בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאת תרבות, זאת?

אחרי 12 שנה בישראל, אלכסנדר גולדשטיין, סופר מוערך ברוסיה ועיתונאי ב"וסטי", לא רק שאינו דובר עברית, אלא נמנה עם ראשי חבורה ספרותית שבזה לתרבות הישראלית. גיבור ספרו סולד מצלילי השש בש, מהמולת השוק והכדורגל, מטעם הפיתה, ממוזיקה ים תיכונית, בקיצור, מכל ההתרפסות האשכנזית לפני המזרחים

תגובות

צילומים: חן מיקא

ב"היבטיו של הזיווג הרוחני", ספרו השני של העיתונאי וחוקר הספרות אלכסנדר גולדשטיין, שיצא לאור ברוסית לפני חצי שנה, הגיבור הוא עולה חדש ומנוכר לסביבתו, שחי בבדידות לא מזהרת בתל אביב, קרוב לים. הטיולים שלו ברחבי הארץ המיוזעת לוהטים במיאוס גדול. הוא מתעב את הפועלים הזרים, את המזרחים, את האשכנזים שמאמצים הרגלים לוונטיניים ואת בעלי הדירות הקמצנים, ומאיים: "המזרח אופף אותנו כתכריכי קבורה. נמוגים אחרוני האורות האירופיים של נפש האשכנזי".

גולדשטיין הוא חוקר ספרות ועיתונאי הכותב בענייני תרבות ב"וסטי". הוא עלה לישראל מאזרבייג'אן לפני 12 שנה. ב-1998 זכה ספרו הראשון, "פרידה מנרקיסוס", בפרס "בוקר" של מוסקווה למסות ספרותיות. הוא היה המחבר הראשון שאינו גר ברוסיה וזוכה בפרס היוקרתי. הגמול היה שווה-ערך ל-12 אלף שקל, אבל יותר מהכסף חשובה ההכרה של הקהילה הספרותית במוסקווה.

בישראל נמנה גולדשטיין עם ראשיה של חבורה ספרותית המוציאה לאור פעמיים בשנה כתב עת ששמו "זרקאלו" (מראה). "זרקאלו" הוא נציגה המובהק של האוטונומיה הלשונית-תרבותית הרוסית שהתפתחה כאן בעשור האחרון. החודש יצא לאור קובץ מסות, שירים ופרקי ספרות של חברי מערכת כתב העת, שתורגמו לעברית (הוצאת הקיבוץ המאוחד). המטרה היא לערוך לקורא העברי היכרות עם עולמם התרבותי. הגיבור המנוכר של אלכסנדר גולדשטיין נבחר לפתוח את הקובץ.

"אופיה היהודי של המדינה, שנראה מובן מאליו מעבר לגבולותיה, מצטייר בתוכה כטיעון שניתן להוכיחו אך בקושי", טוען הגיבור. "שכן, בעודי מדבר על יהדות, כוונתי כמובן לאשכנזים. אופיים, המזרחי במקורותיו הרחוקים, ובמרוצת אלפיים שנה מערבי ואירופי באורח כה מתמיד (אירופי עוד לפני האירופים), שב בישראל אל חיקה של כנען, והמולת השוק, העצלות הלוונטינית והחום חיבלו בו. היסוד היהודי מבקש כאן רחמים, מתכחש לעצמו בהתרפסות בפני מה שראוי היה שישמש כדחליל, ולמרבה הצער הפך לפיתיון. במקום הבשר החמוץ מתוק, זאב הים הממולא, הדג המלוח והקצוץ, בתוספת ביצה ובצל, הדובשניות, ביכרו הסתגלנים (רוב האשכנזים ילידי הארץ) את בצק הפיתות המוגרביות שמילוי הקטניות שלהן מתפיח את הבטן. משתפי הפעולה מעריצים את הכדורגל, קונים בירה בהמוניהם, מסלסלים במלוא הגרון זמירות של תגרנים מעדן ומרבאט, ואוהבים את בשרן של כל הנשים באשר הן. הפילוסופיה היתה ללעג, השירה התעפשה מחוסר שימוש, ולבד מקומץ נבחר של רוסים ושל כמה נוודים בני חוץ לארץ, איש אינו קורא באוטובוס או על שפת הים".

שני שלישים ממשכורתו של הגיבור מתבזבזים על תשלום שכר הדירה לבעלת בית קמצנית ומרושעת. הוא חי בכוך דל רהיטים. כל רכושו מחשב, טלוויזיה זערורית, קומקום חשמלי דולף והספרים הרבים שהביא איתו מברית המועצות. הזרים סוגרים עליו מכל עבר. "העסק הזה עם השחורים אינו כשורה: הם לא אמורים להיות כה רבים", קובע הגיבור. "מה המסקנה מכל האמור לעיל?" הוא שואל ומשיב: "המסקנה ברורה: על כולם שומה להישאר במקומותיהם. הרומנים ברומניה, הפיליפינים בפיליפינים, התאילנדים בתאילנד, המאלזים במאלזיה והסינים בסין. שייסעו לאשר ייסעו כאוות נפשם, שיבנו לולי תרנגולות בכל מקום שירצו, שיזללו קשישים וירוקנו סירי לילה של כלבים - העיקר שיפטרו אותנו מעונשם. נוכחותם היא סוג של גידול ממאיר. עירוב הגזעים, הנסבל איכשהו במדינות הגדולות, הוא הרה אסון לישראל, נוסף לזה המאיים עלינו מאז ומתמיד וללא הרף מגדות הירדן, ממדבריות ערב ומכל שעל אדמה שהוקצה לנו על המפות".

אין ישראל אחרת

גולדשטיין אומר שספרות טובה נוגעת ברגשות אמיתיים ומתעלמת מדרישות התקינות הפוליטית. האפשרות שישראלים ותיקים יזדעזעו מהטקסט החריף היא סיכון מקצועי שהוא שמח לקחת על עצמו, אבל החזית היחידה שהוא מוכן להתייצב בה היא החזית הספרותית. הוא אדם נחבא אל הכלים, שאינו רואה את עצמו כנושא ראוי לשיחה. אחרי 12 שנה בארץ, הוא אינו מדבר עברית, ומבין אותה בקושי רב.

הוא נולד בטאלין, בירת אסטוניה, ב-1957. אביו היה עיתונאי, אמו מתרגמת מצרפתית ומספרדית. כרבות מהמשפחות היהודיות בברית המועצות, יהדותה של המשפחה הוגדרה כזהות לאומית, ולא דתית או תרבותית. גולדשטיין לא עבר ברית מילה ולא חגג בר מצווה. סבו וסבתו מצד האב חיו בבאקו, וכשהיה פעוט עברה המשפחה לאזרבייג'אן. כילד אהב לקרוא ורצה להיות חוקר ספרות. כשסיים את בית הספר התיכון החל ללמוד בחוג ללימודי ספרות של אוניברסיטת באקו, וב-1988 השלים את עבודת הדוקטור שלו על היחסים בין הספרות האירופית לספרות מוסלמית במאה ה-18.

כשהתמוטטה ברית המועצות, ניצב בפני התלבטות קשה: להגר לארץ שתרבותה זרה לו, ושפתה לא תאפשר לו להמשיך בעבודתו, או להישאר במדינה שסועת קרבות. "הכל קרס ב-1990", הוא אומר. "המלחמה נגד ארמניה התחילה. המונים הפגינו ברחובות. היו פוגרומים נגד תושבים ארמנים. היהודים לא נפגעו, אבל היו לי חברים ארמנים, וזאת היתה חוויה משפילה לחיות במדינה שבה חסים עליך והורגים את השכן שלך".

הפחד מפני הקרבות באזרבייג'אן הכריע את החשש מפני הבידוד התרבותי בישראל, וב-1990 עלה גולדשטיין עם הוריו לישראל, שכר דירה בתל אביב, והחל לעבוד בשבועון "ספוטניק". הוא לא נרשם לאולפן, וקשריו עם ישראלים ותיקים היו אקראיים. ישראל שמצא הפתיעה אותו: הוא היה משוכנע שהיגר לחברה מערבית, וגילה שאינה כזאת.

בשנתו הרביעית כאן, עדיין רווק שמתקשה לפרנס את עצמו, נקלע למשבר. "התפתחה אצלי תחושה קשה", הוא אומר. "אני לא יודע לומר מה קרה. יכול להיות שנדרשו ארבע שנים כדי שאני אבין, שישראל שאני נמצא בה היא ישראל, ואין ישראל אחרת". באותה תקופה נבטו כמה מהרשמים ומהתחושות שאימץ אחר כך הגיבור של "היבטיו של הזיווג הרוחני".

מה מקורו של היחס למה שהגדרת ה"מזרחיות" של החיים הישראליים?

"כשהגעתי לארץ התאכזבתי מהמזרחיות של ישראל. אני חשבתי שהיהדות שאמצא בישראל היא הציוויליזציה היהודית שהכרתי מילדותי. החיים היהודיים שהכרתי התבססו על הכתבים של קפקא ושל ברונו שולץ. הדימוי שלי היה שישראל היא מדינה שמתקיימים בה חיים ספרותיים. חשבתי שזאת מדינה מערבית, גן עדן מערבי. חשבתי גם שזאת חברה רציונלית. כשאני אומר 'רציונלית' אני מתכוון לכך שידעתי שהחיים כאן יהיו קשים, שהמקצוע שלי לא יתאים לסיטואציה החדשה, אבל הייתי בטוח שזאת חברה שאנשים מקבלים בה תמורה בהתאם לעבודה שלהם. וזה לא המצב. היום אני יודע שאין חברות רציונליות. בכל מקום אנשים עובדים קשה והרבה, בכל מקום תמצא את הפנים העצובות והעיניים העייפות".

אם כך, מה מקורה של האיבה לפועלים זרים?

"פסיכולוגית הרגשתי שאני אחד מהם. שאני בעצמי פועל זר. ההתייחסות שלי לפועלים הזרים היתה התייחסות שלי לעצמי. יכול להיות שכשכתבתי שכל אחד צריך להיות במקום שאליו הוא שייך, כתבתי על עצמי".

מנין היחס השלילי-אירוני לכדורגל ולשש-בש?

"מרגיזה אותי מאוד תשומת הלב שמקבלים אירועים ספורטיוויים. אין לי הסבר לכך, אבל יש לי הזכות להתנגד לצורת החיים הזאת גם בלי להסביר את עצמי. אשר לשש-בש, השחמט בשבילי הוא משחק קדוש. אי אפשר להשוות את השחמט לשש-בש. כשגדלתי בבאקו, שמעתי כל הזמן את צלילן של קוביות השש-בש, ולא אהבתי את הצליל הזה. השחמט הוא משחק יהודי שדורש מחשבה עמוקה. כשעליתי לארץ, חשבתי שמשחקים כאן שחמט, ולא שש-בש".

מה עשית עם האכזבה מישראל?

"הפכתי אותה לספרות. התרגלתי לחיים בישראל והחלטתי לקבל אותם כפי שהם, בצורה פטאלית. גיליתי שיש גם יתרונות למצב שלי כמהגר, לחופש ממסלול הקידום האקדמי ומהמחויבויות שהיו לי לפני שעליתי לארץ. פתאום היינו רק אני - והחומר הספרותי שלי. זכיתי בחירות. היום יש ריחוק ביני לבין התחושות שהיו לי לפני שמונה שנים, ואני יכול לכתוב עליהן באירוניה. אין ב'היבטיו של הזיווג הרוחני' שנאה. יש בו גרוטסקה, שימוש בחומר אקזוטי. האנרגיה הלא ממומשת של הגיבור, השימוש בשפה שאינה תקינה פוליטית, אלה הדברים היחידים שיכולים לטלטל את הקורא ואת העולם".

מדוע לא למדת עברית?

"כמובן שהייתי צריך ללמוד עברית. אבל לא למדתי, בגלל שאני עצלן, ובגלל שאני מעורב מאוד בחיים הרוסיים שיש בישראל".

יש לך קשר לישראלים דוברי עברית?

"לא במיוחד. חברים שעברית היא שפת אמם אין לי. עברית אני שומע רק ברחוב, ומעט במערכת 'וסטי'".

איך אתה מגדיר את עצמך?

"אני רואה את עצמי כסופר יהודי שכותב ברוסית וחי בישראל. אני אזרח נאמן של ישראל. לכתיבה שלי יש שני קטבים: היא מיועדת למיעוט הרוסי-ישראלי, וגם לחוגים ספרותיים רוסיים שהמיעוט הזה ויצירתו חשובים להם. אני חלק מספרות בינלאומית ברוסית, שמתקיימת גם בניו יורק ובפראג, והמקום שבו היא נכתבת אינו חשוב".

האם אתה חוזה חברה ישראלית תלת-לשונית ותרבותית, שבה הרוסית תופסת את מקומה לצד העברית והערבית?

"אני אכתוב ברוסית, מה שלא יהיה. אבל אין לי שאיפה לכתוב ברוסית כדי ליצור מיעוט אתני שלישי. אני יודע שהילדים שלי, או הנכדים שלי, כבר לא יקראו או יכתבו ברוסית. היצירות החשובות שהדור שלי יכתוב ברוסית יתורגמו, ויישארו אחרינו. הדברים הלא חשובים ייעלמו".

מה הציפייה שלך מהתרגום לעברית של פרקים מ"היבטיו של הזיווג הרוחני"?

"אני בעיקר סקרן. מעניין אותי לדעת אם יחשבו שזה טוב. אבל אני ריאליסט, אין לי ציפיות ואין לי תקוות. אני אשמח אם יקראו את זה שלושה או ארבעה אנשים, או עשרים לכל היותר, ויאמרו: 'זה לא כל כך רע'".

אין משהו מתסכל בכך שלעולם לא תקבל הכרה מקבוצת הרוב של הארץ שאתה חי בה?

"לא, לא. בכלל לא. אני לא בנאדם שנהיה מתוסכל, ובטח לא בשנות הארבעים לחיי".

ההצטרפות ל"זרקאלו" נולדה מתוך רצון להתגבר על הבדידות הרוחנית?

"לא. הפחד מבדידות הוא פחד של ילדים, לא צורת הסתכלות של אדם מבוגר. השותפות בחבורה מאפשרת לברר סוגיות ספרותיות. הודות ל'זרקאלו' היתה לי אפשרות לדון בכתיבה שלי ובכתיבה של אחרים. אלה אנשים שהם ידידים יקרים שלי".

זו לא ספרות, זו פוזה

"זרקאלו" הוא כתב עת שהשפעתו חורגת מתפוצתו. הוא מודפס ב-2,000 עותקים, קצתם מיועדים למכירה ברוסיה, אבל ממלא תפקיד פעיל בקביעת הייררכיות בחיים התרבותיים של יוצאי חבר המדינות. אל המערכת מגיעים מדי שבוע בדואר ובדואר אלקטרוני עשרות כתבי יד של עולים חדשים שמבקשים לפרוץ את דרכם לעולם הספרות, ברוסית. חברי המערכת המורחבת, המונים כעשרים איש ואשה, הם חבורה ספרותית אליטיסטית במוצהר, שמאמינה שתרבות היא, בראש ובראשונה, מיון בין עיקר לטפל, ראוי ושאינו-ראוי.

העורכת הראשית של "זרקאלו", אירינה ורובל-גולובקינה, אינה מהססת לומר את דעתה על הספרות העברית. "לספרות יש מקום חשוב מאוד אצל הרוסים, דומה למקום שיש בישראל לפוליטיקאים ולדוגמניות. מאז העלייה של שנות השבעים היה ניסיון של הציבור הרוסי להכיר את הספרות הישראלית וספרים עבריים תורגמו לרוסית. הניסיון הזה היה חד-צדדי; רק הרוסים השתתפו בו. מה שהם גילו יצר אכזבה מסוימת ולא עודד אותם לכתוב בעברית. מלבד עגנון, שספריו הם אקספרסיוניזם גרמני, לא מצאנו שום דבר גדול או עצום בספרות העברית. הרמה של השירה הרוסית גבוהה מאוד. לא מצאנו לה מקבילה ישראלית".

לא מצאתם את הסופרים הנחשבים של ישראל כבעלי ערך?

"א"ב יהושע או עמוס עוז - זה בטח לא. זו פרוזה מנטלית, כתיבה פסיכולוגיסטית, יותר נראטיב מאשר ספרות. זה לא ספרות כמו שזה פוזה, ניסיון של הסופר לבדוק דברים מסוימים. גם הספרים של דוד גרוסמן הם בסדר, הם נורמליים, אבל הם לא נוגעים לשום דבר שמעניין אותי. אני לא רואה שום ייחוד בגרוסמן, שום סיבה לקרוא אותו. מרגיז אותי נורא שכל הספרות העברית עוסקת כל הזמן בחיפוש שורשים, במסע אחרי האבא ובמסע אחרי האמא. את מי זה מעניין? ספרות היא המצאה, ספרות היא לא ריאליה".

אם כך, מדוע לנסות ליצור דיאלוג תרבותי עם העברית?

"משום שאנחנו חיים פה, אנחנו חלק מהמדינה הזאת, ומה שאנחנו חווים כאן איננו תרבות רוסית. אנחנו כותבים ספרות ישראלית בשפה הרוסית. מסקרן אותנו מאוד לערוך לקהל הישראלי היכרות עם 'זרקאלו', ולראות כיצד כתב העת יתקבל".

סיבה נוספת היא, שמערכת "זרקאלו" משוכנעת שקוראי וכותבי העברית צברו פיגור של מאה שנה בהכרתה של התרבות הרוסית. "אחד הפרדוקסים המצערים בתרבות הישראלית הוא העובדה, שהספרות העברית והאמנות היו תמיד תלושות מתרבות האוונגרד הרוסי של המאה העשרים", כתבו חברי המערכת בפתח הדבר של הקובץ. "הספרות העברית, על נציגיה ה'רוסיים' הרבים, לא הצליחה להתקדם מעבר לקלסיקה הרוסית של המאה ה-19 ונעצרה, לכל המאוחר, בסימבוליזם הרוסי של ראשית המאה ה-20. היא התעלמה מכל הישגיו של האוונגרד הספרותי והאמנותי הרוסי, או אולי פשוט לא ידעה עליהם (...) המהדורה העברית של 'זרקאלו' נועדה להלחים זה אל זה את שני קרעי התרבויות. מטרתנו היא להתחיל בדו-שיח שהתאחר במאה שנה, לאפשר לעם ישראל להתוודע אל עוד אחד משבטיו הגדולים והחשובים, החי עם שאר השבטים אולם תודעתו התרבותית היא עדיין בגדר תעלומה".

רומן רוסי

יכולתם של חוג ספרותי כ"זרקאלו", ושל סופר כאלכסנדר גולדשטיין, להתקיים ברוסית ומרוסית בישראל נעוצה בהתפתחות כמותית לא פחות מאשר בהעדפה אידיאולוגית. המאסה הקריטית של העלייה יצרה ביקוש גדול לעיתונים פופולריים בשפה הרוסית ולחנויות ספרים בשפה הרוסית. אלה, מצדם, איפשרו את היווצרותה של אליטה תרבותית, שיכולה להתפרנס מכתיבה ברוסית ואינה זקוקה להכרה של הזרם המרכזי של כותבי העברית, גם אם היא מבקשת אותה.

גולדשטיין התחתן לפני ארבע שנים עם עיתונאית ב"וסטי". "אנחנו חיים בשכונת גני אביב, ליד לוד, מקום נעים מאוד, למרות שאין בו גנים. 60% מהתושבים שסביבי הם יוצאי חבר המדינות, וזה נוח. במכולת יש מוצרים רוסיים ועיתונים ברוסית. החיים קומיים, בדרכם. יש לי חבר שהוא מטאטא רחובות. הוא סיפר לי, שהוא שומע סביבו מלה אחת: 'כסף'. הוא שומע אותה במבטאים שונים, ובשפות שונות, אבל זו המלה שחוזרת כל הזמן".

מה יחסך לספרות העברית? למשל, לביאליק?

"לכל אומה יש משורר לאומי. איך אפשר להתייחס למשורר לאומי, כמו ביאליק או פושקין? זו קלסיקה מתה. אין לי רגשות כלפיה. יש לזה קיום בפנתיאון, אבל זה הכל".

אלתרמן?

"עוד לא מצאתי תרגום טוב שלו, כך שאני לא יכול לקבוע".

עמוס עוז?

"קראתי את 'מיכאל שלי' ברוסית וכמה ממאמריו הפובליציסטיים. קיימת ספרות שיש בה רתיעה מניסויים ספרותיים. זו ספרות שתואמת את הטעם של האינטליגנטים שקוראים ספרים. אני לא מייחס לספרות כזאת משמעות מיוחדת. זו לא ספרות שמקדמת את העולם. אני לא מתעניין בה".

א"ב יהושע?

"קראתי דברים ישנים שלו, את 'מר מאני'. זה ספר שיש בו הרבה קלוריות ומדבקה שעליה כתוב: 'ללא כולסטרול'. כלומר, זו ספרות של הזרם המרכזי, בלי שום ג'סטה רדיקלית, בלי שום ניחוח חזק, בלי שום דבר שיעורר אי נוחות".

מאיר שלו?

"קראתי חלק מ'עשו' באנגלית. רואים שלסופר היה ידע מודרניסטי טוב. התיאורטיקן והסופר ויקטור שקלובסקי אמר: 'מגיע זמן שבו כולם כותבים טוב מאוד, אבל לאף אחד אין צורך בזה. לא רק הקורא אינו זוכר את מה שקרא, אלא גם הסופר'. זה נכון לכל כתיבה ריאליסטית עם מאפיינים מודרניסטיים".

יש סופר עברי שהותיר בך רושם?

"אורי צבי גרינברג, שקראתי ברוסית. זה עשה עלי רושם גדול. הכתיבה שלו אנרגטית. יש בו שילוב של רדיקליות פוליטית ורדיקליות ספרותית".

מישהו נוסף?

"יואל הופמן. הוא הרשים אותי מאוד. זו פרוזה טובה, שיש בה רגשות חזקים וחודרים והשתלבות מעניינת של עולמות ושל מלים. גם דוד אבידן, יונה וולך ודן פגיס הותירו בי רושם. כל אחד הרשים בדרך אחרת; אצל אבידן זו כתיבה פוסט מודרנית אוונגרדית אירופאית, ובעיקר אמריקאית. אצל פגיס זו כתיבה מקומית יותר, אורגנית יותר במקורותיה הישראליים. אצל וולך זו זעקה עמוקה של נשמת אשה, אבל יש בזעקה הזאת גם אירוניה".

מה השקפותיך הפוליטיות? אתה חושב שלסופר יש תפקיד פוליטי?

"אני לא רוצה לומר מה השקפתי הפוליטית. אני לא עוסק בפוליטיקה. אני חושב שלסופר יש מחויבות פוליטית וחברתית, אבל זה לא יהיה נכון שאדם שאינו דובר עברית ונמצא בארץ 12 שנה ייצא בהצהרות. אני לא אדם שאוהב להילחם. המלחמות היחידות שאני משתתף בהן הן מלחמות ספרותיות. אני מוכן להילחם על אסתטיקה. אני חושב שזאת מלחמה שנוגעת לרבדים העמוקים ביותר של החיים. כיצד? זו תחושתי. זו לא תחושה שאני יכול להסביר, אבל היא ברורה לי כבדולח. אני חש אותה בדמי. אני חושב שהספרות נוגעת לקיום האנושי, היא לא שייכת למגדלי שן".

למה אתה נשאר כאן, בעצם?

"לחזור אחורה זו לא דרך החיים שלי. הייתי שם, ומיציתי את החוויה. מבחינה פסיכולוגית, אני לא שייך לשם. רוסית היא השפה שלי, אבל רוסיה היא לא הארץ שלי. ישראל היא הארץ שלי. מה שמחזיק אותי כאן הם דברים שאי אפשר לגעת בהם: הקיום היהודי, האווירה. זה פאתטי, אבל זו האמת".

יש משהו שאתה אוהב בישראל?

"אני אוהב את האווירה של חיי היומיום. את הזרימה החופשית. את התחושה שזאת מדינה שאין בה קירות שמפרידים בין אנשים. אתה תושיט יד למישהו, והוא יושיט לך אותה בחזרה, וזה אמיתי לחלוטין. אני אוהב את התחושה, לא של האחווה, אלא של האי-פורמליות ברחוב. באוטובוס, לדוגמה, הנהג יכול לתת לך את הכרטיס ולומר: 'בהצלחה'. אני רואה בכך הישג תרבותי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו