בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור טרגי של חוסר אונים

יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1945-1933 יהודה באואר. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת יד ושם, 380 עמ', 69 שקלים

תגובות

יהודה באואר נחשב לבכיר חוקרי השואה הישראלים. שמו הולך לפניו בעולם כולו, וגם הספר הזה יצא תחילה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל. המהדורה העברית יצאה ב"יד ושם", מוסד ממלכתי שבאואר נמנה עם ראשיו, ועל כן יש לקרוא את ספרו בכבדהו וחשדהו, כמו כל ספר היסטוריה רשמי.

כשני שלישים מבין קרוב ל-450 הערות השוליים מפנות את הקוראים לעבודותיהם של מלומדים אחרים, בישראל ובארצות אחרות. על כן נראה שבאואר לא ביקש להציג כאן מחקר מקורי, אלא מבט מקיף, סמכותי ומוסמך על אחד הנושאים המרתקים והרגישים ביותר בתולדות השואה. בן 75, באואר נמנה עם בני הדור הראשון לחקר השואה ועבודתו נגועה בדרך כלל במחלת ילדות שפגעה בעבודתם של רוב החוקרים בני דורו: חלק ניכר ממאמציהם אינו מושקע במחקר וגם לא בסיפור, כי אם בחיסול חשבונות לאומיים-היסטוריים, פוליטיים ואישיים. גם הספר הזה וכחני מאוד, דעתני, פסקני, נוזפני; כמעט בכל פרק באואר מחסל חשבון עם מישהו.

נראה שהספר אמור לפנות אל קהל רחב: באואר ניסה את כוחו בסגנון כמו-פופולרי, אך התוצאה אינה משביעה רצון. טון דבריו קר ומתנשא, והוא מרבה להשתמש ב"אנחנו" מלכותי. מעת לעת הוא עובר ללשון הווה, מניירה שהיסטוריונים רבים לוקים בה ואין כמוה להרוס סיפור טוב.

מדובר בסיפור מצית דמיון וטרגי מאוד על ניסיונם של יהודים להציל את עצמם באמצעות משא ומתן ישיר עם הנאצים. האפשרויות לעשות זאת נפתחו שוב ושוב, מראשית הקמתו של הרייך השלישי ועד לשבועות שקדמו לקריסתו. היהודים הציעו בדרך כלל תשלומי כופר, ואלפי יהודים ניצלו בדרך זו. מקצת המגעים נוהלו בידי ארגונים יהודיים - ציוניים ולא ציוניים - מקצתם בידי יהודים פרטיים. הפרשה ראויה מאוד לסיפור.

שלוש שאלות מרכזיות מבקשות בתוך כך מענה. האחת היא מוסרית במהותה: היו שסברו כי אין לנהל משא ומתן עם השטן, אין לשלם לו כופר, אין להסכים להצלתם של יהודים מסוימים תוך השלמה מאונס עם מותם של אחרים, והמשא ומתן עלול לפגוע במאמצי המלחמה של בעלות הברית.

עמדתו של באואר בשאלה זו ברורה והוגנת: מותר ואף צריך היה לעשות זאת.

השאלה השנייה היא מה היו הסיכויים בכל נקודת זמן. האם בכל מקרה כל המעורבים פעלו בדרך הנכונה ביותר או שמא שגו ואף החמיצו הזדמנויות להצלה. זו השאלה הרגישה ביותר, גם מבחינה פוליטית, ובאואר מתקשה לנתח אותה ללא משוא פנים. כדי שניתן יהיה להשיב עליה יש לקבל מענה על השאלה השלישית והיא: מדוע הסכימו הנאצים להיכנס למשא ומתן עם יהודים? מקצת המגעים האלה נוהלו בידיעתו ובאישורו של היטלר עצמו. זה נושא מורכב מאוד, ובאואר לא הצליח להבהירו די הצורך.

הנאצים מצטיירים בתוך כך כאנשים פרגמטיים המוכנים למשא ומתן וגם להסדרים טקטיים, הנוגדים לכאורה את מטרתם העיקרית: השמדה טוטלית של כל יהודי אירופה. באואר אומר שאין סתירה בין האידיאולוגיה לטקטיקה, ונקודה זו מנומקת היטב. בעלות הברית, לעומת זאת, סירבו לסגת מן העיקרון הדוגמתי שהנחה אותן, לאמור: משא ומתן עם הנאצים יעסוק רק בנושא אחד - כניעה ללא תנאי. בעלות הברית פעלו לדברי באואר מתוך אי הבנה: הן חשבו שהנאצים מבקשים לשלוט באירופה, אך לדעת באואר עיקר מטרתם של הנאצים היתה להיפטר מהיהודים. אין תשתית ראייתית לתיזה הזאת.

הוא טיפל בשלושה נושאים מרכזיים: הסכם ההעברה בין ממשלת הרייך השלישי לבין הסוכנות היהודית, ולפיו יהודי גרמניה יורשו להגר לארץ ישראל ולהעביר אליה חלק ניכר מרכושם; ניסיונו של הרב דב בר וייסמנדל וכמה אנשים אחרים להציל באמצעות שוחד את יהודי סלובקיה ואחר כך את יהודי אירופה הכבושה כולה; הניסיונות להציל את יהודי הונגריה.

הסכם ההעברה התאפשר הודות לזהות אינטרסים בין הסוכנות היהודית לבין הנאצים: אלה רצו להיפטר מהיהודים, הסוכנות היהודית נזקקה להם בארץ. ההסכם עורר התנגדות רבה, אך באואר מתאר אותו בחיוב. בתוך כך הוא מעלים עובדה חשובה: ההסכם עם הנאצים איפשר את יציאת היהודים לארץ ישראל בלבד, לא לכל מקום בעולם. באורח דומה באואר מעלים את העובדה שדוד בן-גוריון נטה להתייחס בשלילה לכל ניסיון להציל יהודים מחוץ לארץ ישראל. מניעי הגרמנים אינם ברורים.

הערפול סביב עמדת הגרמנים גובר כאשר באואר מתאר את הפרשה קורעת הלב ומציתת הדמיון שבמרכזה וייסמנדל, רב חרדי בסלובקיה, שניסה לשחד את הנאצים והאמין שהודות לשוחד ששילם להם הם עצרו את גירוש היהודים למשך שנתיים. הוא סבר שעוד כסף יאפשר לו לדחות עוד את הגירוש, ועוד יותר כסף יאפשר להציל את יהודי אירופה כולה. אחרי המלחמה טען שהתנועה הציונית הפקירה את הקהילה שלו מפני שהיתה חרדית.

באואר תוקף את הנושא משני כיוונים: ראשית, הוא אומר, לא השוחד עיכב את גירוש היהודים מסלובקיה וגם ל"תוכנית אירופה" לא היה סיכוי. ייתכן שהוא צודק. שנית, באואר אומר, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט לא הפקירו את יהודי סלובקיה אלא שלחו להם את הכסף שדרשו.

הרצאת הדברים בנקודה מרכזית זו מוזרה למדי: בעמוד 120 כתוב שעד סוף ספטמבר 1943 נשלחו לסלובקיה 184 אלף דולר. לא ברור מה מקור הכסף וכיצד הועבר ליעדו.

הקוראים שיטרחו לעבור לעמוד 340 ולעיין שם בהערת השוליים שמספרה 77 ימצאו הפתעה גדולה: בשנים 1944-1943, טוען באואר, נשלחו מארץ ישראל לסלובקיה 100 אלף לירות שטרלינג שהן כ-400 אלף דולר. זה מידע חשוב מאוד; אם הוא נכון אין לקבור אותו בהערת שוליים. גם בעניין זה באואר אינו אומר מה מקור הכסף, איך נשלח, למי נשלח, ומה אמור היה לממן ב-1944, כשרוב יהודי סלובקיה כבר לא היו שם.

זה הקטע התמוה ביותר בספרו, ואולי הוא אינו מעיד על כותבו כי אם על עורכו: עורך רציני היה דורש כאן הבהרה. השורה התחתונה היא שהסוכנות היהודית והג'וינט היו בסדר: אין להאשים אותם בהחמצת הסיכוי להציל את יהודי סלובקיה. זו גרסה הראויה להישמע, אך אין היא מוחקת את סימן השאלה המרחף מעל הפרשה.

אי בהירות אופפת גם את פרשת הונגריה. אדולף אייכמן הטיל על אחד מעסקניה של הקהילה היהודית בבודפסט, יואל ברנד, להביא לסוכנות היהודית הצעה לעסקה: עשרת אלפים משאיות תמורת הצלת חייהם של כמה אלפי יהודים. יחד עם ברנד יצא מבודפסט עוד שליח, שתפקידו היה כנראה לרקום קשרים בין הימלר לארה"ב, שלב בדרך להסכם שלום נפרד. רודולף קסטנר, אף הוא מעסקני הקהילה היהודית בבודפסט, אירגן בינתיים רכבת הצלה: הנאצים הרשו לו להוציא מהונגריה קרוב ל-1,800 יהודים. בערך באותו הזמן החדירה הסוכנות היהודית כמה צנחנים אל מעבר לקווי האויב הנאצי ושלושה מהם, ביניהם חנה סנש, הגיעו לבודפסט.

כל אלה מרכיבים את אחת הדרמות הגדולות של המאה העשרים, והיא מבקשת הרצאה כרונולוגית ברורה ולפחות מידת מה של השראה. באואר הטביע אותה בפרטי פרטים, עם חזרות לאין ספור המחייבות שימוש מרובה במלה המעצבנת "כאמור" וסטיות רבות לפרשיות צדדיות, תוך תרגילים אקרובטיים בלוח הזמנים - קדימה ואחורה, אחורה וקדימה. התוצאה היא ערפל כבד שאינו מאפשר כמעט לדעת מה קרה מתי.

אחת השאלות המרכזיות בפרשה נוגעת לטיפולה של הסוכנות היהודית ולטיפולו של דוד בן-גוריון עצמו. הסוכנות מיהרה להודיע לשלטונות הבריטיים על הצעת הגרמנים, ואפשר שלא היתה לה ברירה אחרת, אך הסוכנות גם לא עשתה מאמץ של ממש להוליך שולל את הגרמנים ולו רק כדי להרוויח זמן. מי שעשה זאת היה נציג הג'וינט בשווייץ, סלי מאייר. באואר אוהב אותו, אך מתנשא עליו.

כצפוי הוא כותב שדוד בן-גוריון הבין את משמעות התוכניות להשמדת היהודים וכי היה מעורב באורח פעיל במאמצי ההצלה. האמת היא שבן-גוריון לא ראה בהשמדת היהודים קודם כל פשע נגד האנושות או נגד העם היהודי, כי אם פשע נגד התנועה הציונית. על חלקו במאמצי ההצלה הוא כתב בעצמו, בשנות החמישים, במכתב ששיגר לאחיו של רודולף קסטנר: "אני לא הייתי בקי גם בשעת המעשה בענייני ההצלה של יהדות אירופה הכבושה בידי הנאצים, אם כי הייתי אז יו"ר הנהלת הסוכנות. במרכז פעולתי עמד אז גיוס היהדות לתביעה להקים מדינה יהודית". באואר אינו מזכיר את המכתב הזה.

הרושם הוא שבאואר משייך עצמו אל אלה מחוקרי השואה הנוטים לייחס לבן-גוריון מעורבות עמוקה יותר בפרשת ההצלה ממה שייחס לעצמו, ועל כן מוזר למצוא את ההסבר שבאואר נותן לעמדת בן-גוריון: הוא ועמיתיו שלחו את כספי הכופר לאירופה לא מפני שהאמינו שתוכנית ההצלה מעשית, אלא מפני שלא רצו שאחרי המלחמה יואשמו שהחמיצו הזדמנות להציל יהודים. הנה כי כן פוליטיקאי ציני ומחושב השולח לנאצים 400 אלף דולר מכספי העם היהודי כדי להציל את דימויו בעיני בוחריו העתידיים.

על רקע האשמה זו יש משהו נלעג בנטייתו של באואר לנזוף שוב ושוב בהיסטוריונים פחות ממסדיים ממנו: את עמוס אילון, שאותו באואר מגדיר משום מה כ"סופר מאוד פופולרי", הוא מאשים בכך שחזר ביודעין על סיפור שקרי והכל כדי להשחיר את פני הסוכנות היהודית. באואר רואה בכך מעין מזוכיזם אנטי ציוני "לפי 'מיטב' המסורת היהודית". המדובר בשאלה מדוע לא הורשה יואל ברנד לחזור לבודפסט להמשך המשא ומתן עם הנאצים. באואר: "אנחנו (כלומר הוא) יכולים כמעט לשמוע באוזנינו את הטיעון שחיל האוויר הישראלי היה צריך להצניח אותו מאחורי קווי הגרמנים". הנה משפט שלא היה צריך לחמוק מעינו של עורך אחראי.

בסופו של דבר קשה לקבוע אם דוד בן-גוריון ועמיתיו בסוכנות היהודית פעלו בצורה נכונה: באואר מציב מאחורי הפרשה סימן קריאה, אך הסימן הראוי הוא סימן שאלה. את עמדת הגרמנים באואר מנסה לנתח על יסוד ההנחה שיש לה הסבר רציונלי ואפשר שזה מקור הקושי שלו: אולי אין הסבר כזה.

האנשים הטובים בספרו הם גיבורים טרגיים, שנקלעו לדילמות גדולות מהחיים: הרב וייסמנדל, רודולף קסטנר, יואל ברנד ובעיקר סאלי מאייר שניסה והצליח להוליך את הנאצים שולל. באואר מעיר בצדק שהאנשים האלה ראויים לכך ששמותיהם ייקראו על רחובות בישראל. בהקשר הזה הוא מזכיר את "חברי תנועות הנוער הציוניות"; זה אזכור מאולץ למדי, שכן באואר כמעט ולא אומר דבר על חלקן בהצלת היהודים.

הוא מרבה להזכיר את התנגדות הגרמנים להעברת יהודים לארץ ישראל; לדבריו הם פעלו בהשפעת המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני. בתוך כך הוא מחזק את המיתוס שארץ ישראל היתה יכולה לקלוט מיליוני פליטים מאירופה. האמת היא שמדינת ישראל לא קלטה שישה מיליון יהודים עד עצם היום הזה, וכל תוכניות ההגירה של הסוכנות היהודית עד לסיום המלחמה התבססו על ההנחה שהגירת מיליוני יהודים תימשך עשרות שנים. זו היתה הטרגדיה האמיתית של התנועה הציונית בשואה: סיפורה הוא סיפור של חוסר אונים. היא ידעה לחזות מראש את הסכנה, אך הפתרון שהציעה לא היה רלוונטי. באואר לא כותב על כך.

לעומת זאת הוא מרבה לתקוף את בעלות הברית על שלא עשו יותר להצלת היהודים וראו בהם "מטרד בלבד". אין בספר תשתית ראייתית להנמקת הטענה הזאת. אולי יכלו בעלות הברית לעשות יותר, אך הדרך היחידה להציל מיליוני יהודים היתה להביס את גרמניה הנאצית. בעלות הברית איבדו במלחמה הזאת קרוב לעשרים מיליון חיילים ועוד יותר אזרחים. רוב היהודים שניצלו חבו את הצלתם לניצחון על גרמניה הנאצית - ההגינות מחייבת להזכיר זאת מדי פעם. באואר אינו עושה זאת. במקום זאת הוא רואה לנכון לחסל חשבון היסטורי עם ממשלת המנדט וכותב בשמחה לאיד ילדותית מעט: "ההיסטוריה נקמה את נקמתה: הבריטים הפסידו לא רק את ארץ ישראל אלא את כל האימפריה שלהם". גם זה משפט שלא היה צריך לחמוק מעינו של עורך רציני.

עורך רציני יותר היה מחזיר לבאואר את כתב היד גם כדי שישלים לפחות חלק מפרקי הדרמה שהחמיץ. בתארו משא ומתן בין סאלי מאייר לכמה מקציני האס-אס שהתנהל על הגבול בין שווייץ לגרמניה, הוא כותב שהנאצים "הביאו אתם" אל הגבול יותר מ-300 יהודים שהוצאו לצורך זה ממחנה ברגן בלזן. מה זה "הביאו אתם"? מה היה מצבם של היהודים האלה? כיצד הוסעו? היכן הורדו? כיצד טיפלו בהם? לאן נשלחו מנקודת הגבול? מה חשו? הרי מדובר בבני אדם, לא בשקי סחורה. העורך של באואר לא דרש ממנו הבהרה.

הוא ניסה לשרטט את דיוקנם של כמה מהמעורבים בסיפורו, ושתי נשים הוא זיהה בתוך כך בשמותיהן הפרטיים, כמו היו ידידותיו האישיות: "מרגוט היתה אינטלקטואלית, לא נאצית באופייה, הרמינה היתה רוכבת מעולה, לא משכילה במיוחד" (עמ' 264), זה לא ממש מקדם את הדיון.

מעצבן מכל הוא הסרקזם של באואר: על אחד מקציני האס-אס הוא כותב - פעמיים - שהיה "אוהב הבריות ובעיקר יהודים", וכן: "הוא לקה במחלת מין (מן הסתם במסגרת תפקידו המינהלי), אך השבח לאל (לא האל הפרוטסטנטי ולא הקתולי אלא האל שהאמין בו כל חולה נאצי זקוף קומה שלקה במחלת מין) הוא נרפא ונשלח לעבודה חשובה מאוד בברלין" (עמ' 266). זה לא נחוץ. קוראיו של באואר יודעים שגם אלה מהנאצים שלא לקו במחלות מין היו מנוולים.

1933-1945\YehudaBauer JewsforSale?Nazi-JewishNegotiations



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו