בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנוחות נעשתה יותר מייאשת

בהתנחלויות לא גרים רק אידיאליסטים סגפניים אלא גם עשירים מופלגים. הם רכשו בזול נחלות גדולות והקימו עליהן טירות שלא היו מביישות את קיסריה או סביון. כשפרצה האינתיפאדה נגמרו החיים הטובים. החברים והמשפחה כבר לא באים לבקר ומעבר לחומות הבית המאובזר מתחיל הגיהנום

תגובות

צילומים: ניר כפרי

קובי פרידמן מההתנחלות נופים נצור כשנה וחצי בבדידות כמעט מוחלטת בכלוב זהב. הבית של קובי ודליה פרידמן בנופים הוא אחד הבתים הגדולים בשומרון. ממדיו נגלים כבר ליד הכניסה ליישוב. חומת אבן גדולה מקיפה את הבית, בחצר האחורית בריכת שחייה ענקית, בחצר הקדמית בית קטן שבו גרה בתה של פרידמן. הבית בנוי על שטח של שלושה דונם, 400 מ"ר בחמישה מפלסים עם שבעה חדרים. במרתף הבית חדר כושר ענק ושולחן ביליארד, ג'קוזי וסאונה. בחדר האורחים תצוגה של 110 פילי חרסינה בגדלים שונים, קצתם מוארים בתאורה מיוחדת. בעורף הבית מרפסת גדולה. ביום בהיר אפשר לראות ממנה את תל אביב. "בשביל למחוק את שפלת החוף ערפאת זקוק רק לבית של משפחת פרידמן", אומרת דליה פרידמן.

מאז תחילת האינתיפאדה חברים ובני משפחה לא מעיזים לבוא לביקור בהתנחלות השוכנת בקרבה מאיימת לשני כפרים ערבים, חארס ודיר איסתיא. בודד בביתו פרידמן מבשל ארוחות צהריים גדולות לבני משפחתו וכותב ספר שעוסק, בין השאר, בהשלכות השליליות של הכיבוש על הישראלים.

אם עד תחילת האינתיפאדה יכלו עשירי ההתנחלויות להעמיד פנים שהמגורים באלקנה, קדומים ואפרתה דומים למגורים בסביון ובכפר שמריהו, בשנה וחצי האחרונות התברר להם שחייהם שונים לגמרי מאלה של האלפיון העליון בישראל. הם נוהגים במכוניות יקרות אבל מחליטים על טיסה לחוץ לארץ בקלות רבה יותר מאשר על נסיעה לסופרמרקט באריאל. את המרחק הקצר מביתה בנופים למרכז אריאל דליה קפלן מודדת במושגים של "רבע שעה ושני כפרים ערביים. הסיכוי שאני אחזור משם הוא 50:50 וזה אם אני קצת מחמיאה לערבים".

"העיקרון שמנחה אותנו הוא לא לנסוע מזרחה", אומר בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון. "מנופים לא נוסעים לאריאל, מיקיר משתדלים לא לנסוע לאלון מורה. זה הכלל. נוסעים רק לאן שהכרחי, פחות ברכב פרטי ויותר באוטובוסים ממוגני ירי. אנחנו במצור. חברים ובני משפחה הפסיקו לבוא, עד כדי כך שילדים לא מבקרים את הוריהם. אנשים שהיו רגילים לראות פה סרט שם סרט, כבר לא נוסעים, אנשים מנותקים, נצורים".

זה מזכיר לי את מה שקרה בדרום אפריקה, אומרת רות מרביש מהתנחלות תלם שעל יד חברון. היא עלתה לארץ מיוהנסבורג ב-83' ומפעם לפעם היא נוסעת לבקר שם. לתלם היא עברה אחרי שנתיים בישראל. "ההפרדה בין הגזעים, החשש של הלבנים מהסביבה ומהעניים השחורים, האלימות של השחורים נגד לבנים וההתבצרות של הלבנים, כל זה דומה מאוד לדרום אפריקה".

קובי פרידמן, בן 50, עובד סוציאלי, מכיר את התחושה. "אני גר בבית משגע שאין הרבה כמותו בישראל, אבל חיי המשפחה שלנו הרוסים. אחי לא ביקר אותי כבר שנתיים, האחים של דליה מראש העין, שהיו פה כל שבת, הפסיקו לבוא. אנחנו חיים בבדידות מזהרת, כבר יותר משנה וחצי שאף אחד לא מגיע לביקור. יש להם טיעון שקשה לעמוד בפניו. הם חוששים לחייהם. אני לא יכול לקחת עליהם אחריות. איך אני אביא ילדים לנופים? אם יקרה להם משהו אני לא אוכל לחיות עם זה".

כשהשמש מתחילה לשקוע

המרחק בין מבצר לגטו מיטשטש לפעמים. "במידה מסוימת אנחנו חיים בגטו מוחלט", אומר פרידמן. "חיי החברה המרכזיים שלנו הם רק עם אנשים מהיישוב. בעבר לא היה שישי-שבת עם פחות מעשרים אורחים בבית, כל האחיינים באו בשבתות, היתה חגיגה שלמה, היה פה שמח, אנשים אהבו את החופש, את היכולת להסתובב ביישוב באופן חופשי, את האוויר הטוב. עכשיו הבית התרוקן, אין אף אחד. גם אנחנו לא נוסעים לבקר. בתקופה שהבית היה מלא נסענו לבקר בחזרה. היום, אם הם לא באים אני לא רואה חובה לבקר אותם וככה אני גוזר על עצמי בדידות גדולה יותר".

בשבת לפני חודש פתאום נכנסה חברה עם בעלה, נזכרת דליה פרידמן. "כמעט התעלפנו. היא אמרה שהם החליטו לבוא, יהיה מה שיהיה. אחרי שהם הלכו חזרנו למצבנו הקודם, אם כי בעיני זו לא בדידות אלא הפנמה".

"בואי נהיה כנים", מעיר קובי פרידמן. "זו בדידות. ההתכנסות לתוך עצמך גדלה, אתה חושב פעמיים אם שווה לעלות על הכביש. יש לנו מנוי להבימה ואנחנו לא ממצים אותו. אני עדיין מרשה לעצמי לנסוע בשעה שבע בערב להוד השרון להביא אוכל סיני, כן, מפעם לפעם אני עושה את זה. הייתי עושה את זה הרבה יותר במצב אחר, אבל היום לא צריך להיות טיפש. אנחנו חיים, הולכים לעבודה, נוסעים לפגישות וממשיכים ברוטינה, אבל בכל פעם שאתה מגיע הביתה אתה נאנח אנחת רווחה".

הוא מרצה פעם בשבוע במכללת אריאל, בשאר הזמן הוא בבית, כותב ספר. "חיי קלים, אני כמעט לא יוצא מהבית, ללא קשר למצב רוב הזמן אני ליד שולחן העבודה. בכל יציאה טמון חשש. כשאני עובר על יד יישובים ערביים, יד שמאל עולה ומגינה עלי בין הראש לחלון. זה קורה באופן לא רצוני, חצי אוטומטי. זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נפצעתי מאבן בראשי. מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלנו משוכללים מאוד. זה כבר טבוע בך. אתה גם משתדל לא לנייד את הילדים כדי לא להביא אותם למצבים מסוכנים".

אדם עובר תהליכים של הסתגלות, הוא אומר, ונותן עוד כמה דוגמאות: "כשהשמש מתחילה לשקוע אתה באופן אוטומטי, בלי לחשוב כמעט, מתחיל את התנועה הביתה. במכללת אריאל ערכו שינויים, אין יותר שיעורים בערב. נסיעה בשעות הערב זה לא הדבר המושלם. אמנם עד היום לאף סטודנט לא קרה שום דבר, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לסיים ללמד ולחזור לבסיס, לבית".

יותר טוב מקיסריה

דליה, פסיכולוגית, מזכירת ההתנחלות השכנה יקיר, וקובי פרידמן נישאו לפני שש שנים, שניהם בפעם השנייה. לה יש ארבעה ילדים שגרים בבית בנופים, לו יש שלושה ילדים. הוא היה הבעלים של מוסד לילדים מוגבלים בראש העין, היא היתה פסיכולוגית במוסד. לפני שעברו לנופים הם גרו בקיסריה, אבל לא אהבו את היישוב.

"היה לנו בית יפה על שטח של דונם עם בריכת שחייה", הוא מספר, "אבל קיסריה היא מקום מנוכר מאוד. ברחוב שלנו היו כמה בתים ריקים, בבית אחד גרה משפחה של יורדים שהגיעה רק בקיץ, יש בקיסריה המון בתים ריקים של תושבי חוץ. בבית הספר, הבן של דליה היה התימני היחיד והילדים, כמו הוריהם, הצליחו להעביר את תחושת ההתנשאות האשכנזית והיוהרה שלהם כלפי ילד צנום ושחום. גם אנחנו לא הצלחנו ליצור קשרים חברתיים. אם אתה זוג נורמלי במקום יישוב ואתה לא מצליח במשך שלוש שנים ליצור קשרים חברתיים עם הסביבה שלך, אז או שאתה לא בסדר או שהסביבה לא בסדר, ואתה רוצה לחשוב שאתה בסדר".

דליה פרידמן נשברה כשטכנאי בא לתקן מכונת כביסה שהתקלקלה וכשפתח את הדלת שאל אותה אם בעלת הבית נמצאת. "כשהוא ראה שאני חותמת על ההמחאה הוא הבין והתנצל, אבל גם הבנתי שהיישוב הזה לא בשבילי. זה לא הם, זה אני, קשה לי לגור בין אנשים מורמים מעם. גם הילדה, שהיתה בגן, סבלה. היא דיברה עם ח' וע' גרוניות ובגן לא קיבלו את זה יפה".

זה מה שקורה בנופים רק בהיפוך תפקידים. אתם כאן השולטים והפלשתינאים נחשבים נחותים.

דליה: "חצי ממדינות העולם קיימות על כיבוש שטחים. זה רוטינה. אף מקום בעולם לא מוחזר אחרי שהוא נכבש".

קובי: "אין במגורים שלי כאן שום התעמרות באף אחד. אנחנו לא מתנשאים על אחרים. דווקא אנחנו, מקומנו הטבעי הוא כאן מכיוון שאנחנו אנשי שלום. אילו כולם היו כמונו לא היינו מגיעים למצב הזה".

נוח לכם לגור בבית כל כך גדול ומפואר על יד שני כפרים ערביים שחיים במציאות שונה לגמרי?

קובי: "הבית שלנו גם הרבה יותר יפה מהבית של אח שלי, אז מה? תפישת עולם שמבוססת על הדשא של השכן יותר יפה היא מעוותת. אנשים לא מחפשים לשפר את מצבם, אלא להאשים את מי שהצליח יותר".

דליה: "לא חסרים להם בתים הרבה יותר יפים. אם יש לי בית יותר יפה, מה זה מעניין אותי מה יש להם? גם לאחים שלי יש בתים פחות יפים. לי יותר אכפת מה קורה עם ילדים עניים בבאר-שבע. לי יש אותן בעיות כמו שיש לאחמד, אבל אני אף פעם לא חלמתי לזרוק עליו אבנים. אנחנו באותו מצב כמוהם, רק יותר גרוע".

הם מכותרים, מובטלים, נהרגים במחסומים, אתם חיים לא רע גם עכשיו.

קובי: "אין לי שום בעיות מוסריות עם המגורים כאן, אם כי יש המון רעות חולות בכיבוש. בספר שלי אני מצליח לקשור בצורה מקצועית את האלימות בכבישים להתנהלות שלנו כלפי עם כבוש. ב-67' הפכנו מעם נרדף לאנשים רודפים עם תחושת אגו חזקה, הערבי הפלשתינאי הפך לשואב מים, שכבה גדולה של אנשים נעשתה נובו-רישית, זה גרם לנו לחוסר סובלנות, לתחרותיות, אנחנו דורסים כל דבר בדרך".

אז למה אתה מתנחל?

"מה הקשר? את שקועה בחשיבה דוגמטית. אין שום סתירה בין הדברים. חיפשנו מקום יפה כתחליף למקום שלא סיפק אותנו, עשינו שופינג, בדקנו יישובים עם קרקעות, התרשמנו מהשקט ומהנינוחות של נופים ופה היה זול. במחיר של דונם בקיסריה קנינו כאן שלושה דונם. לא חשבנו בכלל על פוליטיקה, המעבר לנופים לפני שלוש שנים היה בשבילנו הורדת לחץ. בקיסריה היה לנו מאחורי הבית הכפר הערבי ג'יסר א-זרקא - גנבו לנו, פרצו לנו לבית, כילו לנו כל חלקה טובה. רמת הסיכון מערבים כערבים היתה הרבה יותר גדולה בקיסריה. כאן הורדנו לחץ. זה יכול להישמע כעיוות אבל זה מה שקרה".

הבית בנופים תוכנן כך שיתאים לצורכיהם. "לקח לנו שנה לבנות אותו עם אותו קבלן שבנה לנו את הבית בקיסריה, רק החומרים היו זולים יותר. ההפרדה בינינו לבין הילדים מוחלטת, לדליה ולי יש בבית אוטונומיה ושליטה מלאה". קובי פרידמן מכר את המוסד בראש העין ותיכנן להקים בנופים בית נופש לבכירי המשק. "לאנשים שיושבים בראש הפירמידה אין עם מי לחלוק לחצים. רציתי להקים מקום שאליו הם יוכלו לבוא, להשתמש בחדר כושר ובסאונה, לשוחח אתי שיחות אישיות ולהירגע. ראשי חברות מסחריות ואנשים ברמות הגבוהות של הבנקאות הביעו עניין, אבל אז פרצה האינתיפאדה והרגה את היוזמה. כל מה שהשקענו ירד לטמיון".

אז אולי זה הזמן המתאים לעזוב?

"הבעיה היא שאין היום מנהיג פוליטי עם חזון שיכול להחליט לכאן או לכאן. הם רואים הכל דרך הכוונת של הרובה. עולמם צר כעולם נמלה. שיתנו לי שלושה דונם במקום אחר ואז אני אעזוב. אני לא מוכן להיפגע".

מגרש כדורגל בחצר האחורית

מירי לוי לא תעזוב את נופים תמורת שום מחיר. ביתה בהתנחלות נראה כבית מלון אילתי. מחדר האורחים נשקפת בריכה, בחצר האחורית יש מגרשי כדורסל, טניס וכדורגל פרטייים. "בנינו אותו כשהילדים גדלו ורצו לשחק כדורגל", היא מסבירה. את הבית בנה בעלה, קובי לוי, קבלן בניין. מירי, מעצבת פנים, אחראית על העיצוב. "רצינו שתהיה אווירה של חופש", היא אומרת, "לכן יש תחושה של אילת, של כיף, ללא ספק זה הבית הכי יפה בשומרון. הכל פה נעים, זורם".

הם עברו לנופים לפני עשרים שנה, מרמת אביב. "המקום פה מטריף", אומרת מירי לוי, כשהיא נשאלת מה מצאה בנופים דווקא. "תריחי את האוויר, תראי את הנוף". בנובמבר 82' הונחה אבן הפינה. אנשי שלום עכשיו הפגינו. בני קצובר, שהיה ראש המועצה האזורית שומרון, קיבל את פני המתנחלים החדשים "בשמחה". ב-83' היזם של היישוב, דני וינמן, נקלע לקשיים כלכליים וחברת נופים התפרקה. קבוצת רוכשי מגרשים, בהם בני הזוג לוי, החליטו להמשיך את הבנייה בעצמם. "לקח לנו כמה זמן להחליט אם אנחנו רוצים לגור פה", אומרת לוי. "בסוף החלטנו שמספיק עם דירה של יאפים בתל אביב, אנחנו רוצים בית".

16 שנים אחרי שבנו את ביתם, עם שלושה ילדים בני 12 ,15 ו-3 ואחרי אינספור תוספות ושיפוצים, הבית יכול להשתלב בכל רחוב ממוצע בסביון או בכפר שמריהו. הבית נחשף באחרונה לצופי ערוץ 10 בתוכנית של יעל דן. "שידרנו משהו מאוד ארץ ישראלי, של מה שהיה בילדות, כשאנשים באמת אהבו את הארץ", אומרת לוי.

לאנשים מעטים היה בילדותם בית של 300 מ"ר על שטח של ארבעה דונם, ללוי יש. במרפסת המשקיפה לחצר האחורית ממוקם ג'קוזי, על יד חדר האורחים יש חדר הקרנה עם מסך שמשתלשל מהתקרה, בבית קטן הצמוד לחדר האורחים מצויים משרדו של קובי לוי וחדר כושר. "אני מרגישה פה כאילו אני גרה בפרוור של ניו יורק, כאילו שאני גרה בניו ג'רזי ועובדת במנהטן".

רק שמהחלון נשקפים הכפרים חארס ודיר איסתיא ולא נהר ההדסון. לא מפריע לך לגור בבית כל כך מפואר על יד אנשים מכותרים ומושפלים?

"הם הביאו על עצמם את מה שקורה להם. הוא התפרנס אצלי בכבוד כשהוא תיקן לי את הג'קוזי והיום הוא זורק עלי אבנים, אז אני אתן לו להיכנס לפה? יש להם מים, יש להם טלפון, סבבה להם, לפני זה הם ישבו על יד המדורה, ככה הם התחממו. לא צריך להשוות אותם אלינו אלא לראות כמה הם התקדמו".

אין לך תחושה של קולוניאליסטית אמידה?

"אף פעם לא העסקתי פלשתינאית. הן לא מנקות טוב. עוזרת הבית שלי באה פעמיים בשבוע משכונת התקווה. אני לא מצטערת על אף דקה שאני גרה בשומרון. אלה השנים היפות שלי. הייתי רוצה שתגידי לי: מירי, כל הכבוד לך, בשבוע הבא אני חוזרת כדי לחזק את ידיך. עם ישראל צריך להיות חזק ונחוש".

קרובי המשפחה והחברים שלך לא מפגינים נחישות כזאת ופוחדים לבוא לבקר.

"בהתחלה גם אני פחדתי. בשבוע הראשון של האינתיפאדה לא יצאנו מהיישוב. זה עבר לי. לפעמים אני נוסעת שלוש פעמים ביום לתל אביב. כשאני מוצאת את עצמי על הכביש לבד זה לא נעים ואז אני מאזינה לרדיו וחושבת כל מיני מחשבות. אבל חברים וקרובי משפחה לא מוכנים להסתכן. הם לא באים ואני לא יכולה להאשים אותם, למרות שזה דבר שפוגע בי מאוד. אם יש משהו שקשה לי, זה הקטע של הניתוק".

מה יהיה הסוף?

"זה ייגמר בהכרעה צבאית. ניכנס בחזרה לשטחים שהיו בשליטתנו. צריך לקום ולכסח להם את הצורה. הם לא יפסיקו עד שלא נגיע לקו המים ברחוב פרישמן בתל אביב. זאת הסיבה שאני נשארת כאן. הם לא יסתפקו בהתנחלויות. הם רוצים את כל הארץ. יכולתי לגור בסביון ובכפר שמריהו, בניו יורק או בלוס אנג'לס, אבל למה אני צריכה להרגיש שלמה עם עצמי רק בסביון? יאפי מסביון הוא לא הדבר האולטימטיווי בעיני. אני חיה פה מפני שכאן זה הבית שלי. הבית היפה שלי רק גורם לאידיאולוגיה שלי להיראות טוב יותר".

הנחות והטבות לעשירים

האידיאולוגיה נראית מצוין ברוב ההתנחלויות. הנחות והשקעות ממשלתיות נדיבות יצרו בשטחים קרקע נוחה לצמיחת שכבה של עשירים. בנצי ליברמן מעריך שמתוך 217 אלף תושבי ההתנחלויות, כ-3,000 הם עשירים מופלגים. על פי מחקר שערך אלון אטקין ממרכז אדווה, מחוז יש"ע ממוקם במקום השלישי בדירוג גובה השכר הממוצע לתושב, אחרי מחוזות המרכז ותל אביב. על פי נתוני אדווה, התנחלות אלקנה נמצאת במקום ה-13 בטבלה הארצית של השכר הממוצע, לפני רמת השרון ורעננה. השכר הממוצע של גברים באלקנה הוא 12,337 שקל בחודש, כמעט כפול מהשכר הממוצע במשק.

בין עשירי המתנחלים בולטים אנשים כאמנון וייס, בעלה של דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים, שסחר בזהב ובתכשיטים והיום עוסק בנדל"ן; מנחם גרנית מעפרה, הבעלים של חברת המחשבים עפרה; הקבלן נחמן זולדן מקדומים, הבעלים של חברת הבנייה קדומים 3000, שבונה בתים בכל רחבי השומרון ושותף של איש העסקים האמריקאי הימני ארווין מוסקוביץ בפרויקטים שונים של בנייה, בהם בכפר סילואן בירושלים; מייקל כריש מקדומים, הבעלים והמנכ"ל של השבועון הימני "מקור ראשון"; עו"ד טוביה ארליך מאלקנה, שותף בכיר במשרד הרצוג פוקס נאמן; דוד אבר, גם הוא מאלקנה, מנהל הכספים של חברת זן ריסרץ'; פנחס פרקש מאלקנה, יבואן שיש; ועו"ד יצחק זאגא מפדואל, היועץ המשפטי של אפריקה-ישראל ומנכ"ל חברת הנדל"ן לידר ניהול ופיתוח.

רובם יכלו לגור בסביון ובכפר שמריהו, אבל הם מעדיפים להישאר בהתנחלויות, רבים מהם מסיבות אידיאולוגיות. מנחם גרנית מגדיר את עצמו מתנחל אידיאולוגי. "נולדתי ברפת בכפר הרא"ה ושם גדלתי. לא הייתי יכול להשתלב בכפר שמריהו. בעפרה אני חי במקום איכותי עם נוף יפה, אוויר צח ויריות בכבישים. גם החברה מעולה. תושבי ירוחם, דימונה והמקומות הקשים לא הגיעו לכאן. בעבר רווחה הדעה שאנשים ברחו מהאינטגרציה לשטחים".

פנחס פרקש אומר שיש לו שלושה בתים בתל אביב, הוא יכול לגור גם בסביון, אבל הוא "סולד מתל אביב ומסביון. זה הבל הבלים. העיקר מבחינתי זה להגדיל את ההתיישבות".

אם יש משהו שבאמת מקומם אותם זו התווית שדבקה בהם, כאילו הם אידיאליסטים שמתעניינים רק בפוליטיקה, מקפצים על הגבעות מהפגנה לפעולת מחאה ומתנזרים מהחיים הטובים. "אנחנו מצטיירים כאנשים לא מפותחים שהאידיאולוגיה גורמת להם לא לרצות להתקדם בחיים מבחינה כלכלית", אומרת מירי לוי. "זה לא צריך להיות ככה ואנחנו דוגמה טובה לזה. אנחנו אוהבים את ארץ ישראל, אבל אנחנו לא אנשים קשי יום. כשאני מסתובבת בתל אביב אני נראית כמו שמאלנית יאפית, אבל על המרצדס שלי יש מדבקות של הימין. אנשים אומרים לי שזה לא הולך ביחד, מרצדס וימין. אני לא מבינה למה. אידיאולוגיה לא חייבת להיות סגפנית. למה בן אדם עם אידיאולוגיה לא יכול להיות שמח?"

"ממה את חושבת שאנחנו מתפרנסים?" אומר גרנית, "מהעיסוק בהתנחלות? יש יישובים שבהם גרה אצולת הממון של המדינה. אני שייך לחתך של החציון העליון. רובנו מסודרים, אפילו מסודרים מאוד". אמנון וייס אומר שהוא לא מבין מי קבע שאי אפשר גם לגור בהתנחלות וגם להיות איש עסקים אמיד. "מה רע בזה שיש בינינו אנשים שעשו הרבה כסף?"

התקשורת אשמה ביצירת הדימוי של המתנחל כאדם צנוע ואידיאולוגי, אומר בנצי ליברמן, "אבל זה נעשה קצת גם מתוך טמטום שלנו. בתחילת הדרך היה נוח להיתפש לדימוי הזה". ליברמן הוא עורך דין בהכשרתו, היה שותף במשרד עורכי דין בתל אביב וגר בפדואל, התנחלות שמכונה בשטחים "היישוב של עורכי הדין". מתוך 20 מייסדי ההתנחלות ב-13 ,'84 היו עורכי דין. היום גרות בפדואל 135 משפחות, 20 עורכי דין ו-40 עוסקים בהיי-טק.

כעשירי הקו הירוק, גם עשירי התנחלויות גר בבתים גדולים. בית ממוצע בשטחים נבנה על 250 מ"ר בשטח של חצי דונם. הקרקע כאן זולה במיוחד, מחיר של דונם נע בין 30 ל-50 אלף דולר. ממחקר שערך יחזקאל ליין בשביל "בצלם" ומתפרסם כאן לראשונה, מתברר שמינהל מקרקעי ישראל מעניק הנחות של 49% ו-69% מערך הקרקע שמיועדת לבנייה למגורים, ליישובים שנמצאים באזורי עדיפות א' וב'. 93% מההתנחלויות מוגדרות לצורך זה כיישובים באזורי עדיפות.

כמעט כל המתנחלים קיבלו קרקע במחיר מוזל. וייס סבור שזאת מתנה פעוטת ערך. "מה קיבלתי פה? אדמה במחיר מוזל? אז מה? כל הכבוד למי שבנה בית על שטח של חצי דונם. מה רע בזה?". גם פרופ' זכי שפירא לא בטוח שהוא קיבל הנחה משמעותית. הוא עבר להתנחלות שערי תקווה לפני 15 שנים. "הדרך היחידה שלי לקנות בית היתה רק כאן. עד שעברתי לשערי תקווה גרתי במגורי הרופאים בבתי החולים שבהם עבדתי. פה האדמה היתה זולה, אבל לא גנבתי אותה. שילמתי בשבילה".

אם יש יכולת כדאי לגור בבית על הקרקע, אומר ניסן סלומיאנסקי, שהיה במשך 22 שנים ראש מועצת אלקנה. "אני גרתי באשקובית במשך תשע שנים וכשהצליחו להפשיר קרקע בניתי בית של 290 מ"ר".

ההפשרה היא במקרים רבים הפקעה של אדמות השייכות לערבים.

"על מה את מדברת? לא היו פה בכלל ערבים".

גם הבנייה בהתנחלויות זולה יותר. משרד השיכון מעניק הלוואות לבנייה ביישובי עדיפות א' וב'. על פי המחקר של בצלם, תושבים באזורי עדיפות א' זכאים לקבל הלוואת בנייה עד 60 אלף שקל, שמחציתה הופכת למענק אחרי 15 שנה. באזורי עדיפות ב' ההלוואה היא בגובה 50 אלף שקל, מתוכם 20 אלף שקל הופכים למענק אחרי 15 שנים. 90% מהיהודים המתגוררים השטחים מוגדרים לצורך זה כתושבים של אזורי עדיפות. "למרות שהמענק אינו חל ביישובים אמידים בארץ", כותב ליין במחקרו, "בהתנחלויות הוא תקף בכל המקרים".

תודה למס הכנסה

אם ידעת לעמוד על המקח יכולת לבנות בזול, ואז אפשר היה בקלות להגיע ל-250 מ"ר, אומר ח"כ שאול יהלום, תושב אלקנה. "לי יש בית רק של 162 מ"ר, לא משהו שמנקר עיניים". יהלום אינו היחיד המשתדל להדגיש את צניעותו. "מהרחוב לא רואים שהבית שלנו גדול", אומר קובי פרידמן. "עשינו את זה בכוונה, כדי לא לנקר עיניים".

תחרות סמויה מתנהלת סביב מיגון המכוניות. רוב עשירי ההתנחלויות נוהגים במכוניות יקרות. הרכב הפופולרי באלקנה הוא וולבו. למרות שהם יכולים להרשות לעצמם למגן את מכוניותיהם מפני ירי בהוצאה של כמה עשרות אלפי דולרים, רק מעטים עשו זאת, בעיקר מי שעבודתם מצריכה נסיעות רבות בכבישי השטחים. באווירה שנוצרה בהתנחלויות מאז האינתיפאדה, הבון-טון הוא להפגין אומץ. מתנחלת שמיגנה את רכבה מפני ירי סירבה להיחשף בחדשות ערוץ 2 והצטלמה מהגב. לא נעים להודות בפומבי שאת פוחדת.

באווירה הזאת, גם אמנון וייס לא מיגן את רכבו. "זה שכל הזמן מתגוננים זה לא הפתרון", הוא אומר. "תשימי גדר, יתקפו אותך מחוץ לגדר. תמגני מפני ירי, הם יניחו מטענים. השיטה צריכה להיות מתקפה ולא התגוננות. אם יש לך אויב אז תתקוף אותו". גדעון שמיר, מנכ"ל רשות הנמלים והרכבות, תושב אלקנה, אומר שאצלו זה "בפרינציפ לא למגן. לא כל יהודי יכול להתחמש, ומה שאין לאל ידם של כולם לעשות, זה לא הוגן שרק מעטים יעשו".

מירי לוי מיגנה את המרצדס שלה מפני אבנים, אבל לא מפני ירי. "מיגון ירי מוסיף לרכב משקל אדיר", היא אומרת. "אני עוד לא ראיתי מרצדס ממוגנת ירי. ומה אחר כך, מיגון נגד מטעני צד?"

הוצאות הביטחון הן נושא שיחה מרכזי. רוב תושבי ההתנחלויות מממנים חלק מעלות השמירה על יישובם, בסכומים שנעים בין 110 ל-400 שקלים בחודש. רובם חושבים שזה לא הוגן, הם רוצים שהמדינה תממן שמירה צבאית הדוקה סביב יישוביהם 24 שעות ביממה. "אני משלמת מאה שקל בחודש עבור שומרים שמחליפים את החיילים", אומרת לוי. "אף אחד לא מתמוטט מזה, אבל למה אתם לא מממנים את החיילים ששומרים עליכם בדיזנגוף סנטר?"

גרנית משלם 240 שקל בחודש ומרגיש מופלה לרעה, "בגליל לא משלמים סכומים כאלה". אמנון וייס, שמשלם 350 שקל בחודש, רצה להגיש בעניין זה עתירה לבג"ץ, "אבל אין לי זמן להתעסק עם זה".

רוב המרואיינים משתדלים להדגיש את העובדה שלמרות הכל חייהם נמשכים כרגיל. דליה קפלן מנופים, שמגדירה את עצמה כחתיכה שאוהבת ללבוש בגדים לא צנועים, קונה בגדים "בכל קניון אפשרי". לוי קונה בגדים בתל אביב, בחו"ל "ולפעמים אפשר למצוא דברים יפים גם באריאל".

נסיעות לחוץ לארץ הן מפלט פופולרי. בחורף נוסעות משפחות רבות לאתרי סקי, בפסח מבלים במלונות כשרים באירופה. לוי נסעה לפני שבועיים ללונדון, "אני ועוד שתי מתנחלות משבי שומרון ומקרני שומרון - שלוש מתנחלות בשבוע של תיאטרון בלונדון".

את ההטבות המפליגות שהם מקבלים מהמדינה רואים עשירי ההתנחלויות כמעשה של צדק חברתי שבא לפצותם על הפחד בכבישים. ההנחה המשמעותית ביותר היא במס הכנסה. כל תושבי ההתנחלויות מקבלים הנחה של 7% במס הכנסה. מאחורי הניסוח מסתתרת מתנה של 7% מהשכר ברוטו, לא מהסכום החייב במס: לדוגמה, עובד נשוי עם שני ילדים המשתכר 10,000 שקל ברוטו חייב בתשלום 1,856 שקל למס הכנסה. ההנחה אינה 7% מהסכום הזה, כלומר 130 שקל, אלא 7% מ-10,000 שקל, שמשמעותם תוספת של 700 שקלים לנטו.

ח"כ מוסי רז מצא שההנחה תעלה לקופת המדינה בתקציב 2002 חצי מיליארד שקלים. וייס חושב שלו זה עולה יותר. "אז אני מקבל שבעה אחוזים, נו, אז מה? לוקח לי שלושת רבעי שעה להגיע הביתה, זה לא עולה לי יותר בעצבים? נניח שבן אדם מרוויח חמישים אלף שקלים בחודש והוא מקבל הנחה במס של שלושת-אלפים שקל, נו, אז מה? זה רק עולה לנו יותר, בלאי של מכונית ועצבים, אני נוסע בכבישים ומסתכל לצדדים".

"שבעת האחוזים הללו זה צחוק לעומת ההפסדים האחרים שלנו", אומר סלומיאנסקי, "שלא לדבר על האשה שקשה לה יותר לעבוד, כי היא צריכה לנסוע ולחזור בלילה, וזה לא נעים לאשה. הקשיים האלה הם הרבה יותר יקרים מהשבעה אחוז". גרנית מעדיף לכנות את ההנחה במיסוי "תמריץ לפיזור אוכלוסייה. אני באופן אישי ממש לא צריך את זה, אבל אני מבין למה המדינה לא פיתחה מנגנון ויתור על ההנחה הזאת".

למה?

"הביורוקרטיה לא תעמוד בזה. אני ניסיתי ליזום מהלך שיישובים אמידים ביש"ע יוותרו על הנחת המס, אבל התברר לי שאי אפשר להוביל מהלך כזה. קודם צריך לקבל את הסכמת התושבים ואחר כך זה צריך לעבור דיונים בוועדת הכספים של הכנסת. אמרו לי שזה מהלך דון קישוטי".

הטבות, השקעות והנחות

ההטבות מתבטאות בתחומים רבים. על פי נתוני משרד הפנים לשנת 2000, זכו יישובים יהודיים מעבר לקו הירוק להשתתפות הממשלתית הגבוהה ביותר בארץ. כל תושב במועצה האזורית הר חברון קיבל ממשרדי הממשלה השונים 8,240 שקל בשנה, תושב קרית ארבע קיבל 5,960 שקל, תושב קדומים 4,860 שקל, תושבי המועצה האזורית שומרון קיבלו 4,670 שקל בשנה. תושב בית אל, ההתנחלות שבה גר שר התיירות בני אלון, קיבל 4,390 שקל, כל תושב בהתנחלות האמידה אלקנה קיבל 3,530 שקל.

תושבי ישראל שבתוך הקו הירוק זכו לסיוע ממשלתי הרבה פחות נדיב. תושב ערד קיבל 2,370 שקל, תושב דימונה 2,240 שקל, תושב קרית ים רק 1,700 שקל, תושב נהריה, שהיא עיר עימות, קיבל 1,180 שקל, תושב חיפה 890 שקל, תושב סביון 430 שקל. למרות שמעמדם הסוציו-אקונומי די דומה, תושבי אלקנה קיבלו סיוע ממשלתי הגבוה פי תשעה מזה שקיבלו תושבי סביון.

ח"כ מוסי רז מצא, שההשקעה הממוצעת לנפש במועצות האזוריות בשטחים בתקציב 2002 מגיעה ל-8,146 שקל, כמעט פי שלושה מההשקעה הממוצעת בתחומי הקו הירוק, שהיא 3,000 שקל. על פי המחקר של בצלם, מועצות מקומיות בשטחים קיבלו בממוצע 2,224 שקל לתושב בשנת 2000, לעומת 1,336 שקל לתושב בתוך ישראל. המועצה האזורית הר חברון, עם 4,300 תושבים ודירוג סוציו-אקונומי 5 (מתוך 10), קיבלה בשנת 8,240 2000 שקל לתושב. המועצה האזורית יואב, עם מספר תושבים ודירוג סוציו-אקונומי זהים, קיבלה 4,740 שקל לתושב. על פי המחקר של אדווה, בשנות ה-90 הקציבה הממשלה לכל מתנחל פי ארבעה מאשר לתושב עיירת פיתוח.

על פי המחקר של בצלם, כל אזורי התעשייה בהתנחלויות מקבלים מענקים ממשלתיים נכבדים, משום שהם נכללים באזורי עדיפות א'. משרד החינוך מעניק לתושבי ההתנחלויות הנחות רבות. הורי הילדים זכאים להנחה של 90% משכר הלימוד בגן טרום חובה, בעלות של 25 מיליון שקלים בתקציב 2002. "הנחה זו ניתנת גם להתנחלויות המוגדרות אמידות, בניגוד למה שנהוג לגבי יישובים בדירוג זהה בתוך ישראל", כותב ליין במחקרו. על פי המחקר של בצלם, משרד החינוך מממן את כל עלות ההסעה של תלמידים לבתי הספר בהתנחלויות, ללא קשר לאזורי עדיפות. המשרד אף מעניק תמריצים רבים למורים המלמדים באזורי עדיפות א'. לצורך זה, 92% מההתנחלויות נחשבות אזור עדיפות א'.

דו"ח מבקר המדינה בשנת 99' כולל נתונים על פעולות החטיבה להתיישבות של הסוכנות מעבר לקו הירוק. המבקר מצא שהחטיבה הגדילה את הפעילות הזאת. "בכך יצרה החטיבה אפליה לטובה שהממשלה לא החליטה עליה, של יישובים ביש"ע ובגולן לעומת יישובים אחרים", נכתב בדו"ח.

על פי המחקר של מרכז אדווה, שפורסם בינואר השנה, ב-1998 הגיע חלקן של ההתנחלויות בגדה המערבית ל-8% מסך שטח הבנייה הציבורית של מבני ציבור בישראל, למרות שאוכלוסייתן היוותה רק 2.5% מאוכלוסיית ישראל. בשנות ה-90 נסללו בשטחים 17.2 מ"ר כביש לנפש, לעומת 5.3 מ"ר לנפש בישראל. "המימון העצמי בהתנחלויות די נמוך בהשוואה למימון הממשלתי", אומר ד"ר שלמה סבירסקי, אחד מעורכי המחקר. "זה מצביע על כך שהנחת היסוד היא שהממשלה מממנת את התושבים, ולא התושבים בעצמם. זה מקומם ומצביע על העדפות אידיאולוגיות של כל ממשלות ישראל".

עשירי ההתנחלויות אינם מתרשמים מהנתונים. הם בטוחים שהם מקופחים. אנחנו מקבלים הרבה פחות מתושבים אחרים, אומרת מירי לוי. "שבע-עשרה שנים אני גר באלקנה ולא ראיתי שום השקעה", אומר פרקש. "לא קיבלנו שום דבר". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו