בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים פופולריים בתרגום מרושל

וידויו של פילוסוף בריאן מגי. תירגמו מאנגלית: רינה מרקס וויולה זולטי. הוצאת כנרת, 574 עמ', 79 שקלים

תגובות

בריאן מגי מוכר לקוראים בישראל בזכות שניים מספריו שתורגמו לעברית: "אנשי הגות" ו"הפילוסופים הגדולים", שכיכב ברשימת רבי-המכר יותר משנה. מגי הוא אינטלקטואל רב-תחומי: הוא פילוסוף, איש טלוויזיה, מוסיקאי, סופר ופוליטיקאי. בין כתביו כלולים ספרים המוקדשים למשנתם של פופר, של שופנהאואר, ספר על ואגנר, רומן פילוסופי וספרים אחרים. לפני זמן מה יצא לאור בעברית ספרו "וידויו של פילוסוף".

כפי שמגי מעיד על עצמו, הוא איננו פילוסוף מקורי יוצר. כתביו הפילוסופיים כוללים ספרי פרשנות וספרים שיצאו בעקבות תוכניות טלוויזיה. ספרו הנוכחי שונה. "וידויו של פילוסוף" הוא אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית. נוסף על פרקים המוקדשים באופן טבעי למאורעות ולאישים הבולטים שליוו אותו בחייו, הוא מכיל את תמצית השקפת עולמו הפילוסופית.

לספרות פופולרית יש מעלות לא-מעטות. היא עשויה לשמש מעין מבוא למי שאיננו מצוי בתחומו של המקצוע הנדון; היא עשויה לקרב את הרעיונות, את השאלות ואת התורות המרכזיות הכלולות בו למגוון רחב של מתעניינים בעלי רמות השכלה שונות. הצגה פופולרית פשוטה של רעיונות מורכבים נוטה פעמים רבות לשרטט תמונות גדולות ותהליכים היסטוריים שהטיפול החמור, הדקדקני והפרטני עשוי להותיר בערפל. ספרות כזאת עשויה לחשוף לפני מי שאיננו איש מקצוע את מקור המשיכה והסקרנות הקשורות בשדה הידע הנדון ולמושכו להעמיק את ידיעותיו ולהפוך, אולי, לתורם פעיל.

יתרונותיו אלה של ז'אנר זה בולטים במיוחד כאשר מדובר בפילוסופיה. שאלות היסוד שהפילוסופיה מטפלת בהן, שאלות המתחקות אחר מהותם של מושגים כמו "אמת", "ידיעה", "תודעה ותודעה עצמית", "צדק", "משמעות", "משמעות החיים" ושאלות רבות אחרות ארוגות בחיי היום-יום שלנו כבר מראשיתה של הילדות המוקדמת.

אך לפילוסופיה יש היסטוריה סבוכה ורבת-שנים. התווית "פילוסופיה", או "פילוסופי", או "פילוסוף" מוצמדת למגוון עצום של זרמי מחשבה, של אישים, של שיטות וגישות אינטלקטואליות. הניגוד שבין הדחף להבנה עצמית הגלום ב"שאלה הפילוסופית" לבין הריבוי העצום של הדעות, השיטות והמחלוקות שביניהן מוליד בדרך כלל מבוכה, רתיעה ורפיון ידיים. יתרונה של הספרות הפופולרית הפילוסופית הוא ביכולתה להפיג במידת-מה את המבוכה הזאת, באפשרה התמצאות ראשונית בעולמה הסבוך של המחשבה. אך ספרות פופולרית לעולם נידונה להיות משנית.

שני ספריו הקודמים של בריאן מגי שתורגמו לעברית הם ספרים פופולריים טובים. שניהם התבססו על תוכניות טלוויזיה של הבי-בי-סי שאותן יזם מגי עצמו. בתוכניות אלה נעשה שימוש מוצלח במגבלות המדיום הטלוויזיוני. בשתיהן בחר מגי לחשוף שדה מחשבה בעזרת דיאלוג שהוא עצמו ניהל, עם פילוסוף בכיר בן-זמננו. "אנשי הגות" הציג לפני הקהל כמה מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים: קוויין, מרקוזה, פאטנם, סירל, חומסקי ואחרים. הדיאלוג הלא-פורמלי איפשר היכרות ישירה וייחודית מסוגה עם השקפת העולם הפילוסופית של ההוגה המרואיין.

"הפילוסופים הגדולים" הציג בפשטות ובתמציתיות את עיקרי משנתם של גדולי הפילוסופים המערביים לדורותיהם בעזרת ראיון עם מומחה בכיר בתחום. בשני המקרים הבחירה בדיאלוג היתה מוצלחת. היא הציגה את ההוגה לקהל באופן לא פורמלי, ועם זאת מדויק בדרך כלל. בשני הספרים הללו נחשף מגי כאיש שיחה אינטליגנטי, כמראיין שמדייק בשאלותיו וכבקיא בתחומו.

בספריו הקודמים עמד מגי בצלם של מרואייניו או של מפורשיו. הסקרנות בנוגע להשקפת עולמו הפילוסופית של מי שתרם תרומה חשובה להחדרת הפילוסופיה לקהלים רחבים ומגוונים היא טבעית מתבקשת. אך למרבה האכזבה, "וידויו של פילוסוף" אינו מגלם אף לא אחת מהמעלות שאיפיינו את ספריו הקודמים. הוא מכיל מונולוג ארוך וטרחני שאין בו רעיון פילוסופי או הבחנה היסטורית משמעותיים שמצדיקים את כתיבתו.

מגי מבקש לחשוף לפני הקוראים את השקפת עולמו הפילוסופית ואת התפתחותו האינטלקטואלית. מסתבר, שבמובן חשוב השקפת עולמו הוצעה כבר בספריו הקודמים כמראיין, כעורך וכפרשן. יש, עם זאת, הבדל מכריע אחד בין אופן הצגתם שם לבין האופן שבו הם מוצגים כאן. שם הם הוצגו כמין מבוא פופולרי למשנתם של הפילוסופים הגדולים. כאן הם מוצגים כפילוסופיה עצמה.

ראשיתו של הספר היא בפרק המתאר את היחשפותו של מגי הילד לקסמה של הפליאה המטאפיסית. המפגש הראשוני התמים עם השאלה המטאפיסית הנחה את סקרנותו הפילוסופית האינטלקטואלית של מגי כל חייו. הוא מבין את עצמו כפי שמבקש לשמר בכל הקריירה שלו את אותה רעננות שקשורה למפגש הראשוני עם הפליאה, זו שהיא, לדעת אריסטו, ראשיתה של המחשבה.

אך הפילוסופיה המקצועית אינה מספקת, לדעת מגי, מענה לתשוקה המבנה שאלות אלה. אחד מפרקיו של הספר קרוי "בשבח הפופולריות". פרקים אחרים גדושים התקפות חזיתיות נגד הפילוסופיה האקדמית לכל סוגיה. במלים אחרות, בחירתו של מגי בקריירה של איש תקשורת אינה מקרית. אין היא מבטאת את צניעותו של מי שבחר להפוך את עצמו לשופרם של גדולי עולם. היא משקפת את אכזבתו מן הפילוסופיה המקצועית האקדמית. הפנייה לכתיבה הפופולרית מתבררת כהכרעה פילוסופית.

עיקר קצפו של מגי מופנה כלפי הפילוסופיה האוקספורדית, מעוז הפילוסופיה המקצועית, זו שמתוכה הוא עצמו צמח. "כל מי שמחשבה בראשו", קובע מגי, "אף אם המדובר אך ורק בילד, עצם קיומו בעולם מהווה חוויה מלאה וגדושה בבעיות פילוסופיות עמוקות ומעוררות מבוכה ואולי גם חסרות פתרון.

מאז אותן התנסויות שהיו לי בשנות התבגרותי היה זה בלתי מובן בעיני שמישהו שמחונן ביכולת לחשוב עשוי להתייחס אל העולם כאל מקום שניתן להבינו במושגים של השכל הישר. אם תאמרו לי שקיימים אנשים רבים אשר אין להטיל ספק בחוכמתם שנוהגים כך, הרי שהתגובה היחידה שאני יכול להגיב ביושר היא, שהשילוב של אינטליגנציה גבוהה במיוחד יחד עם קבלת דברים ללא הצגת שאלות מביא לרדידות מסוג מסוים, ייחודי ומוכר: רדידות מחוכמת, שאננות שטופחת לעצמה על השכם, צירוף של ביטחון עצמי אינטליגנטי עם חוסר רצון לדעת מה שנעשה מסביב, ועלי להודות שזו היתה התכונה ששלטה בכיפה אצל אלה המכונים כביכול "הפילוסופים האוקספורדים" (עמ' 126). דברים אלה ודומים להם משובצים עד לעייפה בפרקיו השונים של הספר.

לא רק הפילוסופיה ה"אוקספורדית", מהזרמים המובילים בפילוסופיה האנליטית, זוכה לשבט ביקורתו של מגי. גם הפילוסופיה המכונה "קונטיננטלית" פסולה בעיניו כמו, למעשה, רוב זרמי המחשבה במאה העשרים. כולם יחד בוגדים, לדעתו, במשימתה העיקרית של הפילוסופיה - "הניסיון להבין את היש הקיים" (עמ' 520). זו טענה מפתיעה במיוחד בשל העובדה שאחד מהחשובים והמשפיעים בפילוסופים של המאה העשרים, מרטין היידגר, הציב את שאלת היש במרכז הגותו.

עמדתו הפילוסופית של מגי מושפעת בעיקרה מעמדותיהם של קאנט ושל שופנהאואר. בדומה לרבים, מגי רואה בקאנט את גדול הפילוסופים של העת החדשה. שופנהאואר הוא לדעתו ממשיכו החשוב ביותר של קאנט. אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית אמנם אינה הבמה ההולמת לפיתוח קפדני של פרשנות למשנה פילוסופית, אך יחד עם זאת, הקביעה הפרובוקטיווית כי "יסודות ההבנה המטאפיסית שלנו הם עדיין באותו המקום שקאנט ושופנהאואר הניחו אותם" (עמ' 525) ראויה היתה לנימוק רציני כלשהו. היא רחוקה מלשקף את הדעה המקובלת בקרב הפילוסופים המקצועיים והלא-מקצועיים. לא מצאתי בספר נימוק כזה, ואף לא רמז לנימוק כזה. הפשר שמעניק מגי למשנתו של קאנט הוא בלשון המעטה מאכזב. הוא אינו חורג מהצגה בנאלית שאין בה כל ייחוד, של הקליפה החיצונית הגלויה לעין של מחשבת קאנט.

גם בבחינת אוטוביוגרפיה מעורר הספר אכזבה. המבט העצמי של מגי אינו מעניין במיוחד. הוא נוטה לעתים קרובות מדי לגלוש לדיון בעל אופי "רכילותי" באישים השונים (והמפורסמים) שליוו את חייו. הוא משתמש בקלות רבה מדי בבמה שנטל לעצמו למטרת חיסול חשבונות עם מתנגדיו ה"אקדמיים".

ערכו העיקרי של "וידויו של פילוסוף" הוא בהיותו עדות מסוימת למשבר הרוחני שנלווה למגמות האנטי-מטאפיסיות שמשלו בזרמים המרכזיים של הפילוסופיה האנליטית האנגלו-אמריקאית באמצע המאה הקודמת. התפתחותו האינטלקטואלית של מגי מדגימה משבר זה. אך ספרו מדגים לא פחות את כישלונה ההכרחי של השאיפה, התמימה כביכול, לחשוף "על אף הכל" את היסודות שמסתתרים מאחורי "הנגלה לעין", שאיפה שכאמור הוויתור עליה הוא, לפי מגי, החטא העיקרי של הפילוסופיה במאה העשרים.

הספר מדגים את כישלונה של התביעה למרוד במי שתובע להכיר במבוכה הפנימית ששאיפה כזאת מבטאת, ולהשיב בזאת את כבודו של אותו קול תמים ראשוני, של הפליאה הילדותית, של ראשית ההכרה המטאפיסית. אין זה מקרה שמגי יכול להיות נאמן למרד, שזה טבעו, רק כפילוסוף שאיננו "פילוסוף מקצועי". אך שלא כפי שנרמז בספרו, הסיבה איננה העריצות, הרדידות או האטימות המחשבתית של הפילוסופיה "האקדמית". דלותה ההגותית של ביקורתו של מגי מבהירה זאת.

כפי שכבר ציינתי, מגי הוא יוצרן של סדרות טלוויזיה ייחודיות ושל ספרים פופולריים טובים. מעלה חשובה של ספרות פילוסופית פופולרית היא היותה מקור לפיתוי להרחבת הדעת והעמקתה, גירוי הסקרנות והרחבת ההיכרות עם המקצוע הנדון. יש להניח כי לספריו הקודמים של מגי היתה אכן השפעה כזאת על קוראים לא מעטים - הם עודדו את השאיפה "לדעת עוד". הספר הנוכחי מעודד, אני סבור, דווקא מגמה הפוכה. הוא מרפה ידיים ומרחיק, שלא בצדק, מן העיסוק בפילוסופיה לשמה, פילוסופיה שרובה ככולה נעשית בימינו, לטוב ולרע, בתחומה של האקדמיה.

לסיום מלה על התרגום. התרגום העברי משווע לעריכה מדעית מקצועית. הוא גדוש טעויות שרובן תולדה של אי-הכרת התחום. להלן דוגמאות אחדות מני רבות: ראסל פירסם בשנת 1905 מאמר בשם "תורת תיאורים" ולא ספר בשם זה (עמ' 85). הילארי פטנם (פילוסוף אמריקאי חשוב בן-זמננו) הוא גבר ולא אשה (התרגום משתמש ביחס אליו בלשון נקבה, עמ' 406). לא טיעונים הם סינתטיים-אפריוריים אלא טענות או שיפוטים. טעויות רבות אחרות דומות מופיעות בספר.

המדף העברי עני בתרגומים של ספרי פילוסופיה בני זמננו. יש להצטער על שכאשר נופלת ההחלטה לתרגם ספר כזה, נבחר ספר דל ערך ומוענק לו תרגום שאינו הולם.

\ Bryan Magee Confessions of a Philosopher

ד"ר ירון סנדרוביץ מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו