בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אקטיוויזם שיפוטי ועוול חברתי

צדק חלוקתי בישראל עורך: מנחם מאוטנר. הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב, 448 עמ', 76 שקלים

תגובות

ככל שמהפכת ההפרטה מעמיקה את שיסוע החברה הישראלית ושוחקת את הביטחון החברתי של חלקים גדלים והולכים מקרב מעמד הביניים - מי שהיו נושאי בשורת ההפרטה ומי שהופכים בהדרגה לקורבנותיה - כן גוברת ביקורתם על האידיאולוגיה הניאו-ליברלית העומדת בבסיסה, ועל הגדלת האי-שוויון הנגזרת ממנה. הישגיו ומגבלותיו של גל ביקורת זה משתקפים היטב ב"צדק חלוקתי", קובץ מאמרים המבוסס על הדיונים בכנס "חלוקה וחלוקה מחדש", שהתנהל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א במאי 1998.

המאמרים השונים מבקשים לחשוף את המנגנונים הסמויים שבאמצעותם מייצרות שורה של מערכות ממשלתיות וציבוריות - המשפט, המיסוי, הבריאות, החינוך, הקרקע והעבודה - את האי-שוויון הכלכלי והחברתי בישראל ואת הרקע התרבותי והאידיאולוגי להצגתו כ"המצב הטבעי". מעבר לתרומתו לדיון הביקורתי, מספק הקובץ גם דיוקן רעיוני עכשווי של קבוצה מובילה מתוך המעמד הבינוני, והוא מאפשר לעמוד על שינויים תודעתיים המתחוללים במעמד זה. כך, אפשר שהרדיקליזם החברתי, הבא לידי ביטוי בקובץ, מלמד על שינויים אידיאולוגיים המבשרים את ראשיתה של תמורה פוליטית.

העורך, מנחם מאוטנר, ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, פותח את הקובץ בתיעוד דחוס ומצמרר של פניו המרובים והכעורים של האי-שוויון החברתי בישראל ושל העוול האנושי הכרוך בו. הוא תולה מצב זה בשני תהליכים שלובים שעיצבו את המציאות הישראלית בשנות ה-80 וה-90: הכרסום בסוציאל-דמוקרטיה והפיכתה למדינה רב-תרבותית. אלה גרמו ש"במקביל לאובדן החתירה לאחדות תרבותית, אבדה החתירה לסולידריות חברתית... השוק החל תופס יותר ויותר את מקום המדינה כמקור להקצאתם של משאבים" (עמ' 33), דבר שהשתקף בחפיפה בין זהות תרבותית למעמד כלכלי. מאוטנר קורא "לאתר מינונים שונים של צירופים בין השוק לבין המדינה, וכן בין השוק, המדינה ומוסדות החברה האזרחית" (עמ' 37), שישמשו בסיס לגיבושה של מדיניות כלכלית חלופית.

שלושה מאמרים מציגים את הפרטתה של מדינת הרווחה בישראל כחלק ממגמה כלל-עולמית. דב חנין מציין שאם במחצית המאה ה-20 קיבלו גם השמאל וגם הימין באירופה את מדינת הרווחה כמובנת מאליה, הרי שלקראת סוף המאה התהפכה המגמה, ובדומה לשמרנים גם בקרב הסוציאל-דמוקרטים רווחת עתה "החשיבה האחידה" הניאו-ליברלית, הקוראת לצמצום אחריותה החברתית של המדינה.

באמצעות פרשנות למושג "ההגמוניה" של אנטוניו גראמשי מבקש חנין להסביר מהפך זה בתמורות בשוק העבודה, ששינו את אופיו של הקפיטליזם והביאו לצמצום ולשינוי של ההרכב החברתי של הקבוצות ההגמוניות השולטות במדינות המערב. דני פילק דן בתהליך המסחור של שירותי הרווחה באמצעות מודל המשלב את מושגי "ההגמוניה" של גראמשי ו"הרציונליות השלטונית" (governmentality) של מישל פוקו. את הפרטת השירותים החברתיים הוא מסביר בשינויים מבניים המתחוללים מאז שנות ה-70 במערכות הייצור, הפוליטיקה והתרבות של העולם המתועש, שגרמו ל"מעבר ממודל הגמוני פורדיסטי/קיינזיאני למודל הגמוני פוסט-פורדיסטי/ניאו-ליברלי".

זה היה הרקע להיווצרותה של מערכת רווחה דו-ממדית, המספקת "שירותים ברמה גבוהה למסוגלים לרכוש אותם, ורשת ביטחון ברמה נמוכה יותר לאלה שאין ביכולתם לרכוש אותם" (378-377). פיל תומס, מבית הספר למשפטים בקרדיף, מתאר את הרס מדינת הרווחה, הגדלת הפערים הכלכליים והפגיעה המתמשכת בעניים שאיפיינו את שלטונה של מרגרט תאצ'ר, וחושף את זיקת הגומלין הפרדוקסלית, בין כלכלת שוק למדינה חזקה, שהנחתה את מדיניותה. המסקנה המתבקשת ממאמרים אלה היא כי שורר דמיון מרחיק לכת בין המהפך השמרני בישראל לבין זה שהתחולל במערב אירופה, וכי בניגוד לנטייה הרווחת בשיח הציבורי והאקדמי בישראל, להסביר את מקורותיו של המהפך הזה בגורמים תרבותיים ופוליטיים ישראליים ייחודיים, בניתוח התופעה יש לתת משקל רב יותר לגורמים כלכליים ואידיאולוגיים גלובליים.

מערכת המשפט הישראלית בכלל, ובית המשפט העליון בהנהגת השופט אהרון ברק בפרט, מוצגים בקובץ כסוכנים המרכזיים של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, וכמי שנותנים הכשר נורמטיווי ומשפטי להגדלת אי-השוויון. מאוטנר מדגיש כי השיח המשפטי הישראלי התעלם משאלות הקשורות לאי-שוויון כלכלי, וכי למרות האקטיוויזם השיפוטי המאפיין את בית המשפט העליון, "שאלות הנוגעות בזכויות החברתיות של אזרחי המדינה לא נדונו כמעט בפסיקתו" (34), והוא מסביר תופעה זו בקשת שלמה של סיבות תחוקתיות, משפטיות, חברתיות וכלכליות.

אייל גרוס טוען כי החוקה הישראלית, כפי שהתעצבה על-ידי חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק בשנת 1992 ובעקבות הפרשנות שניתנה להם בפסיקה, "מאופיינת בנטייה האנטי-חלוקתית" (83). תפקיד מרכזי בטיפוח נטייה זו, מדגיש גרוס, יש לעמדתו הניאו-ליברלית של השופט ברק, שקטלוג הזכויות שהוא מציע אינו כולל את הזכויות החברתיות, אשר להן הוא מקנה מעמד נחות מזה של הזכויות האזרחיות והפוליטיות. דברי הביקורת של מאוטנר וגרוס משתלבים בוויכוח הציבורי המתנהל בימים אלה בשאלת חקיקת חוק יסוד זכויות חברתיות, ולא רק שהם מדגישים את חשיבותו, אלא גם מערערים חלק ניכר מטיעוני המתנגדים לו.

הצורך בעיגון הזכויות החברתיות בחוק יסוד נובע לא רק מההטיה האנטי-חלוקתית של בתי המשפט, המועצמת בשיח המשפטי הניאו-ליברלי, אלא גם מהשחיקה במעמדם של מנגנונים משפטיים שהגנו עד כה על זכויות אלה. רות בן-ישראל מצביעה על הפגיעה ביכולתו של משפט העבודה המסורתי להגן על זכויות העובדים ולשמש אמצעי לצדק חברתי, בעקבות השינוי המהותי במעמד העבודה שחוללו התמורות הטכנולוגיות, הכלכליות והחברתיות בשלהי המאה ה-20. עמרי ידלין מדגיש שעקרון תום הלב, שבתי המשפט עושים בו בשנים האחרונות שימוש גובר כדי לסטות מהכללים הפורמליים בשם מניעת הפליה והגנה על קבוצת חלשות, פועל אף הוא לערעור יסודותיו של משפט העבודה. עקרון תום הלב כולל, לדבריו, "הטיה פנימית לתפיסת-עולם ליברלית-אינדיווידואליסטית הסותרת את התפיסה הקולקטיוויסטית שמשפט העבודה מבוסס עליה". וכך, "תפיסה ליברלית זו, הרואה לנגד עיניה את טובת הפרט, מסכלת לעתים את מטרתו של משפט העבודה: קידום האינטרס של כלל העובדים" (341).

המאבק להשגת צדק חלוקתי דורש ידע ומשאבים להתמודדות עם מערכות מינהליות ומשפטיות מורכבות. מצב זה מעניק יתרון לבעלי אמצעים או לקבוצות אינטרס בעלות נגישות למקבלי ההחלטות, ומחמיר את הפגיעה בשכבות החלשות, המתקשות להתארגן ולגייס משאבים כדי להיאבק על זכויותיהן ולממשן. תופעה זו בולטת בתחום מדיניות הקרקע. דפנה ברק-ארז מצביעה על הכוח הרב המצוי בידי מינהל מקרקעי ישראל, בלי שדרך הפעלתו תהיה מוסדרת על ידי נורמות מפורטות, שילוב המקנה לו שיקול דעת רחב ביותר שתוצאתו היא כי "ניהול הקרקעות היה להפרטה, או לפחות להפרטה דה-פקטו" (212). כדי לתקן את המצב, תומכת ברק-ארז "בהעברתן של החלטות הנוגעות במקרקעי ישראל אל התחום הפוליטי" באופן שיעשה "את הממשלה לאחראית במישרין למשמעויות החלוקתיות של המדיניות הקרקעית" (219).

סנדי קידר ואורן יפתחאל סוקרים את העמדות שנקטו הממשלה, המינהל וקבוצות אינטרסים שונות במאבקים הציבוריים והמשפטיים המלווים את הליכי הפשרת הקרקעות החקלאיות, ולמעשה הפרטתן, מאבקים שבהם ממלא קידר תפקיד מרכזי כחבר "הקשת הדמוקרטית המזרחית". הם מציעים להבין פרשה זו, כמו את היווצרות יחסי המקרקעין במדינה בכלל, במסגרת מושגית המתארת את המשטר בישראל כ"אתנוקרטיה מיישבת" (194).

כמה מאמרים עוסקים בכשלי החלוקה של מערכת המס בישראל - אחד הכלים העיקריים העומדים לרשות המדינה לשם הגדלת השוויון הכלכלי - ומאירים בתוך כך היבטים עקרוניים הנוגעים לצדק החלוקתי. נח לוין-אפשטיין יוצא נגד מוסכמה הרווחת בשיח הסוציולוגי הישראלי, הרואה בניגודים המעמדיים גורם משני בעיצוב היחסים החברתיים. הוא דן במנגנונים החברתיים של שעתוק האי-שוויון המעמדי בישראל, וקובע כי "למשפחה כמוסד חברתי המשמר ומקצה את הקניין הפרטי ממשיך להיות תפקיד בעיצוב הדפוסים של האי-שוויון הכלכלי" (123). הוא מציין שתפקיד המשפחה בהרחבת האי-שוויון גדל ככל שמדינת הרווחה נסוגה מאחריותה לתחומים כמו חינוך, בריאות ומשכנתאות, מהלך המעצים את השפעת היכולת הכלכלית של המשפחה, או העדרה, על גורלו של כל פרט. הוא מדגיש עוד שהמדיניות הציבורית בישראל אינה עושה די "לצמצום מרכזיותה של המשפחה בשעתוק (והעצמת) האי-שוויון. העדר מסי ירושה הוא ביטוי מובהק לעמדה זו. כמו כן, העדר מיסוי על רווחי הון משאיר משאבים רבים בתוך המשפחה (בעיקר במשפחות היותר אמידות) ומאפשר העברת נכסים מדור לדור ללא חלוקה מחדש" (143).

גילוי מובהק של המדיניות האנטי-חלוקתית השלטת בישראל היה נסיגת ממשלת רבין מהיוזמה להטלת מס בורסה ב-1995. יחזקאל ליין קובע שמס הבורסה הוכשל בידי קואליציה שנוצרה בין אליטת העסקים הישראלית לגורמים בתוך מערכות השלטון ובמרכזם יצחק רבין, ש"היה ראש ממשלה יוצא דופן מבחינת קרבת היחסים עם האליטה העסקית" (241); שמעון שבס, מנכ"ל משרדו; יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל; ושמעון שטרית, שר הכלכלה. קואליציה זו ניהלה נגד מס הבורסה מאבק פוליטי, ציבורי ותקשורתי כוחני ומתוחכם, החושף לא רק את האינטרס של אליטת העסקים והבנקים בהעצמת האי-שוויון, אלא גם את יחסיהם הקרובים עם השלטון ויכולתם להפעילו בשירות האינטרסים שלהם.

לאחר שחשף את האינטרסים המרחיבים את האי-שוויון הכלכלי מסיים ליין את מאמרו בשאלה: "האם תיתכן, במסגרת משטר דמוקרטי וקפיטליסטי ובנוגע לעניינים מרכזיים של המדיניות הכלכלית, קואליציה של המדינה עם קבוצות חברתיות חלופיות שתעקוף אינטרסים חשובים של אליטת העסקים? ולחלופין, התיתכן קואליציה חברתית רב-מעמדית (עובדים חזקים עם מגזרים תעשייתיים מסוימים, למשל) שתכפה קווי מדיניות בהתאם לאינטרסים שלה?" (254). ליין מעמיד איפוא את שאלת הסיכוי לקידומו של צדק חלוקתי בישראל בראש ובראשונה כסוגיה פוליטית.

הרדיקליזם החברתי שהקובץ "צדק חלוקתי" נותן לו ביטוי נותר אמנם בעיקרו של דבר בתחומי השיח המשפטי, אך למרות זאת אין להתעלם מן המשמעות הפוליטית הגלומה בו. מאוטנר מדגיש במבוא שמטרתו "להציב גם את שאלת הזכויות החברתיות על סדר היום של הקהילה המשפטנית" (35), וזאת בניסיון "להיחלץ מסדר היום שהכתיבו פסקי הדין של בית המשפט העליון" (34) ומן האקטיוויזם השיפוטי על ההטיה הניאו-ליברלית המאפיינת אותו. באקטיוויזם השיפוטי, כפי שפירש במקומות אחרים, רואה מאוטנר מעשה פוליטי לא פחות מאשר משפטי: מאז שנות ה-80 הוא משמש בידי 'הציבור הנאור' - שהשופט ברק עשה עצמו לדוברו - אמצעי לשימור ההגמוניה שלו, גם לאחר ששינויים דמוגרפיים ותרבותיים עירערו את הבסיס הפוליטי לשלטונו. האקטיוויזם השיפוטי משתלב איפוא במהלך כולל שבו הפכו מעמדות הביניים את מערכת המשפט, כמו את כלכלת השוק ומדיניות ההפרטה, למנגנוני כוח, המשעתקים את ההגמוניה שלהם, תוך כדי עקיפת הפוליטיקה ואף ניטרולה. במסגרת זו משתמש הניאו-ליברליזם בשיח המשפטי לא רק לשם ניסוחן וכפייתן של פרקטיקות אנטי-חלוקתיות, אלא גם כאמצעי להפצת האידיאולוגיה שלו, תוך כדי ערפול השלכותיה החברתיות.

כשם שהמשפט ממלא תפקיד מרכזי בהבניית התודעה המופרטת של מעמדות הביניים, כך השימוש בשיח המשפטי לביקורת הניאו-ליברליזם משקף שלב מתקדם בהתפוררותם. בהקשר זה הופכת התביעה לצדק חלוקתי לבסיס האידיאולוגי לכינון מעמד חדש - המעמד הנשחק - המורכב בעיקר מאותם חלקים ממעמד הביניים שנפגעו מהפרטת השירותים החברתיים. אך העובדה שהמהפך "החברתי" לא מלווה בפריצת השיח המשפטי מלמדת לא רק על מוגבלותו, אלא גם על סתירה המובנית לתוכו: את התביעה לצדק חלוקתי ניתן לממש רק באופן פוליטי; לפיכך, האופן המשפטי של הצגתה מלמד, שבדומה למעמד הביניים הישן, גם המעמד הנשחק חותר לשנות את המציאות תוך עקיפת הפוליטיקה וניטרולה. סתירה זו מצביעה על שתי דרכים חלופיות הפתוחות לפניו למאבק על האינטרסים שלו. הדרך האחת היא המשך ההתגדרות בשדה המשפטי. דרך זו עשויה אמנם להביא להישגים מוגבלים, אך במסגרת השיטה הקיימת ותוך כדי אשרורו של משטר הפרטה. כך עתידה התביעה לצדק חלוקתי להפוך לתחרות על משאבים ולבסיס ל"פוליטיקה של שנאה" שינהל המעמד הנשחק כלפי סקטורים אחרים. הדרך השנייה היא פריצת השיח המשפטי וניהול מאבק פוליטי גלוי לשינוי השיטה הכלכלית-חברתית וכללי המשחק הנגזרים ממנה, מהלך שיחייב יצירת שותפות עם יסודות אחרים בחברה הישראלית, בעיקר מקרב המעמדות הנמוכים.

ד"ר דניאל גוטוויין מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו