טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-35 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוח מגילת העצמאות

תגובות

החותמים על "אמנת כנרת" התיימרו ללכת "ברוח מגילת העצמאות". אבל המגילה שונה בתכלית. כשהאו"ם הטיל על תושבי פלשתינה (א"י) להקים מדינה ליהודים ומדינה לערבים, כונו בפיו המדינות בשם "מדינה ערבית" ו"מדינה יהודית". הקהילה היהודית ידעה שעליה למלא שני תנאים: הקהילה היהודית תקים את "המדינה היהודית", והמשטר יהיה תואם לעקרונות האו"ם.

גם בן גוריון, במכתבו לאגודת ישראל מ-12.7.47, מסביר שההחלטה כוללת הן את המונח "מדינה יהודית" והן את כללי השוויון בין האזרחים: "זה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית".

המונח "מדינה יהודית" נולד איפוא מן הצורך להיות נאמנים לאו"ם, ואין בו מחויבות דתית. להיפך, בן גוריון מבטיח "שוויון זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפייה דתית או אפליה בענייני דת".

ויתורים לדתיים?

במכתבו מתחייב בן גוריון כי יום המנוחה יהיה השבת - אך אינו מבטיח שיהיה לו אופי דתי; כי ייאחזו בכל האמצעים להבטיח שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר - אך לא שייאסר בהם אוכל לא כשר; בדיני אישות "ייעשה כל מה שאפשר". מסירתם לקהילה דתית והפקעתם מן המדינה אינה אפשרית בדמוקרטיה, לכן רק "ייעשה כל מה שאפשר"; בחינוך - "אבטונומיה מלאה", אך "המדינה תקבע... לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים", ויוטל פיקוח על בתי הספר.

ב-1953 הסביר בן גוריון מהו "חופש דת ומצפון": "להבטיח לכל יהודי חרד האפשרות המלאה לחיות לפי הכרתו הדתית, ולכל יהודי אחר לחיות לפי דרכו הוא" ("הדור", 18.9.1953). במעריב 29.4.98 מבהיר השופט צבי ברנזון, מנסח הכרזת העצמאות:

"הביטוי 'מדינה יהודית' לקוח מהחלטת החלוקה של האו"ם... הכינויים הללו, כל כוונתם היתה להבדיל את המדינות אחת מהשנייה".

באותן השנים כונה "היישוב" בשם "היישוב העברי". לולא החלטת האו"ם היתה מוקמת "מדינה עברית". הרי במגילה מתבקשות השכנות "לשיתוף פעולה ... עם העם העברי העצמאי בארצו". אם יש "עם עברי" - מדינתו "מדינה עברית".

מדינתו של העם היהודי?

הקביעה "מדינתו של העם היהודי" אינה כלולה לא במגילת העצמאות ולא בהחלטת האו"ם. מלים אלה חדרו לחוק ב-1985. בחוק יסוד המדינה: הכנסת נאמר, "רשימת מועמדים לא תשתתף ... אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". לדברי השופט בנימין כהן, "מדינה אינה יכולה להיות שייכת לציבור שהוא 'עם' ... כי 'עם' הוא מושג בלתי מוגדר ובוודאי איננו אישיות משפטית" (שורת הדין 3, פברואר 1987).

גם לפי חוק האזרחות הקיים מדינת ישראל אינה "שייכת" ליהודים בחו"ל: ליהודי אזרח זר תוענק אזרחות ישראלית בהגיעו לישראל. תהליך זה הופך אותו ל"בעלים" של ישראל, ומכאן כי לפני כן הוא לא היה "בעלים" של ישראל.

לאום ישראלי

כוונת המגילה - מדינה דמוקרטית מערבית. בברית המועצות וביוגוסלוויה לאזרח היתה הזכות להצהיר על השתייכותו או ללאום המדינה, או ללאום של אחד מהוריו (השתייכות אתנית). מצד אחד, לא השלטונות מחליטים עם איזו "קבוצה לאומית" אתה נמנה (כמו הנאצים); מצד אחר, בדמוקרטיות המערביות אסור לשלטונות לשאול או לרשום שום פרט על השתייכות אתנית או דתית. שם - כל אזרח שייך ללאום המשותף האחד, הוא "לאום המדינה". זה פשר שוויון האזרחים: כל האזרחים הם "בני הלאום", ושום אדם לא יופלה בגלל מינו, דתו, מוצאו, צבע עורו או השקפותיו.

תפישה זו שלטת גם במגילת העצמאות שלנו: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". המגילה אינה מזכירה כלל "שוויון ובלי הבדל לאום". זוהי הדמוקרטיה המערבית: כלל אזרחיה של המדינה הם "הלאום". אין כאן שום "רישום אתני" מטעם המדינה. האזרחות הישראלית היא הלאומיות הישראלית, כמו במדינות הדמוקרטיה המערבית.

בכך לא היתה שום התעלמות מן האזרחים הערבים. להיפך: כל האזרחים החיים במדינה - בין שהם יהודים ובין שהם ערבים - שווים זה לזה לפני החוק וביחס החברה, כי כמו בכל הדמוקרטיות המערביות כולם בני הלאום הישראלי. השתייכותו של אזרח זה או זה לקבוצה אתנית או דתית אינה משנה, וקבוצה אתנית איננה "לאום" בתוך לאום. לפי מגילת העצמאות בישראל יש רק לאום אחד, הוא הלאום המקיף את כל אזרחי המדינה, שכן האזרחות היא הלאומיות, כמו במגילת זכויות האדם של האו"ם (1948) בסעיף 2.

מגילת העצמאות ואחריה

לא נכון שהביטוי "מדינה יהודית" מכוון לאיזושהי נאמנות לדת היהודית. לא נכון שישראל הוכרזה ב-1948 כ"מדינתו של העם היהודי", ולא נכון שמגילת העצמאות הוציאה את הערבים תושבי ישראל מ"כלל ישראל". במגילת העצמאות הוכרז על מדינה דמוקרטית שכל אזרחיה הם המהווים את הלאום הישראלי.

ההבדלה בין "אזרחים יהודים" ל"אזרחים לא יהודים" בתוך ישראל נעשתה רק לאחר שישראל התקבלה כחברה באו"ם (מאי 1949). אז נחקק בין היתר חוק האזרחות (תשי"ב-1952).

בחוק זה יש שני סוגים של אזרחים, יהודים ולא יהודים. גם לפי חוק האזרחות הקיים במקום המלה "יהודי" נאמר בו - "אזרח מכוח שבות" ובמקום המלה "לא יהודי" נאמר "אזרח מכוח ישיבה". גם יהודי שנולד בארץ לפני הכרזת העצמאות הוא "אזרח מכוח שבות". בפשטות: כל היהודים המתגוררים בישראל הם אזרחים מסוג א' (מכוח שבות) וכל היושבים בישראל שאינם יהודים הם אזרחים מסוג ב' (מכוח ישיבה).

אולי החותמים על "אמנת כנרת" מרוצים במשטר שיש בו שני סוגים של אזרחים; אולי הם מרוצים משפעת החוקים, התקנות, הצווים וההוראות המפלים בין יהודים ובין לא יהודים; אולי הם מרוצים ממתן אזרחות מסוג א' לכל יהודי זר בהגיעו לישראל (כגון פלאטו-שרון או מאיר כהנא) - אבל אל יסלפו את מגילת העצמאות הטהורה, העשויה להאיר לנו שוב את הדרך שסטינו ממנה.

הכותב הוא יו"ר עמותת "אני ישראלי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true