טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

40 הימים של סמי קוסבה

יאסר נהרג ראשון: החיילים ירו בראשו מטווח קצר במחסום קלנדיה, בתקרית של יידוי אבנים. חודש אחר כך נהרג סאמר, גם כן מכדור בראש אחרי יידוי אבנים. יאסר היה בן 11 וסאמר בן 15. אחים

תגובות

לירות בנער לא חמוש זה דבר בלתי חוקי בעליל. כמות "הילדים שנהרגו במהלך השנה וחצי האחרונות מאוד מטרידה אותי. ובאופן נקודתי, האם כל אחד מהמקרים האלה הוא מקרה שלא היתה ברירה והיינו חייבים לירות על מנת להרוג? זאת שאלה שצריכה להטריד את כולנו" (ראש השב"כ לשעבר עמי איילון, בראיון ל"יומן", 1.2.02) עכשיו סמי קוסבה מתהלך כשבר כלי. שרירי פניו כמעט שלא נעים כשהוא מגולל את פרטי הטרגדיה המחרידה שלו. מבטו כבוש רוב הזמן ברצפה, דיבורו שקט, חרישי כמעט, ופניו הלא-מגולחים אומללים. שברונו ניכר בכל, בהילוכו הלאה, בדיבורו היגע. בתוך 40 ימים הוא איבד את שני בניו. אב שכול כפול שניים. ילד ונער שיידו אבנים בחיילים ונורו למוות. החיילים ירו בשניהם בראשיהם, בכדורי מתכת מצופי גומי מטווח קצר, בניגוד לכל הוראות הפתיחה באש, שאוסרות ירי גומי מטווח קצר על ילדים, ואוסרות ירי קטלני על מי שלא מסכן את חיי החיילים. אי אפשר להאמין שהילד יאסר והנער סאמר סיכנו את חיי החיילים. קשה גם לקבל את הריגתם הנוראה של שני האחים על רקע העובדה שסאמר יידה ככל הידוע את האבן בטנק, ואילו יאסר הקטן נורה בראשו, על פי העדויות, אחרי שכבר נפל לרצפה במנוסתו מהחיילים.

שני האחים גססו במשך כשבוע, כל אחד בתורו, כל אחד בזמנו, באותו בית חולים ברמאללה. 40 ימים בדיוק, מניין ימי האבל המוסלמי, הפרידו בין מותו של יאסר למות אחיו סאמר. שני אחים, ילדי פליטים שגדלו באחד הקשים שבמחנות, שנורו בראשיהם למוות בעוון יידוי אבנים. האם מישהו הורה לחיילים לירות בראשי הילדים הללו או שמא היו אלה יוזמותיהם העצמאיות? זה משנה? האם עוד אפשר לקרוא לזה "חריגים"? או שמא זאת הנורמה, לירות במיידי אבנים, מבוגרים, נערים או ילדים, גם על מנת להרוג? וגם זה לא נחשב לנו לפשע מלחמה? ולמי אכפת בצה"ל, שככה נוהגים חייליו, שאפילו מצ"ח לא טרח לפתוח בחקירת שני המקרים, כאומר שהכל כשורה עם הריגת הילדים הזאת, ודובר צה"ל מצדיק את הריגת שני הילדים? למי בכלל אכפת מחייהם וממותם של סאמר ויאסר קוסבה, שני ילדים שנולדו בלי סיכוי ונהרגו בלי סיבה?

את בנו הראשון איבד סמי קוסבה במחסום החנק של קלנדיה. ערימות האשפה והמדמנה ופקקי האין קץ שצובאים על המחסום הזה היו התפאורה לראשונה בשתי הזוועות. ישבנו שם השבוע. קוסבה הוא בן פליטים ממחנה קלנדיה הסמוך, שמשפחתו ברחה ב-48' מהכפר האבוד ברפיליה שמכבים בנויה עכשיו על חורבותיו. בן 41, הוא בעל הקיוסק בבית קהספר היסודי לילדי המחנה, פלאפל בחצי שקל וממתק בפחות. חמישה בנים ובת היו לו ולפטמה אשתו, עד לבוא השכול. תאהר בכורם בן 18 ומוחמד, הקטן ביותר, בן שלוש. עד לשנת 1990 היה סמי בא ויוצא בבתי הסוהר של ישראל, פעיל פתח שיידה אבנים בכיבוש הישראלי באינתיפאדה הראשונה ונכלא בלא משפט ועם משפט, שוב ושוב.

בשבת ה-8 בדצמבר, לפני כחודשיים, קמה משפחת קוסבה, אכלה ארוחת בוקר ויצאה לערוך קניות לחג המתקרב. פטמה יצאה עם מוחמד הקטן לרמאללה, לקנות בגדים לילדים, וסמי ביקש לצאת לשכונת א-ראם הסמוכה, לחדש את המלתחה שלו לקראת החג בחנות שבה הוא קונה תמיד כי בה יש בגדים טובים מישראל. תאהר, סאמר, יאסר ואסיל הלכו לבית ספר. החייל במחסום אמר לסכל את התוכנית ואסר על סמי לעבור. סמי עקף את המחסום סביב סביב. הוא קנה חולצה אפורה ומכנסיים כחולים ונעליים שחורות, 290 שקלים הכל יחד, ופנה לחזור הביתה, דרך המחסום. לחזור נותנים להם, רק לא לצאת.

שלושה חיילים וקצין עמדו בקצה המחסום, על ספו של מחנה הפליטים, ליד העמוד שנושא את שלט הפרסומת לצלחות הלוויין של מיראז'. מולם, על הגבעה, ליד הגדר הפרוצה של נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים, התגודדו ילדי המחנה ויידו בהם אבנים. השעה היתה שעת צהריים, משהו כמו אחת או אחת וחצי, הילדים היו בבגדי בית הספר, ילקוטיהם על גבם, נלחמים בכיבוש. הם היו בני 14-11, לא יותר. סמי אומר שהוא ניגש לקצין ואמר לו: "חראם. זה ילדים קטנים. אם תישארו מאחור הם לא יעשו לכם כלום. למה אתם רצים אחריהם?"

הקצין הציע שסמי יעלה אל גבעת הילדים וינסה לשכנעם להתפזר. סמי הפקיד את השקית ובה בגדי החג החדשים אצל מכר בחנות חומרי הבניין הסמוכה ועלה עם עוד שני גברים מהמחנה אל הילדים. אבל אז התחילו פתאום חיילים אחרים לירות מכיוון שדה התעופה; כמה קוביות בטון ליד גדרו הפרוצה משמשות לעת מצוא עמדת ירי של צה"ל. החיילים ירו גומי וגז, כ-20 מטרים הפרידו בינם לבין קבוצת הילדים-המיידים. סמי ברח כל עוד רוחו בו.

קולו נבלע עכשיו בצפירות שעולות מהשיירה האינסופית שמעוכבת במחסום שמאחורינו. מדי פעם נשמעת גם יללת אמבולנס, שגם הוא לא מצליח להבקיע דרכו בפקק הנורא הזה. סמי חזר לביתו, הילדים המשיכו ליידות והחיילים לירות. ילדיו היו לשמחתו בבית. יאסר שיחק באטארי עם מוחמד הקטן, סאמר הלך לקנות לחם. שלווה. אחרי הצהריים נסע סמי לרמאללה, לקנות קטאיף לסעודת החג. פטמה חזרה בינתיים, קנתה בגדים לילדים. יאסר ביקש למדוד: ג'ינס וחולצת חג. מדד והוריד, שומר בצד את בגדיו החדשים. חלומו היה לנסוע בחג לרמאללה לשחק ב"מלהי", משחק המכוניות המתנגשות. בן 11 הוא היה נוהג לנסוע לבדו לעיר הגדולה. לפעמים אביו היה שולח אותו גם לירושלים, שישלח עבורו את טפסי הטוטו והלוטו בימים שבהם הסגר הודק ורק ילדים קטנים הורשו לפרוץ אותו. אבל באותו יום אחר הצהריים יאסר אמר שהוא רוצה ללכת לשוק. אמו ניסתה להניאו, ככל שאמא יכולה להניא ילד בן 11 להישאר בבית במחנה פליטים, אבא היה ברמאללה - ויאסר יצא את הבית. בחוץ פגש אותו דודו שניסה גם הוא למנוע מיאסר להתרחק מהבית, בזמן שבכביש הראשי יורים ומיידים. יאסר הבטיח לדודו שרק יקנה עוואמה, שזה ממתק חג, ויחזור.

בארבע ורבע התקשר הדוד לסמי ואמר לו שימהר לחזור כי יש בעיות בכביש ויאסר לא בבית. עד שחזר סמי מהעיר הגדולה, כבר ראה התגודדות בכניסה למחנה. מישהו אמר לו שיאסר בבית החולים. מבועת הוא חזר כלעומת שבא לרמאללה, הרופא בבית חולים הסביר לו שפציעת ילדו בראשו קשה. עד עשר בערב נמשך הניתוח, עוד שמונה ימים נמשכה גסיסתו, עד שנפח הילד את נשמתו. עדי ראייה סיפרו לו שיאסר נורה בראשו אחרי שמעד כשברח מהחיילים. לדבריו אמרו לו שהחייל ירה בראשו מטווח קצר. בכל מקרה המרחק בין החיילים למיידים לא עלה על 30-20 מטרים.

ב-16 בדצמבר, עיד אל פיטר, חגם הקדוש, קברו את יאסר בבית הקברות של המחנה. פתחו סוכת אבלים, באה הדודה מירדן, סבא וסבתא כבר לא הספיקו להגיע כי הגשר נסגר בגלל החג. אחרי שבעה ימים סמי חזר לעבוד, כמה ימים אחר כך החלה חופשת הסמסטר בבתי הספר בגדה וסמי יצא לירדן, לבקר את דודנו שנטה למות. בעמאן שקד האב השכול על הכנת ספר זיכרון לילדו המת, פסוקי קוראן שמוקדשים ליאסר החלל הקטן ב-700 עותקים. 200 עותקים חילק למשפחה שחיה בעברו המזרחי של הנהר ועוד 500 עותקים ארז אתו, לחלקם במחנה הפליטים שלו, בגדה המערבית של הנהר. בשבת ה-19 בינואר אמר לחזור לביתו. התדרדרות במצב הדודן גרמה לו לדחות את צאתו ביום. בשש וחצי בערב צילצל אצלו הטלפון.

את בנו השני איבד סמי מול הטנקים שצרים על לשכתו של יאסר ערפאת. בטלפון לעמאן נשאל סמי בידי קרוב משפחה מתי הוא מתכנן לשוב וסמי אמר שלמחרת, יום ראשון, יחזור הביתה. הגשר כבר היה סגור בשעה שדיברו, בשבת הוא נסגר מוקדם. אחר כך צילצל הטלפון שוב ולאב ההמום בעמאן נאמר שסאמר הובהל לבית החולים ברמאללה עם כדור בראשו.

סאמר? שוב כדור? שוב בראש?

למחרת, באותו חדר בו גסס יאסר, ראה סמי את בנו בן ה-15 כשהוא מחוסר הכרה כיאסר וגם ראשו זב דם, מחורר וחבוש. הכדור חדר כ-15 ס"מ ולא יצא. סיכוייו היו אפסיים. ביום שישי ה-25 בינואר נפח גם סאמר את נשמתו. בארבע הלך סמי הביתה לנוח ובחמש נכנס תאהר בן ה-16 ואמר: "אבא, סאמר מת". זה לקח עד למחרת, עד שפטמה וסמי הצליחו לאסוף איכשהו את עצמם ולצאת לבית החולים, לקחת את גופת ילדם השני. סאמר נקבר בבית הקברות של המחנה, ליד יאסר.

סאמר יצא בשבת ה-19 בחודש לאחת מהפגנות התמיכה בערפאת הנצור ברמאללה. הצעירים יידו אבנים בחיילי הטנקים הצרים. לדברי עדי ראייה גם סאמר נורה בראש מטווח של כ-20 מטרים. בבוקר עזר סאמר לאמו לנקות את ביתם, ובצהריים ביקש הנער לצאת. אמו סיפרה שביקשה ממנו שלא ייצא עד שיחזור אביו מעמאן. "אני מפחדת עליך", אמרה לו. "אני הולך לחבר", אמר לה. "תזמין אותו אלינו", אמרה לו. "בסדר, אני אלך לקרוא לו", אמר הנער לאמו החרדה, שישה שבועות אחרי שנפרדה כך מבנה יאסר, שגם הוא רק הלך לשוק.

השעות נקפו וסאמר לא שב. ברחוב הראשי שוב יידו אבנים ופטמה שלחה את אחייניה לבדוק אם סאמר לא נקלע לשם. הם חזרו והרגיעו את האם השכולה: סאמר לא שם. בארבע בא הדוד, זה האחרון שראה בזמנו את יאסר, ושאל איפה סאמר. "אצל חבר", ניסתה האם. "מזמן?" שאל הדוד. "ברחם של אמא שלך, קרה משהו?" נחרדה האם. ואז הדוד סיפר ששמע בחדשות של קול ישראל בערבית שסאמר נפצע קשה. בערב אמרה רופאה לפטמה: "סאמר יילך כמו אחיו. נשארו לו רק כמה ימים". ביום ה-40 למות יאסר, מת סאמר.

דובר צה"ל: "מתחקיר פיקוד מרכז שבוצע על האירוע בו נהרג יאסר קוסבה, עולה כי במהלך הפרת סדר בפאתי שדה התעופה עטרות נעשה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות לעבר נער שזוהה כמסית הראשי. החייל היורה זיהה כי פגע בנער וכי הוא פונה לכיוון מחנה הפליטים קלנדיה. באזור ישנן הפרות סדר מדי יום והחיילים בעמדות מתודרכים בכללים לפעול, לפי הוראות שימוש, באמצעים לפיזור הפגנות. במקרה המדובר פעל החייל היורה כשורה, בהתאם להוראות אלו.

"מבדיקה שנערכה בדבר האירוע בו נורה סאמר קוסבה עולה כי בתאריך המדובר היתה התקהלות גדולה באזור המוקטעה (לשכת ערפאת, ג"ל), שכללה זריקות אבנים. הכוח אשר הגיע למקום הגיב באמצעים לפיזור הפגנות, אך לא זיהה נפגעים. כמו כן לא הגיעו כל טענות למנגנוני התיאום והקישור. יש להדגיש כי חיילי צה"ל מתודרכים על ידי מפקדיהם לנהוג באיפוק מירבי על מנת שלא לפגוע בחפים מפשע".

חבורת ילדים בלויי סחבות עומדת על תל העפר שמול המחסום, משקיפה על אלפי המבוגרים שנאנקים בתלאות המחסום. צפירות הזעם עולות השמימה, התנועה לא זזה. יוסף עבד-אל-רחמאן, בן 14, ג'ל בשיער, חושף את צלקותיו: אחת בראשו, אחת בברכו ואחת בכתפו. שלושה כדורי גומי בגוף של ילד. חברו עבד, בן 19, היה מאושפז חודשיים באיראן, בבית החולים מילאד שבטהרן, לטיפולים בפציעה שלו. ומוסטפה בן 14 מספר איך נדחף פעם מקומה ראשונה של בית בידי חייל. ידו מעוקמת מאז. סמי: "אני רוצה להגיד משהו שמדבר לאמהות של היהודים. אני רוצה להגיד שהילד הקטן אין לו קלצ'ניקוב ואין לו פצצה. אני מבקש להגיד שהפצצות ששמים בישראל לא נותנות כלום והירי על הילדים שלנו לא נותן כלום. ילד בן 11 מה עשה? וילד בן 15 מה עשה?". אחר כך עלינו במעלה התל וסמי הצביע לפניו, הנה כאן נפל יאסר וכאן עמד החייל היורה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות