחי תחת הכיבוש, אני לא חושב שהמשטרה ושירותי הביטחון של ישראל נכשלו בחשיפה של מקרה כלשהו. היעילות שלהם ידועה לכולם", אומר טהא. "אני יכול להוסיף בוודאות, שלמשטרת ישראל לא היה עניין לחפות על פלשתינאים, אם עשו זאת (את הרצח). מצד שני, לפלשתינאים לא היה עניין להרוג מדען, שהקדיש את חייו לסייע להם. אבל בין אם עשו זאת ישראלים ובין אם עשו זאת פלשתינאים, הפשע הוא פשע".

"אין לי מושג מי רצח אותו", אומר ד"ר ג'ועבה. "דבר אחד אני יודע: כשהוא נרצח, היה ממשל צבאי בשטחים. ובכל זאת, החקירה לא היתה קונקרטית. שאלתי את רוב האנשים שהיו בסביבתו של פרופסור גלוק, והתברר לי שאף אחד מהם לא נקרא לחקירה על ידי הישראלים. זה מוזר. הרי אמריקאי שנהרג בביר זית - זה לא דבר שקורה בכל יום. ציפיתי שהמשטרה ושהשב"כ יקפצו ויעשו הרבה דברים כדי לגלות את האמת, אבל הם לא כל כך התעניינו".

דובר מחוז ש"י, רפי יפה, דוחה את הטענות הללו. "עשינו כמיטב יכולתנו, השקענו בתיק הזה מאמצים רבים, הלכנו על כל מוביל אפשרי של חקירה, לא חסכנו בשום פעולה או מידע, אבל לצערנו בתום שלוש שנים הגיעו החוקרים למסקנה שאין מוביל נוסף שיכול להשאיר את התיק פתוח".

אין על מה להצטער

את התשובה המספקת ביותר - ובה בעת הלא-שלמה - על השאלה מי רצח את אלברט גלוק, קיבל אדוארד פוקס ממערכת הביטחון הישראלית. בינואר 1993 נעצר בימק"א במזרח ירושלים מוחמד סלאח, אזרח אמריקאי שהיה איש קשר של הנהגת החמאס בארצות הברית לפעילי התנועה בארץ. כתב האישום שלו, שהגיע לקונסוליה האמריקאית בירושלים, כלל את הפסקה הבאה: "הנאשם נפגש עם עאדל עוודאללה, פעיל חמאס ברמאללה, שנתן לו מידע ושמות של פעילי חמאס באזור רמאללה. הוא נתן לו גם מידע על רציחתו ב-1991 של ד"ר מאוניברסיטת ביר זית בידי חברים בתנועת החמאס, וזאת משום ש(הדוקטור שנרצח) נהג לקלל מוסלמים".

שמו של גלוק לא נזכר, השנה לא תאמה את מועד רציחתו, והטענה - "נהג לקלל מוסלמים" - מעורפלת; אף על פי כן, דבריו של סלאח יכלו להתייחס רק לגלוק. בית הדין הצבאי גזר על סלאח חמש שנות מאסר. תמליל חקירתו העלה, שלא ידע - או לא היה מוכן לספר - על נסיבות רציחתו של גלוק יותר ממה שפורט בכתב האישום.

כששוחרר סלאח ב-1997 הוא חזר לארצות הברית. פוקס פנה לעורך דינו, מאתיו פירס, וביקש ממנו לברר אצל מרשו על ידיעותיו באשר לרצח של גלוק. עורך הדין טען, שתמליל החקירה הוא זיוף מוחלט של השב"כ. "זו היתה הכחשה מאוד לא משכנעת", אומר פוקס. "אבל אחר כך סלאח נעלם".

פוקס נפגש עם כמה מבכירי החמאס, בהם עבד אל-עזיז אל-רנטיסי. נועם הליכותיהם הרשים אותו מאוד. על שאלתו אם תנועתם אחראית להתנקשות בחייו של פרופ' גלוק, לא ענו ישירות. תמימותו של העיתונאי החוקר מבריטניה היא אולי הצד משובב הנפש היחיד בסיפור. "אבל לא ציפיתי שמישהו בחמאס יאשר את אחריותם לרצח, בסך הכל רציתי מבט על התנועה", הוא אומר.

עוודאללה נעצר על ידי ישראל בינואר 93', זמן קצר לאחר מעצרו של סלאח. לפי המידע שנמסר לפוקס, חוקריו לא הצליחו לשאוב ממנו חומר נוסף על הדברים הסתומים שאמר לסלאח באשר לרציחתו של גלוק. הוא שוחרר מהכלא הישראלי בינואר 96', והיה לאחד מבכירי הזרוע הצבאית של החמאס. בין השאר ייחסו לו את האחריות לחטיפתו ולהריגתו של החייל שרון אדרי בספטמבר 96' ולפיגוע בקפה אפרופו בתל אביב במארס 97'. בספטמבר 98', שלושה שבועות אחרי שנמלט מהכלא הפלשתיני ביריחו, נהרג עוודאללה בהיתקלות עם כוח צה"ל בחברון.

"חיכינו שנה אחרי שנה שיצליחו להוציא מעוודאללה יותר מידע, והפרשה תסתיים", אומרת לואיס גלוק. "אבל אז הוא נהרג - ובכך נגמר העניין. הייתי מאוכזבת מאוד". דובר מחוז ש"י של המשטרה: "אי אפשר לצפות שכל אחד שנחקר יספק את המידע הדרוש. הוא מבחינתו עמד בחקירה. ומבחינתנו, אם התיק נסגר, אז גם אם יש לנו חשודים, אסור לנו לומר מיהם, כי לא הצלחנו לספק ראיות מספקות להוכיח את החשדות".

כמה חודשים אחרי חיסולו של עוודאללה קיבל פוקס ממשרד החוץ הישראלי את ההודעה הבאה: "לפי המידע שברשות רשויות הביטחון של ישראל, בוצע הרצח של ד"ר גלוק על ידי תא שהונהג על ידי עאדל עוודאללה".

פוקס קיבל את הגרסה הישראלית כסבירה ביותר. "זו היפותזה, לא עובדה, אבל היא האפשרית ביותר. אם למישהו יש מידע אחר מזה שהציגו הישראלים - שיציג אותו. אי אפשר להצביע על מניע ישיר לרצח. אם אמנם המתנקש היה איש חמאס, המניע שלו היה מבולבל. המניע היה מבולבל, כיוון שהזמנים היו מבלבלים. אני מניח שזה היה שילוב של האזרחות האמריקאית שהחזיק גלוק ושל הסערה שהיתה סביב פרשת מינויו של חמדאן טהא".

יש מידה של אירוניה בכך שאלברט גלוק, שהקדיש את חייו לסייע לפלשתינאים, נרצח קרוב לוודאי בידי פלשתינאי. לואיס גלוק אומרת שאינה חשה נבגדת ואינה מצטערת על דבר. "מעולם לא הרגשתי שמה שעשינו בגדה המערבית היה לשווא. לא היה לי קשה לחיות שם. אני הרגשתי לא פעם שארצות הברית זה מקום שקל מדי לחיות בו. לא אהבתי את חוסר העניין באחר, את הניתוק משאר העולם. בשטחים הרגשנו שיש לנו תפקיד. אבל דווקא ב-92', לפני הרצח, אלברט חשב שהגיע הזמן לפרוש לכתיבה. הוא צבר רשימות רבות מחפירות רבות, ורצה לסכם אותן במחקר גדול. את זה הוא לא הספיק לעשות".

זו היתה התנקשות כושלת, אומר אדוארד פוקס. "התנקשות אמורה לשגר מסר. ההתנקשות הזאת לא שיגרה מסר שמישהו היה יכול להבין. אלברט גלוק לא היה אויב של הפלשתינאים. הוא הקדיש למענם עשרים שנה מחייו. לא היה היגיון ברציחתו על ידי החמאס. ומצד אחר, הרי אין היגיון בדברים רבים שקורים במזרח התיכון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו