בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמא'לה

אהבת אם, אותו קשר מולד ונטול סייגים בין אם לילדיה, היא אחת המוסכמות המקובלות ביותר בתרבות האנושית. האומנם? ד"ר בשמת אבן זהר טוענת שמדובר בעצם במיתוס ורדרד, חסר בסיס ביולוגי. יש לאמהות הרבה דרכים לנטוש את ילדיהן ולשלוח אותם פצועים לחייהם

תגובות

מה כבר לא נאמר, נכתב, צויר והושר על אהבת אם. כמה כתרים נקשרו לקשר הביולוגי-הרגשי הזה, אבן יסוד בכל תמונת עולם משפחתית, שמעלה מיד דימויים מרפטואר האמנות הקלאסית של עולל רגוע חבוק בזרועות אמו, כשעל פניה הבעה חולמנית ומאושרת? עכשיו באה ד"ר בשמת אבן-זהר ומנפצת את המיתוס. בקורס ששמו "אהבת אם - מיתוס או ביולוגיה?" היא מעמתת את הסטודנטים שלה עם עולם שבו הורים רוצחים תינוקות כדבר שבשגרה ומשלחים תינוקות בני יומם כדי שיגודלו בידי זרים.

אבן-זהר מביאה מחקרים היסטוריים רבים המוכיחים את טענתה, אבל לא מהססת להצביע גם על הגרסה המודרנית של התופעה - אפילו בישראל של המאה ה-21, שבה תינוקות מוגדרים כאוצר היקר ביותר להוריהם, אהבת אם אינה מובנת מאליה. יש הרבה דרכים, לאו דווקא פיסיות, לנטוש ילד. התוצאה היא תמיד מבוגר פצוע, חסר ביטחון שמשווע לאהבה.

המסקנות שאבן-זהר מסיקה מהמחקרים מעמידות בסימן שאלה את כל ההתייחסות מקובלת לגידול ילדים. "לדוגמה, גישה פופולרית שאנחנו שומעים וקוראים בכל מקום היא לא לפנק את התינוק, לא להרים אותו כשהוא בוכה, אם תרימו אותו הוא יהיה מפונק וידרוש יותר. זה מושרש מאוד. יש מחקר על השאלה הזאת בדיוק, שהראה באופן משכנע שהבכי של התינוקות פוחת במידה ניכרת אם נענים לו. לעומת זאת, ככל שמתעלמים מהבכי שלהם הם נעשים בכיינים ו'נודניקים' יותר. זה מה שהמחקר מראה, בניגוד גמור למיתוס. תינוקות שנישאים על הידיים בוכים הרבה פחות מאשר תינוקות שלא נישאים, ובתרבויות שבהן נושאים את הילדים על גוף האם באופן רציף פחות או יותר, כמעט אין בכי כלל. זה חשוב, כי לבכי יש מחיר: בקלוריות, במערכת החיסונית, בהתפתחות המוח.

"על פי צפייה ביונקים הקרובים אלינו ובחברות אנושיות מסוימות, אנחנו יכולים להניח במידה רבה של היגיון שתינוקות זקוקים למגע רצוף כל זמן שאינם יכולים להזיז את עצמם. כמה חוסר מגע יעשה נזק? אנחנו לא יכולים לענות על השאלה הזאת, אבל אם אנחנו מבינים שלזה הם בנויים, למה שנשאל כמה בכל זאת אפשר לא לתת להם את מה שהם צריכים, ועדיין לצאת מזה בזול?"

טליה, בתה בת הארבע של אבן-זהר, הוחזקה, אם בידיים ואם במנשא, זמן רב. רק לפני חודשים ספורים עברה מיוזמתה לישון במיטה משלה, בחדר משלה, והיא עדיין יונקת, בדרך כלל פעם ביום. המתבוננת מן הצד מגלה במהרה, שבניגוד לחשש הרווח, היא לא נעשתה מפונקת. אבן-זהר מביטה בבתה ואומרת ש"כבר אפשר לראות שהיא ילדה עם ביטחון עצמי, שאוהבת את עצמה, וזה שיפור לעומת הוריה. אני עושה מאמצים לגרום כמה שפחות נזק. אני לא יכולה להגיד שכל מיני בחירות שלי לא גורמות נזקים. גם לי יש סוג של פשרה".

ההחלטות על אופן גידול הילדים בחייך הפרטיים נבעו ממה שקראת?

"בחיי הפרטיים אני חושבת חשיבה מושכלת על אהבת אם ועל גידול ילדים מאז שאני זוכרת את עצמי. התפישות שלי התעצבו במשך הרבה מאוד שנים, וכמו הרבה מאוד אנשים, מאז שהייתי ילדה רציתי להיות האמא הכי אוהבת שאני יכולה. חוץ מלקרוא ספרים השקעתי הרבה בעבודה על עצמי, במשך הרבה שנים, בכל מיני דרכים".

מקובל מאוד בחברה שלנו לומר, "אני גדלתי ככה", זאת אומרת בלי הנקה, בלי נשיאה על הידיים, עם הורים עובדים, "ויצאתי בסדר גמור", או "ככה אני מגדל את הילדים שלי והם בסדר גמור".

"אני רואה סביבי הרבה מבוגרים פגועים כתוצאה מן האופן שבו גדלו. לאורך השנים ראיתי ילדים שמנותקים מהרגשות שלהם, שאפשר לראות שהם פגועים, לא בוטחים בהוריהם, לא מעריכים את עצמם. הסיבה לזה היא אף פעם לא אחת. הרי ילד בעל הערכה עצמית נמוכה יכול לגדול גם אצל אם אוהבת, אבל כזאת שיש לה הערכה עצמית נמוכה. ראיתי ילדים מנותקים, שמראים את כל הסימנים של ילדים במוסדות. אני רואה ילדים שסובלים בפועל מהזנחה, מזה שאין מישהו שמטפל בהם, או שמגיבים באלימות".

ואלה ילדים שנחשבים נורמלים, שחיים בבתים נורמליים.

"כן".

אז אם החברה שלנו מקשה על גידול ילדים תוך סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו, מהי המסקנה? לא להביא ילדים?

"אני טוענת שאף אשה לא צריכה להביא ילדים לעולם אם היא לא רוצה לגדל אותם. אני חושבת שזה פשע ללחוץ על נשים להביא ילדים. אמהות רבות מדי סובלות מהאמהות. זה רע לאמהות, ורע שבעתיים לילדים. אני לא מאמינה באמירות כגון, 'אם לא תלדי לא תגשימי את עצמך כאשה'. מה זה הקשקוש הזה? אשה שתלד בגלל אמירה כזאת לא תגשים את עצמה, אלא רק תהרוס לעצמה את החיים. אולי אחת הסיבות הטובות להגיד לאנשים מהם הצרכים של תינוקות היא, שמי שזה לא מתאים לו יידע לפני מה הוא עומד.

"בחברה שלנו מוכרים את הפרסומת של אמא לבושה היטב, נקייה ויפהפייה, שמחייכת לתינוק שקט וורוד-לחיים שמחייך אליה חזרה. אבל אחר כך נולד תינוק אמיתי, וזה לא נראה ככה".

לא רוצות לגדל ילדים

הכל מתחיל בהיסטוריה. כך, למשל, אליזבת בדינטר, היסטוריונית צרפתייה, בדקה את תולדותיה של אהבת האם מהמאה ה-17 בצרפת. "בדינטר מראה שאהבת אם אינה יצר מולד", מספרת אבן-זהר. "במחקר היסטורי משכנע ומזעזע היא מתארת איך דורות שלמים של אמהות צרפתיות לא גידלו כלל את ילדיהן. הן שלחו אותם למינקת כשהיו בני כמה שעות או ימים, לפעמים למרחק מאות קילומטרים מביתן, לארבע שנים שבהן לא התעניינו בגורל הילד, ולא היה אכפת להן אם מת. בצרפת של המאה ה-17 רק העניות המרודות ביותר, שלא יכלו לשלם למינקת, היניקו וגידלו את ילדיהן בעצמן. נשים לא רצו לגדל ילדים. היו להן דברים יותר חשובים ומעניינים".

כמו מה?

"לנשות האריסטוקרטיה היו נשפים וחיים חברתיים. אשה היתה צריכה לצאת בכל ערב לנשף, הצגה או קונצרט, והיתה ישנה עד הצהריים. החיים היו התסרוקת, הפודרה, הלבוש האופנתי. איך אפשר לשלב את זה עם תינוק? עד המאה ה-17 התינוקות והילדים השתתפו בכל הפעילויות החברתיות. במאה ה-17 נוצרת הפרדה: לא באים להצגה או לנשף עם תינוק. או שאת תקועה עם התינוק בבית, או שאת נפטרת ממנו. וכיוון שלא היתה שום סנקציה על היפטרות, הן נפטרו מהתינוק. בשנת 1780, מתוך 21 אלף תינוקות בפאריס, רק אלף אמהות הניקו את התינוקות שלהן. 20 אלף ניתנו למיניקות. זו בערך הפרופורציה".

בימינו קשה לתפוש את הנתון הזה.

"כי במאה ה-18, לטענת בדינטר, הומצא מיתוס אהבת האם. בצרפת הוא נבע מהעיסוק החדש בדמוגרפיה: התחילו לעשות מפקדי אוכלוסין, והמלכים, שהיו מעוניינים לכבוש ארצות אחרות, היו זקוקים לצבא גדול. פתאום מלכי צרפת גילו שהאוכלוסייה אינה גדלה בקצב משביע רצון, ואין להם מספיק בשר תותחים. חקרו מה הסיבה, ומסקנתם היתה שבגלל שאמהות אינן מיניקות, תמותת התינוקות גבוהה. כבר אז ידעו שהנקה בחלב אם (להבדיל מן המינקת) מונעת תמותה. אך לא כל ההורים רצו למנוע תמותת תינוקות לא רצויים. דרך אחת היתה לשלוח את התינוק למינקת. עוד מנהג היה לקחת את התינוקות להטבלה בגיל יום, ואז הם היו מתים בשיעור גבוה יותר מאשר לו היו מחכים שיתחזקו. שיטה נוספת היתה לישון על התינוק במיטת ההורים ולטעון שזאת היתה תאונה.

"גם הכמרים וגם הרבנים נתקלו בבעיה הזאת, ויש עדויות לכך שהם ידעו שזה שקר של ההורים, ידעו שהתינוק נרצח בידי הוריו, ולא כי ישן במיטת הוריו - מה שהיה הנוהג הרווח. בכל זאת, לא היו מעוניינים להאשים את ההורים ברצח, ולכן הוציאו חוק נגד שינה משותפת באותה מיטה, כדי שהורים לא יוכלו להשתמש בשינה המשותפת כתירוץ. משם השתרשה האמונה, שהיום אנחנו יודעים שהיא לא נכונה, שמסוכן לישון עם התינוק במיטה".

שליטי צרפת הגיעו למסקנה, שכדי להגדיל את האוכלוסייה עליהם לגרום לאמהות לגדל את התינוקות שלהן ולהניקם. החל מסע פרסום מקיף, שכלל הטפה של כוהני הדת, רופאים ואנשי ממשל. אלה הבטיחו לנשים שיניקו, שיזכו ביופי ובבריאות, באהבת הבעל ובהערכה מצד הציבור. מצד שני איימו על הלא-מיניקות במחלות ובמוות, והאשימו אותן בשחיתות מוסרית.

מסע הפרסום הוכתר בהצלחה, מספרת אבן-זהר. אמנם, לא אצל כולן. הנשים מן המעמד הגבוה ביותר חשו שהן יכולות רק להפסיד מן הסדר החדש: להפסיד את חיי החברה, את אהבת הבעל, שייאלץ להתחלק בזמנן עם התינוק. הנשים העניות, שלא היתה להן ברירה אלא לעבוד, לא יכלו להרשות לעצמן להשתתף בגידול הילדים. אבל נשות המעמד הבינוני הרוויחו, והרבה, מן המעמד החדש שבא כבונוס לאם המטפלת בתינוקה על פי דרישות החברה. האשה הבורגנית המגדלת את ילדיה זכתה פתאום בביתה במעמד חברתי, כלכלי ופוליטי שלא היה לה קודם.

אהבה מתבטאת במעשים

נטישה המונית של תינוקות במשך תקופה בוודאי אינה מצביעה על אהבה גדולה של אמהות לילדיהן. קשה לטעון מול נתונים אלה, שאהבת אם נולדת באופן ספונטני עם לידת התינוק. "בדינטר לא הלכה לשאול את האמהות של המאה ה-17 וה-18 מה הן מרגישות בלב אל התינוק", אומרת אבן-זהר. "היא בדקה עדויות: האם הביעו צער על מות הילד במכתבים, יומנים או ספרים? האם באו להלוויה? במקרה שהילד נשאר בחיים, האם שמרה האם על קשר עם המינקת? אם, למשל, האם לא טיפלה בתינוקה כלל, סילקה אותו מהבית בגיל יום, בדינטר מסיקה מזה שאין פה אהבה".

כדי לדעת אם גבר אוהב אשה, אומרת אבן-זהר, כדאי להסתכל על מעשיו ולא על דבריו, וכך גם כשבודקים אהבת אם. ג'ון בולבי, שבא מתחום הפסיכואנליזה, עבר על אלפי מחקרים של חוקרים מתחומים שונים, שחקרו בני אדם ובעלי חיים, וסיכם אותם בספרו "Attachment and Loss" (התקשרות ואובדן). אחת ממסקנותיו היא שהקשר בין התינוק לאמו מבוסס על הצורך בקרבה גופנית כדי לשרוד.

אחד המחקרים הידועים ביותר שמצטט בולבי הוא מחקרו של הארי הארלו, שהתפרסם בתחילת שנות ה-60. הארלו הפריד קופיפים מאמותיהם וכלא אותם בכלובים. בכמה מן הכלובים הוא הציב בובת תיל בצורת קופה עם פטמה מחוברת לבקבוק, ובאחרים שתי בובות כאלו, אחת שהציעה אוכל ואחרת עטופה בפרווה. הקופים שבכלובם הוצבו שתי בובות בילו את כל זמנם על בובת הפרווה, ורק כשהיו רעבים קפצו לאכול מבובת התיל. היו אף כאלה שהצליחו בתמרון מסובך להישאר על בובת הפרווה ולמתוח את עצמם אל בובת התיל כדי לאכול.

כל הקופים שהופרדו מאמותיהם נפגעו מהפרידה, אבל היו הבדלים בין הקבוצות. אלה שהיתה להם בכלוב רק בובת תיל, לא בילו עליה ומצבם היה קשה ביותר. שיעור התמותה שלהם היה גבוה, ואלה ששרדו לא יכלו ליצור שום קשר חברתי בבגרותם. הניסויים האלה הוכיחו, בין השאר, שהקשר של התינוק לאמו אינו מבוסס על צורך במזון, אלא על צורך באהבה.

האם אפשר להשוות תינוק שאמו יוצאת לעבודה ומשאירה אותו בידי מטפלת, לקופיף שנקרע מאמו ומוחזק בכלוב עם בובת תיל? האם אפשר להסיק מהמחקר על המציאות המוכרת לנו? "האמת היא שלא התחום שלי לענות על זה", אומרת אבן-זהר. "אם אני עונה לך, אני עוברת גבול דק בין בשמת החוקרת, שמתארת מחקרים וממצאים ומסקנות שיש לנו על המין האנושי, לבין דעות פרטיות. אני לא יודעת איפה עובר קו הגבול הזה. אני כן מסיקה מסקנות מן המחקרים.

"בולבי עשה כבר ב-1950 מחקר גדול בשביל ארגון הבריאות העולמי, מחקר שהראה את תוצאותיו ההרסניות של הפירוד מהאם בגיל הרך. הוא חקר מה קרה לתינוקות שאמותיהם מתו או שנפרדו מאמם לשבועות וחודשים בבתי חולים ובמוסדות שונים, מה קרה לתינוקות וילדים שהועברו מבית אומנה אחד לאחר, ועוד. הוא קרא למה שחוו 'חסך אמהי', והראה, על סמך עשרות מחקרים, את ההשפעות על בריאותם הנפשית: זה גרם בין היתר לפסיכופתיה, עבריינות, פיגור שכלי ופיגור התפתחותי, שלא היו בני תיקון. הוא מזכיר שם שיש חסך אמהי קטן יותר אצל תינוקות שגדלים עם אם שאינה יכולה לספק להם אהבה במידה הנחוצה להם, או אצל תינוקות שנשלחים למעונות יום, אבל קודם כל הוא אומר שזה עניין של דרגה ושל גיל. תינוק שבגיל חצי שנה מאושפז במשך שבועיים בבית חולים ניזוק יותר מתינוק בגיל שנתיים שמאושפז שבועיים, תינוק שמאושפז חודשיים בבית חולים ניזוק יותר מזה שמאושפז שבועיים וכן הלאה. כמובן, אם אנחנו שואלים על אמא שיוצאת לעבודה ומשאירה תינוק עם מטפלת אוהבת, אי אפשר להשוות אותה לאם מן המאה ה-17 שסילקה את התינוק לגמרי לטיפולה של מינקת זרה".

יש מחקרים על ההבדל בין טיפול של אמא לעומת מטפלת?

"יש יותר מדי משתנים. איך המטפלת, איך האמא, האם החוקרים יודעים לזהות את הפגיעות. בולבי טוען שיש הכחשה של מצוקות הילדים, נוטים לא לזהות את הפגיעות".

איך יודעים לאיזו אהבת אם התינוק זקוק?

"לבולבי יש הגדרה משכנעת מאוד לכך. מסקנתו היא שתנאי בסיסי להבטחת הבריאות הנפשית הוא שהילד יתנסה בקשר חם, אינטימי ורצוף עם אמו או עם תחליף אם קבוע - שלא חייב להיות אשה או בן משפחה, אבל מישהו קבוע".

רק אחד?

"לפחות אחד. יש התקשרות ליותר מדמות אחת, אבל צריכה להיות דמות עיקרית. והקשר חייב להיות קשר ששני הצדדים מפיקים ממנו סיפוק והנאה".

אז מה המסר לחברה של ימינו? מה עושה אמא טובה?

"אני לא רוצה למצוא עצמי במצב של מי שתכתיב לאשה בשר ודם איך להתנהג. השאלה מה היא רוצה בכלל, מה חשוב לה בחיים. אחת תגיד, אני רוצה חמישה ילדים ולגדל אותם, השנייה תגיד, להיות מנהלת בנק. מה הכי טוב לילד? שתהיה לו אמא, חמה, אוהבת, שיש לה קשר אינטימי ורצוף איתו, ושגם היא נהנית ממנו, בעולם אידיאלי שבו כל הנשים רוצות ויכולות להיות אמהות כאלו. אנחנו חיים בעולם כזה? לא.

"החברה שלנו בנויה ככה שהיא מצד אחד מוכרת לנו הנשים את הדרישה שנהיה אמהות טובות, ומצד שני מכשילה אותנו בכל דרך אפשרית כשאנחנו רוצות. אם אנחנו רוצות אבל לא יכולות לקחת תינוק יונק לעבודה, אם אנחנו לא יכולות לנהל בנק עם ילד בן שנתיים לידנו, אז החברה לא מרשה לנו להיות אמהות כאלו. היא מכריחה אותנו להגיד, או התינוק או אני".

אז כפתרון האמהות אולי רוצות להיות "אמא טובה דיה", לפי המושג שטבע הפסיכואנליטיקאי ד"ו ויניקוט?

"אני לא אוהבת את הניסיון להצביע על פשרה ולהגיד, ככה זה, זו הפשרה הכי טובה. מה זה אמא טובה דיה? אני לא יודעת אם יש דבר כזה. אני יודעת שדברים מסוימים גורמים נזק. אם תיקח ילד בן שמונה חודשים ותפריד אותו ליומיים מאמו, תגרום נזק. אם תשאיר תינוק בן חודשיים בעגלה במשך שעות רצופות, תגרום נזק. כמה נזק? זה תלוי בילד, באמו, במי שטיפל בו ובאיך טיפלו בו, זה תלוי במיליון גורמים. עכשיו, כשאתה יודע שייגרם נזק, מהם הנימוקים שלך לגרום נזק? מי שרוצה, שייקח סיכון מחושב, ומי שלא, לא".

ויכול להיות שלא ייגרם נזק כלל.

"נכון. אבל אנחנו יודעים שיש הצטברות. המחקרים על טראומות של ילדים מראים שהטראומות מצטברות. כמו המחקר שהראה שתינוקות שנימולו היו רגישים יותר לכאב כשקיבלו חיסונים. בולבי מראה לנו מחקרים שלפיהם תינוק שחווה פרידה מגיב לפרידה הבאה יותר קשה מאשר תינוק באותו גיל, שלא עבר פרידה קודם לכן. אבל אין לנו זכות להגיד לאנשים חיים, שצריכים לתפקד בתוך האילוצים הקשים והסותרים של החברה שלנו, מה לעשות. אני יכולה רק להגיד מה אני אומרת לעצמי".

ומה את אומרת?

"גם אני אם עובדת. חזרתי לעבודה בהדרגה, בעיקר לכתיבת הדוקטורט, כתבתי דוקטורט עם תינוקת, לימדתי באוניברסיטה, כתבתי קורסים, אבל בשבילי זה היה פחות טוב מאשר אילולא הייתי צריכה לעשות את כל הדברים האלה. אני אישית לא רציתי בכלל לחזור, אבל היו אילוצים. לקחתי עזרה, בייביסיטר שהיתה איתי כשאני עבדתי, גם בבית וגם באה אתי ועם התינוקת שלי לאוניברסיטה, לספריות, לישיבות, לכל דבר. לא נפרדתי מהתינוקת שלי, ובכל זאת הצלחתי לעבוד. בעלי עזר מאוד. כשלימדתי הוא החזיק את התינוקת על הידיים כל הזמן. כשהרציתי בכנס הוא הסתובב מחוץ לאולם, ואני יצאתי להיניק כשהיא היתה צריכה לאכול. נראה לי חשוב להיענות לצרכים שלה וגם רציתי להיות קרובה אליה, ובאותו זמן לא יכולתי לוותר על דברים אחרים".

חולשת הביולוגיה

לצד ההשפעות התרבותיות, אומרת אבן-זהר, גם הביולוגיה תורמת ליצירת אהבת אם. "ניקח לדוגמה את פעילותו של ההורמון אוקסיטוצין. זהו אחד ההורמונים המופרשים בעת הלידה, ויש לו השפעה מרגיעה. אוקסיטוצין, יחד עם פרולקטין, הם הורמונים הקרויים הורמוני האהבה, והם מעורבים בתהליך ייצור החלב. מצאו, למשל, שאם אצל חולדה פועל האוקסיטוצין, היא מטפלת בוולדות שלה. אם מנטרלים את האוקסיטוצין, החולדה לא מטפלת בוולדות. אם מזריקים את ההורמון לחולדה ממין זכר, הוא מתחיל להתנהג באופן אמהי. מכאן אנחנו מבינים שאצל חולדות, המשתנה הקובע את אהבת האם, את הטיפול והאכפתיות, הוא הורמון האוקסיטוצין.

"אז אנחנו שואלים, האם גם במין האנושי יש לאוקסיטוצין אותה השפעה. ואכן, אצל אשה שילדה ללא משככי כאבים עולה רמת האוקסיטוצין. אצל הגבר, לא. אבל במין האנושי, רמות האוקסיטוצין אינן המשתנה היחיד. במין האנושי יש הרבה גורמים נוספים. אנחנו מוצאים אהבת אב במין האנושי, אנחנו מוצאים אהבת אם גם אצל נשים שילדו עם משככי כאבים, וגם אצל הורים מאמצים, כשהאמהות לא ילדו ולא היניקו כלל".

נשים רבות שלא היניקו מתלוננות על החיבור שעושים בין "אמא מיניקה" ל"אמא אוהבת". האם באמת יש חשיבות גדולה כל כך להנקה בימינו, כשההנקה אינה עניין של חיים ומוות?

"קשה לאנשים לשמוע את זה, אבל הנקה היא עדיין עניין של חיים ומוות. מדי שנה מתים בעולם מיליון וחצי תינוקות, בגלל שלא ינקו. מקובל לחשוב שזה קורה רק בעולם השלישי, אבל זה לא מדויק. נכון שרוב התינוקות האלה באים מן העולם השלישי, אבל מוות בעריסה, לדוגמה, שנפוץ הרבה יותר אצל תינוקות שלא ינקו, קורה גם בעולם המודרני. לוקמיה בילדות נפוצה יותר אצל תינוקות שלא ינקו. ולא התחלנו עוד לדבר על נזקים אחרים.

"חוקרים רבים מאמינים שהאהבה הגופנית לתינוק היא הבסיס של אהבת האם. התינוק זקוק לכל האספקטים של המגע הפיזי כדי לגדול בריא. הנקה היא אהבה פיסית".

טענתה המרכזית של אבן-זהר היא שהתרבות, יותר מכל דבר אחר, תקבע אם יזכו התינוקות לאהבה. בזהירות רבה, ומתוך הסתייגויות, היא אומרת: "אם יש גורמים כלכליים, פוליטיים, תפישתיים, חברתיים, שמתנגשים עם הטיפול בילדים, הם יגברו תמיד על גידול הילדים. אם ההגשמה העצמית או הכורח הכלכלי של האם כופים עליה לבחור בין עבודה לבין גידול הילד, היא תבחר בעבודה. לא כל אם, אבל בעיקרון זו המגמה".

בחברה שלנו מקובל לחשוב שאשה שחוזרת לעבודה לא ויתרה על גידול הילדים. היא בהחלט רואה אותם, אחרי ארבע, כשהם יוצאים מהגן. הם חיים אתה בבית.

"אבל מישהו אחר מגדל אותם רוב שעות היום. דוגמה מוחשית: אמהות רבות שעומדות לפני סיום חופשת הלידה (גם כן חופשה, טירונות שלאחר הלידה), לא מעוניינות לחזור לעבודה. הן רוצות להישאר בבית, ולא יכולות לסבול את הפרידה מהתינוק. רק עכשיו קראתי מסמך של משרד הבריאות שמדבר על אפשרות להאריך את חופשת הלידה. עובדה שיש מדינות כשוודיה, שנותנות שנה וחצי חופשת לידה, או גרמניה, שבה שני ההורים יכולים לקחת שלוש שנים לכל ילד, ולהתחלק ביניהם בתקופה הזאת.

"מחקרים רבים נותנים לנו רמז שנשים מתוכנתות ביולוגית לא לרצות להיפרד בגיל שלושה חודשים. אצלנו אמא כזאת צריכה לבחור. אשה יכולה לא להרגיש שהיא בוחרת, כי היא מלכתחילה מעדיפה את העבודה על פני התינוק, אבל בכל מקרה היא בחרה".

מה זה אומר על אלו שלא מרגישות כך, שאולי הן לא מתוכנתות לפי מה שרצה הטבע?

"לא תמיד התכנות יפעל. המין האנושי יותר מורכב מאשר חולדות. אם תנאים מסוימים מתקיימים, אז התכנות יפעל במידה מסוימת, שמשתנה מאשה לאשה, מתרבות לתרבות. למשל, מחקרים הראו שנשים שהיניקו כבר בחדר הלידה, היניקו זמן ארוך יותר וחזרו לעבודה מאוחר יותר מנשים אחרות, שהיניקו, אבל לא מיד לאחר הלידה. כנראה שכמו במינים אחרים, גם במין האנושי יש משמעות לזמן הקריטי של הלידה, וזה גם הגיוני מבחינה הישרדותית. בטבע, אם האמא יולדת ולא מחזיקה תינוק ביד אחרי זה, סימן שהוא מת. ולכן הגוף שלה מגיב לעובדה שהתינוק מת. אבל אם התינוק עליה, מחובק ויונק, הגוף מקבל את המסר שיש תינוק, ומגיב אחרת.

"אם בבתי החולים שלנו לוקחים את התינוק מהאם למשך שש שעות, בזמן הקריטי הזה, ולא נותנים לה להיניק אותו; אם גם בלידה נתנו לה חומרים כימיים שביטלו את הפרשת ההורמונים שהיו אמורים להיות מיוצרים אצלה באופן טבעי, אז אולי זה כמו שלקחו את החולדות שהמליטו וניתקו להן את האוקסיטוצין, והן לא טיפלו בוולדות שלהן. אבל כבני אדם פועל בנו גם המרכיב התרבותי, מה הערכים שלנו, איך החברה שלנו. כמו כל דבר ביולוגי גנטי, אצל אחד יש יותר, אצל אחר פחות, ההבדלים האישיים והתרבותיים גדולים כל כך עד שאנו רק יכולים להציע אפשרויות בזהירות, לשער השערות בזהירות".

אמא לא טובה

הורים ששומעים או קוראים את דעותיה של אבן-זהר, נוטים להגיב בתרעומת. העובדות ידועות ומקובלות בקהילת המחקר, היא אומרת, אבל לא בדעת הקהל. "אנשים לא היו מוכנים לקבל את המסקנות המדעיות האלה. אמהות שקראו דברים שלי ניסו לראות איפה הן עומדות במדדים שציינתי. כשאני דיברתי על אמא שהאהבה שלה חסרה, זה פורש כאילו זו אמא רעה. ואז, אשה שתירגמה ככה את דברי, מבינה כאילו אמרתי לה שהיא אמא רעה. וזה לא מה שאני אומרת".

את לא מיתממת?

"אני עצמי אמא שהאהבה שלה חסרה, ואני חושבת שאני אמא טובה מאוד. אם ננהל דיון פילוסופי בשאלה, מה צריך לקרות כדי שאפשר יהיה להגיד על אם שהיא לא כל כך טובה, אני חושבת שעל המקרים הבולטים כולנו נסכים. נגיד, אמא שזורקת את התינוק שלה מהחלון והוא נהרג. ועדיין, הייתי מעדיפה לראות בה לא אמא רעה, אלא אמא במצב נפשי קשה, במצוקה קיצונית. גם אמא שמכה את הילד שלה לא עושה את זה מרוע, אלא ממצוקה וחוסר שליטה. אני שוב מוכרחה להגיד שאני פשוט לא מקבלת ולא מתחברת למושגים של אמא טובה או אמא רעה. זה לא מעניין אותי. אותי מעניינת האהבה.

"אמא יכולה להאמין שהיא אוהבת את הילד, אבל אם היא כמעט לא רואה אותו, לא היא מטפלת בו, וכשהיא נפגשת אתו היא לא מדברת אתו; אם היא מעליבה אותו, היא מבטאת בהתנהגות שלה חוסר אהבה. חוסר אהבה לילדים מתבטא כמו חוסר אהבה לבני זוג: בחוסר כבוד, זלזול, חוסר הערכה, שתלטנות, אלימות, חוסר יכולת לקבל את האחר כמו שהוא, ניסיון להפוך אותו למשהו שאתה רוצה, חוסר מגע גופני, חוסר הקדשת זמן ותשומת לב. כבני זוג, אנחנו מבינים שהתנהגויות כאלו משקפות חוסר אהבה. וגם הילד מבין את זה".

אבל רוב האמהות הן לא כאלה.

"אני לא יודעת. לא נעשה מחקר שבדק את זה. יש הרבה התנהגויות שבהן אנחנו פוגעים בילדים שלנו, וזה עניין יחסי. אם פעם בשבוע האמא מפגינה התנהגות לא אוהבת, נניח משפילה את הילד לפני חבריו, אז היא אמא קצת חסרה. גם כשאם עושה טעויות, זה מפני שהיא פגועה באותו מקום שבו פגעה. למשל, אדם לא פגוע לא משפיל את הילד שלו. אבל נגיד שהיא עושה את זה, ורק את זה, פעם בשבוע. זו אהבה חסרה, אבל החסר קטן מאוד.

"אני לא חושבת שאפשר למדוד מדידה מדויקת, כשאהבה היא דבר כל כך מורכב. אני לא רוצה לעשות רשימה של 530 התנהגויות בסקאלה של אחד עד עשר. אבל כן אפשר להצביע על התנהגויות פוגעות, ולעומתן על התנהגויות אוהבות, ולמדוד באופן גס. אמא שמשפילה את הילדים שלה, פחות אוהבת מאמא שלא. אבל האם אפשר להשוות בין אמא שמשפילה לאמא שמכה? לא יודעת.

"כאשר אנחנו מנסים להגן על אמהות שלא יודעות לאהוב, או שלא אוהבות מספיק, בכך שאנחנו מקנים שוויון ערך לכל ההתנהגויות האמהיות (כי הרי ההגנה העיקרית היא 'כל אמא עושה כמה שהיא יכולה, כל אמא היא טובה'), זה מבטא זלזול באמא שאוהבת יותר. זה כאילו אמרנו לאותה אם, ההשקעה שלך והאהבה שלך לא נחשבות יותר משל אלה של אם שלא מגדלת בכלל את הילדים שלה; היא אוהבת אותו דבר כמוך.

"אבל כל עניין המדידה, עצם העובדה שאפשר לשאול מי אוהב יותר ומי פחות, מעניין פחות בעיני. חשובה ומרכזית יותר היא ההצבעה על התנהגויות מסוימות כעל אוהבות ועל אחרות כלא אוהבות, כאשר בחברה שלנו, חלק גדול מההתנהגויות הלא-אוהבות נתפש כ'נורמלי', ולכן הורים לא חושבים פעמיים כשהם מתנהגים ככה. והם לא חושבים שזה ביטוי לחוסר אהבה. זה מה שמעניין אותי להגיד. העובדה היא, שכאשר הורה צועק על הילד שלו או משפיל אותו, או שאמא לא מחבקת מספיק את התינוק שלה, זאת התנהגות פוגעת ולא אוהבת".

ד"ר בשמת אבן-זהר מלמדת את הקורס "אהבת האם: מיתוס או ביולוגיה?" במסגרת הקבץ תרבות וחינוך הילד, שיזמה פרופ' זהר שביט, בתוכנית הלימודים הכלליים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו