בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפלאות התבונה 2

פרופ' אריאל רובינשטיין עשה את דרכו אל פרס ישראל בין מכתב הקצינים הראשון שהוליד את שלום עכשיו לבין מכתב הקצינים האחרון שהוציא לאור את הסרבנות, בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ, גיבור הקמפוס הירושלמי, לבין פרופ' ג'ון נאש, גיבור "נפלאות התבונה"

תגובות

מאז שצילצלו מלשכתה של לימור לבנת חלפו למעלה משבועיים שבמהלכם הדף חתן פרס ישראל הטרי לחקר הכלכלה, פרופ' אריאל רובינשטיין, כל הצעה שהידהדה כמו מסיבה או אירוע לרגל זכייתו בפרס המכובד (במשותף עם פרופ' יעקב פרנקל). "אחד הדברים המביכים ביחס לפרס ישראל הוא שאתה מסתכל על עצמך", הוא אומר, "ומבין שאתה בשורה אחת עם אלה שכבר קיבלו את הפרס, כלומר שאתה כבר לא סטודנט או מרצה צעיר אלא אתה בעצם אדם מבוגר. זה עושה אותי די עצוב".

כלפי חוץ לפחות רובינשטיין, בן 51, לא נראה כל כך מדוכדך ובטח לא זקן. קל לתפוס אותו מדלג כנער תזזיתי בכניסה לחדרו המסודר שבבניין ברגלס באוניברסיטת תל אביב. גם האתר שלו באינטרנט מתאפיין בניתורים של נעורים. למשל, הלהקה הטובה ביותר בעולם לטעמו - בעולם כולו, לא רק בישראל - היא לא פחות מאשר שוטי הנבואה. האתר, פרי עמלו, מציע שפע של חומר וצילומים אודות הלהקה, כולל תצלום של פניו שלו מוצפים נהרה במהלך אחת מהופעותיה.

רובינשטיין, יליד ירושלים, הוא מבכירי החוקרים של התיאוריה הכלכלית בארץ ובחו"ל. הוא מרצה בכיר בחוגים לכלכלה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב ומתמחה בתורת המשחקים, ענף שהגדיר בעבר כ"אחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים של תורת הכלכלה". תורת המשחקים, הוא מבאר, היא "אוסף מושגים ומודלים מתמטיים המתייחסים לסיטואציות אסטרטגיות, תוך ייחוס רציונליות מלאה לכל אחד מה'שחקנים'. תחילתה של התורה בתקופת מלחמת העולם השנייה בספרם של ג'ון פון-ניומן ואוסקר מורגנשטרן מפרינסטון, ומתחילת שנות ה-80 היא נושא שבשגרה בכל תוכנית לימודים בכלכלה. בעיניו מציעה התורה דיון מרתק ה"קרוב לפילוסופיה יותר מאשר למדורי הכלכלה בעיתונים".

הישגיו בחקר תורת המשחקים קירבו אותו לג'ון פורבס נאש, המתמטיקאי מפרינסטון שקיבל ב-94' פרס נובל בכלכלה בזכות תרומותיו הבסיסיות לתורת המשחקים, שעל בסיס סיפור חייו נעשה הסרט "נפלאות התבונה". רובינשטיין שמע על הפקת הסרט מנאש עצמו, וכמי שלקח חלק פעיל במאבק ל"הוצאת נאש ממעמד מת-משוגע למעמד של אדם שאפשר להתייחס אליו בהקשרים של פרס נובל", הוא דאג שהוליווד תנצל את סיפורו לרעה (ר' מסגרת). בסמוך לזכייה בפרס ישראל הוא הלך עם משפחתו - אשתו יעל, דיפלומטית ועובדת משרד החוץ, ושני ילדיהם מיכל (16) ויובל (9) - לסרט בחשש רב, אבל גם שם חיכתה לו הפתעה משמחת. "קולגה שלי אמר שזה הסרט הכי גרוע שהוא ראה בחייו ולכן הלכתי עם ציפיות נמוכות. לדעתי הסרט ההוליוודי הזה הוא סרט לא רע ואפילו חשוב, כחלק מהמאבק האנושי שלנו עם עצמנו סביב השאלה איך אנו מתייחסים לחולי הנפש".

בכלל נראה שפברואר כולו היה עשיר בחוויות לרובינשטיין. בשבוע שעבר הוא פתח בטעות את הטלוויזיה והתרגש עד דמעות. "אני לא צופה בטלוויזיה, אבל ראיתי במקרה את הראיון עם ישי רוזן צבי (בתוכניתו של קובי מידן) ועלו לי דמעות בעיניים". רובינשטיין נמנה על החבורה שכתבה את "מכתב הקצינים" המקורי, ב-78', אותו מכתב שהוביל להקמת תנועת שלום עכשיו. רוזן צבי הוא בוגר ישיבת הסדר שסירב לשרת בשטחים ונכלא (ר' מוסף "הארץ" 3.8.01). "קינאתי ברוזן צבי שהוא צעיר ורציתי להיות באותו שלב שהיינו בתקופת מכתב הקצינים ב-78', שזה השלב פחות או יותר שרוזן צבי נמצא בחייו. קינאתי באותנטיות שלו, שכך שהוא הגיע אל השלילה המוחלטת של השליטה בעם אחר מתוך נקודה פטריוטית לאומית יהודית. אני לא הייתי יכול לבטא את זה בצורה כל כך יפה כמו שמכתב הסירוב הנוכחי עושה זאת, אבל במובנים אלה אני מרגיש הזדהות מוחלטת עם אנשים כרוזן צבי".

היכולת להיות ילדותי וחריג לצד הברק השכלי עומדת ביסוד חינו של רובינשטיין. חלומו הגדול, הוא אומר במלוא הכוונה, הוא לעבוד ברדיו ולהיות יוסי סיאס. "בטח הייתי עושה את זה איום ונורא, אבל מעניינת אותי האינטראקציה של אנשים עם אנשים". מה מביא מוח כה גדול לחלום להיות סיאס? "יש דילמה בין שני מוטיווים מרכזיים בחיי", הוא מסביר. "מצד אחד יש לי רתיעה מלהיחשף ולהגיד את מה שאני חושב בפומבי, ומצד שני אני מודע לכך שהמוטיווציות בחיי המקצועיים הן רגשיות ואישיות ולא רק מדעיות".

ילד דתי-לאומי גאה

כבר כילד אהב רובינשטיין לוגיקה. הספרים האהובים עליו היו "מבוא לתורת ההכרה" מאת שמואל הוגו ברגמן ו"מבוא ללוגיקה" מאת אלפרד טרסקי. כנער חי תחת ההנחה שאפשר להוכיח דברים במישור היומיומי באמצעות כלים לוגיים. בהמשך חלם ללמוד משפטים אך החשש שהאנגלית שבפיו אינה מספקת שילח אותו לחוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שם גילה שדווקא ספרי המתמטיקה הם על טוהרת האנגלית, שלא כמו ספרי המשפט ששפתם עברית.

בשנת 2000, כשראה אור ספרו "כלכלה ושפה" (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'), הוא בחר לכריכה תצלום משנת 47' של רחוב גאולה בירושלים הנצורה. האיש בימין התמונה, סיגריה בפיו, הוא אביו יהודה רובינשטיין, והוא מצוי בסיומה של עיסקת רכש של שתי כיכרות לחם מאופה הניצב מעבר לחוטי התיל שהפרידו בין חלקי הכביש. העיסקה התבצעה בזמן ההפוגה במצור תחת פיקוחם של "הכלניות", החיילים הבריטים. התמונה הזאת, אומר רובינשטיין, שלא ברור מי צילמה ואפשר לראותה באתר שלו, משקפת גם היא את הדילמה בין ביישנות לחשיפה. "התלבטתי איך מתרגמים לתמונת הכריכה של הספר מושגים כמו כלכלה ושפה. חיפשתי ציורים אימפרסיוניסטיים שיתארו מיקוח ולא מצאתי. אשתי הציעה שאשתמש בתצלום הזה שכה אהוב עלי והיה טמון בארון הבגדים של הורי שלא הרבו להצטלם. אבי צעיר יותר ממה שאני זוכר אותו והתמונה הזאת מתעדת עולם שאני קשור אליו יותר מכל דבר אחר בחיי".

העולם הזה של ילדותו התרכז ברחוב ישא ברכה בשכונת תל ארזה שליד שכונת הבוכרים בירושלים, "סביבה שהיתה המקום הישראלי האותנטי שבו חיו זה לצד זה עסקן מפא"י ומצביע למפד"ל ואיש אגודת ישראל וקומוניסט שהיה אוכל טריפות להכעיס. לידנו האשכנזים היתה חצר של תימנים שם סילסל החזן המזרחי ולא הרחק משם התגוררה המשוררת זלדה. בקומבינציה היפהפייה הזאת הילדים שלי לצערי כבר לא יחיו. עזבתי את ירושלים ב-97' ועדיין כששואלים אותי היכן אני גר אני אומר בירושלים, כי בתל אביב אני תייר שמהלך ברחובות ועדיין מחפש את הארטיק של הקיץ של ילדותי".

יהודה רובינשטיין הגיע לישראל מביאליסטוק שבפולין ב-39'. בשנות ה-20 נכשל מסעו הראשון לפלשתינה-א"י, הוא היה בן 17 והתקשה להסתדר לבדו בירושלים. "ב-39' אמרה לו השיקסע הפולניה אצלה הוא עבד כחשמלאי במקביל לעיסוקו כמנהל חשבונות: 'הסתלק מפה יהודון'. אבא תמיד חזר באוזנינו והודה לה על הביטוי הגזעני כי מדירתה הוא הלך היישר למשרדי הסוכנות היהודית". לאה פיינסוד, גם היא מביאליסטוק, הגיעה ארצה ב-35' אחרי שמפעל הטקסטיל של משפחתה החרדית פשט את הרגל ולאה, גננת במקצועה, שמעה לעצתו של דודה הפעיל הציוני ששידוך טוב ניתן למצוא גם בארץ, ואף אין צורך בנדוניה מרשימה כי אין על מה להוציא כסף בפלשתינה. היא פגשה את רובינשטיין במסעדה הקואופרטיווית בירושלים, שם אכלו שניהם צהריים בשני גרוש.

בכורתם בת שבע, מרצה לתיאוריה של מוזיקה, נולדה ב-43' ואריאל נולד ב-51'. "הורי התפקרו לחלוטין בארץ אבל היינו בית חילוני עם כבוד אדיר למסורת. בחגים הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת של חסידי סלונים כי היו שם אנשים שהכירו את דודי שלמד בחסידות סלונים בפולין וגם הרבי הכירו. זו הסיבה שאני לא יכול לשנוא את החרדים, כמה כסף שהם לא ייקחו וכמה שהם יחמקו משירות בצבא, כי אני מרגיש גם סוג של המשכיות. יש שנאות בחברה הישראלית שמחרידות אותי, השנאה לערבים שיש לה היבטים פרקטיים ברורים והשנאה לחרדים שגם בה יש אלמנטים פרקטיים. אני אוהב את החרדים כי אני מרגיש שבאתי משם. אני גם מבין שהעיסוק המקצועי שלי מתחבר למסורות של העבר, העיסוק שלי בלימוד ללא מטרה חילחל מאותו עולם. לצד האהבה יש לי ביקורת נוקבת. הסבים שלי למדו תלמוד בלילות ועבדו לפרנסתם בימים. הרעיון לדרוש משהו ממישהו היה זר להם. העיקרון היה תורה ועבודה".

אתה חוזר מדי פעם לשכונת ילדותך ובאתר שלך יש תצלום שלך בגן הילדים, שהיום לומדים בו זאטוטים ממאה שערים.

"בכל פעם שאני מבקר שם אני נתקף התרגשות גדולה. לפני כשלוש שנים לקחתי אתי את בתי מיכל, אז כבת 13, וכשבאנו לגן שלי מצאנו שהוא הפך ל'חיידר' טיפוסי למאה שערים. רצינו להיכנס אלא שנזכרנו שמיכל במכנסיים. להפתעתי המלמד בתלמוד תורה הסכים שמיכל תיכנס ואפילו הואיל לצאת החוצה כדי לשכנע אותה שזה בסדר. לטעמי זו הסיטואציה האידיאלית ביותר, הדו קיום האידיאלי שכה מנוגד לסטריאוטיפ המצוי".

היתה תקופה שרובינשטיין הלך רחוק עם מורשת אבותיו ואפילו חזר בתשובה. מגיל 13 עד 28 הוא הניח תפילין, הלך לבית הכנסת ואכל רק כשר. "הרבה לפני שהחל זרם החזרה בתשובה אני כבר הייתי שם, רק התפישה שלי של הדתיות היתה קצת רציונלית ולא אמוציונלית. לא הרגשתי אי פעם שאני מאמין באלוהים. התפישה שלי היתה עיונית וגם כשהתעוררה השאלה אם אני יהודי או ישראלי הגעתי אל המסורת כאל תשובה אפשרית".

את לימודי התיכון השלים בתיכון ליד האוניברסיטה ובצבא היה קצין בתותחנים. ב-71' החל ללמוד מתמטיקה, כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. את תוארי המוסמך עשה הן בכלכלה הן במתמטיקה, אבל משהבין שאינו מוכשר דיו להיות מתמטיקאי התמסר לכלכלה. ב-79' הוא נסע לאוקספורד ועבד על הפוסט-דוקטורט שלו תחת ג'יימס מירליס, גם הוא זוכה בפרס נובל, ובהמשך השתלם אצל רוי רדנר. שנה עשה במעבדות חברת בל בניו ג'רזי שבארה"ב ונהנה מעשייה מחקרית-כלכלית איכותית, ואז היה ברור לו שהוא חוזר ארצה ל"בית שלי", האוניברסיטה העברית. "היה ברור לי שבארץ אני לומד ובהמשך אני נוסע להשתלם, אבל שאחזור למקום שבו נולדתי כמה שיותר מהר". שנה לאחר שובו פגש את יעל, אז סטודנטית לכלכלה. בין 89-'86' הם שהו בלונדון וב-95', כאשר יעל היתה צירה במשלחת הישראלית לניו יורק, הם שהו בה שנתיים.

"התקופה הלאומית" שלו החלה בתיכון, ו"אני מאוד גאה שהקדמתי את הגל הלאומי הישראלי של 67'", הוא אומר בחיוך. בכיתה י"א נהג לציין את התאריך העברי ולא את הלועזי, והיה מוסיף ומציין את היום המסוים לנפילת ירושלים העתיקה. "חלמתי לא רק לחזור לירושלים העתיקה אלא לחלקים שנקראים היום יהודה ושומרון. לא היתה לי איזו סימפטיה לערבים. מכיתה ו' למדתי ב'בית הילד', ששכן במה שהיה בי"ס עומריה עד 48', ולא עלה בדעתי ש-13 שנים קודם לכן למדו במבנה הזה ילדים פלשתינאים. בבחירות הראשונות שלי לכנסת ב-69' הצבעתי בעד רשימתו הקיקיונית של ישראל אלדד, מי שהיה האידיאולוג של הלח"י ועמד בראש 'רשימה למען ארץ ישראל' שלא עברה את אחוז החסימה. שנה קודם לכן שלחתי מכתב למערכת 'ידיעות אחרונות' שקרא לנוער העברי לעלות למצודת הבירה אנטוניה בירושלים העתיקה ולטהרה מטומאת גויים".

מהפך

במבט לאחור, הוא ממקם את ראשית הדרך הארוכה שעשה עד לשלום עכשיו בטיול תמים אחד ב-67'. "הלכתי לטייל עם חבר, מידד גוטליב, כיום כלכלן, בעיר העתיקה בירושלים והתחזינו לעיתונאים צעירים. ראיינו שני נערים פלשתינאים כדי להוכיח להם שהיהודים צודקים והערבים טועים. דודו של אבי קבור בהר הזיתים וזכרתי תצלום שאבי הראה לי של המצבות המנותצות בהר, כולל מצבת הדוד. הטחנו בנערים 'הנה תראו מה עשיתם' וכו', והם ענו: 'ומה אתם עשיתם לבתי הקברות שלנו?' סיכמנו שכל צד ייצא לעשות תחקיר קטן על בתי הקברות של הצד השני וקבענו להיפגש למחרת. אנחנו לא הופענו לפגישה כי באותו יום הבנו לראשונה שבתי הקברות שלהם בכלל אינם. זה היה הסדק הראשון שנסדק בי ב'צדקת דרכנו'".

המהפך המעשי החל ב-77'. "היינו הולכים כסטודנטים לשיעורים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ על גוף ונפש, בערבים הוא נתן שיעורים על הרמב"ם במעונות הסטודנטים וזה היה מדליק. ההתייחסות שלי אליו היתה מעורבת כי לא היו לי דעות פוליטיות חזקות אז. ב-77' פגשתי את יחיעם ויץ, כיום היסטוריון, שלמד אתי בתיכון וקישקשנו על פוליטיקה כי זה היה לפני קריסת המערך ועליית בגין לשלטון, והיינו בטוחים שסכנה גדולה מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית. דאגנו אז במיוחד מהכוח העולה של גוש אמונים".

מיד לאחר התבוסה של 77' אירגנו יחיעם ואריאלה ויץ יחד עם עמוס אריאלי, כיום מדען במכון ויצמן, פגישות בחצר ביתם, "שם יסדנו את התנועה 'ציונות אחרת' שהיתה אמורה להיות תשובה הולמת לציונות המיליטנטית של גוש אמונים. אחד הדברים שיש לומר לגנותנו הוא שלא היו לנו אז שום התייחסויות לשאלות חברתיות. התמקדנו רק בנושא היהודי-פלשתיני ובבעיית הכיבוש. היינו בנים של מפא"יניקים ויוצאי קיבוץ, ישראלים רגילים שחשים שלוקחים להם את המדינה ועלינו להחזיר מלחמה שערה".

הם אירגנו הפגנות קטנות. במעלה אדומים הם חילקו כרוזים באירוע של גוש אמונים, והפגינו נגד מבצעי העלייה לקרקע של אנשי הגוש. הם ניסו להעסיק את המרכזייה של הגוש ברמת אשכול וקיוו שבכוחם לשכנע את אנשי ד"ש שלא להצטרף לממשלת בגין. במהלך טקס פתיחת הכנסת ב-77' הם הפגינו, וויץ שצעק חזק מדי נעצר לכמה שעות. "היינו בטוחים שעליית בגין מסמלת את תחילת הפאשיזם בארץ והיינו בחרדה ובתחושה של סוף העולם, שכמובן התבדה לחלוטין מאוחר יותר".

ב-78' החל לצוץ הרעיון של מכתב קצינים וחיילי מילואים קרביים לראש הממשלה שבו יובע חשש מהחמצת השלום. "חשבתי שאני הגיתי ברעיון באופן מקורי אך לא אתפלא אם כמה אנשים נוספים חשבו על כך באותה עת. ההתארגנות של המכתב מנקודת הראייה שלי באה מפגישה בגבעת רם עם אנשים כיובל נריה (כיום פסיכולוג קליני) ומוטי פרי (אז טייס משוחרר מקיבוץ יד מרדכי). לקחנו שיעור של צדק חלוקתי שנתן פרופ' מנחם יערי, איש שאני מוקיר מאוד, ובהפסקה התחלנו לגלגל את רעיון המכתב".

היו כמה גרסאות למכתב, ביניהן של מוטי פרי ויובל נריה. בגרסה שלך, לפי ספרו של צלי רשף "שלום עכשיו", ישבת לילה שלם וניסח פנייה רגשנית שבה כתבת על הקשיים הנפשיים שבהם ייתקלו לוחמי צה"ל במלחמת ברירה.

"המכתב שלי מבחינה רגשית מזכיר לי את מכתב הסירוב הנוכחי. שלום עכשיו היתה תרכובת של שתי טראומות, טראומת השואה וטראומת מלחמת יום הכיפורים ב-73'. מתוך ההתנגדות האדירה שלנו לכיבוש היה אי רצון להשלים עם העובדה שאנחנו - בני העם היהודי, ואני הנין של יוסף בצלאל שחתכו את זקנו בביאליסטוק - מקיימים פעולות כיבוש ודיכוי של עם אחר. הקואליציה של שני הדברים האלה הולידה את גרסת המכתב שלי. הבנו היטב את חומרת המכתב. יום לפני פרסומו פגשנו את פרופ' יהושע אריאלי, שהיה בעיננו אחת הסמכויות המוסריות העליונות, והוא כעס בצורה בלתי רגילה, מה פתאום אנחנו, קבוצת קצינים במיל' (רובינשטיין היה סרן), מתארגנים כחבורה ועושים מעין מרד".

התגובות אז די דומות לתגובות למכתב הקצינים העכשווי: שר האוצר שמחה ארליך אמר שנודף מהמכתב ריח של פוטש, ובגין אמר שאימצתם עמדות ערביות.

"כמו ישי רוזן צבי גם אני פטריוט יהודי לאומי ושלילת הכיבוש ושלילת השליטה בעם אחר באה אצלי מתוך נקודה לאומית יהודית ישראלית. במובן הזה קיבלתי את המשנה הליבוביציאנית שהמדינה היא מכשיר ושאני יהודי שרוצה לחיות במדינה יהודית, אבל שבשבילי ההשתייכות לקולקטיב ששמו יהדות עומד בסתירה מוחלטת לשליטה בעם אחר".

מעניין שרוזן צבי בחר לשאת דברים בהפגנה של השמאל הרדיקלי במוצ"ש ה-9.3 ולא בהפגנה של שלום עכשיו ב-16.3. מדוע לדעתך שלום עכשיו שנולדה מהסירוב של 78' כה מתקשה לתמוך במכתב ובסירוב הנוכחיים?

"יש לי ביקורת על שלום עכשיו שבתקופות כמו האינתיפאדה הראשונה היתה גורם שלילי, מכוון שקיומה היקשה על הקמתה תנועה פוליטית אחרת. תנועת הסירוב העכשווית הם אנשים יותר סימפטים בעיני והם עושים עבודה נפלאה אפילו אם חולקים עליהם. ייתכן שזה גם עניין של גיל. יש אינרציות של גופים. צריך לזכור ששלום עכשיו חרטה מתחילת דרכה על דגלה את דגל הקונסנזוס של המחנה הזה. ייתכן שצריך להפריד בין מכתב הקצינים מ-78' לבין מה שהתפתח בהמשך לתנועה פוליטית קונסנזואלית. מכתב הקצינים מ-78' דומה למכתב הנוכחי ואי אפשר להמעיט בערכו כי שברנו אז מחסום מהותי. המכתב היום יותר חריף בגלל ששלילת הכיבוש היום היא מוחלטת ובלא שום התניות".

מדוע אינך פעיל פוליטי?

"אני לא חיה פוליטית ולכן עזבתי את הפעילות בשלום עכשיו פחות או יותר ביום ששלום עכשיו קמה. באופיי אני איש עצמאי ואני רוצה לעשות את מה שאני עושה כמו במחקר שלי, וזה קשה לעשות במסגרות פוליטיות. לכן פה ושם, אם זה ב-78-'77' ואם זה ב-82', חשבתי שיש לי באמת את הזכות להיות חלק מהמהלך הפוליטי. הייתי אז חלק עד שלא הרגשתי יותר צורך. המוטיווציות הפוליטיות-אידיאולוגיות שלי קרובות למכתב הקצינים הנוכחי יותר מאשר לרוח של שלום עכשיו".

משורר של בתי קפה

חלומות יותר ריאליים מלהיות יוסי סיאס יש לו בנוגע ליצירה הקרובה לתחום עיסוקו. "יש לי חלומות שקשורים לכתיבה על הגבול שבין העיסוק האקדמי לעיסוק בכתיבה אישית. אני לא רוצה לכתוב ספר פופולרי על תורת המשחקים, אני חושב שסיימון סינג ('המשפט האחרון של פרמה') הולך לעשות את זה באופן המוצלח ביותר. דבר שגיליתי רק בשנים האחרונות הוא הצורך לעסוק בדברים אמיתיים, בכתיבה של מאמרים כמו 'עדות מקלפי קשה', שפירסמתי ב'הארץ' אחרי שהייתי משקיף בקלפי בבי"ס בן גוריון ברמלה בבחירות של מאי 99'. במאמר כזה, שלא כמו במסגרת פוליטית, אני יכול להגיד בדיוק מה אני מרגיש וחושב".

מה מקור העניין באינטראקציה עם אנשים?

"קשר עם אנשים מאוד חשוב לי. אני שונא ארוחות ערב של שמונה אנשים, של פרופסורים או של דיפלומטים ואני שונא שיחות סלוניות. אני כן אוהב את המגע של אחד על אחד או אחד על שניים ואני משקיע המון בקשרים הבין אישיים שלי".

באתר שלך מופיעות המסעדות החביבות עליך בתל אביב.

"אני מעדיף בתי קפה. למשל קפה בירנבוים בנחלת בנימין, זה מקום שאני אוהב לשבת בו מוקדם. או 'תולעת ספרים' ברחוב בזל. אני לא אוהב את הקפה, אני בכלל לא אוהב קפה. אני אוהב נס קפה ישן של עלית. אני נכנס לבית קפה ועושה להם טיזינג: 'יש לכם קפה חזק?' והם מפרטים, ואז אני אומר שאני מבקש קפה עלית נמס הישן והאדום ואני מבקש רק חצי כפית".

עכשיו יש מכסה חדש לקפה הזה.

"זה אסון. צילצלתי לעלית להביע את מחאתי ואמרתי להם שהם הולכים לאבד קליינטים, אבל זה כנראה לא עזר".

אז מה הסיפור עם בתי הקפה?

"זו מין חוויה. אני לא צריך את הקפה וגם לא את העוגה. קודם כל זה תואם איזה דימוי וזה נותן באמת השראה, בייחוד אם מישהו יושב ועובד בשולחן סמוך. לפעמים אני עובר ליד בית קפה ואני רואה מישהו מרוכז בעבודתו ואני מתמלא קנאה. אחר כך אני אומר לעצמי, רגע אבל גם אני עושה את זה לפעמים, אז מה, אני מקנא בעצמי? הסיטואציה הזאת חביבה עלי כי זו סיטואציה שבה אני עם עצמי וזה גם יכולת להתבונן בסביבה".

המסעדה הטובה בעולם לפי האתר שלך, ואתה מעמיד זאת למבחן המבקרים באתר, היא "אורנה ואלה" בשינקין. הגזמת לפחות כמו עם הבחירה בשוטי הנבואה, לא?

"המסעדה הזאת משדרת משהו מהצעירות. יש שם משהו אותנטי תל אביבי, אין שם התייפייפות, הדגש הוא על אוכל בסיסי. האוכל האהוב עלי זה לחם שחור עם גבינה לבנה רכה 5% וזיתים ירוקים. יתכן שאת צודקת ואני מתגעגע לאמא".

את אתר האינטרנט שלו הוא החל לבנות ב-98' בעקבות ויכוח עם אנשי המחלקה לכלכלה באוניברסיטת ת"א שניסו במשך כשנה לבנות אתר ולא הצליחו. רובינשטיין התעצבן ורצה להראות להם מהו ביצוע לתפארת. הוא רכש תוכנה וישב עד שלוש בבוקר ובנה את בסיס האתר שמשמש היום כלי מתודי להוראה ומכיל מבחר טקסטים של רובינשטיין, רשימת ספריו, תקציר ביוגרפי וגם רשמי מסע שורשים שערך לפולין. באתר גם מוצגים לא מעט צילומים מעשי ידיו, למשל תצלום של עצי ילדותו שנגדעו בחצר בה גדל. מבחר התצלומים באתר אינו מקרי, גם זה מין תחביב של מי שחצוי בין הצורך להיחשף לבין הצורך לשמור על פרטיותו.

במקביל לכל הפעילויות המגוונות ולאהדה לשוטי הנבואה הוא מקדיש רבות, תוך שהוא סוחף אחריו קולגות וסטודנטים, למאבק לשיפור התנאים של עובדי ניקיון קבלניים באוניברסיטת ת"א. המצב ככלל מחריד אותו משלוותו, אם כי קשה להבחין בכך. "הכל אצלי בפנים", הוא אומר. למשמע השאלה אם יוכל להגיד דבר-מה על מצב הכלכלה בעולם או בישראל, הוא לא מהסס. "זה ייקח בדיוק שנייה אחת: אין לי מושג". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו